את שפתאום

1

עשרים שנה תרו עיניה אחריו לפגוש בו שוב.
עשרים שנה לא שכחה את דמותו, כאילו רק אתמול עזב אותה.
עשרים שנה, והנה נפתחת הדלת והוא בפתח. בדיוק כשלא היה במחשבותיה כלל. בדיוק כשלא הייתה זקוקה לו הוא הופיע. עמידתו זקופה ודמותו תמירה כתמיד. עיניו חומות כדבש שהייתה נמסה למולן. השיער נותר קצוץ כפי שזכרה אותו.
אותות הזמן השאירו סימנים, שיערו האפיר בצידי רקותיו, אך זה רק החמיא לדמותו. מלבד זה לא השתנה במאומה. אותה דמות מרשימה. מפוארת, המפארת את עצמה.
אחותה ניגשה אליה להעיר את תשומת ליבה לכניסתו, אך היא כבר ראתה אותו בצדודית עיניה הדומעות.
דווקא עכשיו לא רצתה שייראה אותה ביגונה.
לא רצתה את קירבתו, לא רצתה להיזכר שוב בריח גופו, שלא נשכח ממנה מעולם.
לא רצתה שיראה אותה בחולשתה, בדמעותיה, באבל הכבד שפקד אותה בפתאומיות, ללא אזהרה.
הוא ניגש בארשת פנים רצינית, מגיש את ידו אליה בשקט. רק עיניו מדברות בצעקה חרישית.
ישבה על כיסא, חולצתה הקרועה כאילו מגלה חלק מליבה שזה עתה נלקח ממנה.
בעלה, יהונתן, ישב לצידה, לוחץ את ידו של האורח.
אורחים רבים פקדו את ביתם מאז איבדו את בנם הבכור שעלה על מוקש באזור הצפון.
יהונתן בעלה לא הכיר את האורח שנכנס ולא ידע על קיומו.
הוא התיישב לצידה השמאלי, מחזיק בידה ללא אומר ודברים. כאילו השתיקה היא שיחה בפני עצמה. שיחה ללא מילים.
היא רצתה למשוך את ידה. רטט עבר בגופה, אך ידה הפכה למאובנת, וחום ידו היה לה לעזר ותנחומים.
החדר הפך לזירת מוקשים. ליבה עדיין יצא אליו כאילו לא עברו עשרים שנה מאז.
היא שמעה כי נישא, ונולדו לו שלושה בנים, והוא התגרש לאחרונה.
היא ידעה כי החיים האירו לו פנים. גם לה לא חסר מאומה עד ליום הנורא בו איבדה את בנה בכורה.
ארבעה ילדים נולדו להם, הבכור עומרי שזה עתה איבדו. יערה בת שמונה עשרה, ליאור בן חמש עשרה ויותם, בן הזקונים שבר המצווה שלו מתקרב בצעדי ענק.
הם היו באמצע ההכנות לחגיגת בר המצווה כשלפתע נפל עליהם האסון.
הכול כאילו עצר מלכת. דבר כבר לא נראה חשוב.

בנה אהובה כבר לא ישוב. הוא היה משוש חייה, והיא אהבה אותו עד עמקי נשמתה.
לעיתים הילדים האחרים קינאו בבכורה, כאילו היו אומרים שרק אותו היא אוהבת. אך לא כך היו פני הדברים. היא הייתה קשורה אליו, כאילו היה קורא את סגור ליבה. כאילו ידע והבין לליבה....
אחותה נפצה את הדממה הרועמת, ניגשה אליו ולחצה את ידו ללא מילים. שאלה אותו אם הוא רוצה לשתות או לאכול משהו. הוא סירב בעדינות. ולמרות הכול, הגישה לו מיץ אשכוליות עם סודה, כאילו מצהירה שגם היא עדיין זוכרת את שאהב בצעירותו.
הם שוחחו על החיים באופן כללי, אך לא שיחה קולחת. לעיתים הפסיקו אותם האנשים שבאו לנחם. עד שהתרומם והצהיר בפניה כי עליו ללכת. לא לפני שתחב בין ידיה פתקית קטנה ועליה רשם את שמו ומספר טלפון.
היא הכניסה את הפתקית לכיסה ללא אומר, יודעת כי לא תעשה בה שימוש בעתיד.