סופו של הנצח 1 - לוכד הטיגריסים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סופו של הנצח 1 - לוכד הטיגריסים
מכר
מאות
עותקים
סופו של הנצח 1 - לוכד הטיגריסים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סופו של הנצח 1 - לוכד הטיגריסים

3.1 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נורית לוינסון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 467 עמ' מודפסים

פאולינה סיימונס

פאולינה סיימונס היא מחברת רבי מכר רבים, ביניהם ´פרש הברונזה´ ו´טטיאנה ואלכסנדר´, שראו אור בעברית בהוצאת מודן. ספריה, שהתפרסמו בזכות חוויית הקריאה שהם מעניקים, זכו לתשואות נלהבות והקנו לה מעריצים רבים ברחבי העולם. "אפיון הדמויות של סיימונס יוצא מן הכלל, היא שואבת את הקורא עמוק אל תוך הדקויות של הסיפור. מאוד מומלץ." (לייבררי ז´ורנל) "מי שקורא את פאולינה סיימונס מסתכן בהתרגשות עד דמעות - הן של עצב והן של שמחה, ולא תמיד לחוד." (הארפר קולינס)

תקציר

ג'וליאן קרוז הנאה והמצליח חי בלוס אנג'לס שטופת השמש. יש לו עסק משגשג, חברה יפה וחיים מסודרים. מפגש מקרי עם ג'וזפין קולינס, שחקנית פזיזה ואניגמטית, משנה את הכול וסוחף את שניהם לסיפור אהבה מטלטל. ג'וליאן יודע שג'וזפין היא האחת, ואיתה הוא רוצה לבלות את העתיד. אולם לג'וזפין יש גם עבר. יש לה סודות שבאים לרדוף אותה, ואלה קורעים את ג'וליאן וג'וזפין זה מזה - נדמה שלנצח.

ג'וליאן, שעולמו התנפץ לרסיסים, הולך ושוקע בבור של ייאוש עד שהוא פוגש זר מסתורי שמציב בפניו בחירה בלתי אפשרית: האם יהיה מוכן לוותר על כל מה שיש לו, לקרוא תיגר על המוות עצמו ולצאת למסע שממנו איש עוד לא חזר, בשביל הסיכוי למצוא את ג'וזפין שוב? כך מתחילה ההרפתקה המופלאה של ג'וליאן וג'וזפין, שתוביל אותם אל פסגות האושר או אל מעמקי הייאוש, להגשמת האהבה או לאבדון.

לוכד הטיגריסים הוא החלק הראשון בטרילוגיה שפורשת סיפור בלתי נשכח על הכוחות המיסטיים שקושרים אנשים מעבר לחלל ולזמן, על האומץ לעמוד מול הגורל ועל כוחה של אהבת אמת.

פאולינה סיימונס היא מחברת רבי־המכר 'פרש הברונזה', 'טטיאנה ואלכסנדר', 'גן הקיץ', 'בית בלגראנד' ועוד, שראו אור בעברית בהוצאת מודן.

