אורי
"שבי עליי, מלי שלי," מלמל גבר עירום מאחד המסכים המרצדים מולי. שער החזה שלו היה סמיך כמו שטיחון "ברוכים הבאים" בכניסה לבית. מלי שלו משכה בכתפיה וחייכה בהתרסה.
"למה?"
"כי אני רוצה לראות איך את נהנית."
"ומה אם לא תראה?"
"מה שלא רואים לא קיים."
"ואת זה אומר מישהו שהמה־שמו שלו חבוי כל היום מתחת לחליפת עסקים ועדיין מנהל אותו?"
הגבר העירום צחק. "את זה אומר מישהו שמכיר את העיניים שלו ויודע שאי אפשר לרמות אותן."
"אז עכשיו תסתכל עליי כל הזמן כדי לוודא דרכי את זה שיש לך משהו בין הרגליים?"
"בדיוק. ואת תעצמי את העיניים, כמו שאת תמיד עושה ותתרכזי בלהרגיש."
"הגיע הזמן שתפסיק לתקשר עם עצמך דרך אנשים אחרים. קצת נמאס לי להיות המראה הכי יפה שלך," קנטרה אותו מלי.
"ככה לא נראית מישהי שנמאס לה, ומי כמוני יודע איזה פרצוף יש לאחת כזאת."
"כן. מי כמוך יודע באמת," גהרה מלי ונישקה אותו על שפתיו. קול מצמוץ לח.
"תגידי, מה דעתך להתפשט מהמקצוע שלך? אוהב אותך בלי הקומבניזון הדעתני."
"בשמחה. אני מאושרת שהגעתי למקום הנכון ולתפקיד הנכון, בזמן הנכון," היא צחקה צחוק משוחרר.
"לא יכולתי להגדיר את זה יותר טוב, אהובה שלי."
שניהם התנפלו אחד על השני ונשימתי נעתקה מול הבולמוס הרעבתני שנגלה לפניי על המסך. אני פחות משתי דקות במקום העבודה החדש שלי, למען השם. לאן לכל הרוחות הגעתי? עם כל מגוון העבודות המטורף שלי, כזאת עוד לא הייתה לי.
לרגע עלתה בי המחשבה ששוב אני זבוב על הקיר באחד מהחלומות הארוטיים שפוקדים אותי בשנים האחרונות. לא. לא הייתי חולם על זוג עם מבנה אנטומי כזה, גם אם שירה אשתי הייתה נמנעת ממני למשך דור. מה זה המקום הזה ואיך התגלגלתי לכאן?
"נו באמת. מה חדש?" זאת שירה, ששנינותה שלה עוד תעמוד בספק בהמשך. "אתה נכה רגשית שמתנהל בעולם על כיסא גלגלים דמיוני. תהרוג אותי איך תמיד אתה מוצא שביל גישה נטול מדרגות שמגלגל אותך משטות אחת לאחרת, אורי."
כן, מודה. כזה אני.
ריח חריף של דבק מגע עלה בגלים מהפנלים הרופפים של השטיח מקיר לקיר מעורב בגלי ריח חמצמצים של גביעי יוגורט ישנים שהיו מוטלים מעולפים בפח.
אני רגיש לריחות לעזאזל. אפילו עם החלפות החיתולים לשני ילדיי הייתה לי בעיה. תחושת קלסטרופוביה מוכרת הנצה בי.
"אתה רואה את המסכים האלה?" זה שלומי. הנהנתי כמו גולם, מוחה במהירות טיפת זיעה שהייתה בדרכה לבייש אותי ביומי הראשון במשרתי המפוקפקת.
"יפה. אתה לא מוריד מהם את העיניים לרגע."
תלשתי את העיניים מקיר המסכים הגדולים הפרוסים מולי והבטתי בהתרסה בפניו הנאות חלקית של הגבר צפוף השיער שזה עתה דיבר אליי. להלן — שלומי. טיפוס שנראה כמו שחקן משנה בסרט מזרח אירופאי, רק בלי המעיל הארוך.
"אז ככה, אורי. מה שאתה רואה פה — זה הג'וב, בגדול. זריזות עיניים. זריזות ידיים. זוויות צילום רלוונטיות לשיחה. קלוז אפים. לעבור מחדר לחדר. ממסך למסך. לא לפספס כלום. אני ברור?" הנהנתי שוב. ברור? מה ברור פה?
על המסכים מולי התנוססו בו זמנית כמה זוגות משתגלים, בפוזות לא מחמיאות בעליל, מייחצנות איברים אינטימיים בלי בושה.
"סדום ואמירה," מלמלתי בלי משים את המשפט הקבוע שאבא שלי, יקה עם עברית שמנסה לשווא להתייפייף, היה מלחשש לעצמו למראה כל בחורה ברחוב שראו לה את הברכיים.
"סליחה?" שלומי התקרב אליי להבין מה פשר המלמול. הריח שלו קיבל נוכחות של ממש, כאילו עוד מישהו נדחף בינינו.
"סליחה?" זאת אימא שלי, באותו הטון בדיוק, בילדותנו, יורקת לעבר אבי מיקרובים של לעג. "מה פה האמירה, יחיאל? אה? מה פה האמירה, אשמאי זקן?" המילה אשמאי, לטענתה של אימי, ויסלח לה מר אבן שושן, הכילה בתוכה גם חרמנות פתטית וגם אשמה קונקרטית.
אבא שלי היה מביט בה בשתיקה, לסתו מתהדקת ומתרפה חליפות.
"די נו, אימא. הוא מתכוון סדום ועמורה, תעזבי אותו כבר," זה אח שלי צחי, שנחלץ כרגיל להצילו.
"לא לא," אמרתי לשלומי, "שום דבר. הכול טוב."
אם היה לי כזה שיער שואג כמו של שלומי הבוס החדש שלי, קרוב לוודאי שהייתי מפתח את תנועת היד "האגבית המסרקת", כדי להזכיר לי ולכולם שאני מצויד בניבים של טורף אלפא. והייתי משתדל לעשות את זה מול אותו האבא האשמאי שלי, שכל בוקר ספר את מחטי האורן שנשרו מראשו על הכרית.
"אתה קירח, יחיאל. בוא נודה בזה ונפסיק עם הדבקת שתי השערות שלך מאוזן אחת שלא שומעת לאוזן שנייה שלא מקשיבה," שוב אימא שלי דוקרת את אבי באכזריות השגורה בפיה.
נראה שסוגיית ההקרחה פסחה בגדול על ראשו של הבוס הזה. למעשה, הוא לא נראה כמו טיפוס שמשהו בכלל יכול לגעת בו. קר, שכלתני, מדויק וקפוץ תחת. אני מעריך אנשים כאלה, ולו בגלל שהם הנגטיב המוחלט שלי.
"מצוין. העיקר זה לא להוריד את העיניים מהמסכים. להיות מרוכז," אמר שלומי.
"אוקיי," חזרתי אחריו, תוקע בכוונה את עיניי בתוך פרצופו. "לא מוריד את העיניים מהמסכים." הוא הנהן, מתעלם בפעם השנייה מה"בכוונה" שלי.
"גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול שלא להסתכל על כל זה," לחצתי, בודק את סבלנותו. פניו הקפואות הדפו את הסרקזם שלי.
המקום — חדרון מאותגר אסתטית, תקוע בין קירות מסוידים ברשלנות פושעת, שנראה על פניו כמו רשת שידור מחתרתית משנות השישים המוקדמות. קונטרסט קיצוני למחשבים המתוחכמים שהושבו על שולחן עץ מלא וארוך. הזמן — שעת בוקר מאוחרת. המצב הנפשי — מעורער.
שני גברים יושבים בגבם אליי, פניהם נעוצות במסכים וידיהם מקלידות ללא הפסקה. מזגן מנשב בקולניות, מטלטל וילונות של קורי עכביש אנה ואנה. אם הייתי עוצם עיניים, הייתי יכול לדמות המיית ים מרוחקת. אבל רק "מלי" שלו, שעל המסך, מרשה לעצמה לעצום עיניים, פיה פתוח והיא רוכבת על מפשעתו של בן זוגה. כן, אני מודע לחלוטין לחזרה האובססיבית שלי על נושא העיניים. חלק ממני, לצערי.
"עכשיו תקשיב לי טוב," שלומי הבוס העמיק את קולו. הנהנתי. מקשיב. "במקרה שמצלמה מתקלקלת, תמונה נעלמת או פוקוס נתקע, הבחור מצד ימין יחנוך אותך צמוד, כך שאתה ישר שואל אותו מה עושים." הוא לקק את שפתיו המלאות, חלומה של כל אישה בחדר המתנה של פלסטיקאי. רק ששלו היו מתוחמות בזיפים דלילים.
"ברור לי שהתפקיד הזה קטן עליך, אורי," אמר שלומי, כאילו שמע את מחשבותיי "הראש הגאוני שלך יקלוט את העבודה פה בשנייה. אבל צריך להתחיל מאיפשהו. אז מכאן מתחילים. אתה איתי?" אהה. קיבלתי את מחמאת "הגאוני" שלי ועכשיו — מה שתגיד. אני לעומת זאת אמשיך להגיד בלב, סדום ועמורה. סדום ועמורה.
אימא שלי, משמצאה וו לתלות עליו את גרונו של בעלה, לא הרפתה. "סדום והמורה. צודק צחינ'קה. גם על הברך של המורה של הבן שלך דפקת עם הפטיש הקטן שלך, לראות אם היא קופצת. זה אינסטינקט־יחיאל. גם של הברך." היא צחקה בלי לחייך, עיניה מרוכזות בנעליה, כאילו איתן מתנהלת השיחה.
אבי היה מרחיב את נחיריו, לשאוף אורך רוח, ומסתכל לצד השני, לסתו מהודקת דרך עור פניו המגולח. אחי ואני היינו מביטים זה בזה, נגעלים משניהם. נגעלים מהגנטיקה של עצמנו.
