הנבואה השמיימית

מאסה קריטית

נהגתי במכונית אל המסעדה, חניתי ואחר-כך נשענתי אחורה בכיסאי לחשוב לרגע. שרלין, ידעתי, כבר יושבת בפנים, מחכה לשיחה איתי. אבל למה? שש שנים לא קיבלתי ממנה שום אות חיים. מדוע הופיעה פתאום עכשיו, בדיוק כשהחלטתי להתבודד ביער לשבוע ימים?

יצאתי מן הטנדר והתקרבתי אל המסעדה. מאחורי שקעה השמש בדרכה מערבה, וקרניים אחרונות הפיצו ניצוצות ענבר זהוב על פני מגרש החניה. שעה קודם לכן נשטף הכל בסופת רעמים קצרה, ועכשיו היה אוויר הערב הקיצי קריר ורענן, סוריאליסטי כמעט באורה הנמוג של השמש. חצי ירח היה תלוי בשמים.

ככל שהתקדמתי לעבר הפתח, מילאו את מוחי תמונות ישנות של שרלין. האם היתה עדיין יפה ונמרצת כתמיד? איך השפיע עליה הזמן שעבר? ומה אני אמור לחשוב על כתב היד שהזכירה — הממצא העתיק שנמצא בדרום אמריקה, שרוחה קצרה לספר לי עליו?

"יש לי שעתיים לחכות בשדה התעופה," אמרה לי בטלפון. "תוכל להיפגש איתי לארוחת ערב? אני חושבת שמאד ימצא חן בעיניך מה שכתוב בכתב היד הזה — זה בדיוק סוג המסתורין שלך."

סוג המסתורין שלי? למה בדיוק התכוונה?

המסעדה היתה מלאה אורחים. זוגות אחדים חיכו לשולחנות שיתפנו. המארחת שמצאתי אמרה לי כי שרלין כבר קיבלה שולחן, וכיוונה אותי לעבר המרפסת המקורה, מעל חדר האוכל הראשי.

עליתי במדרגות וראיתי מספר די גדול של אנשים סביב אחד השולחנות. ביניהם היו שני שוטרים. פתאום הסתובבו השוטרים, חלפו במהירות על פני וירדו במדרגות. כשהתפזרו שאר האנשים, הסתכלתי אל האדם שנראה כמוקד תשומת הלב — אשה, שנשארה יושבת על יד השולחן — שרלין!

מיהרתי אליה. "שרלין, מה הולך פה? קרה משהו?"

היא טילטלה את ראשה אחורה ברוגז מעושה וקמה ממקומה, שולחת אלי את חיוכה המפורסם. שמתי לב כי למרות השינוי בשערה, פניה נשארו בדיוק כפי שזכרתי אותם: קווים עדינים, פה רחב, עיניים כחולות ענקיות.

"אתה לא תאמין," אמרה ומשכה אותי אליה בחיבוק חברי. "הלכתי לכמה דקות לשירותים, וכשלא הייתי פה, מישהו גנב לי את התיק."

"מה היה בו?"

"לא משהו חשוב, סתם כמה ספרים וכתבי עת שלקחתי לנסיעה. זה טירוף. האנשים בשולחנות האחרים סיפרו לי שמישהו פשוט נכנס פנימה, לקח את התיק והסתלק. הם תיארו לשוטרים איך הוא נראה והם יצאו לסרוק את האזור."

"אולי כדאי שאעזור להם לחפש?"

"לא, לא. בוא נשכח את זה. אין לי הרבה זמן, ואני רוצה לדבר איתך."

הנהנתי בראשי ושרלין הציעה שנשב. מלצר ניגש אלינו, הבטנו בתפריט והזמנו מה שהזמנו. אחר-כך בילינו כעשר דקות או רבע שעה בשיחה כללית. ניסיתי להמעיט בחשיבותה של הבדידות שכפיתי על עצמי, אבל שרלין לא הניחה לנושא. היא רכנה לעברי על השולחן ושלחה אלי את החיוך ההוא שוב.

"אז מה באמת קורה איתך?" שאלה.

הבטתי בעיניה, במבט הנחוש ששלחה לעברי. "את רוצה את כל הסיפור, ומיד, נכון?"

"תמיד," אמרה.

"טוב, האמת היא שלקחתי לי פסק זמן ואני נמצא על שפת האגם. עבדתי קשה ואני חושב על שינוי כיוון בחיים."

"אני זוכרת שדיברת על האגם הזה. חשבתי שנאלצתם למכור אותו, אתה ואחותך."

"עדיין לא, אבל יש לנו בעיה עם מס רכוש. בגלל שהאדמה כל-כך קרובה לעיר, המיסים עולים כל הזמן."

היא הינהנה בראשה. "אז מה אתה מתכונן לעשות אחר-כך?"

"אני עדיין לא יודע. משהו אחר."

היא נעצה בי מבט סקרני. "נראה לי שאתה חי באי-שקט, בדיוק כמו כולם."

"אני מתאר לעצמי," אמרתי. "למה את שואלת?"