פרק ראשון

פרולוג 

הטרַנזִיט סירקֶל

 
הייתי צריך לנשק אותך. ג'וליאן שכב עירום על מיטתו, בידו הבֶּרֶט האדום ומבטו נעוץ בתקרה. הייתי צריך לנשק אותך כשראיתי אותך בפעם האחרונה.
אחרי שעבר כך חצי לילה, הוא ויתר על השינה, זינק מן המיטה והחל להתכונן. היו לו דברים רבים לעשות כדי להיות בגריניץ' בצהריים. אל תתעכב, אמר לו הטבח. יש לך מעט מאוד זמן. יש לך חלקיק קטן של שנייה. ואל תיתקע. המקום שאתה הולך אליו, הפתח רחב מספיק לאדם אחד, אבל לא כל אחד יצליח.
ומה הייתה תגובתו החכמה של ג'וליאן על זה?
"מה גודלו של חלקיק השנייה?"
"טריליונית שנייה," ענה הטבח הנרגז.
ג'וליאן לבש שחור בשכבות. הוא התגלח. הוא החליק לאחור את שערו החום הקופצני וקשר אותו כדי שלא ייראה כפי שהוא באמת — רעמה פרועה של גבר שכבר מזמן הפסיק לשים לב למראהו. פניו של ג'וליאן היו רבועות, לסתו רבועה, גבותיו ישרות וסנטרו נחוש — פעם, בעבר. עיניו החומות בהירות נראו היום אפורות, ענקיות, שקועות בלחייו הכחושות. השקיות הכהות תחת עיניו נראו כאילו היכה אותו מישהו, ופיו המלא היה חיוור. הוא ירד כל כך במשקל, עד כי היה עליו לנקב חור חדש בחגורתו; למקטורנו יכלו להיכנס שניים כמוהו.
נדרש לו זמן מה לצאת משם; כל רגע נזכר ששכח משהו. ברגע האחרון נזכר לשלוח הודעה לאימו ולאשטון. לא משהו מדאיג — כמו אני מצטער — אבל בכל זאת, הוא רצה להשאיר להם משהו. בדיחות, כדי שיחשבו שג'וליאן הישן לא רחוק מדי. לאימו כתב: "פעם הרגשתי כמו גבר לכוד בגוף של אישה. ואז נולדתי." לאשטון כתב: "אי אפשר לאבד יונת דואר, אָש. אם יונת הדואר שלך לא חוזרת, מה שאיבדת זו סתם יונה." אבל מלבד זאת הוא השאיר לאשטון הודעה נפרדת על השידה שלו.
בהתאם להוראות, ג'וליאן השאיר את הטלפון הנייד שלו בדירה, עם ארנקו, עטיו ומחברותיו. את כל חייו השאיר מאחוריו, ובכללם את המילים שכתב רק אתמול וקרא להן 'טופרי טיגריס'.
 
מַה תְּבַקֵּשׁ בַּלַּיְלָה
מֵחַיִּים שֶׁלֹּא תוּכַל לְשַׁנּוֹת
זַעַם שִׁכּוֹרִים
חוֹלֵף בְּגוּפְךָ
בְּשָׁכְבְךָ עַל גַּבְּךָ
תַּחַת טְפָרִים וּלְטָאוֹת
בַּשָּׂדוֹת הַסְּגוּלִים.
 