אני אורי. נעים מאוד. לא מאוד נעים, כמו לחבר'ה על המסכים מולי, אבל בכל זאת. אני מניח שאם הייתם רואים אותי חולף ברחוב, הייתם תמהים, איך זה שבחור שנראה כמו פרסומת למלח הארץ, החובק אישה מוצלחת ושני ילדים חביבים למדי, מוצא את עצמו בביב שופכין כזה. מבט מרפרף על צדודיתי, הנאה לרוב הדעות, היה גורם לכם לשדך לי את בת השכנים המעודנת שעושה לכם בייביסיטר. "תכירי," הייתם אומרים לה, "זה אורי. בחור טוב. משפחה טובה. ידיים טובות. לב טוב." הכול טוב. והיא הייתה מתרשמת, הטמבלית.
אז כדאי שכבר עכשיו ניישר את ההדורים. כמו כל פרסומת "טובה" לגבריות מתונה עד גבה גלית, אני אכן מפרנס תדמית של גבר ישראלי חינני, ששומר בבגאז' כבלים למצבר, למקרה שאי־מי יצטרך הצלה. כמו כן, אני אבא חינני לא פחות, שלעולם ישים לב לשביל נזלת המגיח מנחירי ילדיו, ירכון אליהם באמפתיה ויקנח את חוטמם ברגישות אין קץ. כזאת שתקשיח אבות נוגסי קריירה. כזאת שתכמיר לב אימהות צעירות רחם.
אלא שהאמת הסמויה מהעין היא שכולי תפאורה עשויה היטב. מאחוריה, אני דג חלקלק שמרגיש בבית בכל ג'ורה. ניזון מאצות אדרנלין, שאם אני לא משיג במקומות ראויים, אני משיג במקומות פחות ראויים. אין לי ברירה. ככה אני בנוי. מבט חודר יותר לנבכי נפשי יעניק... לא. הדיון עליי הוא בדלתיים סגורות. אין כניסה לאף אחד. אני השופט, הקטגור, הסנגור, הקלדנית, הקהל על מטלטליו, המנקים קשי היום של אולם בית המשפט וכמובן — הנאשם. וכל הנוגעים בדבר לוקחים שוחד. זה מזה.
כתב התביעה נגדי ידוע לכול. והם מביטים בי בשנאה דורשת נקם. יום־יום ושעה־שעה, אני מובל לאולם בית הדין, כדי לערער על העונש הכבד. שוב ושוב קמים העדים ונשבעים בגנותי.
האם אני שקרן? חיובי. האם אני מזיק? אני יותר ממניח שכן. האם אני נשמע פואטי יתר על המידה? בוודאי. מילים יפות מסתירות פרקטיקה מיומנת של הישרדות רגשית. ומתחזקות את דעת הקהל החיובית עליי. ואובססיבי. כבר אמרתי.
השופט גוזר עליי מאסר עולם ללא אפשרות שחרור מוקדם מהגוונטנמו הפנימי שלי. אני מובל החוצה. ברגע הבא אחזור לערער, מתחנן על חיי. אין עם מי לדבר. למזלי, יש לי כישורים לשרוד את תנאי הבידוד האלה, על ידי פירוק החיים לרצועות, יותר נכון, לרתמות, שמחזיקות אותי טיפונת מעל פני היום־יום. ובאותה הזדמנות גם להתנשא מעל כולם.
בינואר האחרון קרא לי לשיחה אילן ברנס, הבוס של חברת ההייטק שאירחה אותי בשנתיים האחרונות בתנאים של חמישה כוכבים. "תקשיב לי, יא חתיכת חרא. אתה עילוי, אין על זה ויכוח. הראש שלך יצירתי כמו פיקאסו. אבל אתה עצלן. חפפן. ושם זין עליי ועל החברה הזאת. אני מתפלא שעם הפרעת הקשב שלך החזקת מעמד עד עכשיו. מתפלא על עצמי," הוסיף. שתקתי. ידעתי לאן זה הולך. "אבל חלאס. אחרי הפאשלה האחרונה שלך, עשינו חישוב פשוט, ובשורה התחתונה — הנזק שאתה גורם עולה על התועלת שאתה מייצר."
אילן ברנס נשען אחורנית על כורסת המנהלים שלו ושאב פנימה את כרסו הג'לית, מה שהקל במעט על תוגת הכפתורים בחולצה המגוהצת שלו. התמקדתי בכפתור האמצעי, זה שעיניו יצאו מחוריהן. זה עזר לי להסיט את הכישלון מחריר התודעה שלי בכמה סנטימטרים. טכניקה מוכחת שלי, לא להתמודד ישירות עם בעיה.
"התסכול שיש לי ממך לא שווה את זה. אתה מבין? וזה לא שלא התרעתי. וזה לא שלא ניסיתי. אבל רבאק, אתה חי לבד בעולם המשועשע שלך. אי אפשר ככה יותר. פשוט אי אפשר."
זה הטון "הברנסי". בחור שבנה את עצמו מקרשים ממוסמרים, אמביציית טורפדו ויכולת נדירה לאתר הזדמנויות לא מלוטשות.
"הוא צודק. למה לא השתדלת, קיבינימט," רטנה שירה אישתי, "מה יש לך? שחית בתוך צנצנת דבש. כל מה שהיית צריך לעשות זה רק להישאר בתוכה. למה בגיל ארבעים ושלוש אתה עדיין בודק גבולות של אנשים. זה אינפנטילי. זה..." היא התנשמה והטיחה צלחות בכיור. אקספרסיבית האישה שלי.
וצודקת. אני כזה. בועט בצנצנות דבש.
הג'וב הזה, שממנו פוטרתי בבושת פנים, היה, במקרה, פסגת חלומותיו של כל הייטקיסט. אני הייתי איש סודו של אילן ברנס, טייקון משובץ אקזיטים. לכן האכזבה שלו ממני הייתה קטלנית. הוא ראה ברשלנות שלי בגידה אישית. שלא לדבר על החומרים שהתעסקתי איתם. טעות קטנה שלי הייתה יכולה להפוך את קערת הפיננסים של עשירי המדינה על פיה. לא שפישלתי בזה. פישלתי בגישה שלי. לזכותו ייאמר שהוא ניסה לאלף אותי. פעם ועוד פעם. הרעיף עליי גזרים של בונוסים. ובמחי מקל, ביטל אותם. הצמיד לי עוזר. העיף אותו. פיזר סביבי ימי חופש וארוחות צהריים ונסיעות עתירות שומן ובסוף הבין שאני מסוכן לו. שיש לי נטייה לנשוך את היד שמאכילה אותי. לא בכוונה. מתוך איזה באג של רעב לא מנוהל בתוכנה הפרטית שלי.
"לאט־לאט תיכנס לעניינים, חבוב," אמר לי שלומי, הבוס החדש שלי. "עשינו עליך מחקר. הפכנו כל אבן שאי־פעם נגעת בה, חרשנו כל תלם שפסעת בו," הוסיף, כחכח ובלע את ליחתו.
אהה. עשינו, חרשנו. מי זה אנחנו? מישהו הגיע באישון לילה לשדה של קורות חיי, עם קומביין מחובר לגלאי מתכות וחרש אותו לפסים עבים של קורדרוי? וכל פעם שנתקל בחתיכת פח השמיע גלאי המתכות — טו־טו־טו, בסאונד רוורס של משאית? אהה. עשו עליי תחקיר מקיף כדי שאהיה כשיר להיות פקיד טכני בבית זונות. הגיוני? לא ממש. מה זה הבולשיט הזה?
"אני מכיר את ההלם הראשוני של מי שנכנס לפה, זה בסדר. זה טבעי וזה יעבור מהר מאוד. אני רק רוצה שתדע שאנחנו מודעים ליכולות הפנומנליות שלך, כמו גם לבעייתיות שדופקת אותך, ואל תדאג. זה מתאים לנו. ואתה תתוגמל בהתאם."
הוא טפח על גבי, מהנהן, כמסכים עם עצמו. הנהנתי חזרה, מרגיש את לחץ הטפיחה שלו על שכם שמאל, גם אחרי שהיד שלו הוסרה. מכיר את השיטה לריכוך בשר קשה. היא לא עובדת עליי.
"אז אם הכול ברור, אורי, ואין שאלות, מרגע זה אתה עובד מן המניין של 'אהבה בכפר', צימרים ברמה של ארבע כוכבים לאוהבים," הכריז הבוס החדש.
למה רק ארבעה כוכבים? מה כואב להם לשים עוד כוכב אחד בצורת בידה, או זר פרחים טריים? ומה בעניין הכפר? מדובר במבנה חד־קומתי שמתחנן לצבע טרי, תחום בחומה גבוהה עם שיחים עצובים שלא ראו מים כבר חודשים. כל זה קבור בין מגדלי מגורים של בורגנות זעירה ומטה, צמוד למכולת שכונתית פזורת דעת וארגזים. והיי, לנוחות האורחים, כל האימפריה הזיונית הזאת קרובה לכבישי מפתח ראשיים ולעשן מכוניות מסיבי. כפר. על אהבה אני כבר לא מדבר.
"מלי שלי," הגבר במסך התגלגל מעל "מלי שלו" ונשכב על גבו מתנשם בכבדות. הגברת, שנראתה כמו דוב פנדה אחרי קרב־רב עם עפרון עיניים שחור, ליטפה את גבו בחיבה.
"מה יש אבא'לה?" לטון הרך שלה היה גוון אחר מטון הטרום סקס שלהם. אחד מהם היה מזויף.
"אז כמו שאת יודעת, יש לי היום אספת הורים. ואין דבר יותר מביך מלריב עם עידית מול המורה של תומר."
מלי צחקה. "חיים שלי. נסה להחזיק את עצמך. לא להתרגז עליה. להבין שלה, לעידית, אין את מה שיש לנו. לה יש בעל שלא מראה לה אהבה," אמרה מלי ונישקה את פטמתו הימנית, רחבת ההיקף.
"אהבה. איך אפשר לאהוב אותה? היא כל כך נוקשה. כל כך עצבנית. קפוצה. לא מרוצה..." רטן הגבר, "... במיוחד שאת יושבת שם מולנו ומדברת על תומר בכזאת נדיבות."
הגבר תפס את ידה של מלי ונישק אותה.
"אני אוהבת את כל התלמידים שלי," אמרה. "אבל, פתח סוגריים, את תומר קצת יותר, כי הוא שלך, סגור סוגריים."
הגבר הפנה אליה את ראשו, צווארו מייצר מפית עור מקומטת. "המורה, אפשר לפתוח שוב סוגריים?" צחק. "רק בהצבעה," מלי הנהנה וצחקה איתו. "הנה, את לא מרגישה?" שניהם התגוללו שוב זה לתוך זו.
