פינקו אותי. ככה זה כשאת גדלה עם אמא שמכינה נקניקים בעצמה ומבשלת את העגבניות, עד שריחן נספג בכל הווילונות בבית, קוטפת בעצמה את הבזיליקום, קוצצת ומוסיפה לרוטב ואחר כך מסננת וטועמת. להכין פסטה טרייה, היא הייתה אומרת, כזו שמצקצקת את הפה, צריך לדעת. כמו גם לדעת לזהות על פי רכות העגבנייה אם היא מתאימה לברוסקטה או לרוטב. אלה היו הניחוחות שלתוכם גדלתי. ריחו של הקפה המהביל, ריחה החריף של משחת הנעליים בה צחצחה אמא את נעליו של אבא, נמהל בריח הלחם הנאפה.

אלפרדו, אבא שלי תמיד היה הראשון, ואנחנו באנו אחריו. הוא היה הסיבה שלמענה קמה אנטה אמי בבוקר. קודם כול בעלה ורק אחר כך ילדיה.

נולדתי בוורצ'לי, עיר קטנה על אם הדרך בין מילאנו לטורינו, עם בית כנסת גדול ומהודר ובית קברות יהודי עלוב. נולדתי בשנה בה פגש מוסוליני את אהובתו היהודייה מרגריטה צרפתי, בת למשפחה יהודית אריסטוקרטית מוונציה. רחובות וורצ'לי, מרוצפי האבן, ובעיקר כיכר העירייה, היו מגרש המשחקים שלי של אחיותיי ושל נפולאון אחי הקטן. היינו מטיילים ברחובות, ורצים סביב הפיאצה בשעות הערב שבהן התמעטה תנועת האופניים, העגלות והמכוניות הספורות שהיו בעיר. הפיאצה הייתה מקום המפגש.

בערב היו מתאספים בה כולם; הגברים עם כוס גראפה בבר המקומי, נשותיהן מלהגות ומשגיחות בחצי עין על הילדים הרודפים אחרי היונים. רק לאחר השקיעה התפזר הקהל מותיר מאחוריו את ניחוח אדי האלכוהול תלוי באוויר.

מהילדות אינני זוכרת הרבה, אומרים שזה סימן טוב. זוכרת את הרחובות, ואת הריחות. הייתי מספר שתיים אחרי אחותי צ'לסטה, ואני זוכרת את השמחה שלי כשנולדה לינה אחותי הקטנה, ואת השמחה הגדולה כשנולד נפולאון. לאמא שלי היה אגן רחב מאוד, כי היא זזה מעט. אני זוכרת אותה תמיד בבית, קוראת, או תופרת, בוררת אורז או ממיינת שעועית ירוקה. היא סלדה מלהג השכנות, ואהבה לחכות לנו ולקבל את פנינו בבית, רק לעתים רחוקות ירדה אל החנות שממנה נישאו אלינו ריחות העולם הגדול.

בדירתנו המרווחת התגוררה גם אחותו הבכורה של אבי, צ'לסטה (תכלת באיטלקית) בצעירותה הכירה את מרגריטה ואף השתתפה בחתונתה המפוארת בוונציה.

חנותו של אבי הייתה פעם חנות סדקית, ולאחר שנשא לאישה את אנטה אמי, הרחיב את עסקיו והחל למכור בעיקר בדים. אמי, לא גילתה שום עניין במסחר אבל התענינה מאוד באבא שלי. הוא מצדו אהב אותה, את הנסיעות, ואהב גם את המפגשים עם הנשים. הוויכוח האם לסדר את גלילי הבד לפי צבעים או לפי סוגים הפך להרגל בין אבא שלי לאחותו הגדולה צ'לסטה. מדי בוקר היה אלפרדו גולל את התריס הכבד, ומאיר את גלילי הבד הצבעוניים שבחזית. בירכתי החנות נערמו השאריות הגזורות והבדים הפגומים, סמוך למדרגות האפלוליות שהובילו לדירתנו המוארת.

