כששואלים אותי על 32 הילדים שמצאו את מותם בסן כריסטוֺבַּל, התשובה שלי משתנה לפי גילו של בן שיחי. אם הוא בגילי אני עונה שההבנה אינה אלא שחזור של מה שראינו באופן מקוטע. אם הוא צעיר יותר אני שואל אותו אם הוא מאמין באותות ובסימנים רעים. כמעט תמיד עונים לי שלא, כאילו יש באמונה כזאת פגיעה בכבודה של החירות. אינני שואל אז שאלות נוספות ומספר להם את הגרסה שלי למאורעות, כי זה הדבר היחיד שיש לי וכי אין טעם לשכנע אותם שהבעיה היא לא הכבוד לחירות אלא אמונה תמימה מדי בצדק. אילו הייתי קצת יותר נמרץ או קצת פחות פחדן, הייתי מתחיל את הסיפור שלי תמיד באותו המשפט: אנשים כמעט תמיד מקבלים את מה שמגיע להם, ויש סימנים רעים. ועוד איך.
הגעתי לסן כריסטובל היום לפני עשרים ושתיים שנים, לאחר שקודמתי מתפקידי כממונה על הרווחה באֶסְטֶפּי. בתוך שנים ספורות הפכתי ממשפטן כחוש לגבר נשוי טרי, שהשמחה כנראה גרמה לו להיראות נאה מכפי שהיה באופן טבעי. החיים נראו לי אז כמו שרשרת פשוטה של קשיים שקל יחסית להתגבר עליהם וסופם במוות שלא ברור לי אם הוא פשוט, אבל הוא בלתי נמנע עד כדי כך שאין טעם לחשוב עליו. לא ידעתי אז שזאת בדיוק משמעותה של השמחה, זאת בדיוק משמעותם של הנעורים וזאת בדיוק משמעותו של המוות, ואף על פי שלא טעיתי בשום דבר באופן מהותי, טעיתי בכול.
באסטפי התאהבתי במורה לכינור מסן כריסטובל שהייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, אימא לילדה בת תשע. לשתיהן קראו מאיה ולשתיהן היו עיניים צפופות, אף קטן ושפתיים חומות שהיו בעיניי שיא היופי. לרגעים הרגשתי כאילו נבחרתי לאיזו מועצה חשאית. שמחתי כל כך שנלכדתי ב"רשת" שלה, שכאשר הציעו לי אפשרות לעבור לסן כריסטובל רצתי לספר לה ומייד ביקשתי ממנה שתתחתן איתי.
הציעו לי את המשרה כי שנתיים לפני כן בניתי באסטפי תוכנית לשילוב קהילות הילידים. הרעיון היה פשוט והתגלה כמודל יעיל: לתת להם בלעדיות על גידול מוצרים מסוימים. בחרנו בתפוזים והפקדנו בידי הקהילה הילידית את האספקה לתושבי העיר, כמעט חמשת אלפים איש ואישה. התוכנית הסתבכה לא מעט בהפצה, אבל בסופו של דבר התעשתה הקהילה, ואחרי כמה שינויים הפכה לקואופרטיב קטן ורווחי בהחלט, המממן עד היום חלק ניכר מצורכי התושבים.
לאור הצלחתה של התוכנית, יצרו איתי קשר מהשלטון המרכזי באמצעות הוועדה לקהילות ילידיות, והציעו שאיישם אותה גם בסן כריסטובל, שם הייתה קהילה של שלושת אלפים מבני שבט נְיֵאֵה. הציעו לי בית ומשרת ניהול במחלקת הרווחה. מאיה חזרה ללמד בקונסרבטוריון הקטן בעיר הולדתה. היא לא הודתה בזה, אבל ידעתי שמלהיב אותה לחזור כאישה מבוססת לעיר שאותה נאלצה לעזוב בעל כורחה. המשכורת אפשרה לנו לחסוך, וכללה גם את שכר הלימוד של הילדה (תמיד קראתי לה "הילדה", וכשפניתי אליה ישירות — "ילדה"). מה עוד יכולתי לבקש? התקשיתי לרסן את השמחה שלי, שוב ושוב ביקשתי ממאיה שתספר לי על הג'ונגל, על נהר אֶרֶה, על רחובות סן כריסטובל... כשדיברה היה נדמה לי שאני נכנס אל תוך צמחייה צפופה ומחניקה שבה מתגלה לי פתאום גן עדן. יכול להיות שהדמיון שלי לא היה יצירתי במיוחד, אבל אי אפשר לומר שלא הייתי אופטימי.