"זה נמצא בכתב-היד."

דממה השתררה בשעה שהחזרתי לה מבט.

"ספרי לי עליו," אמרתי.

היא נשענה אחורה בכיסאה כמנסה לרכז את מחשבותיה, ואחר-כך שבה והביטה בעיני. "כבר אמרתי לך בטלפון, אני חושבת, שעזבתי את העיתון לפני כמה שנים והצטרפתי לחברת מחקר שבודקת בשביל האו"ם שינויים תרבותיים ודמוגרפיים. המשימה האחרונה שלי היתה בפרו.

"כשהייתי שם, והשלמתי איזה מחקר באוניברסיטה של לימה, שמעתי לא פעם שמועות על כתב יד עתיק שהתגלה — אלא שאף אחד לא ידע עליו פרטים, כולל המחלקה לארכיאולוגיה ולאנתרופולוגיה. כשיצרתי קשר עם הממשלה בעניין זה, הם הכחישו הכל באופן מוחלט.

"מישהו סיפר לי, שהממשלה בעצם משתדלת להעלים את המסמך הזה מסיבה כלשהי. אלא שגם בעניין זה לא היה בידו שום מידע ישיר."

"אתה הרי מכיר אותי," המשיכה. "אני סקרנית. כשגמרתי את העבודה שלי, החלטתי להתעכב בלימה עוד כמה ימים ולראות מה אפשר לגלות. בתחילה, כל נתיב שבחרתי הוביל אותי למבוי סתום, אבל יום אחד, כשאכלתי צהרים בבית קפה מחוץ ללימה, ראיתי כומר אחד מביט בי. אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי והודה ששמע אותי שואלת על כתב היד, כמה שעות קודם. הוא לא גילה את שמו, אבל הסכים לענות לי על כל השאלות ששאלתי."

היא היססה לרגע והמשיכה לנעוץ בי את עיניה. "הוא אמר, שכתב היד נכתב בערך שש מאות שנה לפני הספירה ויש בו תחזית לשינוי מאסיבי בחברה האנושית."

"ומתי יתחיל השינוי הזה?" שאלתי.

"בעשורים האחרונים של המאה העשרים."

"עכשיו?"

"כן, עכשיו."

"על איזה סוג של שינויים מדובר?" שאלתי.

לרגע נראתה שרלין נבוכה, אבל כעבור רגע אמרה בביטחה: "הכומר סיפר לי, שמדובר במין תחייה של ההכרה, שמתרחשת לאט לאט. זה לא שינוי דתי במהותו, אלא רוחני. אנחנו מגלים עכשיו משהו על חיי האדם בעולם, על משמעות הקיום שלנו, ולפי מה שאמר הכומר, הידע הזה ישנה את התרבות האנושית באופן דרמטי."

היא שוב השתתקה, ואחר-כך הוסיפה: "הכומר סיפר לי, שכתב היד מחולק לחלקים או פרקים, שכל אחד מוקדש לתובנה אחרת של החיים. כתב היד צופה, שבפרק הזמן הזה יתחילו בני האדם לקלוט את התובנות האלה, בזו אחר זו, תוך כדי מעבר מן התרבות שאנחנו חיים בה עכשיו לתרבות רוחנית לחלוטין."

הנעתי את ראשי מצד אל צד והרמתי את גבותי בציניות. "את באמת מאמינה בכל זה?"

"אני חושבת..." אמרה.

"הביטי סביבך," קטעתי את דבריה והצבעתי על הסועדים, היושבים בחדר מתחתינו. "זהו העולם האמיתי. את רואה משהו משתנה שם?"

בדיוק ברגע זה נשמעה הערה נרגזת מן השולחן שליד הקיר, הערה שלא הצלחתי לקלוט, אבל כל החדר השתתק בגללה. תחילה חשבתי שמדובר בעוד שוד, אבל אחר-כך התברר שהיה זה רק ויכוח. אשה בת שלושים ומשהו קמה ממקומה והביטה בכעס על הגבר שישב מולה.

"לא," צעקה. "הבעיה היא שכל מערכת היחסים הזאת לא מתנהלת כפי שרציתי! אתה מבין את זה? זה לא קורה!" היא התעשתה, השליכה את המפית על השולחן והסתלקה.

שרלין ואני הבטנו זה בזה, המומים מן ההתפרצות שהתרחשה בדיוק באותו רגע שבו שוחחנו על האנשים היושבים תחתינו. בסופו של דבר הינהנה שרלין בראשה לעבר השולחן, שבו נשאר הגבר יושב לבדו, ואמרה: "זה העולם הממשי שמשתנה."

"איך?" שאלתי, עדיין נסער.

"השינוי מתחיל בתובנה הראשונה, ולפי דברי הכומר, התובנה הזאת תמיד מופיעה תחילה בצורה לא מודעת, כמו מין תחושה עמוקה של אי-שקט."

"אי שקט?"

"כן."

"מה אנחנו מחפשים?"

