אנג'ל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנג'ל
מכר
מאות
עותקים
אנג'ל
מכר
מאות
עותקים
3.9 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

ענבל אלמוזנינו

ענבל אלמוזנינו, בת ארבעים, פרילנסרית בתחום השיווק, הפרסום ויחסי ציבור. נשואה ואם לשני בנים.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"מבלי משים נגעתי בצווארי כמו משחקת בשרשרת דמיונית. הרגשתי שאני עונדת חוליות שקרים וסודות והיא הולכת ומתהדקת."

גבריאל מור, מטאור הייטק, מפתחת תוכנה אשר בזכותה היא נבחרת, יחד עם צוות עובדים ועם חברתה הטובה, דבי, להוביל פרויקט חובק- עולם. את הפיילוט הם מעמידים במנהטן, ניו-יורק.

אל תוך אימפריית משפחת וייט - האב, ג'ון וייט וארבעת בניו, נייתן, דניאל, אלכס וכריסטופר - נסחפת גבריאל לעולם לא מוכר, משכר בעוצמתו ואפוף סודות ושקרים.

בין גבריאל לבין כריסטופר ניצתת תשוקה מסעירה. עבור גבריאל העולם עומד מלכת. אהבתם המורכבת, המטלטלת והכובשת, יוצרת כאוס בחייהם.
מהו שם המשחק ומהם חוקיו?
האם תעמוד גבריאל בפני מהמורות העבר ומול סכנות העתיד?
 
רומן הביכורים של ענבל אלמוזנינו, הוא רומן מרתק, פתוח וחכם. יש בו שילוב מיוחד של מתח, ארוטיקה ואהבה. יותר מכך, הרומן בוחן את אבני הדרך המשמעותיות ביותר לאדם – משפחתיות, חברות, נאמנות, זוגיות ואובדן.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
ישבתי על כיסא מעץ בבית הקפה המקומי. בית קפה קטן, המציע ללקוחותיו קפה מר וחזק. לגמתי בגמיעות קטנות, בדיוק כמו שעשיתי מדי בוקר בשלושת החודשים האחרונים. הרכבתי משקפי שמש גדולים, כמו בכל התקופה האחרונה. מבטי התקבע על Fontana Di Trevi, מזרקת המשאלות האגדית, ברומא, כמו שהתקבע במאה הימים שחלפו מאז.
כמדי יום, המזרקה המתה אדם. עשרות אנשים - תיירים ללא ספק - במבטאים זרים, התלהבו לזרוק מטבעות לתוכה. זוגות שהיה אפשר לצייר את אהבתם בצבעים שקופים, נשים מבוגרות שנשאו את ראשן בגאווה שהסתירה את בדידותן. אפילו בחורים צעירים שהשתעשעו בכמיהות נסתרות.
סובבתי את פניי לצדדים, תנועה חדשה שסיגלתי לעצמי לאורך הזמן הזה.
חזיון תעתועים. זה הוא?
באחת נשימתי נעתקה.
 
ניערתי את ראשי. לא האמנתי. הוא מצא אותי? הוא הגיע אחריי עד לכאן? הוא התקדם לעברי בפסיעותיו הבוטחות, בחליפתו המעוצבת. יפה עד כאב. הגבר ששמט את עולמי. את חיי. אותי. אגרפתי את אצבעותיי שרעד קל עבר בהן. הרמתי שוב את מבטי.
זה לא הוא.
שמש פייסנית שיחקה עם קרני האור הנשברות בטיפות המים שניתזו מן המזרקה. איטליה הייתה יכולה להיות גם כל כוכב מרוחק אחר ברחבי הפלנטה. טובה, מכילה וחייכנית, עם שפה מתנגנת וזמן שאינו רודף אחרי עצמו. היא התאימה עצמה למשתוקקים וספגה לתוכה את המשתתקים. היא העלימה אותי בנאמנות.
 