הגענו לסן כריסטובל ב-13 באפריל 1993. החום והלחות היו קשים ביותר והשמיים היו צלולים לגמרי. כשעלינו בדרך בטנדר המשפחתי הישן שלנו ראיתי לראשונה ממרחק את הנפח המדהים של נהר אֶרֶה החום ואת הג'ונגל של סן כריסטובל, מפלצת ירוקה ובלתי עבירה. לא הייתי רגיל לאקלים הסוב־טרופי, והגוף שלי היה ספוג זיעה מרגע שעלינו על דרך החול האדמדמה שהובילה מהכביש המהיר אל העיר. הטשטוש אחרי המסע מאסטפי (מרחק אלף קילומטר כמעט) השקיע אותי במין מלנכוליה. העיר נפרשה תחילה כמו חלום ואחר כך בכל חומרתו הבוטה של העוני. התכוננתי לכך שהאזור יהיה עני, אבל העוני במציאות דומה רק מעט לעוני שבדמיון. עדיין לא ידעתי שהג'ונגל משטיח ומאחיד את העוני ובאופן מסוים אף מוחק אותו. אחד מראשי העיר כאן אמר פעם שהבעיה של סן כריסטובל היא שהעליבות נמצאת תמיד במרחק צעד אחד מהציוריות. זה נכון, פשוט כך. תווי פניהם של ילדי שבט ניאה פוטוגניים להפליא למרות הטינופת — ואולי בזכותה — והאקלים הסוב־טרופי מעודד את האשליה שיש משהו בלתי נמנע במצבם. ואם לומר זאת אחרת: אדם יכול להילחם באדם אחר אבל לא במפל מים או בסערת ברקים.
מחלון הטנדר גיליתי עוד דבר: שאין גבול לדלות בסן כריסטובל. הצבעים היו שטוחים, בסיסיים, מבריקים בטירוף: הירוק העז של הג'ונגל שנצמד לדרך כמו חומת צמחייה, האדום המבריק של האדמה, כחול השמיים והאור שבעטיו היה צריך להסתובב תמיד בעיניים מצומצמות, החוּם הדחוס של נהר ארה, ארבעה קילומטרים מגדה אל גדה — הכול בישר לי באותות ברורים שאין בנכסי הרוח שלי שום קנה מידה למה שאני רואה.
כשהגענו לשם נסענו לבניין העירייה כדי לקבל את המפתח לבית שלנו, ואחד העובדים ליווה אותנו בטנדר כדי להראות לנו את הדרך. כמעט הגענו כשפתאום ראיתי, במרחק של פחות משני מטרים, כלב רועים ענק. התחושה הייתה כמעט הזויה, מן הסתם בגלל תשישות המסע, כאילו הכלב לא חצה את הדרך, אלא פשוט הופיע פתאום במרכזה. לא היה לי זמן לבלום. אחזתי בהגה בכל הכוח, חשתי במכה בידיי ושמעתי את הצליל הזה שמרגע ששומעים אותו אי אפשר לשכוח אותו לעולם: צליל גוף שנחבט בפגוש. ירדנו מהרכב בשיא המהירות. זה לא היה כלב אלא כלבה, היא הייתה פצועה קשה ונשמה בכבדות וסירבה להסתכל עלינו, כאילו משהו מבייש אותה.
מאיה התכופפה אליה וליטפה לה את הגב, מחווה שעליה השיבה הכלבה בכשכוש זנב. החלטנו לקחת אותה מייד לווטרינר, באותו טנדר שבו דרסנו אותה. בדרך הרגשתי שחיית הרחוב הפראית הזאת היא שני דברים סותרים במקביל: סימן רע ביותר וגם נוכחות מיטיבה, חבֵרה שקיבלה את פניי בעיר, אך גם שליחה של בשורה מאיימת. חשבתי שאפילו הפנים של מאיה השתנו מאז שהגענו. מצד אחד הפכו לשכיחות יותר — מעולם לא ראיתי כל כך הרבה נשים דומות לה — ומצד שני היו דחוסות יותר, היה נדמה שהעור שלה רך יותר אבל גם עמיד יותר, שהמבט שלה קשה יותר אבל גם נוקשה פחות. היא הניחה את הכלבה על ברכיה, והדם התחיל להרטיב לה את המכנסיים. הילדה ישבה במושב האחורי ונעצה את עיניה בפצע. בכל פעם שהטנדר התנגש במהמורה, החיה התהפכה והשמיעה יבבה מוזיקלית.
