אנחנו לא חיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנחנו לא חיות
הוספה למועדפים

אנחנו לא חיות

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ס'1 לחוק יסוד: מדינת ישראל
מדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת סממנים דמוקרטיים.
 
ישראל 2047. התהליך שהחל כמה עשורים קודם לכן כמעט והושלם. מדינת ישראל משתרעת בין הירדן לים, החוק במדינה כפוף לחוקי ההלכה, בית המשפט העליון פוזר וחודדו ההבדלים בין מעמדם החוקי של יהודים לאלו שאינם יהודים. הסנהדרין חזרה לפעול לאחר קרוב לאלפיים שנה, הקרבת הקורבנות חודשה ובית המקדש השלישי נמצא בשלבים אחרונים של הקמתו.
"אנחנו לא חיות" מספק הצצה אל ישראל של אותם ימים. הוא מציג תמונות מתוך חיי היומיום של אזרחים במדינה, לצד תמונות מתוך פעילותה של מערכת הביטחון המגויסת לכך שערכים ותפיסות שהיו מקובלים בעבר לא יזקפו שוב את ראשם ויאיימו על הסדר החברתי.

פרק ראשון

פרק ראשון: אבולוציה

 
ס'613א' לחוק העונשין, תיקון תשצ"ב:
העולם נוצר על ידי הקדוש ברוך הוא בששת ימי הבריאה. פירסום טענה לפיה העולם בכלל ובני האדם בפרט נוצרו בדרך אחרת מהווה עבירה של חילול השם בנסיבות מחמירות כמשמעה בפרק ג’ לחוק זה.
 
 
הגבר בחולצה השחורה הושיט יד לעבר ערימת התיקים שהיתה מונחת בצידה הימני של המכתבה. הוא נטל את התיק העליון ופתח אותו. העמוד הראשון כלל כרגיל את הפרטים הבסיסיים היבשים. פרופסור נועם אביבי, בן 51, מלמד ביולוגיה באוניברסיטה היהודית בתל אביב. באופן כללי הוא אהב אנשי אקדמיה, השיחות איתם היו ברוב המקרים מעניינות יותר בהשוואה ליתר האנשים שנכנסים אליו. תמיד יש אכזבות כמובן, גם מרצה עלול להיות טיפוס משעמם או רדוד או הכי גרוע - מתנשא. את הסוג האחרון הוא שנא במיוחד, אלו שחשבו שהם חכמים מדי מכדי לדבר איתו כשווה בין שווים. הוא ראה את זה כבר במבט הראשון שהם נעצו בו. הזלזול המופגן הזה שהם לא הצליחו ולפעמים אפילו לא ניסו להסתיר. בהתחשב בעובדה שהוא יושב בצד הנכון של השולחן הרי שלפחות בדרך אחת הוא היה הרבה יותר חכם מהם, מוזר שעל זה הם לא חשבו. נקודה חשובה נוספת שהם פספסו היא שלהיות חכם זה לא רק לדעת לקרוא ספרים עבי כרס ולעשות מחקרים וללמד סטודנטים. זה גם לדעת להסתדר בעולם, לשרוד, להיות במקום הנכון, לעשות את הבחירות הנכונות בסיטואציה נתונה. מהבחינה הזו מסתבר שחכמים גדולים הם לא היו. הוא התנחם בכך שהם לא קיבלו הרבה זמן כדי להתנשא עליו. הוא היה מסיים איתם מהר וממשיך הלאה. מעניין איך יהיה האביבי הזה. הוא הצית לעצמו סיגריה וחזר לעיין בתיק. ילדות סטנדרטית לגמרי. גדל ברמת גן, שיחק כדורסל עד הגיוס, הלך לשומר הצעיר. אחר כך היה קצין בצנחנים, פיקד על פלוגה בתפקיד האחרון שלו, השתחרר בדרגת סרן. התחיל ללמוד מיד אחרי השחרור, תואר ראשון ושני בתל אביב, דוקטורט בסנט פטרסבורג כפי שנהיה פופולרי בשנים האחרונות וחזרה לתל אביב לתפקיד מרצה. הוא שאף מן הסיגריה ונשף את העשן כלפי מעלה. נשוי חמש עשרה שנה, האשה מורה ללשון בתיכון, גרים בגבעתיים בלי ילדים. ככה יותר טוב, עושה את העניין קל יותר מכל הבחינות. רשום במפלגה אם כי לא פעיל בה מלבד התשלום השנתי ותרומה קטנה פה ושם. די טיפוסי, שומר על מראית עין בסיסית כדי להמנע מבעיות. החוג החברתי כולל בעיקר אקדמאים כמוהו וכמה חברים מתקופת התיכון והשירות הצבאי. קצת פעילות גופנית, חובב קולנוע, שום דבר חריג או מעניין במיוחד. גם התמונות לא הראו משהו מעניין. לבוש סטנדרטי, תספורת קצרה רגילה. היו שם שתי תמונות שלו לבד ועוד אחת עם אשתו. נראית משעממת כמוהו. מעניין מה הוא עשה כדי להגיע לכאן, תהה הגבר והמשיך לעיין בתיק. מבט משועשע התפשט על פניו כאשר קרא את הדיווח שסיפק סטודנט של פרופסור אביבי ואשר בעקבותיו הוא מצא את עצמו תא המעצר. טוב, הגיע הזמן לראות במה מדובר.
הוא הרים את הטלפון וחייג כמה מספרים. ״תביאו לי את פרופסור אביבי. תודה, אני ממתין.״
הוא שאף מן הסיגריה והשעין את ראשו לאחור על המושב. דרך החלון שלימינו הוא ראה את צמרות העצים של הגן הסמוך ומעליהן שמיים כחולים ובהירים של יום קיץ יפה. במבט מתוך החדר הקריר היום שבחוץ עשה רושם יפה יותר מכפי שהוא היה באמת, עם האוויר שעוטף אותך בחום כבד ובלחות ברגע שאתה יוצא לרחוב. העצירים שהיו יושבים בצידה האחר של המכתבה היו רואים את אותו מראה בדיוק. על חלקם זה היה משפיע באופן דרמטי. ההצצה הזו אל העולם שבחוץ אחרי כמה ימים בתא המעצר גרמה לעציר לחשוב לפעמים שכל זה עשוי להיות שוב שלו אם הוא רק יודה באשמה או יספק מידע מפליל על אחרים בניסיון לסחור בחופש שלהם תמורת זה שלו. מלבד החלון, המכתבה והכסאות בשני צידיה, לא היה הרבה מה לראות בחדר. על הקיר מאחורי המכתבה היתה תמונה של הרב הראשי ולידה עותק של מגילת העצמאות החדשה. דגל ישראל היה תלוי על קיר אחר וסמוך לדלת בעברו השני של החדר היה כסא נוסף ששימש בדרך כלל את השומרים שהביאו את העצירים. הם נהגו לשבת שם בזמן החקירה ולהמתין לסיומה על מנת לקחת את העציר לאן שיוחלט.
הגבר בחולצה השחורה לקח שאיפה אחרונה מן הסיגריה וכיבה אותה. רגע קל לאחר מכן נשמע קול צעדים מתקרב לדלת ומיד אחר כך צליל של זמזם. בפינה העליונה של מסך המחשב שניצב על המכתבה נראו שומר במדים שחורים וגבר נוסף בבגדי אסיר. הוא לחץ על כפתור קטן בצד השולחן והדלת נפתחה. השומר הוביל פנימה את האסיר והושיב אותו מעברה השני של המכתבה. אחר כך התיישב בכסא הסמוך לדלת.