"זה בדיוק העניין. בתחילה אנחנו לא יודעים בדיוק. לפי כתב היד, אנחנו מתחילים לקלוט מין חוויה מסוג אחר... כל מיני רגעים בחיינו שבהם אנחנו מרגישים אחרת, רגעים של עוצמה והשראה. אבל אנחנו לא יודעים מהי החוויה הזאת או איך להאריך אותה, וכאשר היא מסתיימת אנחנו נשארים בלתי מסופקים וחסרי מנוחה, בחיים שנראים לנו שוב שגרתיים."

"האם לדעתך אי-השקט הזה עמד מאחורי הכעס של האשה?"

"כן. היא בדיוק כמו כולנו. כולנו מחפשים יותר סיפוק בחיים, ולא מוכנים להשלים עם שום דבר שמוריד אותנו. החיפוש חסר המנוח הוא מה שעומד מאחורי הגישה של 'קודם כל אני', שאפיינה את העשורים האחרונים, והיא משפיעה על כולם, החל בוול סטריט וכלה בכנופיות הרחוב."

היא הביטה ישירות אלי. "וכשזה מגיע ליחסים, אנחנו נעשים תובעניים במידה כזו, שהם נעשים כמעט בלתי אפשריים."

ההערה שלה העלתה בזכרוני את שתי מערכות היחסים האחרונות שהיו לי. שתיהן החלו בעוצמה וכשלו בתוך שנה. כשהתמקדתי שוב בשרלין, ראיתי שהיא ממתינה בסבלנות.

"מה בדיוק אנחנו עושים ליחסים הרומנטיים שלנו?" שאלתי.

"דיברתי על זה ארוכות עם הכומר," השיבה. "הוא אמר, שכאשר בני הזוג מגזימים בתובענות שלהם, כשכל אחד מהם רוצה שהאחר יצטרף לעולמו ולפעילויות שלו, ויהיה שם תמיד למענו, מתפתח מאבק בלתי-נמנע של האגו."

הדברים שהשמיעה קלעו למטרה. שתי מערכות היחסים האחרונות שהיו לי אכן הידרדרו למאבקים של כוח. בשני המקרים מצאנו את עצמנו מסוכסכים בגלל סדר היום. הקצב היה מהיר מידי. לא היה לנו די זמן לתאם עמדות בשאלות כמו מה לעשות, לאן ללכת, באילו תחומים להתעניין. בסופו של דבר, השאלה מי יוביל או מי יחליט על הכיוון לאותו יום, הפכה לבעיה שאין לה פתרון.

"בגלל מאבק הכוחות הזה," המשיכה שרלין, "אומר כתב היד, שיהיה לנו קשה להישאר עם אותו אדם לאורך זמן."

"זה לא נשמע כל-כך רוחני," אמרתי.

"זה בדיוק מה שאמרתי לכומר," השיבה. "הוא אמר לי לזכור, שלעומת רוב תחלואי החברה בזמן האחרון, שמקורם באי-שקט ובחיפוש הזה, בעיה זו היא בסך-הכל זמנית, ובסופו של דבר יימצא לה פתרון. בסופו של דבר, נבין מה שאנחנו בעצם מחפשים, מהי אותה חוויה אחרת, מספקת. כשנבין את זה היטב, נדע שהשגנו את התובנה הראשונה."

האוכל הגיע. השתתקנו לכמה דקות עד שהמלצר מזג את היין וכל אחד מאיתנו טעם ממנתו של האחר. כשהושיטה שרלין את ידה לקחת לה חתיכה מן האלתית שעל צלחתי, התקמט אפה וצחקוק בקע מפיה. נזכרתי כמה נוח להיות בחברתה.

"או קיי," אמרתי. "מהי החוויה הזאת שאנחנו מחפשים? מהי התובנה הראשונה?"

היא היססה לרגע, כאילו אינה יודעת במה להתחיל.

"קשה להסביר את זה," אמרה. "אבל הכומר הציג את זה ככה. לפי דבריו, התובנה הראשונה מתרחשת כשאנחנו נעשים מודעים לצירופי המקרים בחיים שלנו."

היא התכופפה אלי. "האם הרגשת פעם נבואת לב או אינטואיציה בקשר למשהו שרצית לעשות? מהלך שרצית לבצע בחייך, ולא ידעת איך יתרחש? ואחר-כך, אחרי שכבר שכחת מכל זה והתרכזת בדברים אחרים, פתאום פגשת מישהו, או קראת משהו, או הלכת לאיזה מקום שהוביל לאותה הזדמנות שחלמת עליה?

"לפי דברי הכומר," המשיכה, "צירופי המקרים האלה קורים בתדירות הולכת וגוברת, וכאשר הם מתרחשים, הם נראים לנו מעבר למה שמקריות רגילה מאפשרת. הדברים נראים כמו מתוכננים, כאילו איזה כוח בלתי-ידוע מכוון לנו את החיים. החוויה משרה הרגשה של מיסתורין והתרגשות, ובעקבות זאת גוברת החיות שלנו.