הוא הביא איתו ארבעה דברים: שטר של חמישים לירות שטרלינג, כרטיס אוֹיסטֶר לרכבת התחתית, את גביש הקריסטל תלוי על שרוך סביב צווארו וכובע הבֶּרֶט האדום שבכיסו.
בחנות בּוּטְס בתחנת רחוב ליברפול הוא קנה פנס. הטבח אמר שיזדקק לו. ואז הרכבות היו איטיות כמוהו. ג'וליאן חיכה זמן שנראה לו כנצח בתחנת בּנק. באַיילנד גארדֵנס הוא הסתכל על ידיו. הן נשארו שלובות מתחנת שֶׁדוֶול. לאחרונה הוא הרבה להתנודד, לצלוע, לטבוע. בלי הזמן, חיי הנווד שלו התמלאו בחוויות מימיות, ימים ללא ארכיטקטורה, ללא מסגרת או עניין, בלבול, טירוף, חלום.
לא עוד. עכשיו הייתה לו מטרה. מטרה מטורפת, מטופשת, אבל בכל זאת הוא היה אסיר תודה שהוצע לו משהו במקום שום דבר.
בגריניץ', בפארק השטוח מתחת למצפה הכוכבים המלכותי, חוצים זה את זה שבילים הנקראים "מסלולי אוהבים". עמוק בפארק, על ראש גבעה תלולה מכוסה צמחייה טבעית, בחנו אסטרונומים בריטים את השמיים מאות שנים. כיום, ביום סוער בחודש מרס, לא היו בגן אלא ענפים חשופים שהתנדנדו וחסמו את המראה שג'וליאן טיפס אל ראש ההר כדי למצאו.
הוא הרגיש מטופש. האם קנה כרטיס? שוטט עד השעה הנקובה? הטבח אמר לו למצוא טלסקופ בשם טרַנזִיט סירקֶל, אבל במצפה הכוכבים היו טלסקופים רבים כל כך. איפה הייתה הנקודה הקסומה הזאת, שבה כל הדברים הבלתי אפשריים נעשים אפשריים? ג'וליאן גיחך לעצמו וחש בושה. אימו חינכה אותו היטב ולימדה אותו לעולם לא ללעוג לדבר שאתה עשוי למצוא את עצמך כורע ברך לפניו.
"לאיזה כיוון זה הטרַנזִיט סירקֶל?" שאל ג'וליאן את הקופאית מאחורי השולחן.
הנערה הנאה החליקה בידה את שערה. "הטלסקופ של ג'ורג' איירי? ישר לשם. אני יכולה לקחת אותך לשם אם תרצה. רק כרטיס אחד בשבילך?" היא חייכה.
"כן," הוא אמר. "ולא, זה בסדר, אני אמצא אותו. אתם מוכרים שעוני כיס?"
"כן, בחנות המזכרות. אתה צריך גם מצפן? אולי סיור מודרך?" היא היטתה את ראשה.
"לא, תודה." הוא לא נשא אליה את עיניו ולא פגש את מבטה.
בזמן שהנערה שוטטה בקרבתו, קנה ג'וליאן שעון בקופסה סגורה. היא רצתה לבדוק אותו כדי לוודא שהוא פועל, אבל הוא סירב. הוא לא רצה שתיגע בו ותשאיר טביעות אצבע על שעונו החדש.
"לא תוכל להחזיר אותו אם יתברר שמשהו לא בסדר איתו," אמרה.
"אין בעיה," אמר. "אני לא אחזור הנה." יקרה אשר יקרה, הוא לא יחזור.
"חבל," היא אמרה וחייכה. "לאן אתה הולך?" כשלא ענה, היא הגיבה במשיכת כתפיים, נערה ידידותית שאינה עסוקה במיוחד. "תסתכל מסביב," אמרה. "קח את הזמן."
לג'וליאן כמעט לא נשאר עודף מחמישים הלירות שלו. הוא הסתיר את המטבעות שנשארו לו באגרטל יחד עם כרטיס הרכבת. האם היה זה שגוי מצידו, להיות זהיר? לא, הוא החליט, גם אנשים המצפים לניסים רשאים להיות זהירים. וזה מי שהוא — אדם זהיר המצפה לנס. נשאר לו זמן מה לחכות, והוא שוטט הנה והנה כדי להעביר אותו. השעה הייתה רק אחת־עשרה. הוא ניסה לזכור את כל מה שהטבח אמר לו, אבל היו דברים רבים כל כך. "בצהריים, קרני השמש יעברו דרך חריר בצלב הזכוכית מלמעלה," אמר הטבח. "קרן אור תפגע בגביש שבידיך. הסדק הכחול ייפתח. אתה חייב למהר. שארית חייך מחכה."
זה נשמע קשה ומסובך, אמר ג'וליאן. הטבח נסוג מן הגריל וסרק אותו מלמעלה למטה, כשבידו סכין קצבים. "זה נראה לך מסובך? יש לך מושג מה אתה עומד לעשות?"