״צהריים טובים, פרופסור אביבי, קוראים לי אבירם,״ הציג את עצמו הגבר בחולצה השחורה. ״יש לי כמה שאלות בשבילך. לפני שנתחיל, אתה רוצה קפה? יש לנו כאן קפה מצוין.״
הוא אהב את ההפתעה על הפנים שלהם כאשר הוא הציע להם קפה ופרופסור אביבי לא היה שונה. הוא גילה שזה גורם להם לעתים להיפתח ומקל עליו את העבודה, לא שהיא היתה קשה במיוחד ברוב המקרים. אבירם סקר את אביבי. הוא היה לבוש מדי אסיר חומים סטנדרטיים. השיער שלו, שחור עם מעט שערות לבנות, היה סתור וזיפים בני יומיים עיטרו את פניו. העיניים שלו היו אדומות מחוסר שינה, אולי גם מדמעה או שתיים. בסך הכל הוא נראה הרבה יותר מעניין ככה, חשב לעצמו אבירם, זה מוסיף לו קצת אופי שלא היה בתמונות שהוא ראה בתיק, עם התסרוקת המסודרת והפנים המגולחים והבגדים המשעממים. לאנשים מסוגו ההלם של המעצר תמיד גדול יותר. הנפילה ממגדל השן לתא עם סורגים עלולה להיות כואבת במיוחד. המיטה הקשה והצרה, הצפיפות, האוכל, הג’וקים בכל מקום, החברים לתא. לא בדיוק המילייה החברתי שלו או הסביבה אליהם הוא רגיל.
אביבי הביט בו ולא ענה.
״אין לך מה לדאוג, פרופסור אביבי, אנחנו לא חיות. וכמו שאמרתי הקפה כאן באמת מצוין. אני אזמין לשנינו ואתה תשתה אם תרצה.״
הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג שוב. ״יעל, תביאי לנו בבקשה פעמיים הפוך. כן, אנחנו נשמח גם לכמה עוגיות, תודה.״
הוא נשען לאחור והמתין. רעשים עמומים נשמעו מכיוון הקיר שמאחורי גבו. העיניים של פרופסור אביבי בחנו בינתיים את התמונות שעל הקיר מאחורי אבירם. אחר כך הן נמשכו אל החלון ואל החופש שבחוץ, העולם שהיה שלו עד ממש לא מזמן. אבירם הביט שוב בפרופסור. הוא לא זיהה שחצנות במבט שלו, וגם לא פחד. היתה שם בעיקר עייפות. העדר פחד יכול לנבוע מחוסר הבנה של המצב או מהשלמה איתו. אבירם תהה מה נכון במקרה של אביבי, בקרוב נגלה ונראה. שוב נשמעו רעשים עמומים מאחורי הקיר, כמו חפץ כלשהו שנחבט בחפץ אחר. מיד אחרי כן נשמע זמזם ובעקבותיו נפתחה הדלת ובחורה צעירה נכנסה לחדר, אוחזת מגש ועליו שני ספלי קפה וצלחת עוגיות. היא הניחה את הספלים והצלחת על השולחן ויצאה מן החדר.
אבירם נטל את הספל הקרוב אליו והצית לעצמו סיגריה נוספת. הוא רכן מעט לכיוונו של אביבי.
״בוא ניגש לעניין, פרופסור. אני מניח שאתה יודע למה אתה כאן.״
״אני יודע וזו פשוט חוסר הבנה. אני שמח שסופסוף אני יכול להסביר את זה למישהו. יומיים לא נתנו לי לדבר עם אף אחד.״
״כן, לצערי יש עומס עצום כרגע, אתה יכול לראות בעצמך את ערימת התיקים על השולחן. אז איפה בדיוק חוסר ההבנה? קראתי בתיק שלך את הדברים שאמרת ואני לא ממש רואה אותה, הכל נראה די ברור.״
״זו היתה אמירה תמימה והיא נאמרה במסגרת פרטית.״
״עם כל הכבוד, פרופסור, העבודה שלך באוניברסיטה איננה מסגרת פרטית.״
״זה לא היה במסגרת הרצאה אלא בשיחה במשרד עם סטודנט.״
אבירם משך בכתפיו. ״זה עדיין התרחש באוניברסיטה במסגרת התפקיד שלך כפרופסור. אנחנו לא מדברים על משהו שאמרת בבית לאשתך. דרך אגב, גם מזה הייתי נזהר.״
״בסדר, אבל אתם קוראים לזה הסתה. איך זו יכולה להיות הסתה אם בסך הכל דיברתי עם בן אדם אחד?״
״אתה יודע איך זה פרופסור. פה בן אדם אחד, שם עוד אחד, לפני שאתה מרגיש כבר יש לנו כמה אחדים. אתה מרצה באוניברסיטה, יש לך השפעה, אנחנו מתייחסים לזה ברצינות הראויה. חוץ מזה תרשה לי לתקן אותך, מדובר בהסתה וחילול השם.״
״גם זו חוסר הבנה, לא מדובר בכלל בחילול השם.״
אבירם לגם מן הקפה ולאחר מכן נשען לאחור ושאף מן הסיגריה. ״מאה אחוז, אני מקשיב.״
״לפני יומיים, אחרי השיעור הראשון של הבוקר, ניגש אלי סטודנט בשם אריאל וביקש לשאול כמה שאלות. אמרתי לו שייגש אלי למשרד בעוד חצי שעה. השיעור הבא שלי באותו יום הוא רק בצהריים. הוא הגיע למשרד ושאל בהתחלה כמה שאלות על החומר שדיברנו עליו בשיעור באותו הבוקר. אחר כך הוא סיפר לי שיש משהו שמטריד אותו. שאלתי אותו מה זה והוא אמר שסיפור הבריאה לא מתיישב לו במקרים מסוימים עם דברים שהוא רואה מסביב, כולל דברים שהוא נחשף אליהם באוניברסיטה. הוא דיבר על הגיל של העולם, שלא נראה לו הגיוני שהוא קיים רק ששת אלפים שנה. הוא ציין גם את המגוון של בעלי החיים שכלל לא מוזכרים בתנ״ך. הוא אמר שעושה רושם שהתורה נכתבה פשוט על ידי מישהו שחי פעם בסביבה הזו והכיר רק את מה שקיים באזור של ארץ ישראל והמזרח התיכון. בטח היא לא ניתנה על ידי אלוהים כי אלוהים הרי אמור לדעת מן הסתם מה קיים גם בשאר חלקי העולם. הוא הציג עוד כל מיני שאלות מהסוג הזה ושאל אותי מה דעתי. הסברתי לו שהגישה של האקדמיה בישראל היא שהעולם נברא באופן המתואר בתורה וכל סתירה לכאורה לסיפור הבריאה ניתנת להסבר. הוא שאל מה לימדו באוניברסיטה כשאני הייתי סטודנט לתואר ראשון ואמרתי לו שאין לזה שום חשיבות, התקדמנו מאז והחשיבה האקדמית עברה שינויים ועדכונים. הוא התעקש ואמרתי לו שבזמנו לימדו דברים שהיום אסורים על פי חוק ולכן אני מנוע מלדבר עליהם. הוא המשיך להתעקש והבטיח שזה לא ייצא מהחדר, הוא פשוט חייב לדעת, ככה הוא אמר. הוא מרגיש שכל הזמן מורחים אותו ולא אומרים לו את האמת. בסוף אמרתי לו שבזמן שאני הייתי סטודנט לתואר ראשון הסבירו באקדמיה את התפתחות החיים בעזרת תאוריה שנקראת תורת האבולוציה.״
״אאוץ’ פרופסור,״ אמר אבירם ונענע את ראשו מצד לצד, ״זו מילה שמאוד לא כדאי להוציא מהפה בימינו. לעזאזל, אפילו לחשוב עליה לא מומלץ למקרה שיתחשק לה פתאום לחמוק החוצה ולסבך אותך בצרות. רק אל תגיד לי שאמרת לו שהאבולוציה נחשבת לקונצנזוס בעולם המדעי מחוץ לישראל.״