"הכומר אמר לי שזוהי החוויה שקלטנו, ועכשיו אנחנו מנסים להגשים אותה כל הזמן. עוד ועוד אנשים משתכנעים מידי יום שהתנועה המיסתורית הזאת היא ממשית ושיש לה משמעות, שמשהו אחר מתרחש מעבר לחיי היום יום. המודעות הזאת היא התובנה הראשונה."

שרלין הביטה בי בציפייה, אבל אני לא אמרתי דבר.

"אתה לא מבין?" שאלה. "התובנה הראשונה היא עיון מחודש במיסתורין הטיבעי, המקיף את החיים האישיים שלנו על פני כדור-הארץ. אנחנו מתנסים בצירופי המקרים המסתוריים האלה, ואף-על-פי שאנחנו עדיין לא מבינים אותם, אנחנו יודעים שהם ממשיים. אנחנו מרגישים שוב, כמו בילדות, שיש לחיים עוד צד שעלינו לגלות, עוד תהליך הפועל מאחורי הקלעים."

שרלין רכנה קדימה לעומתי והניעה את ידיה תוך כדי דיבור.

"ממש נכנסת לתוך זה, נכון?" שאלתי.

"אני זוכרת את הימים שאתה דיברת על חוויות מסוג כזה," ענתה בחומרה.

ההערה שלה הפתיעה אותי. היא צדקה. היתה תקופה בחיי, שאכן חוויתי צירופי מקרים כאלה וניסיתי להסביר אותם באופן פסיכולוגי. אי שם בדרך שיניתי את דעתי. התחלתי לראות תפיסות כאלה כבלתי-בוגרות ובלתי-מציאותיות, מסיבה כלשהי, ואפילו חדלתי לשים לב אליהן.

הבטתי ישירות בשרלין ואמרתי כמתגונן: "יכול להיות שבאותו זמן התעסקתי בפילוסופיה מזרחית או במיסטיקה נוצרית. זה מה שאת זוכרת. בכל מקרה, על מה שאת קוראת 'תובנה ראשונה' כבר כתבו הרבה פעמים. מה ההבדל עכשיו? איך התפיסה הזאת על התרחשויות מסתוריות עומדת לחולל שינוי תרבותי?"

שרלין הביטה רגע בשולחן ואחר-כך שבה והביטה בי. "שלא תטעה," אמרה. "ברור שהדברים האלה נחוו ותוארו בעבר. בעצם, הכומר דאג לומר לי, שהתובנה הראשונה היא לא דבר חדש. הוא אמר, שבני אדם היו ערים לצירופי מקרים בלתי-מובנים במשך כל ההיסטוריה, וזאת היתה תפיסה,שממנה נבעו הרבה ניסיונות חשובים בפילוסופיה ובדת. ההבדל כיום נעוץ במספרים. לפי דברי הכומר, השינוי מתרחש עכשיו, מפני שמספר גדול של אנשים נעשים מודעים לדברים האלה בו בזמן."

"למה הוא התכוון בדיוק?" שאלתי.

"הוא סיפר לי, שבכתב היד כתוב, שמספר האנשים, המודעים לצירופי מקרים כאלה, יתחיל לגדול באופן דרמטי בעשור השישי של המאה העשרים. הוא אמר, שהצמיחה הזאת תימשך עד מועד מסוים סמוך לתחילת המאה הבאה, כשנוכל להגיע לרמה ספציפית של בני אדם — רמה שאני חושבת עליה כעל מאסה קריטית.

"כתב היד מתנבא," המשיכה, "שאחרי שנגיע למאסה הקריטית הזאת, כל התרבות תתחיל להתייחס ברצינות לעניין צירופי המקרים. יחד נשאל את עצמנו, איזה תהליך מיסתורי מונח ביסוד חיי האדם על כדור-הארץ. והשאלה הזאת, שתישאל על ידי מספר מספיק גדול של אנשים באותו זמן, תאפשר לתובנה האחרת לחדור להכרה — מכיוון שעל-פי כתב היד, כשמספר מספיק גדול של בני אדם שואל ברצינות מה קורה בחיים, בסופו של דבר מגיעות גם התשובות. התובנות האחרות

תתגלינה... בזו אחר זו."

היא השתתקה ונגסה מן המזון שלה.

"וכאשר נקלוט את שאר התובנות," שאלתי, "האם אז יחול השינוי התרבותי?"

"זה מה שהכומר אמר לי," אמרה.

הבטתי בה לרגע, מהרהר ברעיון המאסה הקריטית, ואחר-כך אמרתי: "את יודעת, כל זה נשמע נורא מתוחכם בשביל כתב יד שנכתב 600 שנה לפני הספירה."

"אני יודעת," השיבה. "גם אני שאלתי את אותה שאלה. אבל הכומר הרגיע אותי בכך, שהמלומדים שתרגמו את כתב היד, היו משוכנעים לחלוטין שהוא אותנטי, בעיקר מפני שהוא נכתב בארמית, שפה שהיתה בשימוש בימי התנ"ך."