לא. לג'וליאן לא היה שום מושג. הוא ידע מה עשה עד כה. לאחרונה, שום דבר. אבל לפני זמן רב, הוא עשה דברים, כמו לשוטט עם אהובתו בהמשך הדרך מחלומותיו ההוליוודיים. השמש קפחה על דקלים ועל נאהבים, על מכוניות וולוו שחנו בפינות מבודדות. חלונותיהן פתוחים. עליצות עופפה פנימה, כמו רוח. ג'וליאן לא היה אז ספקן. אבל כמו שנהג תמיד לומר, לכל דבר יש זמן.
"איפה נמצא המרידיאן הראשי?" שאל ג'וליאן את השומר המבוגר הזועף באחד מחדרי הביתן.
"אתה עומד עליו," השיב השומר. לפי התג שעליו, שמו היה סוויני. הוא הצביע על טלסקופ שחור ענקי. "אתה נמצא בחדר הטרַנזִיט. וזה הטרַנזִיט סירקֶל, ממש על קו המרידיאן." הטלסקופ של איירי, שאורכו כמעט שלושה מטרים, נראה כמו תותח מכוון אל הכוכבים. משני צדדיו היו מדרגות שחורות מבהיקות שבסיסן שקוע בריבוע קצת מתחת לרצפה.
מבעד לדלת הפתוחה חדר אור שמש חיוור. קו הנחושת המסמל את קו האורך 0.0 היה מקובע אל אבני הריצוף בחצר. ג'וליאן עקב אחרי התיירים ההולכים לאורכו, רגל אחת במזרח, רגל אחת במערב, עומדים זה על כתפיו של זה, מצטלמים, מביימים תנוחות וצוחקים. הוא הציץ בשעונו החדש.
11:45
ידיו רעדו. כדי להתייצב הוא אחז במעקה הברזל הנמוך שהפריד בינו ובין הטלסקופ. מתחת לגג ההזזה ולקטע השמיים.
הוא היה לגמרי לבד.
לונדון, עיר גדולה, זרה, מוזרה וגשומה, הייתה בעיניו כארץ אחרת. ג'וליאן הסתכל שוב על השומר. הגבר המגושם ישב על שרפרף, השעין מרפק על שולחן העץ ונראה אדיש כלפי ג'וליאן כמו כלפי כל היקום. מאחורי סוויני היה חלון, שדרכו נראו עצים עירומים מתנועעים ברוח העזה. הימים האחרונים בלונדון היו כה סוערים, כאילו עבר דרכה הוריקן.
11:56
ג'וליאן שלח יד לתוך חולצתו ושלף מתוכה את האבן הקשורה בשרוך העור שהיה תלוי סביב צווארו. בלי להוציאה ממעטפת הכסף שלה, הוא הניח אותה בידו הרועדת. הקריסטל לא נצץ ולא הבהיק באור האפור. דוֹמם וצונן הוא נח בכף ידו הפתוחה. פעם הייתה האבן הזו בידיה. אז האירה השמש, ערפל מנצנץ של אושר חלומי, התחלה ולא סוף — כך לפחות הוא חשב.
האם היה זה הסוף?
או הייתה זו ההתחלה?
"הקריסטל נע מיליון פעמים בשנייה," אמר לו הטבח — טבח, קוסם, מכשף, אשף. "ואתה נע איתו. אתה המניע. אתה תגובת השרשרת, ההצתה הכימית, הפוטנציאל החשמלי העובר דרך חייך. לך, ג'וליאן. הגיע זמנך לפעול."
אין זמן אחר.
עד קץ הימים.
והזמן אוזל.
11:59
ג'וליאן אחז באבן. ראייתו התעממה. זיכרון הכאב הוא שמעורר את פחד המוות. הלב מאבד תחושה. הגרון משתנק. כשהשיתוק מגיע לריאות, הלב מפסיק לנשום.
כזה הוא גם זיכרון האהבה.
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, קרא הקבצן והרים את ידו אל השמיים.
גבירותיי ורבותיי, ההצגה מתחילה!
בחלקיק השנייה, לפני שהשעון הגיע לחצות היום, בפער שעדיין היה לו בין מה שקרה ובין מה שעדיין לא קרה, שאל ג'וליאן את עצמו ממה הוא פוחד יותר מכול.
מכך שהבל־יתואר שהוצע לו נעשה אפשרי?
או מכך שאינו אפשרי?
יהיה זמן אחר לך ולי.
לעולם לא יהיה זמן אחר לך ולי.
כשהשמש הייתה בזנית, בשתים־עשרה בצהריים, הוא יָדע שיעשה הכול, יקריב הכול, כדי לראותה עוד פעם.
עזרו לי.
בבקשה.
הייתי צריך לנשק אותך.

