גיליתי על עצמי כל-כך הרבה דברים שאדם יכול לגלות רק כאשר הוא חווה חוויה מטלטלת שכזאת. עברתי תקופה לא פשוטה בחיי, ובאופן אירוני, מחלה הייתה זו שסייעה לי לצאת ממנה! בסיפור זה אתאר את חיי וגם את המחלה שהוציאה אותי מהעבר. היה קשה להיות ילדה שכולם מציקים לה, ילדה שרגישה לכל דבר. אנשים רבים סבלו בחברה ובהמשך דרכם הצליחו יותר מכולם, מפורסמים שהיו בתחתית הסולם החברתי הפכו לאנשים מצליחים וחזקים. בדומה לסיפורם גם אני חוויתי מצבים לא נעימים, אך למרות גילי הצעיר למדתי לנווט את דרכי ולפרוח. המחלה רק שינתה אותי, הפכה אותי מקצה לקצה - לאדם אחר. [כל קשר בין הדמויות הנזכרות בסיפור ובין המציאות מקרי בהחלט. הסיפור נכתב מנקודת המבט שלי ואין בו כוונה לפגוע באיש.]
בכל פחד יש פתרון פרק- 1
הכול כמו פרח
בגינה אחת, במקום יחיד ומיוחד צומח לו פרח לאט-לאט.
בגינה אחת, במקום אחד יחיד ומיוחד הוא כמו אורח.
מדוע אתה שונה מאיתנו? מדוע העלים שלך אינם גדלים?
מדוע אינך מדבר? למה אתה שותק? מדוע אינך מסוגל להיות כמונו? מה עוצר בעדך ?
הפרח לא במהרה פורח - אולי לוקח לו קצת זמן לגדול.
ברגע שהוא יפרח, אתם תשמעו שהוא יצרח מרוב אושר!
נולדתי בארצות הברית. למרות שאיני זוכרת כלום, תמיד יש לי אפשרות לצפות בקלטות ישנות מהתקופה ההיא ולנסות לקלוט שבאמת גרנו שם. בגיל שנתיים עליתי לארץ עם הוריי. הלכתי לגן ואחר-כך לכיתה א'. בכיתה ב' הכול השתנה מטוב לרע. כשערבבו את הכיתות, ראיתי ילדה בשם סלין, שגם היא, כמוני, לא נולדה בארץ, יושבת לה במקומה. דיברנו הרבה והתחברנו, ואז הזמנתי אותה אליי הביתה. נהנינו מאוד אצלי בבית באותו יום, אבל יום למחרת הכול התחיל: סלין שכחה ממני והתחברה עם ילדה מקובלת בשם לוסי. גם אני התחברתי עם ילדה חמודה, שלא נראתה טוב בעיני אחרים ולכן הייתה לא מקובלת, אבל אני בכל זאת התחברתי אליה. היא הייתה חברתי האמתית והיחידה. קראו לה אליס ולעולם לא אשכח אותה.
היו איתי בכיתה בנות נוספות, וגם אותן לא אשכח לעולם.
באחד הימים שתי בנות התחילו לצחוק ממני על כך שאני "מכוערת", וכשרציתי לשחק איתן באחד המשחקים שכולן שיחקו בהם, אחת מהן הרביצה לי ולא הסכימה שאשתתף.
היו לי סימנים בידיים. אני זוכרת את הסימנים. אני גם זוכרת שהן העיפו אותי מהכיתה עם התיק שלי וקראו לאחד הילדים מהכיתה שירביץ לי! כל יום בכיתי בגלל מישהו אחר שפגע בי. השנים ההן בבית הספר, עם הילדים ההם, היו איומות.
בעולם הזה - לחן: רועי עופר
בעולם הזה, חוויתי חוויות, קשות ומשונות אך מה שלא יקרה לא אשתנה... בעולם כזה, ישנן בי מחשבות, קשות ומשונות משם באות...
מה שלא יהיה ואיך שלא יקרה אני מי שאני למרות כל הכאב, גם אם זה קשה, גם אם לא נגמר, גם אם זה מחר, לא אשתנה, אני לא אשתנה...
כל יום מחשבות, כמה הן רצות, מה הן כבר אומרות? מה הן חושבות?