"ארמית בדרום אמריקה? איך היא הגיעה לשם 600 שנה לפני הספירה?"

"הכומר לא ידע."

"הכנסייה שלו תומכת בעניין כתב היד?" שאלתי.

"לא," אמרה. "הוא סיפר לי, שרוב הכמורה מנסה להשתיק את העניין. זאת הסיבה שבגללה לא אמר לי את שמו. כנראה הסתכן מאד גם כשדיבר על כתב היד."

"הוא אמר לך מדוע רוב הבכירים בכנסייה מתנגדים לזה?"

"כן, מפני שכתב היד מעמיד בסימן שאלה את שלמותה של הדת שלהם."

"איך?"

"אני לא יודעת בדיוק. הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל התובנות האחרות מרחיבות, כנראה, את הרעיונות המסורתיים של הכנסייה בצורה שמדאיגה את זקני הכנסייה, שחושבים שהכל בסדר כפי שהוא."

"אני מבין."

"מה שהוא כן אמר," המשיכה שרלין, "זה שהוא לא חושב שכתב היד מתנגד לעקרונות הכנסייה. להיפך, הוא מבהיר בדיוק את משמעותן של האמיתות הרוחניות האלה. הוא היה בטוח שמנהיגי הכנסייה יבינו את זה, אם רק ינסו ויראו שוב את החיים כמסתורין ואחר-כך ימשיכו דרך שאר התובנות."

"הוא אמר לך כמה תובנות כאלה יש?"

"לא, אבל הוא הזכיר את התובנה השנייה. הוא אמר לי שהיא פרשנות יותר מדויקת של ההיסטוריה המודרנית, פרשנות שמבהירה עוד יותר את השינוי."

"הוא פירט עוד בעניין זה?"

"לא, לא היה לו זמן. הוא אמר שהוא חייב ללכת לטפל באיזה עניין. קבענו להיפגש שוב אצלו בבית באותו יום אחר-הצהרים, אבל כשהגעתי הוא לא היה שם. חיכיתי שלוש שעות והוא לא הגיע. בסוף נאלצתי לנסוע, כדי להספיק לטיסה שלי בזמן."

"זאת אומרת, שלא יצא לך לשוחח איתו שוב?"

"בדיוק. לא ראיתי אותו מאז."

"ולא קיבלת שום מידע על כתב היד מהממשלה?"

"כלום."

"ולפני כמה זמן זה היה?"

"בערך לפני חודש וחצי."

אכלנו כמה דקות בדממה. לבסוף נשאה שרלין את עיניה ושאלה: "אז מה אתה חושב?"

"אני לא יודע," אמרתי. חלק ממני נשאר ספקן לגבי הרעיון, שבני אדם באמת עשויים להשתנות. חלק אחר ממני היה המום מן המחשבה, שבאמת קיים כתב-יד שמדבר במונחים כאלה.

"הוא הראה לך העתק של כתב-היד או משהו כזה?" שאלתי.

"לא. כל מה שיש לי זה הרשימות שלי."

שוב השתתקנו.

"חשבתי שהרעיונות האלה ידליקו אותך," אמרה.

הבטתי בה. "אני מניח שחסרה לי הוכחה כלשהי, שמה שכתב-היד הזה אומר נכון."

היא חייכה חיוך רחב.

"מה?" שאלתי.

"זה בדיוק מה שגם אני אמרתי."

"למי? לכומר?"

"כן."

"ומה הוא אמר?"

"הוא אמר שההתנסות היא ההוכחה."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת, שההתנסות שלנו מאשרת את מה שכתב-היד אומר. כשאנחנו חושבים בכנות איך אנחנו מרגישים בפנים, או איך מתקדמים החיים שלנו בנקודה זו של ההיסטוריה, אפשר לראות שהרעיונות בכתב היד הגיוניים, חוץ מזה שהם נשמעים אמיתיים." היא היססה. "לך זה נשמע הגיוני?"

חשבתי רגע. האם זה הגיוני? האם כולם באמת חסרי מנוחה כמוני, ואם כן, האם אי השקט שלנו נובע מן התובנה הפשוטה — המודעות הפשוטה שנבנית כבר שלושים שנה — שבחיים יש יותר ממה שאנחנו יודעים ויותר ממה שאנחנו מסוגלים לחוות?

"אני לא בטוח," אמרתי לבסוף. "אני מניח שנחוץ לי זמן לחשוב על זה."

יצאתי אל הגן שעל יד המסעדה ועמדתי מאחורי ספסל עשוי עץ ארז, הפונה אל המזרקה. לימיני ראיתי את האורות המהבהבים של נמל התעופה ושמעתי את נהמת המנועים של מטוס סילון המתכונן להמראה.