 
פרק 1
 
"צמר גפן מתוק," אלה היו שלוש המילים הראשונות שיצאו מפי כשד"ר לוי, הפסיכולוגית שאתה נפגשתי, שאלה אותי על זיכרון הילדות הראשון שלי.
זו השאלה שנשאלתי לפני שנה וחצי במפגש השלישי אִתה, כשאני ישובה על ספסל ההמתנה בכניסה לקליניקה וממתינה למפגש האחרון לפני נסיעתי לחו"ל למטרת עבודה לתקופה של שלושה חודשים. אני נוברת בזיכרוני ומשחזרת את פגישותינו. למן המפגש הראשון ועד המפגש הלפני אחרון.
בשתי הפגישות הראשונות הרגשתי נבוכה, לא בטוחה מה לעשות ומה להגיד. ישבתי ושתקתי ורק כשנשאלתי, עניתי נקודתית מבלי להרחיב. בזמן הפגישה שנמשכה ארבעים וחמש דקות חיפשתי חפץ, או תמונה לבהות בה ולהימנע מקשר עין. ד"ר לוי זיהתה את חוסר השקט שלי. הרגשתי שהיא ניסתה להקל עליי כששאלה אותי אם ארגיש נינוחה יותר אם אשכב במקום שאשב. זזתי במקומי. לשכב על ספת הפסיכולוגית, חשבתי ומיד צצו בראשי סצנות מסרטים שהמטופלים נראו שם שכובים על המיטה ומדברים על בעיותיהם. הבעיה היא לא אני, רציתי לומר לה, הבעיה טמונה במה שנעשה לי. לא אמרתי דבר. הסוויתי את הפגיעוּת שלי בחיוך מבויש וסירבתי להצעתה בנימוס. שילבתי את אצבעותיי זו בזו ולחצתי אותן בחוזקה כדי להחזיר לעצמי ביטחון.
ד"ר לוי ניסתה לדובב אותי כששאלה שאלות מנחות באשר לסיבה שהביאה אותי אליה. כשהבחינה בחוסר האונים שלי אמרה שגם לשתוק מותר אם כי זאת לא מטרתו של טיפול פסיכולוגי, הוסיפה בקולה המלטף. לא טרחתי לתת מענה לשאלותיה כיוון שהיא נתנה לי אישור לשתוק. אני זוכרת אותה כותבת בעט כדורי שהיא ניערה ללא הרף בידה, לפני שרשמה את הערותיה במחברתה הסגולה שהייתה מונחת על ברכיה השלובות. כל שעשיתי במהלך שתי הפגישות הראשונות, לפני שהתחלתי להיפתח, ניתן לסיכום בהנהונים קצרים להסכמה או לשלילה לשאלותיה הכלליות על ציוני עובדות גיל, תעסוקה, בן-זוג ובהצצה בשעון כדי לראות כמה זמן עוד נשאר לסיום הפגישה. חיכיתי שהעניין יסתיים ואז אוכל ללכת הביתה ולשכנע את עצמי ואת הסובבים אותי שנעשה מאמץ מצדי לעזור לעצמי.
אמנם הגעתי לפסיכולוגית לטיפול מרצוני החופשי וללא כפייה מצד מישהו. עשיתי זאת בעיקר להרגעת הסובבים אותי וכדי שיפסיקו להזכיר לי בכל יום שעובר שאני צריכה עזרה מקצועית לטפל בעצב הנורא שאפף אותי חודשים מאז שהסוד נחשף בפניי אחרי עשרים ואחת שנות קיומי עלי אדמות.
הוריי, דבי, אחיי והראל, לא הרפו ולחצו עליי. הבנתי שאם לא אשתף פעולה הם לא יניחו לעניין, אז הסכמתי. בפגישה השלישית התחלתי לדבר עם ד"ר לוי כשהדגישה בפניי שאנחנו נמשיך להיפגש פעם אחר פעם עד ש"זה" יקרה. היא גם אמרה שיש לה את כל הזמן שבעולם עד שארגיש מספיק מוכנה לשתף וציינה כי חבל שבינתיים הכסף של הוריי נזרק לריק.
מנגינת קולה של ד"ר לוי הציפה את זיכרוני. "צמר גפן מתוק," היא חזרה על מילותיי כשנשאלתי על-ידה על זיכרון ילדותי הראשון. מצחה התכווץ. "ספרי לי על זה קצת," ביקשה.
"גבריאל, גבריאל," שמעתי קול של אישה קורא לעברי. התנערתי מהמחשבות והרמתי את עיניי לעבר המזכירה שקראה בשמי, "תורך הגיע, את יכולה להיכנס." התרוממתי לעברה, היא חייכה אליי ואמרה, "את מכירה את הדרך." צעדתי במבואה ונעצרתי מול הדלת המובילה למשרד. לפני שפתחתי אותה, הסתכלתי על השלט הלבן המודבק ועל הכיתוב השחור הבולט. "ד"ר אביבית לוי, פסיכולוגית קלינית". חשתי כיווץ קטן בבטן התחתונה, לקחתי נשימה עמוקה נכנסתי. החדר, מואר בחלונותיו המאורכים, קיבל את פניי אחת לשבוע במשך שמונה-עשר חודשים. הוא היה לי לבית שני. אולי אפילו הראשון. פרקתי בו תסכולים ואכזבות, את המרה השחורה והעגמומיות. בכיתי וצחקתי ונאחזתי בד"ר לוי. חששתי להרפות ממנה. "גבריאל, שלום," היא פנתה אליי, "שבי." זה הסוף, חשבתי לעצמי. שמחה מהולה בעצב ופחד שנחווה כחרדת נטישה.
"ד"ר לוי, את בטוחה שאין לי מה לחשוש?" שאלתי.
"גבריאל, עברנו כברת דרך ארוכה יחד. צאי וכבשי את העולם. הגעת לנקודה שאני יכולה לומר לך שאת בדרך הנכונה, את חזקה." חייכתי לעברה, החשש התפוגג מעט. ניהלנו את הפגישה כתמיד. היא שאלה ואני השבתי. דקות ספורות לפני סיומו היא כתבה פתק קטן ומסרה אותו לידיי. מספר הטלפון הנייד שלה הופיע עליו, "מתי שתצטרכי אותי את יכולה להתקשר." בפרץ רגשות קמתי לעברה וחיבקתי אותה. היא נראתה מופתעת. היא טפחה על כתפי לאות חיבה וליוותה אותי אל הדלת. הודיתי לה על שהחזירה לי את עצמי, על שהפכה אותי לאדם חזק יותר. היא הסתכלה עליי בעיניה הטובות ואמרה, "אני רק הקשבתי. זו את שעשית דרך, את שהצלחת להתגבר." הנהנתי וחייכתי חיוך אחרון.
 