פרופסור אביבי נענע בראשו. ״ברור שלא אמרתי דבר כזה. הדבר היחיד שאמרתי זה שפעם היו מלמדים משהו שנקרא אבולוציה, זה הכל. לא הסברתי לו את העקרונות שלה או את הבסיס המדעי של התאוריה.״
״אתה מאמין בה, אגב?״
״אני מחויב לגישה האקדמית הישראלית ששוללת אותה.״
״כן, ברור לי שפורמלית אתה חייב לומר את זה, אני סתם סקרן לגבי הדעה האישית שלך. אני מבטיח לך לא להשתמש במה שתאמר נגדך, זו פשוט סקרנות אישית שלי.״
״שוב, אני מחויב לאקדמיה הישראלית.״
״בסדר גמור, אני מבין למה לא נוח לך לדבר על זה למרות שסתם רציתי לשמוע מה דעתך בעניין, באמת שלא הייתי משתמש בזה נגדך. בוא נחזור לעניין שלשמו התכנסנו כאן. אתה מבין את החומרה של מה שאמרת לסטודנט?״
״לא ברור לי מה כל כך מפחיד באמת הפשוטה הזו שפעם חשבו אחרת. או שבשאר העולם חושבים משהו שונה.״
אבירם נעץ באביבי מבט מבעד לעשן שהסתלסל מהסיגריה שלו. ״באמת לא ברור לך, פרופסור?״
״אני מתקשה להבין.״
״האמת היא פריבילגיה שאין לנו כרגע, פרופסור. אולי לא שמת לב אבל אנחנו מיעוט במדינה היהודית. מדינה יהודית עם רוב ערבי, עניין לא פשוט אבל זה המצב. הבסיס שמחזיק את כל המבנה הלא יציב הזה הוא האמונה בקדוש ברוך הוא ובזכות שלנו על הארץ. תורת האבולוציה, מעניינת ונכונה ככל שתהיה, חותרת תחתיו. ברגע שהבסיס הזה יתחיל להתערער אפשר להתחיל לספור לאחור לקראת הסוף. הכל יתפרק במהירות אם לאנשים יהיו ספקות. הם עלולים להתחיל לחשוב שאם אין לנו זכות אלוהית קדושה שאיננה ניתנת לערעור על הארץ הזו אז אולי גם אין הצדקה להפרדה בין האוכלוסיות או לזכויות שיש לנו בתור העם הנבחר ולאחרים אין. אני בטוח שאתה מסכים איתי, לא כך פרופסור?״
פרופסור אביבי הביט בו מבלי לדבר.
״מה שאמרתי, פרופסור,״ הגביר אבירם את קולו, מקפיד להטעים כל מילה, ״זה שאני בטוח שאתה מסכים איתי, לא ככה?״
הוא כיבה את הסיגריה ובחן את אביבי. היה נדמה לו שהוא מבחין בזיק ראשון של פחד בעיניים שלו. הוא אהב את הרגע הזה שבו משהו מתחיל להיסדק בחומת הביטחון של הנחקר שעד אותו רגע היה סבור לתומו שאם רק יתנו לו להסביר הכל יבוא על מקומו בשלום. פתאום מחלחלת ההרגשה שיש סיכוי שלא הכל יסתדר ואיתה הידיעה בדבר המשמעות האפשרית. הידיעה הזו היתה שם כל הזמן אבל חלק מהאנשים נוטים להדחיק אותה. נראה שזה המצב במקרה של פרופסור אביבי, חשב לעצמו אבירם. ייתכן שזה קשור גם לפיסת המידע החשובה שהוא מכיר אבל אביבי ככל הנראה אינו מודע לקיומה.
״כמובן שאני מסכים,״ השיב אביבי, רעד קל מתגנב לקולו, ״אני רק חושב שאנחנו חזקים מכדי שכל אמירה שנאמרת בין שני אנשים תערער את היסוד של הקיום שלנו. המדינה שלנו מספיק חזקה. אחרי הכל יש לנו כלכלה איתנה, חברה מלוכדת ואת הצבא הכי חזק באזור.״
״גם היד החזקה ביותר היא חסרת תועלת אם אין מאחוריה כוונה נחושה. מה הטעם בצבא הכי חזק אם אנחנו לא בטוחים בצדקת דרכנו? אם אנחנו מפקפקים בדברי המנהיג? זה היה דוד בן גוריון שאמר לפני כמעט מאה שנה שצבא נשען לא רק על ציוד ונשק ואימונים אלא שהנשק העיקרי שלו הוא כוחו המוסרי.״
״אני לא חושב שהוא התכוון לאותו מוסר.״
״זה לא משנה,״ ביטל אבירם את דבריו בנפנוף יד. ״הכוונה למוסר כלשהו. מוסר הוא עניין דינמי ונושם, הגיוני שהוא ישתנה במהלך מאה שנים. בכל אופן, אין שום ערך בכל העוצמה הזו שאתה מדבר עליה אם אנחנו חלוקים על הדרך להפעיל אותה.״
״אבל כל המהות של האקדמיה היא להעלות שאלות חדשות, להטיל ספק, לשאוף להגיע לאמת, להרחיב את הגבולות ולא לצמצם אותם...״
״אתה טועה, פרופסור,״ תיקן אותו אבירם. ״פעם זו היתה המהות של האקדמיה אבל בישראל היה צורך לעדכן אותה בהתאם לנסיבות המיוחדות שיש לנו כאן. מה שאתה אומר משקף אולי את המצב בנורבגיה או בניו זילנד. הם יכולים להרשות לעצמם להטיל ספק, אצלנו זו תהיה תחילתה של דרך חד סטרית לכיוון סופה של המדינה היהודית. מה יקרה אם אנשים לא יאמינו שיש לנו כיהודים זכויות יתר הניתנות לנו מכוח היותנו עם סגולה? השלב הבא זה דרישה לשוויון זכויות והופ, לפני שתרגיש אתה חי במדינה ערבית. אתה רוצה לדמיין איך יתייחסו ליהודים במדינה כזו? יהודים מהווים פחות מארבעים אחוז מהאוכלוסיה להזכירך, אנחנו כבר לא בשנת 2020. בגלל זה אנחנו מאוד לא אוהבים כשפרופסור באוניברסיטה מתחיל להסביר לסטודנט שהחיים לא נוצרו כפי שהיהדות מלמדת.״
״אבל אני לא אמרתי דבר שכזה,״ קרא אביבי והכה בידו על השולחן. ההבעה על פניו של אבירם קפאה והוא נעץ מבט בפרופסור אביבי.
אביבי משך במהירות את ידו בחזרה. ״אני מצטער,״ הוא מלמל. ״זה פשוט לא מה שאמרתי לסטודנט ההוא, זה הכל.״
״זה לא מה שרשום לי כאן. הסטודנט דיווח שאמרת לו שהמדע טוען שהחיים נוצרו בדרך של אבולוציה. שאלוהים לא ברא אותנו כפי שאנחנו כיום אלא שהתפתחנו לאורך מאות מליוני שנים. לטענתו הוא ביקש בשלב הזה לסיים את השיחה אבל אתה התעקשת להמשיך ואמרת שניתן להסביר את הדת כתופעה היסטורית ולא כדבר שניתן לנו ישירות על ידי האל. שלמעשה, תפיסת הדת כתופעה היסטורית מטילה ספק בקיומו של האל. אני עוד איכשהו מסוגל להבין איך, בתור ביולוג שגדל על תורת האבולוציה, תרצה להסביר אותה למישהו. מעשה מטומטם לגמרי כמובן אבל באופן מסוים ניתן להבנה לאור הרקע שלך. מה שאני מאוד, אבל מאוד מתקשה להבין זה למה שתדבר על הדת כתופעה היסטורית? זה רחוק מאוד מהתחום שלך, פרופסור. בחרת לצעוד על קרח מאוד מאוד דק, אני לגמרי לא בטוח שהוא מסוגל לשאת את המשקל של האמירות שלך.״
״אתה יודע טוב מאוד שלא אמרתי את הדברים האלה. אני לא טיפש, ברורה לי המשמעות של אמירות כאלו.״
אבירם רכן קלות לעברו של פרופסור אביבי והציץ מעבר אליו, לכיוון השומר שישב עדיין סמוך לדלת ונראה עסוק בטלפון שלו.