"אילו פרחים יפים," אמרה שרלין מאחורי. הסתובבתי וראיתי אותה הולכת לקראתי על השביל, מתפעלת משורות של פטוניות ובגוניות, שתחמו את אזור הישיבה. היא עמדה על ידי ואני חיבקתי אותה בזרועי. זכרונות הציפו את מוחי. לפני שנים, כששנינו התגוררנו בשרלוטסוויל, וירג'יניה, בילינו ערבים רבים יחד בשיחות. רוב השיחות שלנו היו על תיאוריות אקדמיות ועל צמיחה פסיכולוגית. שנינו היינו מוקסמים מן השיחות וזה מזה. נדהמתי להיזכר עד כמה היו יחסים אלה אפלטוניים כל השנים.

"אין לך מושג כמה נעים לי לראות אותך שוב," אמרה.

"אני יודע," עניתי. "הפגישה איתך מעלה בי המון זכרונות."

"מעניין למה לא שמרנו על קשר," תהתה.

שאלתה שוב החזירה אותי אחורה. נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי את שרלין. היא אמרה לי שלום על יד המכונית שלי. באותו זמן שפעתי רעיונות חדשים ועמדתי לנסוע לעיר מולדתי לעבוד עם ילדים פגועים ומנוצלים. חשבתי שאני יודע איך יכולים ילדים כאלה להתגבר על התגובות האינטנסיביות, על החיפוש המתמיד של הפורקן, שהפריע להם להמשיך בחייהם. ככל שעבר הזמן, התברר לי כי גישתי אינה עומדת במבחן. היה עלי להודות בבורותי. התשובה לשאלה, איך יכולים בני אדם להשתחרר מעברם, נשארה עדיין בגדר חידה בשבילי.

כשסקרתי במחשבותי את שש השנים האחרונות, ידעתי לבטח, כי ההתנסות לא היתה לשווא. עם זאת, הרגשתי גם צורך עז להתקדם. אבל לאן? ומה לעשות? רק פעמים ספורות חשבתי על שרלין, מאז עזרה לי לגבש את הרעיונות שלי על טראומות הילדות, ועכשיו, שוב, חזרה לחיי — והשיחה בינינו ריגשה אותי כתמיד.

"אני חושב שהייתי שקוע לגמרי בעבודה שלי," אמרתי.

"גם אני," אמרה שרלין. "בעיתון, סיפור רדף סיפור. לא היה לי זמן להסתכל הצידה. שכחתי כל מה שלא היה קשור לעבודה."

הידקתי את כתפה באחיזתי. "הספקתי לשכוח כמה נעים לי לדבר איתך. השיחות שלנו תמיד כל-כך זורמות וספונטניות."

עיניה וחיוכה אישרו את הרגשתי. "אני יודעת," אמרה. "השיחות איתך נותנות לי תמיד המון אנרגיה."

עמדתי לומר עוד משהו, כששרלין העיפה מבט לעבר הכניסה למסעדה. פניה נעשו מתוחים וחיוורים.

"מה קרה?" שאלתי ופניתי להסתכל באותו כיוון. כמה אנשים פסעו לעבר מגרש החנייה, משוחחים ביניהם, אבל שום דבר לא נראה לי יוצא דופן. החזרתי את פני אל שרלין. היא עדיין נראתה נבוכה ונסערת.

"מה זה היה?" שאלתי שוב.

"מאחורי השורה הראשונה של המכוניות — ראית את הגבר הזה בחולצה האפורה?"

הסתכלתי שוב לעבר מגרש החניה. עוד קבוצת אנשים יצאה מן הדלת. "איזה גבר?"

"הוא לא שם עכשיו," אמרה, מתאמצת לראות.

היא הביטה ישירות לתוך עיני. "כשהאנשים בשולחנות האחרים תיארו את הגבר שגנב לי את התיק, הם אמרו שהוא מקריח, שיש לו זקן, ושהוא לובש חולצה אפורה. אני חושבת שראיתי אותו לפני רגע, על יד המכוניות... מסתכל עלינו."

פקעת של חרדה התגבשה בבטני. אמרתי לשרלין שמיד אחזור והלכתי למגרש החניה להסתכל סביב, נזהר שלא להרחיק יותר מדי. לא ראיתי אף בן אדם שהתאים לתיאור.

כשחזרתי אל הספסל, קרבה אלי שרלין ואמרה ברוך: "האם לדעתך האיש הזה חושב שיש לי עותק של כתב היד? בגלל זה הוא גנב לי את התיק? האם הוא מנסה לקבל אותו בחזרה?"

"אני לא יודע," אמרתי. "אבל אני הולך לטלפן שוב למשטרה ולומר להם מה ראית. אני חושב שהם צריכים לבדוק את הנוסעים בטיסה שלך."

נכנסנו למסעדה וטלפנו למשטרה, וכשהם הגיעו סיפרנו להם מה קרה. הם בדקו במשך עשרים דקות את כל המכוניות, ואחר-כך הסבירו, שאינם יכולים להקדיש לעניין עוד זמן. עם זאת, הסכימו לבדוק את כל הנוסעים העולים על המטוס שבו טסה שרלין.

לאחר שהשוטרים הסתלקו, נשארנו שרלין ואני לבדנו ליד המזרקה.