הדלת נסגרה מאחוריי. צעדתי במסדרון והבחנתי בדבי שעלעלה באחד העיתונים שהונחו בחדר ההמתנה. היא חיכתה לי שאצא מהפגישה כמו שעשתה בכל הפגישות, ללא יוצא מן הכלל. היא שמעה את צעדיי, הרימה את ראשה, נעמדה ושאלה כתמיד, "מוכנה לתזוזה?" ואני עניתי, "מוכנה."

ענבל אלמוזנינו

ענבל אלמוזנינו, בת ארבעים, פרילנסרית בתחום השיווק, הפרסום ויחסי ציבור. נשואה ואם לשני בנים.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

אנג'ל ענבל אלמוזנינו
פרולוג
 
 
ישבתי על כיסא מעץ בבית הקפה המקומי. בית קפה קטן, המציע ללקוחותיו קפה מר וחזק. לגמתי בגמיעות קטנות, בדיוק כמו שעשיתי מדי בוקר בשלושת החודשים האחרונים. הרכבתי משקפי שמש גדולים, כמו בכל התקופה האחרונה. מבטי התקבע על Fontana Di Trevi, מזרקת המשאלות האגדית, ברומא, כמו שהתקבע במאה הימים שחלפו מאז.
כמדי יום, המזרקה המתה אדם. עשרות אנשים - תיירים ללא ספק - במבטאים זרים, התלהבו לזרוק מטבעות לתוכה. זוגות שהיה אפשר לצייר את אהבתם בצבעים שקופים, נשים מבוגרות שנשאו את ראשן בגאווה שהסתירה את בדידותן. אפילו בחורים צעירים שהשתעשעו בכמיהות נסתרות.
סובבתי את פניי לצדדים, תנועה חדשה שסיגלתי לעצמי לאורך הזמן הזה.
חזיון תעתועים. זה הוא?
באחת נשימתי נעתקה.
 