פאולינה סיימונס

פאולינה סיימונס היא מחברת רבי מכר רבים, ביניהם ´פרש הברונזה´ ו´טטיאנה ואלכסנדר´, שראו אור בעברית בהוצאת מודן. ספריה, שהתפרסמו בזכות חוויית הקריאה שהם מעניקים, זכו לתשואות נלהבות והקנו לה מעריצים רבים ברחבי העולם. "אפיון הדמויות של סיימונס יוצא מן הכלל, היא שואבת את הקורא עמוק אל תוך הדקויות של הסיפור. מאוד מומלץ." (לייבררי ז´ורנל) "מי שקורא את פאולינה סיימונס מסתכן בהתרגשות עד דמעות - הן של עצב והן של שמחה, ולא תמיד לחוד." (הארפר קולינס)

עוד על הספר

  • תרגום: נורית לוינסון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 467 עמ' מודפסים
סופו של הנצח 1 - לוכד הטיגריסים פאולינה סיימונס

פרולוג 

הטרַנזִיט סירקֶל

 
הייתי צריך לנשק אותך. ג'וליאן שכב עירום על מיטתו, בידו הבֶּרֶט האדום ומבטו נעוץ בתקרה. הייתי צריך לנשק אותך כשראיתי אותך בפעם האחרונה.
אחרי שעבר כך חצי לילה, הוא ויתר על השינה, זינק מן המיטה והחל להתכונן. היו לו דברים רבים לעשות כדי להיות בגריניץ' בצהריים. אל תתעכב, אמר לו הטבח. יש לך מעט מאוד זמן. יש לך חלקיק קטן של שנייה. ואל תיתקע. המקום שאתה הולך אליו, הפתח רחב מספיק לאדם אחד, אבל לא כל אחד יצליח.
ומה הייתה תגובתו החכמה של ג'וליאן על זה?
"מה גודלו של חלקיק השנייה?"
"טריליונית שנייה," ענה הטבח הנרגז.
ג'וליאן לבש שחור בשכבות. הוא התגלח. הוא החליק לאחור את שערו החום הקופצני וקשר אותו כדי שלא ייראה כפי שהוא באמת — רעמה פרועה של גבר שכבר מזמן הפסיק לשים לב למראהו. פניו של ג'וליאן היו רבועות, לסתו רבועה, גבותיו ישרות וסנטרו נחוש — פעם, בעבר. עיניו החומות בהירות נראו היום אפורות, ענקיות, שקועות בלחייו הכחושות. השקיות הכהות תחת עיניו נראו כאילו היכה אותו מישהו, ופיו המלא היה חיוור. הוא ירד כל כך במשקל, עד כי היה עליו לנקב חור חדש בחגורתו; למקטורנו יכלו להיכנס שניים כמוהו.
נדרש לו זמן מה לצאת משם; כל רגע נזכר ששכח משהו. ברגע האחרון נזכר לשלוח הודעה לאימו ולאשטון. לא משהו מדאיג — כמו אני מצטער — אבל בכל זאת, הוא רצה להשאיר להם משהו. בדיחות, כדי שיחשבו שג'וליאן הישן לא רחוק מדי. לאימו כתב: "פעם הרגשתי כמו גבר לכוד בגוף של אישה. ואז נולדתי." לאשטון כתב: "אי אפשר לאבד יונת דואר, אָש. אם יונת הדואר שלך לא חוזרת, מה שאיבדת זו סתם יונה." אבל מלבד זאת הוא השאיר לאשטון הודעה נפרדת על השידה שלו.
בהתאם להוראות, ג'וליאן השאיר את הטלפון הנייד שלו בדירה, עם ארנקו, עטיו ומחברותיו. את כל חייו השאיר מאחוריו, ובכללם את המילים שכתב רק אתמול וקרא להן 'טופרי טיגריס'.
 
מַה תְּבַקֵּשׁ בַּלַּיְלָה
מֵחַיִּים שֶׁלֹּא תוּכַל לְשַׁנּוֹת
זַעַם שִׁכּוֹרִים
חוֹלֵף בְּגוּפְךָ
בְּשָׁכְבְךָ עַל גַּבְּךָ
תַּחַת טְפָרִים וּלְטָאוֹת
בַּשָּׂדוֹת הַסְּגוּלִים.
 