"אז על מה דיברנו," שאלה, "לפני שראיתי את האיש ההוא?"

"דיברנו על עצמנו," עניתי. "שרלין, למה עלה בדעתך ליצור איתי קשר בעניין הזה?"

היא נעצה בי מבט נבוך. "כשהייתי בפרו והכומר סיפר לי על כתב היד, כל הזמן קפצת והופעת לי בראש."

"באמת?"

"באותו זמן לא כל-כך חשבתי על זה," המשיכה, "אבל אחר-כך, אחרי שחזרתי לוירג'יניה, בכל פעם שחשבתי על כתב היד, נזכרתי בך. התחלתי לחייג כמה פעמים את המספר שלך, אבל כל פעם משהו אחר הסיח את דעתי. ואז קיבלתי את המשימה הזאת במיאמי שלשמה אני נוסעת עכשיו, והתברר לי, אחרי שעליתי על המטוס, שיש לי כמה שעות להמתין. כשנחתתי, חיפשתי את המספר שלך. המזכירה האוטומטית שלך אמרה, שאפשר להתקשר אליך לאגם במקרים דחופים בלבד, אבל אני החלטתי שזה יהיה בסדר לטלפן אליך."

הבטתי בה לרגע, לא יודע מה לחשוב. "כמובן," אמרתי לבסוף. "אני שמח שטילפנת."

שרלין הביטה בשעונה. "מתחיל להיות מאוחר. אני חייבת לחזור לשדה התעופה."

"אני אסיע אותך," אמרתי.

נסענו אל מסוף הנוסעים הראשי והלכנו אל אזור העלייה למטוס. כל הזמן חיפשתי בעיני דברים יוצאי דופן. כשהגענו, כבר החלו הנוסעים לעלות למטוס, ואחד השוטרים שפגשנו בחן כל נוסע שעבר. כשניגשנו אליו, סיפר לנו שבחן את כל הנוסעים המתוכננים לעלות על המטוס, ואיש מהם לא התאים לתיאור הגנב.

הודינו לו ואחרי שהלך, הסתובבה שרלין וחייכה אלי. "אני חייבת ללכת," אמרה וחיבקה את צווארי. "הנה מספרי הטלפון שלי. בוא נשמור על קשר הפעם."

"אני רוצה שתיזהרי," אמרתי. "אם תראי מישהו יוצא דופן, טלפני למשטרה."

"אל תדאג," אמרה לי. "הכל יהיה בסדר."

למשך רגע ארוך נעצנו עיניים זה בזו.

"מה את מתכוננת לעשות בעניין כתב היד?" שאלתי.

"אני לא יודעת. להקשיב לדיווחי החדשות בעניין זה, אני מתארת לעצמי."

"ואם תהיה השתקה של כל העניין?"

היא חייכה אלי חיוך גדול. "ידעתי," אמרה. "זה תפס אותך. אמרתי לך שזה ימצא חן בעיניך. מה אתה חושב לעשות?"

משכתי בכתפי. "לראות אם אני יכול לגלות על זה עוד משהו, קרוב לודאי."

"טוב. אם תצליח, תודיע לי."

נפרדנו לשלום והיא הלכה. עקבתי אחריה וראיתי אותה מסתובבת, מנופפת בידה, ואחר-כך נעלמת בפרוזדור. חזרתי אל הטנדר שלי ונסעתי אל האגם, בלי לעצור בדרך, פרט למילוי דלק.

כשהגעתי, יצאתי אל המרפסת המרושתת וישבתי על אחד מכיסאות הנדנדה. הערב היה עשיר בקולות צרצרים ואילניות, וממרחק שמעתי קול נכאים של סִיס לילה. מעבר לאגם נטה הירח מערבה ובבואתו השתקפה במים.

הערב היה מעניין, אבל אני נשארתי ספקן לגבי כל רעיון השינוי התרבותי. כמו רבים אחרים, הייתי שבוי באידיאליזם החברתי של שנות השישים והשבעים, ואפילו באינטרסים הרוחניים של שנות השמונים. אלא שהיה קשה להחליט מה באמת קורה. איזה סוג של מידע חדש יכול באמת לשנות את כל העולם האנושי? הכל נשמע אידיאליסטי ודמיוני מידי. בני אדם, אחרי הכל, כבר חיים על פני כדור-ארץ זמן רב. איך זה שפתאום תהיה לנו תובנה לגבי קיומנו דווקא עכשיו, בשלב כל-כך מאוחר? הבטתי על המים עוד כמה דקות, ואחר-כך כיביתי את האורות והלכתי לקרוא בחדר השינה.

למחרת בבוקר התעוררתי לפתע, והחלום עדיין טרי במוחי. לרגע או שניים הסתכלתי על תיקרת חדר השינה וזכרתי את החלום במלואו. עשיתי את דרכי בתוך יער, מחפש משהו. היער היה גדול ויפה בצורה יוצאת מהכלל.