"סדום והמורה" לכל הרוחות. אז ככה נראה אבא שלי כשטיפס על חביבה כהן, המורה של צחי. אני זוכר אותה, את חביבה, מסתובבת במסדרונות בית הספר עם הקוקו הטיפשי שלה וצורחת על ילדים. היא הייתה מזמינה את אבא שלי לפגישות דחופות, שנושאן היה, איך לקדם את הילד המחונן, צחי. לא פלא שאימא שלי יצאה מדעתה. אבי היה חוזר ממנה עם אשכים מרוקנים ותיק מלא ניירת לחוגי העשרה וחוברות ללימודי מחוננים באוניברסיטה. ואילו אימי הייתה מרחרחת אותו כמו כלב ציד ופולטת, "שאנל חמש — זה לא."
והנה, שלושים שנה אחרי ובמקום הכי לא צפוי, ביום הראשון לעבודתי מחוסרת ההגדרה, חוזרות אליי תמונות מדויקות ולא סימפטיות של ילדותי. יש מצב שהלכתי כל כך רחוק מאבא שלי, עד שנעמדתי בדיוק מולו.
אימא שלי תמיד אמרה שכל מפגש שלי עם פלאי עולם הוא קסם שתוכנן רק בשבילי. וגם אני הרי לא מאמין במקריות, כך שיכול להיות שאני במקום הנכון לי לעכשיו. וכדאי לנקוט גישה חיובית כלפי הקסם. מכוער ככל שיהיה.
הנתונים הם שהתקבלתי לעבודה שקטנה עליי במאתיים מידות, הסוקרת וסורקת אנשים שמזדווגים להם במקום סודי וחוזרים הביתה עם תחושת נאהבות, אגו נפוח, או מה שזה לא יהיה. אז מה? אני האפיפיור שאמגר את הטומאה? גם אני, כשיש לי קצת זמן לעצמי וכששירה לא מציקה לי עם מטליות החיים, חוטא פה ושם בהצצה לסרטונים של אנשים מחוברים. זה כיף. זה משחרר. זה הכרחי לגבר שהיצר שלו לא מסונכרן עם היצר של אשתו. וממה שאני רואה פה, אני לא לבד ביבשת אי ההתאמה המינית. רק שהם ואבא שלי לקחו את זה כמה צעדים קדימה ופנימה. ואני לא. בחיי שלא. מהרגע שאני עם שירה, לא הייתי עם אף אישה אחרת. פיזית, כלומר. ועד כמה שאני יודע, גם היא לא חוותה גבר אחר.
אז הפעם באמת הגעתי לים המלח של המוסריות המקובלת. אבל מה אכפת לי. אני לא מודד נומך בסנטימטרים. כמי שיכול לצוף בין ערכים בלי להתנגש בהם, אני מתאים לימה הזאת כמו כפפה חד־פעמית לאורולוג.
שלומי ענה לנייד שלו שצפצף ויצא לרגע מהחדר, משאיר אותי עם שני עורפי הגברים הישובים על כיסאות, שהיו מרוכזים בעבודתם מול המסכים. היה לי קשה להישאר אדיש מול הצפה של כל כך הרבה מיצים. קולות. עורות חשופים. וצורך. המון צורך.
מילים אינטימיות עברו מפה לפה. עיניים נפקחו ונעצמו. ידיים לפתו והרפו. איבר נכנס באיבר. רוק ניגר. נשיפות מאמץ. מיטות ענק עם סדינים צחים נפרעו לבלילה חמוצה. מפעל המין האנושי מעולם לא נראה כל כך אנושי ודורש את שלו. למזלי, החולצה הארוכה שלבשתי הסתירה את תחושותיי. "הגעת לגן עדן," פעם הזין שלי, "אז תגיד תודה ותשתוק," נלחץ הלה לרוכסן מכנסיי בזווית לא נוחה. "טעות. הגעת לגיהינום," התלחשו האשכים שלי זה עם זה, "תברח סיזיפוס. תברח."
את סיזיפוס אני מכיר מגיל אפס. אני מתכוון לסיזיפוס שאני המצאתי. זה המודע לעצמו. גלגולו המעוות של הטיפוס המיתולוגי ההוא, שמגלגל את האבן במעלה ההר. מגיע למעלה. מרפה מאחיזתה. האבן מתגלגלת לתחתית. והוא אחריה. עד למטה. ושוב הוא מגלגל אותה בזיעת אפו. אנשים מעדיפים לראות בו את הסמל האלמותי להישגיות חסרת תוחלת. בדומה למי שדופק את ראשו בקיר שוב ושוב ולא מבין שלא הקיר הוא זה שיישבר.
לטענתי, המגובה רק במחקרי שלי על עצמי, המטרה של סיזיפוס היא בכלל לא להעלות את האבן למעלה, אלא ליהנות מהנפילה החופשית, המשחררת והאובדנית למטה. שזה הפוך לגמרי. הרי אף אחד לא יעלה בדעתו שהסיבה שילדים מטפסים שוב ושוב בסולם לראש המגלשה היא שהם רוצים להישאר שם. נכון? הם רוצים ליהנות מהירידה, לעזאזל. מהשחרור המוחלט של לתת את עצמך בידי הגורל ולצלול מטה. התאבדות זמנית. תהרגו אותי, אבל לדעתי זה טבע האדם.
ניסיתי להסביר את זה פעם לשירה, זאת האישה היפה שאני חי איתה כבר יותר מעשר שנים. אבל לך תתפוס את המבט בעיניים האגמיות שלה, כשעל כל פרצופה מודבקות פתקאות תזכורת צהובות עם מילים כמו "לוזר", "אכזבה", "אפס", "כלומניק". מיותר לציין שאני מאוד מכבד את דעתה.
ההתעוררות הפיזית במכנסיי הפכה למטרד מעיק. ברור לי שזה לא לעניין, אבל לך תתווכח עם הבוס האמיתי של הגוף שלך. עורפי הגברים מולי נראו לי כמו אפשרות נפלאה לריכוך המונומנט. העורף הימני היה שייך לבחור גרום, ששחה בחולצת טריקו מהוהה, אוזניות לאוזניו וידיו מתקתקות כמו קלדנית על ספידים. זה המנטור המיועד לי, לדברי שלומי הבוס. נדף ממנו ריח של בננה רקובה, שבבית ילדותי נחשב לסוג של דבש. שוב דבש. משמאלו גבר מבוגר יותר, עם חולצה צמודה לוחצת צמיגי שומן צדדיים ועורף שעיר ובשרני, עם כפל עמוק במרכזו, שאלמלא פעילות המסכים מולי אולי הייתי חושב על דימוי עדין יותר, אבל זה בלתי נמנע, לעזאזל, לא לחשוב על פות. זה עשה את העבודה. ההקלה הפיזית במכנסיי הייתה מיידית.
בצד, על הקיר, נעוץ בפוש־פינים צהובים, היה תלוי צילום מכוער של נמר חברבורות דוהר, רגע לפני שהוא תופס איילה מבוהלת. תמונת אמצע קיטשית, שנלקחה מאיזה נשיונל ג'אוגרפיק. זה דיבר אליי. אני מבלה שעות לא מעטות בבהייה בסרטי טבע, כשהפייבוריט שלי הוא לחזות מזועזע ומרוגש בציד אכזרי. לצד הפוסטר הודבקו, ואני לא רוצה לחשוב איך הודבקו, פליירים של חברות שליחויות. פיצות, רביחות תאילנדיות והמבורגרים מ"סחוסי חיות טחונות ומטוגנות", כמו שטוענת שירה בכל פעם שאני מזמין לי אחד כזה במסעדה. למרגלות כל הבלגן הזה היה מודבק בסלוטייפ לוח משמרות כפול. בלי שמות. רק אותיות באנגלית צמודות לתאריכים ושעות. שלוש משמרות ביממה. מי בא לפה באמצע הלילה להתחבר, מי?
תחת כפכפי האצבע של הימני, ונעלי פקיד ההסתדרות של השמאלי, היה מודבק שטיח מקיר לקיר, מיובל בצנוברי צמר, שכיסה את הרצפה כמעט עד הפנלים וסיכם את עליבות המשרה.
בליל השיחות והקולות חסרי הנימוס שבקעו מהמסכים לא הקלו את אווירת הדחיסות המעיקה בחדר. עמדתי שם כמו אידיוט, הלב שלי דופק מהתנוחות ומקפלי העור החשוף, המוח שלי על טורבו, עובר אוטומטית למותו הטרגי של אבי, שוכב מפוחם למוות בתחתוניו על שטיחון האמבטיה, כשאשך תמים מציץ החוצה, עוד לא מבין שבעליו כבר לא ירוקן אותו לעולם.
אל תתנו לפרטים שבווידוי הזה להטעות אתכם. מדובר בדרמה שהמצאתי בילדותי. שתמיד, ברגעי לחץ ומשבר, צצה, כמו אותו אשך, ומסיטה מייד את המעורבות הרגשית שלי, מהכאן והעכשיו, למקום ההוא בחדר האמבטיה, שלא היה ולא נברא. שם, במוות הדמיוני של אבי, מתפרק הרגש, רק כדי לחזור להווה, מחוזק יותר. שוב ושוב אני נע בין הסיטואציות, עד שהרגש מנוטרל לחלוטין מהשפעתו עליי. כן, אני יודע, זה דורש סוג של אשפוז, לכן מעולם לא התפתיתי לספר על זה למישהו.
"הוא מת, אורי. אבא מת," צועק צחי בתוך ראשי, זורק את חלוק הרחצה מקטיפה של אבי על גופו החשוף, המושחר והמת.
"אני מתה, יובלי, אני מתה," צועקת אישה דלת איברים מאחד המסכים, בזמן שה"יובלי" שלה, גבר גמדי עם כתם לידה ענקי על ירכו האחורית וגבס על ידו השמאלית, קודח בתוכה, מול הפרצוף שלי. מי בא להשתגל עם גבס, מי. ניסיתי להבין מה אני רואה בכתם הרורשך שזז על ירכו. עטלף חד כנף שמנסה לעוף בכל זאת? או אולי מלנומה בשלב מתקדם?