ניערתי את ראשי. לא האמנתי. הוא מצא אותי? הוא הגיע אחריי עד לכאן? הוא התקדם לעברי בפסיעותיו הבוטחות, בחליפתו המעוצבת. יפה עד כאב. הגבר ששמט את עולמי. את חיי. אותי. אגרפתי את אצבעותיי שרעד קל עבר בהן. הרמתי שוב את מבטי.
זה לא הוא.
שמש פייסנית שיחקה עם קרני האור הנשברות בטיפות המים שניתזו מן המזרקה. איטליה הייתה יכולה להיות גם כל כוכב מרוחק אחר ברחבי הפלנטה. טובה, מכילה וחייכנית, עם שפה מתנגנת וזמן שאינו רודף אחרי עצמו. היא התאימה עצמה למשתוקקים וספגה לתוכה את המשתתקים. היא העלימה אותי בנאמנות.
 
 
פרק 1
 
"צמר גפן מתוק," אלה היו שלוש המילים הראשונות שיצאו מפי כשד"ר לוי, הפסיכולוגית שאתה נפגשתי, שאלה אותי על זיכרון הילדות הראשון שלי.
זו השאלה שנשאלתי לפני שנה וחצי במפגש השלישי אִתה, כשאני ישובה על ספסל ההמתנה בכניסה לקליניקה וממתינה למפגש האחרון לפני נסיעתי לחו"ל למטרת עבודה לתקופה של שלושה חודשים. אני נוברת בזיכרוני ומשחזרת את פגישותינו. למן המפגש הראשון ועד המפגש הלפני אחרון.
בשתי הפגישות הראשונות הרגשתי נבוכה, לא בטוחה מה לעשות ומה להגיד. ישבתי ושתקתי ורק כשנשאלתי, עניתי נקודתית מבלי להרחיב. בזמן הפגישה שנמשכה ארבעים וחמש דקות חיפשתי חפץ, או תמונה לבהות בה ולהימנע מקשר עין. ד"ר לוי זיהתה את חוסר השקט שלי. הרגשתי שהיא ניסתה להקל עליי כששאלה אותי אם ארגיש נינוחה יותר אם אשכב במקום שאשב. זזתי במקומי. לשכב על ספת הפסיכולוגית, חשבתי ומיד צצו בראשי סצנות מסרטים שהמטופלים נראו שם שכובים על המיטה ומדברים על בעיותיהם. הבעיה היא לא אני, רציתי לומר לה, הבעיה טמונה במה שנעשה לי. לא אמרתי דבר. הסוויתי את הפגיעוּת שלי בחיוך מבויש וסירבתי להצעתה בנימוס. שילבתי את אצבעותיי זו בזו ולחצתי אותן בחוזקה כדי להחזיר לעצמי ביטחון.
ד"ר לוי ניסתה לדובב אותי כששאלה שאלות מנחות באשר לסיבה שהביאה אותי אליה. כשהבחינה בחוסר האונים שלי אמרה שגם לשתוק מותר אם כי זאת לא מטרתו של טיפול פסיכולוגי, הוסיפה בקולה המלטף. לא טרחתי לתת מענה לשאלותיה כיוון שהיא נתנה לי אישור לשתוק. אני זוכרת אותה כותבת בעט כדורי שהיא ניערה ללא הרף בידה, לפני שרשמה את הערותיה במחברתה הסגולה שהייתה מונחת על ברכיה השלובות. כל שעשיתי במהלך שתי הפגישות הראשונות, לפני שהתחלתי להיפתח, ניתן לסיכום בהנהונים קצרים להסכמה או לשלילה לשאלותיה הכלליות על ציוני עובדות גיל, תעסוקה, בן-זוג ובהצצה בשעון כדי לראות כמה זמן עוד נשאר לסיום הפגישה. חיכיתי שהעניין יסתיים ואז אוכל ללכת הביתה ולשכנע את עצמי ואת הסובבים אותי שנעשה מאמץ מצדי לעזור לעצמי.