הוא הביא איתו ארבעה דברים: שטר של חמישים לירות שטרלינג, כרטיס אוֹיסטֶר לרכבת התחתית, את גביש הקריסטל תלוי על שרוך סביב צווארו וכובע הבֶּרֶט האדום שבכיסו.
בחנות בּוּטְס בתחנת רחוב ליברפול הוא קנה פנס. הטבח אמר שיזדקק לו. ואז הרכבות היו איטיות כמוהו. ג'וליאן חיכה זמן שנראה לו כנצח בתחנת בּנק. באַיילנד גארדֵנס הוא הסתכל על ידיו. הן נשארו שלובות מתחנת שֶׁדוֶול. לאחרונה הוא הרבה להתנודד, לצלוע, לטבוע. בלי הזמן, חיי הנווד שלו התמלאו בחוויות מימיות, ימים ללא ארכיטקטורה, ללא מסגרת או עניין, בלבול, טירוף, חלום.
לא עוד. עכשיו הייתה לו מטרה. מטרה מטורפת, מטופשת, אבל בכל זאת הוא היה אסיר תודה שהוצע לו משהו במקום שום דבר.
בגריניץ', בפארק השטוח מתחת למצפה הכוכבים המלכותי, חוצים זה את זה שבילים הנקראים "מסלולי אוהבים". עמוק בפארק, על ראש גבעה תלולה מכוסה צמחייה טבעית, בחנו אסטרונומים בריטים את השמיים מאות שנים. כיום, ביום סוער בחודש מרס, לא היו בגן אלא ענפים חשופים שהתנדנדו וחסמו את המראה שג'וליאן טיפס אל ראש ההר כדי למצאו.
הוא הרגיש מטופש. האם קנה כרטיס? שוטט עד השעה הנקובה? הטבח אמר לו למצוא טלסקופ בשם טרַנזִיט סירקֶל, אבל במצפה הכוכבים היו טלסקופים רבים כל כך. איפה הייתה הנקודה הקסומה הזאת, שבה כל הדברים הבלתי אפשריים נעשים אפשריים? ג'וליאן גיחך לעצמו וחש בושה. אימו חינכה אותו היטב ולימדה אותו לעולם לא ללעוג לדבר שאתה עשוי למצוא את עצמך כורע ברך לפניו.
"לאיזה כיוון זה הטרַנזִיט סירקֶל?" שאל ג'וליאן את הקופאית מאחורי השולחן.
הנערה הנאה החליקה בידה את שערה. "הטלסקופ של ג'ורג' איירי? ישר לשם. אני יכולה לקחת אותך לשם אם תרצה. רק כרטיס אחד בשבילך?" היא חייכה.
"כן," הוא אמר. "ולא, זה בסדר, אני אמצא אותו. אתם מוכרים שעוני כיס?"
"כן, בחנות המזכרות. אתה צריך גם מצפן? אולי סיור מודרך?" היא היטתה את ראשה.
"לא, תודה." הוא לא נשא אליה את עיניו ולא פגש את מבטה.
בזמן שהנערה שוטטה בקרבתו, קנה ג'וליאן שעון בקופסה סגורה. היא רצתה לבדוק אותו כדי לוודא שהוא פועל, אבל הוא סירב. הוא לא רצה שתיגע בו ותשאיר טביעות אצבע על שעונו החדש.
"לא תוכל להחזיר אותו אם יתברר שמשהו לא בסדר איתו," אמרה.
"אין בעיה," אמר. "אני לא אחזור הנה." יקרה אשר יקרה, הוא לא יחזור.
"חבל," היא אמרה וחייכה. "לאן אתה הולך?" כשלא ענה, היא הגיבה במשיכת כתפיים, נערה ידידותית שאינה עסוקה במיוחד. "תסתכל מסביב," אמרה. "קח את הזמן."
לג'וליאן כמעט לא נשאר עודף מחמישים הלירות שלו. הוא הסתיר את המטבעות שנשארו לו באגרטל יחד עם כרטיס הרכבת. האם היה זה שגוי מצידו, להיות זהיר? לא, הוא החליט, גם אנשים המצפים לניסים רשאים להיות זהירים. וזה מי שהוא — אדם זהיר המצפה לנס. נשאר לו זמן מה לחכות, והוא שוטט הנה והנה כדי להעביר אותו. השעה הייתה רק אחת־עשרה. הוא ניסה לזכור את כל מה שהטבח אמר לו, אבל היו דברים רבים כל כך. "בצהריים, קרני השמש יעברו דרך חריר בצלב הזכוכית מלמעלה," אמר הטבח. "קרן אור תפגע בגביש שבידיך. הסדק הכחול ייפתח. אתה חייב למהר. שארית חייך מחכה."
זה נשמע קשה ומסובך, אמר ג'וליאן. הטבח נסוג מן הגריל וסרק אותו מלמעלה למטה, כשבידו סכין קצבים. "זה נראה לך מסובך? יש לך מושג מה אתה עומד לעשות?"