אומרים שסן כריסטובל זורמת לך בדם או שלא, קלישאה שאנשים מייחסים לעיר מולדתם בכל מקום בעולם, אבל כאן יש לה ממד פחות שגרתי ואפילו מדהים. כי הדם הוא בדיוק זה שצריך להתרגל לסן כריסטובל, הוא זה שצריך לשנות את הטמפרטורה שלו ולהיכנע לכובד של הג'ונגל והנהר. גם נהר ארה עצמו, על ארבעת הקילומטרים של רוחבו, הצטייר לי לעיתים קרובות כנהר גדול של דם, ויש באזור עצים שהלשד שלהם כהה כל כך עד שכמעט אי אפשר לחשוב עליהם כעל צמחים. הדם זורם בכול, הוא ממלא הכול. מאחורי הצבע הירוק של הג'ונגל, מאחורי הצבע החום של הנהר, מאחורי צבעה האדום של האדמה נמצא תמיד הדם, הדם שזורם ומשלים את הדברים.
הוטבלתי אפוא — פשוטו כמשמעו. כשהגענו לווטרינר הכלבה כבר הייתה גמורה כמעט, וכשהוצאתי אותה מהרכב מצאתי את עצמי ספוג במשהו צמיגי שהשחיר ברגע שבא במגע עם הבגדים והדיף ריח מלוח דוחה. מאיה התעקשה שיקַבּעו לכלבה את הרגל ויתפרו לה את הפצע בגב. והכלבה מצידה כבר עצמה עיניים כאילו אין לה שום כוונה להמשיך ולהילחם. היה נדמה לי שעיניה נעות בעצבנות מתחת לעפעפיים העצומים, כמו שקורה לאנשים כשהם חולמים. ניסיתי לחשוב מה היא רואה, אילו חיים של נוודית ג'ונגל היא משחזרת במוחה, וקיוויתי שתחלים ותשרוד, כאילו הביטחון שלי כאן תלוי במידה רבה בדיוק בזה. התקרבתי אליה והנחתי יד על החוטם החם שלה, והאמנתי, באמונה מלאה כמעט, שהיא תבין אותי ותישאר איתנו.
שעתיים מאוחר יותר ייבבה הכלבה בחצר ביתנו, והילדה הכינה לה קערה עם אורז ושאריות אוכל. התיישבנו ואמרתי לה שתחשוב על שֵם. היא קימטה את אפה, המחווה הטבעית שלה להצגת היסוס, ואמרה "מוֹיְרָה". וכך, שנים רבות אחר כך, היא נקראת גם היום, הכלבה הקשישה, השרועה במסדרון וישֵנה מרחק צעדים ספורים ממני. מוירה. ואם בניגוד לכל התחזיות כבר קברה הכלבה חלק מהמשפחה, אולי אין זה מופרך כל כך שתקבור את כולה. רק עכשיו אני מבין את המסר שלה.
כשאני מנסה לשחזר איך התגלגלו השנים הראשונות ההן בסן כריסטובל, עולה תמיד בזיכרוני קטע כינור שמאיה התקשתה במיוחד לנגנו, ורד הקיץ האחרון מאת היינריך וילהלם אֶרנסט, מין פזמון אירי מסורתי שגם בטהובן ובריטן שילבו ביצירותיהם, ונדמה שמהדהדות בו שתי מציאויות בו־בזמן: מצד אחד מנגינה קצת מתקתקה ומצד שני מפגן מהמם של טכניקה. הניגוד בין הג'ונגל לסן כריסטובל היה כמו הניגוד בין שתי האמיתות האלה: מצד אחד המציאות של הג'ונגל, אכזרית מדי, בלתי אנושית מדי, ומצד שני אמת פשוטה, פחות אמיתית אולי, אבל כמובן מעשית יותר, ובה נאחזנו כדי לחיות.