פניי בערו, לסירוגין, ממבוכה ומסקרנות, והתקררו מחרדה ואשמה, כשקריין חדשות הרדיו מההמצאה ההיא שלי דיווח בסמכותיות לכלל האומה על מותו של אבי, יחיאל לוויתן, לשעבר לווינגר, תושב חולון ואב לשניים, מפצצה שנטמנה בטרנזיסטור בחדר הרחצה שלו, כשצחי צועק "תגבירו תגבירו" ואני בוהה בהם באימה מהולה בהקלה.
מבעד למהומה בראשי הצלחתי לשים לב שבכל פעם שבעל העורף הפותי עובר מסך לזוג אחר, הגרום מימין עם נעלי האצבע עובר לאותה תמונת מסך במחשב שלו ומגביר את ווליום השיחה. מה הקטע?
שפת הגוף של שני העורפים שידרה ריכוז, מיומנות רובוטית. עמדתי בחדרון הזה כמה דקות, משייט בין תחתים ושדיים לבין אבא מפוחם עם חלוק רחצה מקטיפה, לקריעת קונדומים בשיניים, ולקריין החדשות המבשר על מותו של אבי, ורק עכשיו עלה בדעתי שאם הפצצה הייתה בטרנזיסטור, איך זה שהוא עדיין עובד. מישהו גמר במסך אחד. מישהי התחילה במסך אחר.
רטיבות של רוק, זרע וזיעה. חיוכים. צחקוקים. חום. אברי מין בוהקים. הרגשתי שאני מאבד את זה.
שלומי חזר לחדר. "אני מתנצל על ההמתנה," אמר בנימוס של מארח במסעדה יוקרתית.
"זה בסדר," אמרתי בחצי פה. "זה כמו לעבוד בדוכן למיצים טבעיים," צחקתי. אף אחד לא התרשם מההומור שלי.
"איפה היינו? כן. אז ככה. בכל משמרת יש שני אנשים. אתה והסאונד מן," שלומי הפנה מבט לחייזר הימני ששחה בבריכת הטריקו, להלן הסאונדמן, ולדביל השני עם עורף הפות, שכנראה איכנס לנעלי ההסתדרות שלו, שאם אבא שלי היה רואה את רעבונן למשחת נעליים, היה פוצח בנאום הקבוע שלו על הזנחה פושעת. אימי הייתה מגיבה ב"יחיאל, להזנחה פנים רבות. ומראות לא חסרות לנו בבית."
"זה שועלי, הוא מתעסק במלל ומנהל את תיק הלקוח עצמו," הצביע שלומי לכיוון הימני. "ואתה, מבחינתך, חולש על כל מערך מצלמות החדרים, מה שהבחור הנחמד הזה עושה כרגע," הוא הפנה מבט ל... לא, אני לא אגיד שוב מה יש לו שם בעורף.
רגע. מה זה "מבחינתך"? ומה פירוש "מנהל את תיק הלקוח עצמו", שחזרתי את דברי שלומי, עוד כישרון מטומטם שלי לא לשמוע מה אומרים לי באותו רגע, אבל כן להקליט בראש ולשמוע רגע אחרי. חייכתי. שלומי לא חייך. שועלי, שלמרות האוזניות היה ברור שהוא שומע את המתרחש בחדר, אפילו לא הגיב אליי. השני הנהן לשלום, כשפניו למסכים, פותו נפתח ונסגר. הנה אמרתי את זה שוב. האובססיה שלי מביסה, לצערי, גם את טיפת המודעות האחרונה.
"שועלי" היה שם משפחתו של החתיך של הכיתה שלי בבית הספר היסודי. גילי שועלי. שלידו הרגשתי לא קיים. גילי הזה, שכולם קראו לו שועלי, כמובן, שאב את תשומת הלב של כל הבנות. בכל ערב, במיטה, דמיינתי אותי מכניס לו מכות רצח ויורש את הכתר. זה מעולם לא התקרב לזה אפילו. נהפוך הוא, אני הייתי להקת החימום שלו. הבנות היו באות אליי כדי שאצחיק אותן, וממשיכות לשועלי כדי שינשק אותן. מי יודע, אולי השועלי הזה הוא קרוב משפחה של החריאת ההוא, שבא עכשיו לגזול ממני את מעט הגבריות שצברתי מאז בטריקים זולים יותר ופחות.
מגוחך ככל שזה יישמע, זה כנראה עניין רציני, לשבת ולהכניס אנשים המתברגים זה לזו לתוך קלסר ממוחשב. העליתי על פניי הבעה עניינית כמצופה ממני, מסתיר עיניים קרועות לרווחה של ילד בן חמש.
אין שום סיכוי שאספר לשירה במה כרוכה העבודה החדשה שלי. המקסימום שאעשה יהיה לדווח לה באופן כללי על מחשבים ומידע. מעל אזרה את אבקת ההומור המטשטשת, השמורה עימי למקרים שבהם אני מגזים לכל הדעות. זאת הדרך היחידה ששירה תסכים לאכול את זה. היא מכורה למתוק.
הכרנו בערב פתיחה של תערוכת ציורים מכוערים במיוחד. היא הסתובבה לבדה, לכודה בגוף נוקשה ובנעליים מחויטות חרטום. כל כך לא שייכת. ועם זאת, מתעקשת להיות נוכחת. חבורות מלהגות חלפו על פניה וזוגות מחובקים התחככו בה. והיא, כולה השתדלות יתר להתעלם מהאפשרות של חיבור אנושי, אסרה על מבטה לעקוב אחריהם. חתיכת טיפוס, אמרתי לעצמי. עם תחת אגסי, שדיים תפוזי דם ושני גרעינים מתריסים דרך חולצתה האדומה. היא נעצרה מול תמונה גדולה של השד יודע מה. נעמדתי לידה. "יש לך מושג למה התכוון המשורר?" שאלתי. היא הסבה את ראשה אליי. "זה סוג של סמול טוק?" אמרה אחרי שסקרה את פניי. "אני מניח שכן," עניתי מופתע מהישירות. "אני לא אוהבת," ענתה. "את התמונה או את הסמול טוק?" התחכמתי. היא לא ענתה ופשוט הלכה משם. עכשיו היא מצאה חן בעיניי עוד יותר. חיפשתי אותה בעיניי בין האנשים. ראיתי אותה יוצאת מהגלריה, כמו נסה על נפשה. עקבתי אחריה. דחייה עושה לי את זה. היא נעצרה ליד מכוניתה ובחנה את הדוח שהיה תחוב תחת המגב. "בן אדם רוצה לצרוך תרבות חינם ובסוף הוא צריך לשלם על זה," אמרתי מאחוריה. היא משכה בכתפיה בחוסר עניין וחיפשה את מפתחות המכונית בתיקה. "תרצי אולי לשתות איתי משהו לחיי הפיקוח העירוני?" הפעם היא חייכה. "אתה סוכרייה," אמרה. "ואת פוחדת מחורים בשיניים?" היא צחקה. ככה התחיל הרומן שלנו. התאהבתי בקרירות. התמכרתי למאמצים שלי להצחיק אותה. לתחושה המאתגרת שהיא עושה לי טובה גדולה. שאני לא ראוי ובכל זאת היא נעתרת. לתקופה קצרה הרגשתי שזכיתי בלוטו האמריקאי. כשעברנו לגור יחד, היא תלתה בסלון את תמונת "השד יודע מה", אותה רכשה למחרת היכרותנו מבעל הגלריה. כבר אז הייתי צריך לראות את הכתובת על הקיר. אבל אני ראיתי רק אגס ותפוזי דם.
מהר מאוד הבנתי שאת חוסר האסתטיקה של אישיותי, אסור לי להראות לה. עליי להישאר הסוכרייה שלה. כך שלספר לה על מקום העבודה הזה, למשל, זה לא בא בחשבון.
עלה בדעתי שאם שמעון, החבר החדש שלי שנעלם לו, היה נשאר, הייתי רץ לספר לו. החבר הזה צץ לו יום אחד כשהכנסתי את הרכב למוסך. הוא נכנס אחריי עם שברולט המנהלים שלו והתחיל לדבר איתי, כאילו אני האיש הכי מעניין בעולם. זה מצא חן בעיניי. והתחברנו. יצאנו כמה פעמים לברים, נפגשנו לקפה והיו לנו שיחות טובות על טכנולוגיה ומדע בדיוני. הוא לא הרים גבה מפקפקת כשפרשתי בפניו חלק ממחשבותי הלא פוטוגניות ולא גיחך מול תנודות הקריירה הלא מרשימה שלי. ואז, אחרי איזה חודש, הוא נעלם. ממש נעלם. ולקח איתו את תחושת הנורמליות שהוא נתן לי. חיפשתי אותו. לא היה מענה. זה הפתיע אותי. הוא מספיק חכם להבין שהוא כמה דרגות מעליי.
כך או כך, הייתי מהופנט מהמשרה החדשה שלי. מסומם משאלות שלא הפסיקו לעקצץ לי על קצה הלשון. מה הולך פה? למה מקליטים? למה מצלמים? בשביל מה? מחקר? סחיטה? ואיפה שאר האנשים? חייבים להיות עוד אנשי צוות. הרי זה פירוש ה"מבחינתך". זה והמשמרות.
"אחד הדברים החשובים במקום הזה הוא לא לשאול שאלות," קרא שלומי את מחשבותיי. "למה?" חשבתי שאני מצחיק. הוא החמיר סבר. הסאונדמן גיהק. הפות העורפי, הנה זה שוב, לא זז. המשתגלים לא הפסיקו לזוז.
כל הסיטואציה הדיפה צחנה נכלולית, והיה ברור לי שגבר נורמטיבי כבר מזמן היה לוקח את הישבן הקטן שלו ובורח משם. אבל אלוהים, לא אני. ולא בגלל המשכורת הראויה והלא מוצהרת לרשויות המיסים שהובטחה לי. אלא מפני שהרגשתי את שיכרון הסכנה. טעמתי את טעמה המתכתי של הטעות המדרדרת. בגלל סיזיפוס יימח שמו.
"אתה היחיד שפיצח את בעיות התוכנה שנמכרה לשב"כ המקסיקני. אתה גם זה ששכלל אותה לדרגת אומנות. הבוס שלך, אילן ברנס, גרף קופון של בן זונה ואתה קיבלת פירורים של נאצ'וס," אמר שלומי, כמעט בלי להזיז את שפתיו הנשיות. מה יש לי מהפה שלו?