״אני מוכרח לומר לך את האמת פרופסור,״ הוא אמר בקול שקט. ״אני נוטה להאמין לך. אתה עושה לי רושם של בן אדם ישר ואינטליגנטי ואני חושב שלא אמרת את הדברים כפי שהציג אותם הסטודנט שלך.״
״יופי,״ אמר פרופסור אביבי בהקלה.
אבירם שתק והניח לאביבי להתבשם רגע קל מתחושת ההקלה. ״יש רק בעיה קטנה אחת,״ הוא הוסיף לאחר מספר שניות.
״והיא?״
אבירם נשען שוב לאחור ולגם מהקפה שלו. קצות השפתיים שלו התעקלו קלות בחיוך כמעט בלתי מורגש. ״אתה מתעניין לפעמים בייחוס המשפחתי של הסטודנטים שלך, פרופסור אביבי?״
״לעולם לא. אני לא רוצה להתייחס לסטודנט בצורה אחרת כי אחד ההורים שלו עשה משהו בחיים. הם צריכים להצליח בכוחות עצמם.״
״זו גישה נהדרת אבל יש יתרונות גם לגישה ההפוכה. היא עוזרת לך לדעת מול מי להתנהל בזהירות רבה יותר או את הערעור של מי לקבל כשהוא לא מרוצה מציון במבחן. במקרה הזה למשל חבל שלא טרחת לברר מיהו האבא של אריאל שוורץ, הסטודנט שדיווח עליך.״
אביבי כיווץ מעט את עיניו בעודו מנסה לחשוב מהו הייחוס של אותו סטודנט. ההכרה הכתה בו לפתע. ״אתה לא רוצה לומר שהוא הבן של...״
״בדיוק ככה,״ התרחב מעט החיוך על פניו של אבירם. ״תבין, פרופסור,״ הוא המשיך בפנים רציניים, ״אני נמצא כאן במצב מאוד רגיש. אני באמת לא חושב שאמרת את מה שהוא טוען שאמרת אבל אם אני אקבל את הטענה שלך אני בעצם אומר שמר שוורץ הצעיר הוא שקרן. את זה אני כמובן לא יכול לעשות אם החיים שלי יקרים לי. בסופו של דבר אלו החיים שלי או החיים שלך. צר לי אבל אני בוחר בשלי.״
לחלוחית החלה להיקוות בעיניו של פרופסור אביבי ודמעה ראשונה זלגה מעינו הימנית, חצתה את הלחי ופילסה את דרכה דרך זיפי הזקן שלו. הוא מחה אותה בגב כף היד שלו. ״אתה לא יכול לעשות את זה.״
״הנה, הרגע עשיתי.״
״חייבת להיות עוד אפשרות. אתה יודע שלא אמרתי את הדברים האלו. אתה מוכרח לעשות את הדבר הנכון.״
״זה בדיוק מה שאני עושה, פרופסור. יש לי אישה ושני ילדים בבית. הדבר הנכון מבחינתי הוא לא לפגוע בעצמי או בהם בגלל שאתה לא יכולת להתאפק ולא להוציא את המילה ‘אבולוציה’ מהפה.״
״אני מתחנן בפניך.״
אבירם הזדקף בכסאו וכחכח בגרונו. ״מר נועם אביבי. בחנתי את הראיות בתיק שלך ומכוח הסמכות שהוענקה לי בתקנות החירום עליהן הכריז הרב הראשי אני מוצא אותך אשם בנסיבות מחמירות בעבירות הסתה וחילול השם.״ הרעשים מעבר לקיר נשמעו שוב והוא עצר לרגע והמתין עד שייפסקו. ״אני דן אותך למוות בסקילה. פסק הדין יבוצע היום, י״ז בתמוז תת״ז, כאן בבניין בית המשפט של העם היהודי בתל אביב.״
״זה לא אנושי, אל תעשה את זה,״ קרא פרופסור אביבי והחל לקום אבל הסטירה שהגיעה ללא התרעה מוקדמת הפילה אותו המום חזרה לכסא. השומר התרומם מהמושב שלו אך אבירם סימן לו לחזור לשבת.
״חבל שהיינו צריכים להגיע לזה,״ אמר אבירם. ״היתה לנו שיחה נעימה ותרבותית עד עכשיו. יש עוד משהו שהיית רוצה לומר?״
פרופסור אביבי כבש את פניו בידו השמאלית, מנסה לשלוט ברעד בגופו. ״אני רוצה להגיש ערעור,״ הוא הצליח לומר לבסוף. ״ולדבר עם אשתי.״
״אנחנו נמצאים במצב חירום כידוע לך, כל ערכאות הערעור בוטלו עד להודעה חדשה. ולגבי אשתך זה בלתי אפשרי אבל אנחנו נודיע לה שלרוע המזל נפטרת מהתקף לב בלתי צפוי במהלך החק...״, הוא נעצר באמצע המלה כיוון שריח חריף עלה לפתע באפו. הוא התרומם מהכסא והנחית סטירה נוספת על פניו של פרופסור אביבי. אבירם פתח את פיו כדי לומר משהו אך נמלך בדעתו והתיישב חזרה. נדמה היה שהוא מהרהר במשהו.
״אתה יודע, פרופסור, זה אירוני,״ הוא אמר לאחר מספר שניות. ״פעם שלטתם במדינה והשתנתם עלינו בקשת, והיום אתה יושב במשרד שלי ומשתין במכנסיים. איך שגלגל מסתובב לו. מוות בסקילה זה בדיוק מה שמגיע לאנשים כמוך שבוגדים בעם שלהם ובאחדות שלו. אם תמשיך להרגיז אותי אני גם אדאג לשלוח כמה גברים שיטפלו באשה המסריחה שלך על זה שהיא התחתנה עם בוגד.״
״תעזבו את אשתי, היא לא קשורה לזה.״
״למה? אתה לא רוצה שהיא תכיר עוד גברים אחרי שאתה תמות?״
פרופסור אביבי הרים לאט את ראשו ונעץ זוג עיניים דומעות באבירם. ״אתה תישרף בגיהנום. אלוהים בחיים לא יסלח לך על זה.״
אבירם גחן מעבר לשולחן וקרב את פניו לאלו של אביבי. ״פרופסור אביבי, שנינו יודעים שאין אלוהים,״ הוא אמר בקול שקט שלא הגיע לאוזניו של השומר. ״ההבדל הוא שאני לא רץ לספר את זה לאנשים הלא נכונים. שיהיה לך המשך יום נעים,״ הוא סיים וסימן בידו לשומר לבוא. השומר אחז בזרועו של פרופסור אביבי והוליך אותו לעבר דלת שהיתה קבועה בקיר מאחורי גבו של אבירם. אחרי שהדלת נסגרה מאחוריהם נשען אבירם לאחור במושב וסיים בלגימה אחת את שארית הקפה. הוא דחף את הכוס הריקה לצידו השני של השולחן, סמוך לכוס המלאה שהשאיר אביבי. לאחר מכן הדליק לעצמו סיגריה נוספת והמתין עד שכעבור מספר דקות נשמעו רעשי חבטות מעבר לקיר. כאשר השתררה שוב דממה הוא הרים את שפופרת הטלפון וביקש שישלחו לו באופן דחוף מנקה. אחר כך שלח יד אל ערימת התיקים שעל השולחן ופתח את התיק הבא בתור.