וגם אי אפשר לומר שסן כריסטובל הייתה מפתיעה במיוחד: עיר מחוז שבה מאתיים אלף תושבים, עם המשפחות הוותיקות שלה (שכאן נקראות "זקנות", כאילו יש משפחות שהן זקנות ממשפחות אחרות), התסבוכות הפוליטיות שלה והלֵאות הסוב־טרופית שלה. הסתגלתי טוב יותר ומהר יותר מכפי שהנחתי. בתוך כמה חודשים כבר נאבקתי כאחד המקומיים באדישותם של הפקידים, בעזות המצח של פוליטיקאים מסוימים ובאותן בעיות של עיר קטנה, שנוטות להיות מפותלות, רב־דוריות ולחלוטין לא פתירות. נוסף על השיעורים שלימדה מאיה בקונסרבטוריון היו לה כמה תלמידות פרטיות מהמעמד המבוסס של סן כריסטובל, ילדות יהירות שברוב המקרים היו נאות מאוד. היא חידשה קשר עם שתיים או שלוש חברות שהשתתקו כמו דגים בכל פעם שנכנסתי לבית, אך תמיד שמעתי את המולת קולותיהן כשעמדתי להיכנס. כמו מאיה גם הן היו מורות למוזיקה קלסית, כולן ממוצא נְיֵאֵה, והן הקימו שלישיית מיתרים שאיתה הופיעו בעיר וביישובים אחרים במחוז. ההצלחה הייתה כבירה, לאו דווקא משום שהיו נגניות טובות אלא משום שהיו היחידות.
מה שנראה לי במשך שנים כמו סתירה חיננית באופייה של אשתי — העובדה שהיא מתמסרת למוזיקה קלסית אבל המוזיקה האמיתית בעיניה היא רק זו שאפשר לרקוד לצליליה — הפך לי אז למובן לגמרי. המוזיקה הקלסית (גם בשבילה וגם בשביל כל אותם אנשים שבאו לקונצרטים שלה) הייתה בעיקר מעין שיתוק. היא הולחנה על פי קריטריונים זרים מדי ובידי אנשים שהמנטליות שלהם שונה בעליל, ולכן לא הייתה כל אפשרות אחרת. אבל זה לא אומר שהציבור הזה לא היה רגיש להשפעתה. כאשר מאיה ביצעה את הקטעים האלה, אנשים הקשיבו באותה הבעה של ריכוז שבה היו מקשיבים לשפה זרה, שלמרות כל קסמה היא לחלוטין לא מובנת. ביסודו של דבר, היא התמסרה בלהט לנגינה ולהוראה של המוזיקה הזאת דווקא משום שהייתה זרה לה ומשום שלא הייתה מסוגלת להתקשר אליה רגשית. בשביל מאיה המוזיקה הקלסית הייתה משהו שקורה רק בשכל, ואילו שאר סוגי המוזיקה — הקוּמבּיה, הסאלסה, המֶרֶנְגֶה — מתרחשים בגוף, בבטן.
לפעמים נדמה לך שכדי לרדת אל תהומות נפש האדם נחוצה צוללת רבת עוצמה — ובסוף אתה מוצא את עצמך בחליפת צלילה, מנסה לשקוע באמבטיה ביתית. זה קורה גם עם מקומות. מה שהכי מאפיין את הערים הקטנות זה שהן דומות זו לזו כמו פשפשים: כולן משחזרות את אותם מנגנונים של הנצחת הכוח, את אותם מעגלים של הכשרת שרצים והעדפת מקורבים, את אותן דינמיקות. ולפעמים הן גם מייצרות את הגיבורים המקומיים הקטנים שלהן: מוזיקאי יוצא דופן, שופטת ממשפחה מהפכנית במיוחד או איזו אימא קוראז', אבל נדמה שגם הגיבורים האלה הם חלק מאיזה אורגניזם שמסתמך על ההתרסה שלהם כדי להמשיך להנציח את עצמו. החיים בערים הקטנות נראים קבועים ומסודרים ממש כמו מטרונום, וכל מחשבה על כך שאפשר לחמוק מהגורל הזה קשה לפעמים לא פחות מהמחשבה שהשמש תעלה במערב. אבל זה בדיוק מה שקורה לפעמים: השמש עולה במערב.