צחקתי בקול רם. "סחתיין על המודיעין שלך," אמרתי. הוא התעלם. "ואז," הוסיף, "כשהיית צריך לתחזק אותה — השתנת עליה בקשת."
תקראו לי רכרוכי, אבל מחוות כמו "פירורי הנאצ'וס", שהיה ברור שהשלומי הזה טרח לשבצם בתדר חוש ההומור שלי, עושות לי את זה. במיוחד מגברים. אולי בגלל אבא שלי, הסוציומט, שאף פעם לא טרח להתחבב עליי. ואולי אני סתם חסר ביטחון שמתפלא בכל פעם שמישהו רואה שאני קיים. וכנראה שתי הסיבות אחת הן.
בכל מקרה, חקרו עליי. גילו שאני שטותניק מחונן שלא מבין מהחיים שלו בכסף, ואפילו קלטו שהנכות הלא הישרדותית הזאת מרגיזה אותי. זה הרבה יותר ממה שאני הגעתי אליו באי החיטוט הפנימי שלי.
"גבי. גבי שלי," מלמלה גברת עם מחוך שנראה כמו לוחות הברית, כשהגבי שלה גוהר מעליה באדיקות, כאילו מאור חייו תלוי בקצב השפשוף. כמו הדינמו שהיה מחובר לגלגל האופניים שלי. מצחיק שכולם פה קוראים לבני הזוג שלא שלהם — שלי. "אלוהים, אלוהים," נחר עליה הגבי שלה, תפוחי ישבנו מתכווצים ומתרפים. שבע שמונה תשע... ספרתי את נקודות החן על גבו. בנקודה החמש עשרה תפסתי את עצמי והפסקתי.
ארבעה גברים בקיטון מסריח, חולקים את התחת של מאן דהו, ואף אחד, למעט עבדכם, לא מתייחס לחריגות הסיטואציה. אפילו הלצה אחת לפידור המבוכה לא נזרקה לחלל. אני חי בסרט. כרגיל. ואין לי את מי להאשים. אני זה שעשה מנוי לסינמטק של החיים. שורה חמש באמצע.
הבלגן בחדרון המסכים הטריף אותי. בבת אחת הרגשתי קור מקפיא של מחסן בשר. יותר מדי חפצים קטנים פזורים ללא סיבה. עטים על השטיח, ניירות בכל מקום, כוסות עם שאריות קפה שחור מיובש, מגבת אדומה רטובה זרוקה על הרצפה, ליד קליפות של בוטנים וערמת קרטוני פיצה שלא נאספו מפינת החדר. כל אלו דיללו את החמצן כמעט עד לבלי יכולת נשימה סדירה. אין ספק שזהו אחד ממקומות העבודה הפחות אלגנטיים שבנמצא. כן. כבר אמרתי את זה. לעזאזל איתי.
עם כל הכאוטיות שלי, ניקיון זה אחד הדברים שמחזיקים אותי שפוי. יותר נכון — סדר. קווים ישרים. בוהק של חומרי ניקוי על משטח. תחושה של מקום שמטפלים בו בתשומת לב. שזה, אפרופו הזנחה, ההפך הגמור מהבית שגדלתי בו, שצלחות "נקיות" גובבו בו בארון באי סדר כשהן מעוטרות שאריות אוכל יבשות. אבא שלי, שממנו ירשתי את הצורך לכסות על הבלגן הפנימי בסדר מופתי, היה מסמיק בכעס ובולע רוק בייאוש בכל פעם שאימי הגישה לו צלחת כזאת, תוך שהיא מתהלכת יחפה בין תלתלי אבק במטבח, נעצרת בבת אחת, מוציאה מכיסה פנקס מהוה וזנב עיפרון ומוסיפה עוד חצי שורה לשיר שהיא בדיוק עבדה עליו.
לאימי קוראים רחל. שם שחייב אותה, לטענתה, להיות משוררת. אז היא כותבת, חורזת ושוזרת נהרות מסוגננים של כלום ושום דבר, מנוקדים בפירורי מחק ושומן חביתה. אני זוכר את הרגעים שבהם צחי ואני עוצרים את נשימתנו וממתינים בשקט לחריקת האיחוד של העיפרון שלה על הנייר, עם רחש הציפורן של אבי המגרדת את הלכלוך מהצלחת. סאונד מופלא שהבהיר הכול לכולם.
"אני היחידה בעולם שיש לה עיפרון ציפורן," מלמלה לעצמה אימי, פעם אחת, ורק אני צחקתי. אהה. פואטיקה הייתה דיירת משנה אצלנו בדירה הקטנה בחולון. פואטיקה וחוסר אסתטיקה.
"אורי, אתה איתי?" שלומי ניער אותי משרעפיי. "בטח איתך," הגבתי במהירות.
"מצוין. אז ככה. בכל חדר ממוקמות שלוש מצלמות. אתה אחראי לקלוז־אפים. לזוויות. למעבר בין המצלמות. כל מצלמה יכולה לזוז עד תשעים מעלות וחזרה. אני פחות מתעניין באקט," הסביר הבוס, "יותר בשיחה. בתוכן הדברים." תוכן? הוא אמר תוכן?
"אז כמו שאמרתי, שועלי מקליט ומקליד את הטקסטים ומוציא מהם את העיקר." שלומי לא אמר מה העיקר.
"הוא יחנוך אותך, וברגע שתשתלט על העניינים, תוכל להתקדם." להתקדם? כמעט צחקתי בפרצופו הרציני. למה השני לא חונך אותי? אני הרי אמור להחליף אותו. לא שאלתי.
"בכניסה לחנייה יש מצלמה. ברגע שמכונית עוברת את מחסום הכניסה, אתה נכנס לקלוז אפ על לוחית הרישוי שלה. זה התיעוד הראשון. אתה מתעכב על המספר. כל מספר של כל מכונית. ומנסה לזכור מי בעל הרכב, כי אחריו אתה עוקב כשהוא נכנס למתחם." אוקיי. "לאורך המסדרון פזורות מצלמות. הן לא מיועדות לך. הן בשבילנו. להצלבה. לעבודה פנימית של המשרד." משרד. מי ישמע.
"אתה עוקב אחרי הזוג עד שהוא מגיע לחדר שלו. ולא נכנס לקלוז־אפים. לרוב, הזוג מגיע בנפרד. כמו שאמרתי, אתה חייב לשים לב מי בעל מספר הרכב ולאיזה חדר הוא נכנס. ברגע שהזוג נכנס לחדר, אחד־אחד, או יחד, אתה מקליד את שני מספרי הרכב ליד מספר החדר ולא שוכח לרשום את השעה שהם נכנסו. עד כאן הכול ברור?"
"לגמרי."
"מעולה. ידעתי שתבין מהר. אוקיי. אנחנו ממשיכים. הזוג נכנס לחדר. עכשיו אתה לוקח את המצלמה הממוקמת מול הכניסה לחדר ומתקרב לפנים שלה ושלו בקלוז אפ. ברישומים אצלך כבר מוקלדים שני בעלי רכב, בחדר מספר זה וזה, שנכנסו בשעה זו וזו." הבנתי. הבנתי.
"זה השלב הראשון. אני יודע שאתה חולה סדר, אז אני לא דואג בעניין הזה." גם את זה הוא יודע? מה זה, האח הגדול? התחלתי להבין לנפשה של חשופית.
"בכל חדר ממוקמות המצלמות בשלוש זוויות שונות. אחת מצד אחד של המיטה, השנייה מהצד השני, שזאת המצלמה שדיברתי עליה בעניין הקלוז־אפים בכניסה לחדר ועוד אחת שחבויה במסך הטלוויזיה מול המיטה, שנותנת תמונה פנורמית. מה שאתה אמור לעשות זה להעביר את התמונה המלאה ומדי פעם להתמקד. תחשוב שמישהו צריך לראות את זה ולהבין את הדינמיקה לאשורה." לאשורה? עברית כזאת במקום כזה?
"שועלי מקליד את השיחה, אבל במקביל אני צריך פוקוס על הפנים שלהם, כן? לראות את השפתיים זזות. תנועות. ג'סטות. דינמיקה. זה חשוב. וכאן נכנסת לשימוש המיומנות הבאה שלך — אני מדבר על חלוקת המולטי־קשב שלך."
אז זה מה שיש לי דוקטור? לא ידעתי.
"רוב הזמן, כל החדרים מאוישים ואתה צריך לנהל, במקביל, את כל ההתאמות בין הפרצופים ומספרי הרכב למספרי החדרים, לעקוב עם כל המצלמות הנכונות ולהיות קשוב להוראות של שועלי. תמרון זה שם המשחק. אבל אני לא דואג. אתה מהיר כמו שד."
אני הבנתי, לכל הרוחות. במקביל. אז עכשיו במקביל אני גם סופר מילים שחוזרות על עצמן, גם מונה שומות על גבו של פר הרבעה זקן, גם דואג לחוסר זקפה פרמננטי שלי בשעות העבודה וגם מנסה לנשום דרך צחנת המין האנושי. במקביל.
"לכל זוג יש תיק ומספר סידורי. אחרי שהזוג עוזב, אתה מצרף את כל הנתונים שצילמת לתיק, שבו כבר יש את מספרי הרכב וכו'." פעם רביעית שהוא אומר את זה. "בזה מסתיים התפקיד שלך. אנחנו ניקח את זה משם. הכול ברור?" מה זה ברור. קריסטל.
במהלך ימי החסד הראשונים שלי עם שירה אמרתי לה שמאז ומתמיד אני מוצא את עצמי מחפש את עצמי. היא חשבה שזאת אמירה רגישה ומצחיקה. היא לא הבינה שזו דרך חיים. היא לא יכלה להבין. מעולם לא פגשה מישהו כמוני.
היו גם אלה שהבינו ש"מלח הארץ" שאני, הוא במקרה הטוב "מלח גס". לאלה נראיתי כמו אסון מהלך שלא באשמתו. בחור מצוין שהמציאות נטפלת למגבלותיו. והאמפתיה שלהם, יותר נכון, שלהן, נורתה אליי כמו הייתי מטרה במטווח. הן רצו להציל אותי. ואני כל הזמן העמדתי פני טובע. או שלא העמדתי פנים. כבר לא יודע.