לא. לג'וליאן לא היה שום מושג. הוא ידע מה עשה עד כה. לאחרונה, שום דבר. אבל לפני זמן רב, הוא עשה דברים, כמו לשוטט עם אהובתו בהמשך הדרך מחלומותיו ההוליוודיים. השמש קפחה על דקלים ועל נאהבים, על מכוניות וולוו שחנו בפינות מבודדות. חלונותיהן פתוחים. עליצות עופפה פנימה, כמו רוח. ג'וליאן לא היה אז ספקן. אבל כמו שנהג תמיד לומר, לכל דבר יש זמן.
"איפה נמצא המרידיאן הראשי?" שאל ג'וליאן את השומר המבוגר הזועף באחד מחדרי הביתן.
"אתה עומד עליו," השיב השומר. לפי התג שעליו, שמו היה סוויני. הוא הצביע על טלסקופ שחור ענקי. "אתה נמצא בחדר הטרַנזִיט. וזה הטרַנזִיט סירקֶל, ממש על קו המרידיאן." הטלסקופ של איירי, שאורכו כמעט שלושה מטרים, נראה כמו תותח מכוון אל הכוכבים. משני צדדיו היו מדרגות שחורות מבהיקות שבסיסן שקוע בריבוע קצת מתחת לרצפה.
מבעד לדלת הפתוחה חדר אור שמש חיוור. קו הנחושת המסמל את קו האורך 0.0 היה מקובע אל אבני הריצוף בחצר. ג'וליאן עקב אחרי התיירים ההולכים לאורכו, רגל אחת במזרח, רגל אחת במערב, עומדים זה על כתפיו של זה, מצטלמים, מביימים תנוחות וצוחקים. הוא הציץ בשעונו החדש.
11:45
ידיו רעדו. כדי להתייצב הוא אחז במעקה הברזל הנמוך שהפריד בינו ובין הטלסקופ. מתחת לגג ההזזה ולקטע השמיים.
הוא היה לגמרי לבד.
לונדון, עיר גדולה, זרה, מוזרה וגשומה, הייתה בעיניו כארץ אחרת. ג'וליאן הסתכל שוב על השומר. הגבר המגושם ישב על שרפרף, השעין מרפק על שולחן העץ ונראה אדיש כלפי ג'וליאן כמו כלפי כל היקום. מאחורי סוויני היה חלון, שדרכו נראו עצים עירומים מתנועעים ברוח העזה. הימים האחרונים בלונדון היו כה סוערים, כאילו עבר דרכה הוריקן.
11:56
ג'וליאן שלח יד לתוך חולצתו ושלף מתוכה את האבן הקשורה בשרוך העור שהיה תלוי סביב צווארו. בלי להוציאה ממעטפת הכסף שלה, הוא הניח אותה בידו הרועדת. הקריסטל לא נצץ ולא הבהיק באור האפור. דוֹמם וצונן הוא נח בכף ידו הפתוחה. פעם הייתה האבן הזו בידיה. אז האירה השמש, ערפל מנצנץ של אושר חלומי, התחלה ולא סוף — כך לפחות הוא חשב.
האם היה זה הסוף?
או הייתה זו ההתחלה?
"הקריסטל נע מיליון פעמים בשנייה," אמר לו הטבח — טבח, קוסם, מכשף, אשף. "ואתה נע איתו. אתה המניע. אתה תגובת השרשרת, ההצתה הכימית, הפוטנציאל החשמלי העובר דרך חייך. לך, ג'וליאן. הגיע זמנך לפעול."
אין זמן אחר.
עד קץ הימים.
והזמן אוזל.
11:59
ג'וליאן אחז באבן. ראייתו התעממה. זיכרון הכאב הוא שמעורר את פחד המוות. הלב מאבד תחושה. הגרון משתנק. כשהשיתוק מגיע לריאות, הלב מפסיק לנשום.
כזה הוא גם זיכרון האהבה.
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, קרא הקבצן והרים את ידו אל השמיים.
גבירותיי ורבותיי, ההצגה מתחילה!
בחלקיק השנייה, לפני שהשעון הגיע לחצות היום, בפער שעדיין היה לו בין מה שקרה ובין מה שעדיין לא קרה, שאל ג'וליאן את עצמו ממה הוא פוחד יותר מכול.
מכך שהבל־יתואר שהוצע לו נעשה אפשרי?
או מכך שאינו אפשרי?
יהיה זמן אחר לך ולי.
לעולם לא יהיה זמן אחר לך ולי.
כשהשמש הייתה בזנית, בשתים־עשרה בצהריים, הוא יָדע שיעשה הכול, יקריב הכול, כדי לראותה עוד פעם.
עזרו לי.
בבקשה.
הייתי צריך לנשק אותך.