עוד על הספר

אנחנו לא חיות אביתר אבני

פרק ראשון: אבולוציה

 
ס'613א' לחוק העונשין, תיקון תשצ"ב:
העולם נוצר על ידי הקדוש ברוך הוא בששת ימי הבריאה. פירסום טענה לפיה העולם בכלל ובני האדם בפרט נוצרו בדרך אחרת מהווה עבירה של חילול השם בנסיבות מחמירות כמשמעה בפרק ג’ לחוק זה.
 
 
הגבר בחולצה השחורה הושיט יד לעבר ערימת התיקים שהיתה מונחת בצידה הימני של המכתבה. הוא נטל את התיק העליון ופתח אותו. העמוד הראשון כלל כרגיל את הפרטים הבסיסיים היבשים. פרופסור נועם אביבי, בן 51, מלמד ביולוגיה באוניברסיטה היהודית בתל אביב. באופן כללי הוא אהב אנשי אקדמיה, השיחות איתם היו ברוב המקרים מעניינות יותר בהשוואה ליתר האנשים שנכנסים אליו. תמיד יש אכזבות כמובן, גם מרצה עלול להיות טיפוס משעמם או רדוד או הכי גרוע - מתנשא. את הסוג האחרון הוא שנא במיוחד, אלו שחשבו שהם חכמים מדי מכדי לדבר איתו כשווה בין שווים. הוא ראה את זה כבר במבט הראשון שהם נעצו בו. הזלזול המופגן הזה שהם לא הצליחו ולפעמים אפילו לא ניסו להסתיר. בהתחשב בעובדה שהוא יושב בצד הנכון של השולחן הרי שלפחות בדרך אחת הוא היה הרבה יותר חכם מהם, מוזר שעל זה הם לא חשבו. נקודה חשובה נוספת שהם פספסו היא שלהיות חכם זה לא רק לדעת לקרוא ספרים עבי כרס ולעשות מחקרים וללמד סטודנטים. זה גם לדעת להסתדר בעולם, לשרוד, להיות במקום הנכון, לעשות את הבחירות הנכונות בסיטואציה נתונה. מהבחינה הזו מסתבר שחכמים גדולים הם לא היו. הוא התנחם בכך שהם לא קיבלו הרבה זמן כדי להתנשא עליו. הוא היה מסיים איתם מהר וממשיך הלאה. מעניין איך יהיה האביבי הזה. הוא הצית לעצמו סיגריה וחזר לעיין בתיק. ילדות סטנדרטית לגמרי. גדל ברמת גן, שיחק כדורסל עד הגיוס, הלך לשומר הצעיר. אחר כך היה קצין בצנחנים, פיקד על פלוגה בתפקיד האחרון שלו, השתחרר בדרגת סרן. התחיל ללמוד מיד אחרי השחרור, תואר ראשון ושני בתל אביב, דוקטורט בסנט פטרסבורג כפי שנהיה פופולרי בשנים האחרונות וחזרה לתל אביב לתפקיד מרצה. הוא שאף מן הסיגריה ונשף את העשן כלפי מעלה. נשוי חמש עשרה שנה, האשה מורה ללשון בתיכון, גרים בגבעתיים בלי ילדים. ככה יותר טוב, עושה את העניין קל יותר מכל הבחינות. רשום במפלגה אם כי לא פעיל בה מלבד התשלום השנתי ותרומה קטנה פה ושם. די טיפוסי, שומר על מראית עין בסיסית כדי להמנע מבעיות. החוג החברתי כולל בעיקר אקדמאים כמוהו וכמה חברים מתקופת התיכון והשירות הצבאי. קצת פעילות גופנית, חובב קולנוע, שום דבר חריג או מעניין במיוחד. גם התמונות לא הראו משהו מעניין. לבוש סטנדרטי, תספורת קצרה רגילה. היו שם שתי תמונות שלו לבד ועוד אחת עם אשתו. נראית משעממת כמוהו. מעניין מה הוא עשה כדי להגיע לכאן, תהה הגבר והמשיך לעיין בתיק. מבט משועשע התפשט על פניו כאשר קרא את הדיווח שסיפק סטודנט של פרופסור אביבי ואשר בעקבותיו הוא מצא את עצמו תא המעצר. טוב, הגיע הזמן לראות במה מדובר.
הוא הרים את הטלפון וחייג כמה מספרים. ״תביאו לי את פרופסור אביבי. תודה, אני ממתין.״
הוא שאף מן הסיגריה והשעין את ראשו לאחור על המושב. דרך החלון שלימינו הוא ראה את צמרות העצים של הגן הסמוך ומעליהן שמיים כחולים ובהירים של יום קיץ יפה. במבט מתוך החדר הקריר היום שבחוץ עשה רושם יפה יותר מכפי שהוא היה באמת, עם האוויר שעוטף אותך בחום כבד ובלחות ברגע שאתה יוצא לרחוב. העצירים שהיו יושבים בצידה האחר של המכתבה היו רואים את אותו מראה בדיוק. על חלקם זה היה משפיע באופן דרמטי. ההצצה הזו אל העולם שבחוץ אחרי כמה ימים בתא המעצר גרמה לעציר לחשוב לפעמים שכל זה עשוי להיות שוב שלו אם הוא רק יודה באשמה או יספק מידע מפליל על אחרים בניסיון לסחור בחופש שלהם תמורת זה שלו. מלבד החלון, המכתבה והכסאות בשני צידיה, לא היה הרבה מה לראות בחדר. על הקיר מאחורי המכתבה היתה תמונה של הרב הראשי ולידה עותק של מגילת העצמאות החדשה. דגל ישראל היה תלוי על קיר אחר וסמוך לדלת בעברו השני של החדר היה כסא נוסף ששימש בדרך כלל את השומרים שהביאו את העצירים. הם נהגו לשבת שם בזמן החקירה ולהמתין לסיומה על מנת לקחת את העציר לאן שיוחלט.
הגבר בחולצה השחורה לקח שאיפה אחרונה מן הסיגריה וכיבה אותה. רגע קל לאחר מכן נשמע קול צעדים מתקרב לדלת ומיד אחר כך צליל של זמזם. בפינה העליונה של מסך המחשב שניצב על המכתבה נראו שומר במדים שחורים וגבר נוסף בבגדי אסיר. הוא לחץ על כפתור קטן בצד השולחן והדלת נפתחה. השומר הוביל פנימה את האסיר והושיב אותו מעברה השני של המכתבה. אחר כך התיישב בכסא הסמוך לדלת.