כשהכול נגמר וכשהכול עובר, חשוב להיזכר, מי שתתרפא זאת אני בכל זה...
השנים חלפו ואני גדלתי. כיתה ה' הגיעה. זו הייתה השנה האחרונה שלי עם אותם ילדים. הילדים היו לועגים לשערי (הוא היה נפוח מאוד ואסוף לקוקו גבוה) ולמשקפיים שלי. בעצם, בשנה הזו לא התעסקתי בלימודים אלא בבעיות החברתיות שהיו לי. בכיתה קראו לי "סתומה", כי יום-יום הייתי עונה תשובות שגויות ואפילו כאלה שלא קשורות. הילדים צחקו מאיך שנראיתי, וכנראה מהעובדה שהסתובבתי עם אליס. כל-כך הפריע לי המראה החיצוני שלי (השער שלי, האף שלי, המשקפיים שלי, והיו בנים שאמרו לי שאני שמנה, למרות שלא הייתי).
טוב, אז מעכשיו אפשר לפרט יותר, איך היה, מה היה, עכשיו תדעו.
באחד הימים, בהפסקה הפעילה, ילדה מהכיתה ואני רבנו. "בואי נעשה תחרות ריצה, נראה מי תנצח בסוף!" אמרה במבטים כועסים.
כוכבים
לפעמים בשמים חיפשתי כוכבים, כוכבים טובים שמסמנים תקופות טובות ורגעים טובים. אך לפעמים הם סימנו לי דברים קשים, זמנים קשים, שמהם צמחתי להיות מי שאני.
טוב, אז ניצחתי. יום למחרת הגיעה הילדה לבית-הספר בפנים זועפות. "את רואה מה עשית? "היא צווחה, מנסה למשוך את תשומת לב כולם אליה.
"מה עשיתי?" שאלתי אותה. "בגללך לא ישנתי כל הלילה מכאבים ברגליים!" השיבה בצעקות. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, בסך הכול ניצחתי בתחרות ריצה.
ביום אחר כל הבנות רבו איתי, וכמו תמיד צחקו ממני. לא ידעתי מה כל-כך הפריע להן בי תמיד. רצתי לשירותים ופשוט בכיתי את נשמתי. ילדה בשם קריסטן ניגשה אליי: "את בסדר?" היא שאלה.
"כן, תודה לך על שאת היחידה שעוזרת לי כרגע," עניתי לה.
ואז באו הבנות האחרות, "המקובלות", ופנו אל קריסטן: "למה את עוזרת לה?" ואחת מהן הוסיפה: "שתדעי, אופיר, שלא משנה לאן תעברי - יקרה לך אותו דבר!" חלק מהדברים הפוגעים שעשו לי היו במילים - צחקו ממני והעליבו אותי.
להפסיק עם הדמעות
ללכת עוד ועוד ולהפסיק עם הדמעות, להתחיל דבר חדש, להיות דבר חזק, להבין את הדברים, לעשות הכול כמו גדולים וללמוד את הדברים הכי חשובים בחיים! ליהנות מכל הטוב ולהפסיק עם כל הרע, להתחיל התחלה חדשה, של כיף והצלחה, עם המון בריאות ואושר וחיוך גדול שמסמן שטוב.
בשביל הילדים הייתי ילדה סתומה שלא מבינה כלום מהחיים שלה. איריס הייתה חברה ממש טובה שלי וגם למדה איתי באותה הכיתה. איריס ואני היינו עושות "ִכּיפים" עם הקלפים כדי לראות מי תזכה בהם. איריס הייתה חברה שלי, אך גם קצת שיתפה פעולה עם אחרות נגדי. יום אחד, בשיעור מתמטיקה, כל הכיתה עשתה עליי חרם.