והיו הקנאים. רובם ככולם גברים ובראשם צחי, האח הפחות יפה והיותר חכם מבין שנינו, שקיוו שתכף מהלומת הגורל תוטח בפרצופי היפה והם ילוו במבטם את נוזליה הניגרים במורד צווארי, בלעג של יודעי דבר.
פעם שירה הייתה הודפת אותם בחיוך. מה גברים בינוניים מבינים בכריזמה הבלתי נלאית של אורי שלה? גם אני הייתי מחייך. אחר כך היא הפסיקה להיות נפעמת ואני המשכתי לחייך. ואז היא כעסה. מאוד. ואני המשכתי לחייך. אנשים חושבים שחיוך זה סימן טוב. אצלי זה מעיד על סוג של אטימות.
אימא שלי למדה אותי לתת לאחרים להיות לחוצים, כי "לחץ ממלא חלל, כמו ירקות מטוגנים שממלאים אגרול." לא שהיא הכינה אי־פעם אגרול.
"בן־לו־לו," ככה היא קראה לי מגיל אפס, "מה אתה מתערב להם בפחד המוות שלהם? מה זה עניינך איך הם מגדירים את עצמם, נצמדי המעקות האלה שמפחדים לעזוב את היד מחשש שייפלו? לך יש את הדרך שלך, והיא לא פחות טובה מזו שלהם. תיצמד אליה," צחקקה. רק אחרי שנים הבנתי מה היא אמרה. אבל אז, הרבה לפני העבודה הטיפשית הזאת, קיבלתי את דבריה כאישוש לדרכי. וגם חשבתי שהבעיה היא שהתחתנתי עם נצמדת מעקות, שהייתה בטוחה שאני מוט הפלדה שבעזרתו תוכל לטפס במדרגות החיים. כשהיא התחילה להבין כמה אני רעוע, נכנס הפחד. השנאה. תחושת הרמייה.
"את מבינה, שירה, שאת יכולה לטפס לבד, נכון? תראי כמה גבוה הגעת בקריירה, כשאת מחזיקה אוויר וחושבת שזה אורי מפלדה. תביני, מותק, הכלום שאני, זאת הוכחה לחוזקתך, יותר מאשר אישוש לחולשתי."
אבל ההסבר הזה היה גדול עליה. ענני האכזבה הכהו את השמיים מעלינו. וזה הרג את העציצים בכל הבית.
אני מניח שאם הייתי בוחר אישה אחרת, הייתי שוטח בפניה גם את נפילות מצב הרוח שלי, התלולות כמו צוקי הגיר של מזרח אנגליה. אבל בפעמים הבודדות שניסיתי לשתף את שירה בצלילות המוות שלי, היא חשבה שאני ציני.
"תפסיק להעמיד פנים שאתה עצוב כמו כולם, אורי. זה לא אמין."
ואני לא תיקנתי אותה. לא רציתי שתפסיק לאהוב אותי לגמרי. היה ברור לי שאם תדע עם מי היא חיה, תברח כל עוד נפשה בה. אז למדתי להסתדר לבדי עם ההרפתקנות שלי מחד, ועם העצב הכבד מאידך. לך תסביר לאישה נורמטיבית, שבאה מבית נוקשה ערכים, שעבודות מטורפות כמו חדרי החדירות האלה הופכות אותי לילד מאושר עם מברג ביד, שניגש לחבל בשקע של הטלוויזיה כשבחדר המרוחק זוג הורים שעסוקים בענייניהם. היא לא תבין. אף אחד לא יבין.
"מה הקטע של ההוא עם הגבס?" זרקתי שאלה לחלל החדר, "הוא כולו עקום ובקושי יכול לעשות משהו. כמה מעניק יכול להיות בן אדם עם שבר ביד?"
אף אחד משלושת הגברים לא הגיב. ההתעלמות שלהם הלחיצה אותי. סליחה, אבל לא בשביל זה התאמנתי כל החיים בפרובוקציות.
זה נתן לי הרגשה שאני בחלום. "זה לא נראה לכם משונה?" ניסיתי שוב. השועל הימני פנה לפות השמאלי:
"זה נראה לך משונה?"
הלה משך בכתפיו. "משונה זה שיפוטי," אמר וגיחך, "כאילו שיש סרגל משונות. אני לא מכיר כזה סרגל. אתה מכיר?"
הוא פנה אליי. "יש לי אח סרגל עץ," אמרתי. שלומי לא הגיב. שני העורפים המשיכו לעבוד.
"סגרתי דיל עם יונתן טראוויס," אמרה אישה עם ירכיים שכמו נלקחו מאישה אחרת וחוברו אקראית לגופה, לגבר חסר צוואר וחן. בעל עורף הפות התמקד במסך והתקרב לפניה.
"מצוין, גאונה שלי, מצוין. בדיוק כמו שחשבת שיקרה," אמר הגבר שאיתה, שפניו וגופו הלא מוגדר הזכירו לי דמות מפלסטלינה, שצחי יצר פעם בחוסר כישרון מוחלט, אבל התעקש להניח על המזנון בסלון, בין עשרות הפסלונים שהצטופפו שם. אימי הנהנה בגאווה מזויפת כשצחי הביא אותו הביתה מאחד החוגים למחוננים שלו. רגע אחרי דחפה את הפסל מאחורי פסל אחר, של אישה עבת בשר מברונזה.
"אימא, למה החבאת את הפסל שלי?" צחי נעלב. "שטויות, ילד, זאת המנקה שהזיזה, כדי לסלק את האבק. רק שהיא לא החזירה למקום, כי אין לה מושג באומנות," אמרה אימא שלי ומול פניו העגמומיות החזירה את הפסל הנוראי למקומו. צחי נרגע. וברגע שהלך, מיהרה להחביאו שוב. מיותר לציין שמעולם לא הייתה לנו עוזרת בית. "כשאני מנקה, אני אישה אחרת, בן־לו־לו," אמרה לי.
"הלוואי שאישתי הייתה שמחה בי כמוך," אמר גבר הפלסטלינה והחל לטעום ממגדנותיה של האישה השרועה תחתיו. שוב התמקדה המצלמה בפניו, כשהיא נכנסת לזום קיצוני. "מזל שלי שהיא לא," מלמלה והתפתלה בהנאה. "אחרת, לא היה לנו את כל מה שיש לנו."
"ומה יש לנו, נשמה שלי. אה? מה?" אמר הפלסטלינה.
"הכול," צחקה האישה, "וכלום," התגלגלה ונשכבה מעליו.
שלל חיזוקים עברו מגוף לגוף ויצרו לנגד עיניי מעגל אנרגיה משביע. חשק אוטרקי. כמו שצריך להיות בין בני זוג, לעזאזל.
איזה יופי לראות שאפשר להאכיל את הגוף לשובע, עד לגיהוק הדדי משחרר.
חשבתי שאימי הייתה מרוצה לראות את גבר הפלסטלינה נעלם תחת משמני אשת הברונזה. זה העלה בי חיוך.
הסאונדמן הימני, שועלי, תקתק נתונים, זרק אותם למחשב ועבר לחדר אחר. השמנמן הפותי עבר גם הוא לחדר האחר. למה הם עברו? האקשן רק התחיל. לא הבנתי כלום.
"אתה בוחר לא להבין מה שלא נוח לך" — שירה.
בוחר? תעשו לי טובה. אני מפקפק, תסלחו לי, בזכות הבחירה. אני בחרתי להיות אני? עד כמה שאני יודע, כולנו כלואים בנוסחה מוטבעת ומטביעה. וכל ניסיון להיחלץ ממנה גורם רק לעוגמת נפש.
"זה קל מדי, אורי. זה פוטר אותך מלהתאמץ. תפסיק לוותר לעצמך, פחדן. ועצלן," שירה המפוקחת נחרדת מתיאוריות החיים שלי ומוסיפה פיוטים מפלסטיק קשיח, אותם רכשה בבית הוריה. שגם הוא, כמובן, נוסחה מוטבעת. מה שמוכיח את טענתי. "הרשות נתונה, אורי, זה אומר שיש לך יכולת לשנות את הבחירות שלך. ואם אתה שואל לדעתי, אז באותה הזדמנות, תשנה גם את נאומי חופש הבחירה הפומפוזיים שלך, כי הם חוזרים על עצמם. כמה אפשר לשמוע את השטויות האלה," היא מצליפה בי בשערה הארוך כשהיא מסיבה ממני את ראשה בבוז. ואני אוהב את השיער שלה. בכל מצב.
מהרגע שפוטרתי ועד לרגע זה עברו כמה חודשי בטלה. ולא בפעם הראשונה. אני לא בררן גדול בעבודות. הנטייה לדאות על זרמי האוויר של החיים, לנחות ולהמריא ממשרה למשרה, היא חלק מהמשחק שאני משחק עם עצמי. שירה טוענת שזה בגלל שהיא מכניסה מספיק כסף, שזה מה שמאפשר לי לא להתבגר. ואני לא מתווכח עם מבוגרים אחראים.
ובאמת, המצאתי פטנטים טכנולוגיים שעוררו התפעלות, ומאידך עבדתי כבובת בננה מגוחכת מפלנל וחילקתי פליירים לאנשים ברחוב, משדל אותם למיץ בננות, מאה אחוז סינתטי. דוכן למיצים טבעיים, עאלק.
"אחי, אתה אשכרה מחליק על קליפת הבננה של עצמך," זה טלינקה, טל שוורץ, "חבר ותיק" שאני גורר מהצבא, שחוש ההומור שלו היה מזיע גם בלפלנד. החיבור בינינו התבסס על גורנישט.
"אין לך כבוד עצמי, בגילך, להסתובב עם תחפושת כזאת? באמת, גבר, איפה הפאסון שלך?"
הסברתי לו שפאסון זה בדיוק כמו תחפושת הבננה. מה זה משנה איזו עטיפה אתה שם על עצמך. הוא צחק כמו דביל, ואמר שאפסיק לדבר ג'יבריק. "אתה מתכוון ג'יבריש," אמרתי בשאט נפש.