״צהריים טובים, פרופסור אביבי, קוראים לי אבירם,״ הציג את עצמו הגבר בחולצה השחורה. ״יש לי כמה שאלות בשבילך. לפני שנתחיל, אתה רוצה קפה? יש לנו כאן קפה מצוין.״
הוא אהב את ההפתעה על הפנים שלהם כאשר הוא הציע להם קפה ופרופסור אביבי לא היה שונה. הוא גילה שזה גורם להם לעתים להיפתח ומקל עליו את העבודה, לא שהיא היתה קשה במיוחד ברוב המקרים. אבירם סקר את אביבי. הוא היה לבוש מדי אסיר חומים סטנדרטיים. השיער שלו, שחור עם מעט שערות לבנות, היה סתור וזיפים בני יומיים עיטרו את פניו. העיניים שלו היו אדומות מחוסר שינה, אולי גם מדמעה או שתיים. בסך הכל הוא נראה הרבה יותר מעניין ככה, חשב לעצמו אבירם, זה מוסיף לו קצת אופי שלא היה בתמונות שהוא ראה בתיק, עם התסרוקת המסודרת והפנים המגולחים והבגדים המשעממים. לאנשים מסוגו ההלם של המעצר תמיד גדול יותר. הנפילה ממגדל השן לתא עם סורגים עלולה להיות כואבת במיוחד. המיטה הקשה והצרה, הצפיפות, האוכל, הג’וקים בכל מקום, החברים לתא. לא בדיוק המילייה החברתי שלו או הסביבה אליהם הוא רגיל.
אביבי הביט בו ולא ענה.
״אין לך מה לדאוג, פרופסור אביבי, אנחנו לא חיות. וכמו שאמרתי הקפה כאן באמת מצוין. אני אזמין לשנינו ואתה תשתה אם תרצה.״
הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג שוב. ״יעל, תביאי לנו בבקשה פעמיים הפוך. כן, אנחנו נשמח גם לכמה עוגיות, תודה.״
הוא נשען לאחור והמתין. רעשים עמומים נשמעו מכיוון הקיר שמאחורי גבו. העיניים של פרופסור אביבי בחנו בינתיים את התמונות שעל הקיר מאחורי אבירם. אחר כך הן נמשכו אל החלון ואל החופש שבחוץ, העולם שהיה שלו עד ממש לא מזמן. אבירם הביט שוב בפרופסור. הוא לא זיהה שחצנות במבט שלו, וגם לא פחד. היתה שם בעיקר עייפות. העדר פחד יכול לנבוע מחוסר הבנה של המצב או מהשלמה איתו. אבירם תהה מה נכון במקרה של אביבי, בקרוב נגלה ונראה. שוב נשמעו רעשים עמומים מאחורי הקיר, כמו חפץ כלשהו שנחבט בחפץ אחר. מיד אחרי כן נשמע זמזם ובעקבותיו נפתחה הדלת ובחורה צעירה נכנסה לחדר, אוחזת מגש ועליו שני ספלי קפה וצלחת עוגיות. היא הניחה את הספלים והצלחת על השולחן ויצאה מן החדר.
אבירם נטל את הספל הקרוב אליו והצית לעצמו סיגריה נוספת. הוא רכן מעט לכיוונו של אביבי.
״בוא ניגש לעניין, פרופסור. אני מניח שאתה יודע למה אתה כאן.״
״אני יודע וזו פשוט חוסר הבנה. אני שמח שסופסוף אני יכול להסביר את זה למישהו. יומיים לא נתנו לי לדבר עם אף אחד.״
״כן, לצערי יש עומס עצום כרגע, אתה יכול לראות בעצמך את ערימת התיקים על השולחן. אז איפה בדיוק חוסר ההבנה? קראתי בתיק שלך את הדברים שאמרת ואני לא ממש רואה אותה, הכל נראה די ברור.״
״זו היתה אמירה תמימה והיא נאמרה במסגרת פרטית.״
״עם כל הכבוד, פרופסור, העבודה שלך באוניברסיטה איננה מסגרת פרטית.״
״זה לא היה במסגרת הרצאה אלא בשיחה במשרד עם סטודנט.״
אבירם משך בכתפיו. ״זה עדיין התרחש באוניברסיטה במסגרת התפקיד שלך כפרופסור. אנחנו לא מדברים על משהו שאמרת בבית לאשתך. דרך אגב, גם מזה הייתי נזהר.״
״בסדר, אבל אתם קוראים לזה הסתה. איך זו יכולה להיות הסתה אם בסך הכל דיברתי עם בן אדם אחד?״
״אתה יודע איך זה פרופסור. פה בן אדם אחד, שם עוד אחד, לפני שאתה מרגיש כבר יש לנו כמה אחדים. אתה מרצה באוניברסיטה, יש לך השפעה, אנחנו מתייחסים לזה ברצינות הראויה. חוץ מזה תרשה לי לתקן אותך, מדובר בהסתה וחילול השם.״
״גם זו חוסר הבנה, לא מדובר בכלל בחילול השם.״
אבירם לגם מן הקפה ולאחר מכן נשען לאחור ושאף מן הסיגריה. ״מאה אחוז, אני מקשיב.״
״לפני יומיים, אחרי השיעור הראשון של הבוקר, ניגש אלי סטודנט בשם אריאל וביקש לשאול כמה שאלות. אמרתי לו שייגש אלי למשרד בעוד חצי שעה. השיעור הבא שלי באותו יום הוא רק בצהריים. הוא הגיע למשרד ושאל בהתחלה כמה שאלות על החומר שדיברנו עליו בשיעור באותו הבוקר. אחר כך הוא סיפר לי שיש משהו שמטריד אותו. שאלתי אותו מה זה והוא אמר שסיפור הבריאה לא מתיישב לו במקרים מסוימים עם דברים שהוא רואה מסביב, כולל דברים שהוא נחשף אליהם באוניברסיטה. הוא דיבר על הגיל של העולם, שלא נראה לו הגיוני שהוא קיים רק ששת אלפים שנה. הוא ציין גם את המגוון של בעלי החיים שכלל לא מוזכרים בתנ״ך. הוא אמר שעושה רושם שהתורה נכתבה פשוט על ידי מישהו שחי פעם בסביבה הזו והכיר רק את מה שקיים באזור של ארץ ישראל והמזרח התיכון. בטח היא לא ניתנה על ידי אלוהים כי אלוהים הרי אמור לדעת מן הסתם מה קיים גם בשאר חלקי העולם. הוא הציג עוד כל מיני שאלות מהסוג הזה ושאל אותי מה דעתי. הסברתי לו שהגישה של האקדמיה בישראל היא שהעולם נברא באופן המתואר בתורה וכל סתירה לכאורה לסיפור הבריאה ניתנת להסבר. הוא שאל מה לימדו באוניברסיטה כשאני הייתי סטודנט לתואר ראשון ואמרתי לו שאין לזה שום חשיבות, התקדמנו מאז והחשיבה האקדמית עברה שינויים ועדכונים. הוא התעקש ואמרתי לו שבזמנו לימדו דברים שהיום אסורים על פי חוק ולכן אני מנוע מלדבר עליהם. הוא המשיך להתעקש והבטיח שזה לא ייצא מהחדר, הוא פשוט חייב לדעת, ככה הוא אמר. הוא מרגיש שכל הזמן מורחים אותו ולא אומרים לו את האמת. בסוף אמרתי לו שבזמן שאני הייתי סטודנט לתואר ראשון הסבירו באקדמיה את התפתחות החיים בעזרת תאוריה שנקראת תורת האבולוציה.״
״אאוץ’ פרופסור,״ אמר אבירם ונענע את ראשו מצד לצד, ״זו מילה שמאוד לא כדאי להוציא מהפה בימינו. לעזאזל, אפילו לחשוב עליה לא מומלץ למקרה שיתחשק לה פתאום לחמוק החוצה ולסבך אותך בצרות. רק אל תגיד לי שאמרת לו שהאבולוציה נחשבת לקונצנזוס בעולם המדעי מחוץ לישראל.״
פרופסור אביבי נענע בראשו. ״ברור שלא אמרתי דבר כזה. הדבר היחיד שאמרתי זה שפעם היו מלמדים משהו שנקרא אבולוציה, זה הכל. לא הסברתי לו את העקרונות שלה או את הבסיס המדעי של התאוריה.״
״אתה מאמין בה, אגב?״
״אני מחויב לגישה האקדמית הישראלית ששוללת אותה.״
״כן, ברור לי שפורמלית אתה חייב לומר את זה, אני סתם סקרן לגבי הדעה האישית שלך. אני מבטיח לך לא להשתמש במה שתאמר נגדך, זו פשוט סקרנות אישית שלי.״
״שוב, אני מחויב לאקדמיה הישראלית.״
״בסדר גמור, אני מבין למה לא נוח לך לדבר על זה למרות שסתם רציתי לשמוע מה דעתך בעניין, באמת שלא הייתי משתמש בזה נגדך. בוא נחזור לעניין שלשמו התכנסנו כאן. אתה מבין את החומרה של מה שאמרת לסטודנט?״
״לא ברור לי מה כל כך מפחיד באמת הפשוטה הזו שפעם חשבו אחרת. או שבשאר העולם חושבים משהו שונה.״
אבירם נעץ באביבי מבט מבעד לעשן שהסתלסל מהסיגריה שלו. ״באמת לא ברור לך, פרופסור?״
״אני מתקשה להבין.״
״האמת היא פריבילגיה שאין לנו כרגע, פרופסור. אולי לא שמת לב אבל אנחנו מיעוט במדינה היהודית. מדינה יהודית עם רוב ערבי, עניין לא פשוט אבל זה המצב. הבסיס שמחזיק את כל המבנה הלא יציב הזה הוא האמונה בקדוש ברוך הוא ובזכות שלנו על הארץ. תורת האבולוציה, מעניינת ונכונה ככל שתהיה, חותרת תחתיו. ברגע שהבסיס הזה יתחיל להתערער אפשר להתחיל לספור לאחור לקראת הסוף. הכל יתפרק במהירות אם לאנשים יהיו ספקות. הם עלולים להתחיל לחשוב שאם אין לנו זכות אלוהית קדושה שאיננה ניתנת לערעור על הארץ הזו אז אולי גם אין הצדקה להפרדה בין האוכלוסיות או לזכויות שיש לנו בתור העם הנבחר ולאחרים אין. אני בטוח שאתה מסכים איתי, לא כך פרופסור?״
פרופסור אביבי הביט בו מבלי לדבר.