אבי בחושיו העסקיים המחודדים השכיל לרכוש שתי דירות וחיבר אותן לדירה מרווחת, מבהיקה מניקיון ועמוסת רהיטים ממורקים. המטבח פנה אל הרחוב, ומחלונו הגדול ראתה אמא את הבאים והיוצאים. חדר השינה של הוריי היה בירכתי הבית, ובתווך היו חדרה של הדודה צ'לסטה וחדר הילדים; גדול, ומרווח עם ארון ענקי. שעות ארוכות היינו אנחנו הבנות מודדות ומחליפות בגדים, שעות ארוכות היינו בוחנות את עצמנו מול המראה משוות את היקף המותניים, רוחב האגן שלוש בנות, מעל חנות בדים.

היינו הבעלים של אחת מחנויות הבדים הנחשבות של וורצ'לי. אבא שלי לא היה סוציאליסט אבל גם לא היה משהו אחר, הוא היה גבר נאה ונשוי עם שלוש בנות ובן זקונים, אחות בכורה ורווקה, חנות מצליחה ותיאבון בריא לחיים. הוא אהב חיי נוחות, אהב בגדים יפים ונשים יפות והיה שבע רצון מקצב המכירות של הטפטה הירוקה שנחטפה בעקבות תמונתה של האהובה היהודייה בשמלתה המהודרת בחגיגות לכבוד היבחרו של מוסוליני לפרלמנט.

בשנת 1921 נבחר מוסוליני כנציג של המפלגה הסוציאליסטית לבית המחוקקים. שמו נודע כעורך של כתב העת של המפלגה הסוציאליסטית, ומרגריטה - המאהבת היפה שלו הייתה מבקרת האמנות השאפתנית של אותו כתב עת. היהודים המעטים בוורצ'לי נהגו לקרוא בשקיקה את העיתון שהייתה מביאה דודתי, ולרכל בשמץ גאווה על המאהבת אדומת השער וירוקת העיניים.

לדודתי, צ'לסטה הגדולה, לא היו מאהבים או בעל. היא הייתה אמנם פחות יפה ממרגריטה, אבל הבינה יותר באמנות. היא הייתה אשה נאה וצנומה בעלת מבע קשוח. רק כאשר ציירה בצבעי תכלת על כדי החרס הלבנים שלה, היה בדל חיוך מתגנב אל שפתיה. בימי שני וחמישי עבדה בחנות הבדים שלנו ובשאר הימים לימדה במרכז לאמנות של וורצ'לי. צ'לסטה הגדולה תמיד אמרה את המילה האחרונה, אפילו אבי קצת חשש ממנה. אני חושבת שמהות קיומה הייתה הווכחנות והצורך להרגיז את אמי.

בפועל הייתה היא זו שניהלה את החנות: קובעת אילו בדים להביא, סופרת את הכסף בקופה בסוף היום, מייעצת ללקוחות ומלמדת אותנו הבנות את רזי אומנות המכירה. כולנו עבדנו בחנות, כולנו זולת אמא. היא הייתה במקום החשוב לה באמת, המטבח.

אמי לא הייתה דברנית גדולה, את הרהוריה נהגה לחלוק עם אחותי הגדולה - צ'לסטה הקטנה. הן היו בעלות ברית, מעט מרוחקות מאתנו - ממני ומלינה. את שמי בחר אלפרדו. הוא אהב כדורגל ורצה בן, אבל קיבל אותי. ויטוריה - הוא קרא לי - "ניצחון", וכשמבטאים את שמי הפנים נשארים עם חיוך. אחותי הקטנה לינה - קיצור של בלינה - באמת יצאה הכי יפה, עם שער בהיר, עיניים גדולות וחיוך תמידי. ולאחי קראו נפולאון. ככה אבא שלי רצה. נפולאון. הגיבור.

מיד אחרי לידת נפולאון התקינו בדירתנו חדר שירותים והפסקנו להשתמש בחדר המשותף של הבניין. חדר הנוחיות בבית היה סמל מעמד שהלם את אבי. מדי בוקר בילה שם וגרם לכך שכולנו נמתין. בימים שבהם נסע ובלילות שלא בילה את הלילה בבית מכל מיני סיבות שלא רציתי להתעמק בהן היינו נכנסות לשירותים לפי גודל, צ'לסטה ראשונה.