"שירה בטח מתביישת להראות את הפרצוף שלה עם בעל בננה," אמר. זה חוסר הטאקט שלו שמקסים אותי. זה וההיסטוריה המשותפת שלו עם שירה, שכמה שנים לפני פגישתנו בתערוכה, הוא חיזר אחריה והיא דחתה אותו. זה היא אמרה. לא לפני שהיא שכבה איתו. את זה הוא אמר. זה והעובדה שחוץ ממנו, אין לי הרבה חברים. לא. אין לי חברים בכלל. היה שמעון, אבל כבר אין את שמעון. ג'יבריק? מי לוקח מילה בלי משמעות ועוד מוציא אותה ממשמעותה.
אבל הוא צדק החריאת. שירה התביישה בי. בהתחלה בשקט ואחר כך בקולי קולות, כשהיא טורחת לעדכן את הפתקאות הצהובות שעל פניה במילות גנאי רלוונטיות לסיטואציות שנקלעתי אליהן.
ואני נתתי לה חופש מלא לבקר. ופעם אחת, רק אחת, ציינתי את העובדה שאני שק חבטות חטוב לסת והוספתי משהו כמו — "למה שעל הדרך לא תתלשי את השפם שלך עם הדבק של הפתקאות?"
"אוי, אתה ממש קורבן אורי'לה," היא צחקה בפניי. "אתה מייצר לי סיבות לבוז לך? באמת רחמנות. מי לימד אותך לפרוט כל כך יפה על גיטרה של רגשות אשמה אקוסטיים?" זה משפט שאני אמרתי פעם על מישהו, בנוכחותה. רק לא גיטרה אלא יוקלילי. ולא אקוסטיים אלא קלאסיים.
אבל מה זה חשוב.
היא צודקת. אין ספק. כמו תמיד. ואני כבר עומד על הצוק התלול, שרגשית, כאמור, נראה כמו זה במזרח אנגליה, ומנסה לאבד שיווי משקל. ושירה עדיין שם. עוזרת לי לאבד אותו.
"הכול אצלך פרטץ', אורי. לוקח מפה, דוחף לשם. לא אכפת לך מה אתה אוכל, מה אתה לובש, לאיזו עבודה אתה הולך כל בוקר. מחרבנים לך על הראש ואתה חושב שזה שמפו." הנה זה שוב. משפט שכבר נאמר בבית קפה סטייליסטי, על ידי שחקנית, בקומדיה אמריקאית מטופשת שראינו יחד. לא. אין לי מושג איזה עצב מודלק אצלי בכל הנוגע לגנבת פאנצ'ים. אבל זה מקפיץ אותי כל פעם מחדש.
"ואני ממש מבקשת ממך לא לספר לכולם על הבננה. זה משגע אותי." מאז משרת הבננה היא קראה לכל העבודות שלי "בננה".
עם הבריזה הגבית שלה, אני מועד מצוק הגיר התלול ההוא על איזה בריטי שמטייל עם הכלב שלו על החוף. בשלב הבא אתמודד לבד עם ההתרסקות הנפשית על הסלעים, ואתחיל לטפס שוב באיטיות סיזיפית למעלה. וכל הזמן הזה אחייך ואפזר לכל עבר בדיחות לא נחוצות. אבל בלב אני מרוסק. בלב אני לבדי. אני והטמבל ההוא שתכף שוב יצלול לתהום.
"תראה, לא בדיוק הבנתי מה העבודה הזאת," אמר לי אביחי, מכר של שירה, כשהתקשר להציע לי את המשרה המכובדת הזאת. אמר ששמע מחבר על איזה ג'וב מעניין. לא, הוא לא בקי בפרטים. "זה משהו שקשור במחשבים, תוכנות, צילום ועריכה. אתה תהיה טוב בזה, אם תחליט להיות טוב." "תודה רבה," אמרתי לאביחי. "מה תודה רבה? קח את המספר שלו ותתקשר. קוראים לו שלומי."
לקחתי והתקשרתי.
נפגשנו בבית קפה קטן. אני ושלומי. מצאתי חן בעיניו. לי הוא נראה כמו חתול שהרגע סיים ללקק את עצמו. אמר שאם אני סקרן, חכם ואמיץ, זה המקום בשבילי. שאלתי מה בדיוק אני צריך לעשות. מה זה התפקיד הזה. הוא לא פירט. רק זימן אותי "למשרד". "תבוא ותראה בעצמך. מה יש לך להפסיד?" אין לי. באתי.
"אתם מתנהלים בתיאום מלא," אמר שלומי. אתם זה אני והסאונדמן ההזוי הזה, שבקרוב ישב מרחק ת"ק כורסה ממני ויגיד לי מה לעשות. "והכי חשוב, אתה לא אומר לאף אחד מילה על הג'וב הזה. לא לאשתך. לא למאהבת שלך ולא לסבתא שלך," נהם.
"אין לי מאהבת," אמרתי בחיוך שנתקל בחומת לחיים מוגבהת, מוכתמת בסימני נשיכות של פצעי בגרות ישנים שלא טופלו נכון. אולי משם הגיעה הכוחניות שלו. ממלחמה חסרת סיכוי באקנה ובהדיפת לעג של מתבגרים. "וסבתא שלי מתה, עליה השלום, כי היא קבורה בקומות ועליה — שלום אשכנזי, תנצ"בה," דחקתי עוד הלצה חסרת טעם.
שני הגברים היו עסוקים בשלהם, על פי איזו הייררכיית חשיבות שלא היה לי מושג מה היא.
לא. אני לא אספר לשירה על תוכן המשרה החדשה. אין לי סבלנות ל"עד לאן ה־תדרדר" המאונפף שלה, שמנוגן אוקטבה אחת גבוה מדי, לכיוון הפלצט. ואין לי שום עניין לענות לה, שוב, שהתדרדרות זאת רק צורה אחת של הסתכלות.
אני לא רוצה לקחת משירה את התכונות היפות שלה. קצת אחרי שעברנו לגור יחד היא החלה לזוז באי נוחות מול המסכה שעטיתי מולה. משהו לא הסתדר לה. אז כבר הבנתי שגם היא שקרנית לא קטנה. הפאסון שליווה אותה החל להתרשל בתפקידו, ומדי פעם צצה תחתיו הבִטנה. אני זוכר שתפסתי אותה בוכה ערב אחד. בשקט. בלי למרוח את האיפור או להשמיע קול. "מה קרה, מותק?" ניגשתי אליה. "שיטית בי," אמרה בקול חלוש. במקום לחמול עליה כעסתי שהיא שיטתה בי. אז היא כבר הייתה סגנית מנהלת של חברת ביטוח. עלה נידף זה אני. לא היא. בשום אופן לא היא. קניתי חתולה בשק. ואני שונא חתולים. וחולשה. כולל את שלי.
"אנשים שיש להם מה להפסיד, עושים סקס שהם לא רוצים להפסיד," אמר שלומי ולראשונה זוויות שפתיו השמנמנות התרחבו לחיוכון, כאילו ידע שזה ימצא חן בעיניי. "אנחנו נכנסים ברווח שבין הפחד לצורך," הוסיף.
המוח שלי האיץ פעילות, מחפש אם כבר שמעתי את המשפט הזה. לא. לא מוכר. לא שמעתי. כן, זה נשמע מנוסח מדי, אבל לא. חשתי הקלה. חייכתי.
עיניי נמשכו למסכים כמו מגנט. זה אינסטינקט. הגוף שלי מגיב בפבלוביות לאנחות כאלה. גם אם מדובר באנשים שחמוקי גופם לא תואמים את מודל לאונרדו דה וינצ'י. בינינו, גם אני הייתי שמח למצוא לי אישה חליפית שתתיישב עליי פעם בשבוע. אבל אז אני אהיה אבא שלי, ואני כבר בחרתי להיות אימא שלי. אמרתי "בחרתי"? אני חוזר בי. הוכרחתי.
"מה אתה מדבר איתי על נאמנות, גבר, דבר עם הזין שלי. הוא האחראי," אמר לי פעם טלינקה, החבר גורנישט מהצבא. "אולי תצליח להסביר לו שגם אני בחרתי בדרך הישר, ושבגללו, ורק בגללו, הפכתי ליצור הנאלח הזה שנראה כמוני. אני לא עומד בזה, אורי. זה גדול עליי. ואני נכנע. כלומר, הוא," הצביע על הזין שלו וצחק. אני לא חושב שהוא צחק כששירה העיפה אותו. ואני מודה שכמה שלא ניסיתי לא לחשוב על שניהם יחד, מדי פעם עלו לי תמונות לא פשוטות. מעולם לא חקרתי אותה. אבל בכל פעם שנפגשנו איתו ועם אישתו בדקתי במיליארד עיניים אם יש ביניהם שיחה פנימית כלשהי. קריצה. בדיחה פרטית. מחווה מינורית שמשאירה אותי מחוצה לה. לפעמים מצאתי. לרוב המצאתי.
שלומי ענה להודעות. שני העורפים היו שקועים בעבודה. עמדתי שם כמו ילד נבוך שעושים לו מסיבת הפתעה בעודו עומד בתחתוניו.
שהחבורה המאפיונרית הזאת תסחט את מי שהיא רוצה. מה זה נוגע לי? כלומניק או לא כלומניק, גם אני לא ילד. למרות שהרגע אמרתי שכן. וכמו ששלומי אמר, ברור לי שהפרנסה מצויה בסדקים שנפרצים בחייהם של אנשים. שבמקום שיש מצוקות, יש ג'ובים למגוון שלם של בעלי משפחות. שרשרת מזון. כולנו הופכים חולשות של אחרים לקרדום לחפור בו חנייה תת־קרקעית למכונית המנהלים שלנו. ושירה בראשם. אם ביטוח מצליח להרגיע חששות קמאיים, למה שסקס טוב לא יהיה ברשימה? מה זה חשוב מה מרגיע מי ואיך?
גם שירה פילסה את דרכה מבין ביטוחי הרכב, בינות לביטוחי החיים, וצמחה לה כמו שיח האפונים של ג'ק. לאט־לאט ובשקדנות חילצה עצמה מעמדת שירות לקוחות למנהלת לקוחות. מאחראית לסגנית. ומשם, כשהיא דורכת על פדחתם של חבריה פריכי הגולגולת, זינקה לכורסת מנהלת החברה. "את מבינה שאת מוציאה מאנשים כספים מהכיס על בסיס פחדים לא רציונליים? הם הרי לא באמת מפחדים מגנבה. הם מפחדים באופן כללי מהחיים, ואת רק נותנת להם כתובת פיקטיבית לפחד. את קולטת כמה מניפולציה יש בעבודה שלך?"