״מה שאמרתי, פרופסור,״ הגביר אבירם את קולו, מקפיד להטעים כל מילה, ״זה שאני בטוח שאתה מסכים איתי, לא ככה?״
הוא כיבה את הסיגריה ובחן את אביבי. היה נדמה לו שהוא מבחין בזיק ראשון של פחד בעיניים שלו. הוא אהב את הרגע הזה שבו משהו מתחיל להיסדק בחומת הביטחון של הנחקר שעד אותו רגע היה סבור לתומו שאם רק יתנו לו להסביר הכל יבוא על מקומו בשלום. פתאום מחלחלת ההרגשה שיש סיכוי שלא הכל יסתדר ואיתה הידיעה בדבר המשמעות האפשרית. הידיעה הזו היתה שם כל הזמן אבל חלק מהאנשים נוטים להדחיק אותה. נראה שזה המצב במקרה של פרופסור אביבי, חשב לעצמו אבירם. ייתכן שזה קשור גם לפיסת המידע החשובה שהוא מכיר אבל אביבי ככל הנראה אינו מודע לקיומה.
״כמובן שאני מסכים,״ השיב אביבי, רעד קל מתגנב לקולו, ״אני רק חושב שאנחנו חזקים מכדי שכל אמירה שנאמרת בין שני אנשים תערער את היסוד של הקיום שלנו. המדינה שלנו מספיק חזקה. אחרי הכל יש לנו כלכלה איתנה, חברה מלוכדת ואת הצבא הכי חזק באזור.״
״גם היד החזקה ביותר היא חסרת תועלת אם אין מאחוריה כוונה נחושה. מה הטעם בצבא הכי חזק אם אנחנו לא בטוחים בצדקת דרכנו? אם אנחנו מפקפקים בדברי המנהיג? זה היה דוד בן גוריון שאמר לפני כמעט מאה שנה שצבא נשען לא רק על ציוד ונשק ואימונים אלא שהנשק העיקרי שלו הוא כוחו המוסרי.״
״אני לא חושב שהוא התכוון לאותו מוסר.״
״זה לא משנה,״ ביטל אבירם את דבריו בנפנוף יד. ״הכוונה למוסר כלשהו. מוסר הוא עניין דינמי ונושם, הגיוני שהוא ישתנה במהלך מאה שנים. בכל אופן, אין שום ערך בכל העוצמה הזו שאתה מדבר עליה אם אנחנו חלוקים על הדרך להפעיל אותה.״
״אבל כל המהות של האקדמיה היא להעלות שאלות חדשות, להטיל ספק, לשאוף להגיע לאמת, להרחיב את הגבולות ולא לצמצם אותם...״
״אתה טועה, פרופסור,״ תיקן אותו אבירם. ״פעם זו היתה המהות של האקדמיה אבל בישראל היה צורך לעדכן אותה בהתאם לנסיבות המיוחדות שיש לנו כאן. מה שאתה אומר משקף אולי את המצב בנורבגיה או בניו זילנד. הם יכולים להרשות לעצמם להטיל ספק, אצלנו זו תהיה תחילתה של דרך חד סטרית לכיוון סופה של המדינה היהודית. מה יקרה אם אנשים לא יאמינו שיש לנו כיהודים זכויות יתר הניתנות לנו מכוח היותנו עם סגולה? השלב הבא זה דרישה לשוויון זכויות והופ, לפני שתרגיש אתה חי במדינה ערבית. אתה רוצה לדמיין איך יתייחסו ליהודים במדינה כזו? יהודים מהווים פחות מארבעים אחוז מהאוכלוסיה להזכירך, אנחנו כבר לא בשנת 2020. בגלל זה אנחנו מאוד לא אוהבים כשפרופסור באוניברסיטה מתחיל להסביר לסטודנט שהחיים לא נוצרו כפי שהיהדות מלמדת.״
״אבל אני לא אמרתי דבר שכזה,״ קרא אביבי והכה בידו על השולחן. ההבעה על פניו של אבירם קפאה והוא נעץ מבט בפרופסור אביבי.
אביבי משך במהירות את ידו בחזרה. ״אני מצטער,״ הוא מלמל. ״זה פשוט לא מה שאמרתי לסטודנט ההוא, זה הכל.״
״זה לא מה שרשום לי כאן. הסטודנט דיווח שאמרת לו שהמדע טוען שהחיים נוצרו בדרך של אבולוציה. שאלוהים לא ברא אותנו כפי שאנחנו כיום אלא שהתפתחנו לאורך מאות מליוני שנים. לטענתו הוא ביקש בשלב הזה לסיים את השיחה אבל אתה התעקשת להמשיך ואמרת שניתן להסביר את הדת כתופעה היסטורית ולא כדבר שניתן לנו ישירות על ידי האל. שלמעשה, תפיסת הדת כתופעה היסטורית מטילה ספק בקיומו של האל. אני עוד איכשהו מסוגל להבין איך, בתור ביולוג שגדל על תורת האבולוציה, תרצה להסביר אותה למישהו. מעשה מטומטם לגמרי כמובן אבל באופן מסוים ניתן להבנה לאור הרקע שלך. מה שאני מאוד, אבל מאוד מתקשה להבין זה למה שתדבר על הדת כתופעה היסטורית? זה רחוק מאוד מהתחום שלך, פרופסור. בחרת לצעוד על קרח מאוד מאוד דק, אני לגמרי לא בטוח שהוא מסוגל לשאת את המשקל של האמירות שלך.״
״אתה יודע טוב מאוד שלא אמרתי את הדברים האלה. אני לא טיפש, ברורה לי המשמעות של אמירות כאלו.״
אבירם רכן קלות לעברו של פרופסור אביבי והציץ מעבר אליו, לכיוון השומר שישב עדיין סמוך לדלת ונראה עסוק בטלפון שלו.