אמנם הגעתי לפסיכולוגית לטיפול מרצוני החופשי וללא כפייה מצד מישהו. עשיתי זאת בעיקר להרגעת הסובבים אותי וכדי שיפסיקו להזכיר לי בכל יום שעובר שאני צריכה עזרה מקצועית לטפל בעצב הנורא שאפף אותי חודשים מאז שהסוד נחשף בפניי אחרי עשרים ואחת שנות קיומי עלי אדמות.
הוריי, דבי, אחיי והראל, לא הרפו ולחצו עליי. הבנתי שאם לא אשתף פעולה הם לא יניחו לעניין, אז הסכמתי. בפגישה השלישית התחלתי לדבר עם ד"ר לוי כשהדגישה בפניי שאנחנו נמשיך להיפגש פעם אחר פעם עד ש"זה" יקרה. היא גם אמרה שיש לה את כל הזמן שבעולם עד שארגיש מספיק מוכנה לשתף וציינה כי חבל שבינתיים הכסף של הוריי נזרק לריק.
מנגינת קולה של ד"ר לוי הציפה את זיכרוני. "צמר גפן מתוק," היא חזרה על מילותיי כשנשאלתי על-ידה על זיכרון ילדותי הראשון. מצחה התכווץ. "ספרי לי על זה קצת," ביקשה.
"גבריאל, גבריאל," שמעתי קול של אישה קורא לעברי. התנערתי מהמחשבות והרמתי את עיניי לעבר המזכירה שקראה בשמי, "תורך הגיע, את יכולה להיכנס." התרוממתי לעברה, היא חייכה אליי ואמרה, "את מכירה את הדרך." צעדתי במבואה ונעצרתי מול הדלת המובילה למשרד. לפני שפתחתי אותה, הסתכלתי על השלט הלבן המודבק ועל הכיתוב השחור הבולט. "ד"ר אביבית לוי, פסיכולוגית קלינית". חשתי כיווץ קטן בבטן התחתונה, לקחתי נשימה עמוקה נכנסתי. החדר, מואר בחלונותיו המאורכים, קיבל את פניי אחת לשבוע במשך שמונה-עשר חודשים. הוא היה לי לבית שני. אולי אפילו הראשון. פרקתי בו תסכולים ואכזבות, את המרה השחורה והעגמומיות. בכיתי וצחקתי ונאחזתי בד"ר לוי. חששתי להרפות ממנה. "גבריאל, שלום," היא פנתה אליי, "שבי." זה הסוף, חשבתי לעצמי. שמחה מהולה בעצב ופחד שנחווה כחרדת נטישה.
"ד"ר לוי, את בטוחה שאין לי מה לחשוש?" שאלתי.
"גבריאל, עברנו כברת דרך ארוכה יחד. צאי וכבשי את העולם. הגעת לנקודה שאני יכולה לומר לך שאת בדרך הנכונה, את חזקה." חייכתי לעברה, החשש התפוגג מעט. ניהלנו את הפגישה כתמיד. היא שאלה ואני השבתי. דקות ספורות לפני סיומו היא כתבה פתק קטן ומסרה אותו לידיי. מספר הטלפון הנייד שלה הופיע עליו, "מתי שתצטרכי אותי את יכולה להתקשר." בפרץ רגשות קמתי לעברה וחיבקתי אותה. היא נראתה מופתעת. היא טפחה על כתפי לאות חיבה וליוותה אותי אל הדלת. הודיתי לה על שהחזירה לי את עצמי, על שהפכה אותי לאדם חזק יותר. היא הסתכלה עליי בעיניה הטובות ואמרה, "אני רק הקשבתי. זו את שעשית דרך, את שהצלחת להתגבר." הנהנתי וחייכתי חיוך אחרון.
 
הדלת נסגרה מאחוריי. צעדתי במסדרון והבחנתי בדבי שעלעלה באחד העיתונים שהונחו בחדר ההמתנה. היא חיכתה לי שאצא מהפגישה כמו שעשתה בכל הפגישות, ללא יוצא מן הכלל. היא שמעה את צעדיי, הרימה את ראשה, נעמדה ושאלה כתמיד, "מוכנה לתזוזה?" ואני עניתי, "מוכנה."