"אני מבינה שאתה מבלבל את המוח עם פילוסופיות שלא עומדות במבחן היומיום, אורי. תחסוך ממני את הבולשיט שלך ולך למצוא עבודה ראויה." המצליחנית ובעלה. אני האלתית ששוחה נגד הזרם. היא התכליתית, שהזרם הוא המסלול היחיד שבא אצלה בחשבון. ושנינו עקביים בדרכנו.
אחרי כמה שנים של דמעות שקטות והכחשה, היא התייאשה ממני. ולפניה, הוריי התייאשו. ולפניהם, אחי צחי המוצלחי התייאש, אחרי שהבין שאני לא מאחוריו ובטח שלא לצידו. ולא נזכיר פה את שרשרת המורים והגננות שוויתרו עליי בילדותי.
זה מובן. והגיוני. לאף אחד אין כוח למישהו בעייתי כמוני, שמאחוריו אימא לא ממש נורמטיבית שעסוקה במטאפורות שלאף אחד אין סבלנות לשמוע, ואבא ש... אין לי מושג מי הוא ומה הוא מסתיר, אם בכלל. כמובן שעם מיתוג קלוקל כזה כמו שארגנתי לעצמי, אני פטור מלהוכיח למישהו משהו. אם זה נותן לי תחושת חופש? אני מספר לעצמי שכן.
"פוחדת שהוא שם עלייך מעקב?" חדר שתיים. גבר עם גרביים לא תואמים וקעקוע ענקי של קורי עכביש על זרועו השמאלית, שנראים בדיוק כמו קורי העכביש בפינה הימנית של חדר המסכים הזה, ערסל אישה קטנה עם תסרוקת בסגנון מברשת אסלות מפוארת.
אימא שלי חשבה שקורי עכביש הם יצירת טבע מופלאה. בכל פעם שאבי התקרב אליהם עם מטאטא הפוך, היא הייתה מתכווצת על האובדן ונואמת לנו כמה טרח העכביש לשרוד.
"כשאני מסתכלת למעלה בתחינה לבורא עולם, אני רוצה לראות אחד מנציגיו," אמרה. אבי זיכה אותה בפני פוקר ובתקרות נקיות. אתאיסט אבא שלי.
"נו, אחרי מה שהמשפחה שלו עברה, מותר לו להאמין שהוא לא מאמין," מלמלה על ענני השואה שלו, שמעולם לא המטירו גשם. לא ידעתי מה עבר. רק שעבר. והמעט שאנחנו יכולנו לעשות להנצחת הטרגדיה הוא להיות סובלניים.
האישה הקטנה שמברשת האסלות על ראשה הסתובבה כדי שיפתח את חזייתה. "עשיתי חמישה סיבובים לפני שהגעתי לכאן. אבל עם הכסף שלו, הוא יכול לקחת שני בלשים עם שתי מכוניות שונות. שווה לו," נאנחה והתכרבלה חשופת שדי עיפרון, בחיק הקורים.
הייתה לי פעם מישהי עם שדיים כאלה. אחרי הסקס הראשון היא לא רצתה אותי יותר. בגלל הביצועים, אני מניח.
"ואת, יפתי, יכולה לקחת חמישה עורכי דין שיקרעו לו את הצורה, עם שאר הכסף שלו," צחק איש העכביש. ואז הרצין. "רק שלא יחשוב להודיע לאישתי."
היא התרחקה ממנו והביטה בעיניו. הוא ניצל את הרווח ביניהם וסובב את כפתורי פטמותיה החדים, כמו מכוון תחנות רדיו. "לא שהיא תאמין," אמר בטון מרוכך, להרגיע את הקטנה ואת עצמו, "אבל לא הייתי רוצה לטעת בה ספק." הקטנה התנערה מהתנועה הלא אלגנטית על פטמותיה.
"איך זה שעוד אין לה ספק?" היא כחכחה, מנסה לכוון אותו לתדר הרצוי.
"למה שיהיה לה? אני בעל בינוני, אבא טוב ומפרנס מצוין," גיחך העכביש. "לא כדאי לה לדעת אז היא לא יודעת. ככה זה עובד. אני בונה על זה שהכחשה יושבת על אינטרס פנימי."
"אלא אם כן, ישתנה לה האינטרס," התעקשה, "וכל מה שהוכחש, יצוף כמו להקת ברבורים."
הוא הביט בה כעוס. "באת להוציא לי את החשק, או מה? שום ברבורים ושום בירבורים. היא חושבת שאני א־מיני. וזה נוח לכולנו."
משום מה נזכרתי בשיר קצר מאת רחל, אימי המשוררת.
אנשים עושים אהבה על חוט דנטלי,
שקשור משני צדדיו לקצה חוטמם הבנאלי,
של אנשים אחרים, שתחתם פרושה רשת,
המסתירה מהם את קיומה של עששת.
היא הקריאה אותו לכולנו באחת מארוחות הערב המשפחתיות. צחי ואני לא ממש הבנו מה היא רוצה. אבא שלי פצח בנאום חגיגי על חשיבות צחצוח השיניים. אימא שלי הנהנה ולמחרת שלחה את השיר לאחת מתחרויות השירה הקיקיוניות שלה. מכתב לקוני שהגיע כעבור שבועיים בישר לה שלא זכתה באף אחד מהמקומות הראשונים. הפרס, סט סירי נירוסטה, ניתן למשוררת אחרת. המכתב הצטרף לערמת מכתבי אי הזכייה במגירת המטבח, שדחקה את הסכו"ם לקרן זווית.
שני העורפים הקלידו, תיעדו, שמרו והמשיכו הלאה. אימא שלי הייתה חוגגת במקום אינפורמטיבי כזה. אבא שלי, כנראה, היה אורח הכבוד.
כן. אבא שלי אהב נשים. באופן כללי. לא חשוב כמה ספציפית הייתה האישה שעמדה מולו, היא הפכה למשאת נפש מעצם היותה נקבית. אבל בשירה היה מאוהב ממש. היא גילמה בין חמוקיה את כל מה שהיה עקרוני בשבלונת החיים שלו. היא הייתה המודל. בזמנו, כשעוד הגענו לבקר, העיניים שלו צופו תשוקת למינציה לחה, ותנועותיו הפכו גמלוניות כמו של מתבגר. אימא שלי, האנטי מודל, חשבה שזה מטופש.
"אתה עושה מעצמך צחוק, יחיאל במלרע," נזפה בו פעם אחת במטבח, כשאנחנו ישבנו בפינת האוכל ושמענו כל מילה. שירה הסתכלה עליי בהלם מוחלט.
"מה היא אמרה? ומה זה במלרע?" אז עוד היה לה צורך ללמוד אותנו.
"עזבי," אמרתי לה, בואי נתחיל לאכול, לפני שיהיה פה בלגן."
"אבל למה היא מתכוונת," התעקשה שירה.
"במלרע, את יודעת, עם דגש על ההברה האחרונה של היחי־אל!" אמרתי.
"שטויות," קראה אימא שלי מהמטבח. "במלרע זה שהוא היה רע ועכשיו הוא במיל. כמו בדימוס. כמו לשעבר. הוא רע לשעבר. הוא כבר לא ממש יכול לעשות משהו עם הרוע. עכשיו זה רק לרייר מרחוק. וזה לא אני שעצרתי אותו, חלילה. זאת הערמונית שלו שהוציאה אותו לגמלאות."
שירה החווירה. אבא שלי יצא מהמטבח חפוי ראש, התיישב והחל ללעוס את סלט הכרוב במיונז, כאילו היה רעל. שירה ניקרה בקציצה. אימא שלי ואני זללנו כמו שני חזירים. האווירה הייתה נוראית. לא שאני הרגשתי את זה, אבל ככה שירה אמרה.
מאז "המלרע" הזה שירה התרחקה מאבא שלי כמו מאש. וגם מאימא שלי, "האלימה." "אלימות מילולית זה אלימות לכל דבר, אורי." אמרה לי כמה שעות אחרי אותו אירוע וכמה שנים לפני שגם האדישות שלי הפכה לאגרוף מבחינתה.
אז, כשעוד היינו זוג צעיר ויפה, ולא מכלים של תסכול תחומים בעור דק, היא עשתה מאמץ להיות נחמדה. מה שאני לא יכול להגיד על אימא שלי. היא לעגה לשירה. לעיתים בגלוי ולעיתים עוד יותר בגלוי. הלוא היא, רחל, עם שם מחייב של משוררת, מצליחה לעוף עם נוצות מרוטות גבוה מעל המציאות. לעומתה שירה, בעלת מוטת כנפיים מרשימה, לכאורה, לא מצליחה להתרומם סנטימטר מהאדמה. הרוחנית דה לה שמעטע, מול הפרודוקטיבית היהירה. לך תנצח שתי נשים פצועות, כשכל אחת מושכת אותך לכיוון שלה בבעלות אין קץ. ושתיהן צודקות לשיטתן.
כי כמו שאימא שלי אומרת, "הן צדק, בן־לו־לו, זה לא מהמילה 'כן' צדק, אלא מ'הן' — נקבות רבות. הן, הנשים, תמיד צודקות. כל אחת בדרכה. ביום שתבין, בן־לו־לו, שכל אישה נולדה צודקת, ולא משנה על מה, החיים שלך יהיו הרבה יותר קלים. וצודקים." ואני הפנמתי.
"מלכה. את מלכה," לחש על המסך המרכזי גבר עם שער שיבה ארוך יתר על המידה וכרס משתפלת, שככל הנראה טמנה בחובה את קורקבנו, לנבכי ירכיה של אישה לא צעירה. המלכה נותרה בסנדלי עקב גם כשכבר הייתה ערומה, ולא הגיבה.
"מה הייתי עושה בלעדייך, מה," המשיך. "היית מוצא אישה אחרת ומכתיר אותה. זה מה," אמרה המלכה בחיוך עצוב של משרתת.
המציצנות הפנתה את מבטה והחלה להביט לתוכי.