״אני מוכרח לומר לך את האמת פרופסור,״ הוא אמר בקול שקט. ״אני נוטה להאמין לך. אתה עושה לי רושם של בן אדם ישר ואינטליגנטי ואני חושב שלא אמרת את הדברים כפי שהציג אותם הסטודנט שלך.״
״יופי,״ אמר פרופסור אביבי בהקלה.
אבירם שתק והניח לאביבי להתבשם רגע קל מתחושת ההקלה. ״יש רק בעיה קטנה אחת,״ הוא הוסיף לאחר מספר שניות.
״והיא?״
אבירם נשען שוב לאחור ולגם מהקפה שלו. קצות השפתיים שלו התעקלו קלות בחיוך כמעט בלתי מורגש. ״אתה מתעניין לפעמים בייחוס המשפחתי של הסטודנטים שלך, פרופסור אביבי?״
״לעולם לא. אני לא רוצה להתייחס לסטודנט בצורה אחרת כי אחד ההורים שלו עשה משהו בחיים. הם צריכים להצליח בכוחות עצמם.״
״זו גישה נהדרת אבל יש יתרונות גם לגישה ההפוכה. היא עוזרת לך לדעת מול מי להתנהל בזהירות רבה יותר או את הערעור של מי לקבל כשהוא לא מרוצה מציון במבחן. במקרה הזה למשל חבל שלא טרחת לברר מיהו האבא של אריאל שוורץ, הסטודנט שדיווח עליך.״
אביבי כיווץ מעט את עיניו בעודו מנסה לחשוב מהו הייחוס של אותו סטודנט. ההכרה הכתה בו לפתע. ״אתה לא רוצה לומר שהוא הבן של...״
״בדיוק ככה,״ התרחב מעט החיוך על פניו של אבירם. ״תבין, פרופסור,״ הוא המשיך בפנים רציניים, ״אני נמצא כאן במצב מאוד רגיש. אני באמת לא חושב שאמרת את מה שהוא טוען שאמרת אבל אם אני אקבל את הטענה שלך אני בעצם אומר שמר שוורץ הצעיר הוא שקרן. את זה אני כמובן לא יכול לעשות אם החיים שלי יקרים לי. בסופו של דבר אלו החיים שלי או החיים שלך. צר לי אבל אני בוחר בשלי.״
לחלוחית החלה להיקוות בעיניו של פרופסור אביבי ודמעה ראשונה זלגה מעינו הימנית, חצתה את הלחי ופילסה את דרכה דרך זיפי הזקן שלו. הוא מחה אותה בגב כף היד שלו. ״אתה לא יכול לעשות את זה.״
״הנה, הרגע עשיתי.״
״חייבת להיות עוד אפשרות. אתה יודע שלא אמרתי את הדברים האלו. אתה מוכרח לעשות את הדבר הנכון.״
״זה בדיוק מה שאני עושה, פרופסור. יש לי אישה ושני ילדים בבית. הדבר הנכון מבחינתי הוא לא לפגוע בעצמי או בהם בגלל שאתה לא יכולת להתאפק ולא להוציא את המילה ‘אבולוציה’ מהפה.״
״אני מתחנן בפניך.״
אבירם הזדקף בכסאו וכחכח בגרונו. ״מר נועם אביבי. בחנתי את הראיות בתיק שלך ומכוח הסמכות שהוענקה לי בתקנות החירום עליהן הכריז הרב הראשי אני מוצא אותך אשם בנסיבות מחמירות בעבירות הסתה וחילול השם.״ הרעשים מעבר לקיר נשמעו שוב והוא עצר לרגע והמתין עד שייפסקו. ״אני דן אותך למוות בסקילה. פסק הדין יבוצע היום, י״ז בתמוז תת״ז, כאן בבניין בית המשפט של העם היהודי בתל אביב.״
״זה לא אנושי, אל תעשה את זה,״ קרא פרופסור אביבי והחל לקום אבל הסטירה שהגיעה ללא התרעה מוקדמת הפילה אותו המום חזרה לכסא. השומר התרומם מהמושב שלו אך אבירם סימן לו לחזור לשבת.
״חבל שהיינו צריכים להגיע לזה,״ אמר אבירם. ״היתה לנו שיחה נעימה ותרבותית עד עכשיו. יש עוד משהו שהיית רוצה לומר?״
פרופסור אביבי כבש את פניו בידו השמאלית, מנסה לשלוט ברעד בגופו. ״אני רוצה להגיש ערעור,״ הוא הצליח לומר לבסוף. ״ולדבר עם אשתי.״
״אנחנו נמצאים במצב חירום כידוע לך, כל ערכאות הערעור בוטלו עד להודעה חדשה. ולגבי אשתך זה בלתי אפשרי אבל אנחנו נודיע לה שלרוע המזל נפטרת מהתקף לב בלתי צפוי במהלך החק...״, הוא נעצר באמצע המלה כיוון שריח חריף עלה לפתע באפו. הוא התרומם מהכסא והנחית סטירה נוספת על פניו של פרופסור אביבי. אבירם פתח את פיו כדי לומר משהו אך נמלך בדעתו והתיישב חזרה. נדמה היה שהוא מהרהר במשהו.
״אתה יודע, פרופסור, זה אירוני,״ הוא אמר לאחר מספר שניות. ״פעם שלטתם במדינה והשתנתם עלינו בקשת, והיום אתה יושב במשרד שלי ומשתין במכנסיים. איך שגלגל מסתובב לו. מוות בסקילה זה בדיוק מה שמגיע לאנשים כמוך שבוגדים בעם שלהם ובאחדות שלו. אם תמשיך להרגיז אותי אני גם אדאג לשלוח כמה גברים שיטפלו באשה המסריחה שלך על זה שהיא התחתנה עם בוגד.״
״תעזבו את אשתי, היא לא קשורה לזה.״
״למה? אתה לא רוצה שהיא תכיר עוד גברים אחרי שאתה תמות?״
פרופסור אביבי הרים לאט את ראשו ונעץ זוג עיניים דומעות באבירם. ״אתה תישרף בגיהנום. אלוהים בחיים לא יסלח לך על זה.״
אבירם גחן מעבר לשולחן וקרב את פניו לאלו של אביבי. ״פרופסור אביבי, שנינו יודעים שאין אלוהים,״ הוא אמר בקול שקט שלא הגיע לאוזניו של השומר. ״ההבדל הוא שאני לא רץ לספר את זה לאנשים הלא נכונים. שיהיה לך המשך יום נעים,״ הוא סיים וסימן בידו לשומר לבוא. השומר אחז בזרועו של פרופסור אביבי והוליך אותו לעבר דלת שהיתה קבועה בקיר מאחורי גבו של אבירם. אחרי שהדלת נסגרה מאחוריהם נשען אבירם לאחור במושב וסיים בלגימה אחת את שארית הקפה. הוא דחף את הכוס הריקה לצידו השני של השולחן, סמוך לכוס המלאה שהשאיר אביבי. לאחר מכן הדליק לעצמו סיגריה נוספת והמתין עד שכעבור מספר דקות נשמעו רעשי חבטות מעבר לקיר. כאשר השתררה שוב דממה הוא הרים את שפופרת הטלפון וביקש שישלחו לו באופן דחוף מנקה. אחר כך שלח יד אל ערימת התיקים שעל השולחן ופתח את התיק הבא בתור.