מעולם לא פקפקתי בשפיות הנפשית שלי כמו באותו לילה ראשון, כשהאישה־הציפור ובני חסותה הגיעו להציל אותי מבית המשוגעים. לשם היו מועדות פניי, דחוק בין הדודים החסונים שלי במושב האחורי במכונית של הוריי, כשחוֹמה של ילדים משונים כמו זינקה ישר מדמיוני אל שביל הגישה שמולנו, וכולם מוארים באור פנסי הרכב כמו להק של מלאכים.
עצרנו בחריקת בלמים. ענן אבק בלע הכול מעבר לשמשה הקדמית. האם העליתי באוב הדים שלהם, איזו הולוגרמה מרצדת שהוקרנה מעומק תודעתי? כל הסבר אחר נדמה סביר יותר מהאפשרות שהחברים שלי באמת כאן, עכשיו. בחברת משונים יש תחושה שהכול ייתכן, אבל ביקור שלהם הוא אחד הדברים המעטים שנותרו בלתי אפשריים בעליל.
אני זה שבחר לעזוב את רובע השטן. לחזור הביתה, לאן שהחברים שלי אינם יכולים לבוא. קיוויתי שבבית אולי אצליח לשזור מחדש את החוטים הנפרדים של חיי: הנורמלי והמשונה, השגרתי והיוצא דופן.
גם זה לא היה אפשרי. סבא שלי ניסה לצרף את החוטים הנפרדים של חייו ונכשל לחלוטין, ובסופו של דבר הפך למנוכר ממשפחתו המשונה והרגילה גם יחד. בכך שסירב לבחור חיים כאלה על פני אחרים, הוא גזר על עצמו לאבד את שניהם — בדיוק כפי שעמד לקרות לי.
דמות צעדה מבעד לאבק המתפזר.
"מי את בדיוק?" שאל אבא.
"אַלמה לֶפֶיי פֶּרֶגרין," היא השיבה, "ראש מועצת העיתיות הזמנית והמנהלת של הילדים המשונים האלה. כבר יצא לנו להיפגש בעבר, אם כי קשה לי להאמין שאתה זוכר. ילדים, תגידו שלום."