תוך כדי חיפוש מצאתי את עצמי בכמה מצבים, שבהם הרגשתי אבוד והמום לגמרי, לא מסוגל להחליט לאן להמשיך. באופן מפתיע, בכל אחד מאותם רגעים, הופיע אדם מאי-שם, כאילו נועד להראות לי לאן עלי ללכת. עד סופו של החלום לא התבררה לי מטרת חיפושיי, אבל ההרגשה שנשארה בלבי היתה של אופטימיות רבה וביטחון גדול.

התיישבתי וראיתי קרן שמש חודרת מבעד לחלון וחוצה את החדר. חלקיקי אבק מעופפים זהרו באורה. ניגשתי לחלון והסטתי את הוילונות. מזג האוויר היה נפלא; שמים כחולים, שמש זורחת. רוח קלה הניעה את העצים. האגם היה גלי ובוהק בשעה זאת של היום, והרוח קרה על העור הרטוב.

יצאתי החוצה וקפצתי למים. עליתי ושחיתי אל מרכז האגם, ואחר-כך הסתובבתי על גבי להביט בהרים המוכרים. האגם היה שקוע עמוק בין שלושה רכסי הרים, אגם מושלם שגילה סבי בנעוריו.

מאה שנים עברו מאז טייל לראשונה על הרכסים האלה, ילד-פלא חקרן, הגדל בעולם פרא שמצויים בו עדיין פומה, חזיר-בר ואינדיאנים משבט קריק, המתגוררים בבקתות פרימיטיביות במעלה הרכס הצפוני. הוא נשבע באותם ימים, שיום יבוא והוא יגור בעמק המושלם הזה, על עציו העתיקים, הגדולים ושבעה מעינותיו, ובסופו של דבר עשה זאת — בנה לו אגם וביקתה וטייל אינספור פעמים עם נכדו הצעיר. מעולם לא הבנתי לגמרי מדוע הוקסם סבי מן העמק הזה, אבל תמיד השתדלתי לשמור על האדמה, גם כאשר התקדמה אליו הציויליזציה והקיפה אותו מכל עבר.

ממרכז האגם ראיתי סלע אחד מבצבץ על יד פיסגת הרכס הצפוני. ביום הקודם, על פי מסורת סבי, טיפסתי אל הבליטה הזאת בניסיון למצוא שלווה בנוף, בניחוחות הפרחים וברוח המערבלת את צמרות העצים. כשישבתי לי למעלה, בוחן את האגם ואת העלווה הסמיכה בעמק מתחת, השתפרה הרגשתי, כאילו האנרגיה והפרספקטיבה המיסו איזה גוש במוחי. כמה שעות אחר-כך שוחחתי עם שרלין ושמעתי על כתב היד.

חזרתי בשחייה אל החוף ויצאתי אל רציף העץ שבחזית הבקתה. היה קשה להאמין בהשתלשלות המקרים הזאת. אני מוצא לי מחבוא, אי שם בין ההרים, חסר התלהבות מחיי, ואז, מאי-שם, מופיעה שרלין ומסבירה לי את האי-שקט שלי בעזרת ציטוטים מכתב-יד עתיק, שמבטיח לגלות את סוד הקיום האנושי.

עם זאת ידעתי, שהופעתה של שרלין היא בדיוק אחד מאותם צירופי המקרים שעליהם מדבר כתב היד, צירוף מקרים שנראה בלתי-סביר בתור אירוע מקרי בלבד. האם יש אמת במסמך העתיק הזה? האם באמת נוצרת, למרות הדחייה והציניות שלנו, מאסה קריטית של אנשים, המודעים לצירופי המקרים האלה? האם הגיעו בני האדם למצב שבו הם יכולים להבין את התופעה הזאת, ובסופו של דבר גם את מטרת החיים עצמם?

מה יכולה להיות אותה הבנה חדשה? שאלתי את עצמי. האם היא מוסברת בתובנות האחרות של כתב היד, כפי שאמר הכומר?

עמדתי בפני החלטה. בגלל כתב היד הרגשתי איך נפתח בחיי כיוון חדש, נקודת עניין חדשה. השאלה היתה: מה לעשות עכשיו? יכולתי להישאר במקומי ויכולתי למצוא דרך ולהמשיך לחקור. עניין הסכנה חדר למוחי. מי גנב את תיקה של שרלין? האם היה זה מישהו שמעוניין להשתיק את פרשת כתב היד? איך אוכל לדעת?

חשבתי על הסיכון האפשרי במשך זמן ממושך, אבל בסופו של דבר גברה האופטימיות שלי. החלטתי להיות זהיר ולהתקדם לאט. נכנסתי לביקתה וטלפנתי לסוכנות הנסיעות בעלת המודעה הגדולה ביותר בדפי זהב. הסוכן שאיתו שוחחתי אמר שיוכל לארגן לי טיסה לפרו. במקרה, אמר, מישהו ביטל הזמנה לטיסה ולבית מלון בלימה, והמקום פנוי. אוכל לקבל את העיסקה כולה במחיר מיוחד, אמר... והמטוס יוצא תוך שלוש שעות.

שלוש שעות?