כל ילד בתורו אמר: "המורה, אופיר מציקה לי, תעבירי אותה מקום!" זה היה מין משחק כזה, שנועד לבודד אותי מכולם. בהתחלה התיישבתי בשולחן שבו איריס ישבה וגם לוסי וכל שאר המקובלים, ואז הם בעטו בי ברגליים וקראו למורה: "המורה, אופיר מציקה לי, תעבירי אותה בבקשה מקום..." וכך אמרה גם איריס, עד שהמורה העבירה אותי לשולחן אחר, וכך זה נמשך עד לשולחן האחרון. בשולחן האחרון, ליד שירן וסלין התביישתי בעצמי כל-כך... "אתן מקבלות אותי, נכון?" שאלתי בספק. "כן, ברור!" הן ענו. האמת היא שנורא התביישתי בעצמי, אבל התביישתי גם באלה ששיתפו פעולה עם "המשחק", באלה שהיו חברים שלי, אבל בסתר. הם התביישו בי. בדרך הביתה עם איריס, היא שאלה: "נו, את באה לקייטנה? יהיה כיף! אני וענבר הולכות..." "איריס..." עניתי לה, "אני לא רוצה, אכזבת אותי כששיתפת פעולה עם הבנות ועם כולם במשחק הזה, אז לא, אני לא אבוא." "אבל יהיה כיף! וזה סתם היה בצחוק!" אמרה איריס. הצחוק הזה פגע בי מאוד, אבל סלחתי לה וזה היה שווה כי הרווחתי חברה.
צבעי הקשת במחול צובעים במכחול, צובעים את החיים בגוונים טובים, אך גם ברעים . צבעי הקשת במחול משנים את כל הכחול גורמים לכל מה שנראה להסתדר הכי יפה.
אני וילדה בשם רינת היינו הולכות ביחד לבית-ספר יום-יום ומדברות על הכול. מתוך כל הפחד ומתוך כל האין נוצר מצב של יש, אפילו קצת. "אופיר היא יפה, אל תציקו לה, היא בסדר!" אמרה יום אחד רינת, והאמת היא שזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מבית הספר אמר עליי שאני יפה בפני כולם! כל-כך רציתי לעזוב את השכונה ואת הבית-ספר, לא אשכח בחיים את הדברים שעברתי בשכונה ואת כל הסבל שעוללו לי. מכרנו את הדירה ועברנו לשכונה אחרת, ואני עברתי לבית ספר חדש. בחופש שלפני כיתה ו' הלכתי לחזרות למופע הפתיחה של שנת הלימודים. כל-כך התרגשתי. הגעתי לכיתה החדשה והמורה בתיה קיבלה את פניי. השנה התחילה ואני ראיתי שלכולם יש חברות ורק לי אין!
באחד הימים באתי לבית-ספר והילדים צחקו עליי. ילד אחד מהכיתה, שגם הוא היה חדש, צייר אותי, ואני כל-כך נעלבתי, ילדה שהתחברתי איתה בהתחלה צחקה עליי... כולם צחקו עליי ועל השער שלי. מחוץ לכיתה בכיתי למורה ואמרתי שבכל מקום רע לי. רציתי לעבור כיתה. החלטתי שבעניין השער אני אטפל. עשיתי דילול, והאמת היא
שגם הדילול לא עזר והוא נשאר נפוח מאוד. אימא ואני החלטנו על החלקה יפנית. הגעתי לכיתה עם שער חלק, ועדיין הבנות המקובלות צחקו עליי. היה לי קשה - מה שלא ניסיתי, לא עבד! עברתי לכיתה מקבילה. פתאום נהיו לי חברות... היו מירי, רוני וגלית. רוני הפכה לחברה טובה שלי. גילינו שהיינו ביחד בגן ואפילו יש לי תמונה שהיא מופיעה בה, בלונדינית עם צמות.
תמונה ריקה
בעבר שלי, מזמן, תמונה ריקה בלי הסברים, תמונה בלי טעם לחיים, בלי הקשבה לסובבים.
בעבר שלי מזמן יש זיכרונות שמורים בפנים, שלא יוצאים לעולם, הם מתחבאים שם בפינה, זה מאוד קשה...
בלבי שמורות תמונות קשות.
הכאב נשאר תמיד אבל הוא בעצם מזמן נגמר, והרגעים הכואבים יישארו בלב תמיד, צריך רק לזכור מה יש עכשיו, להתעודד, להיזכר בשנה הטובה שעוברת עליי עכשיו... להירגע, כי הכול נגמר. זה הרגע שהכול נגמר, העבר, הזיכרון המוכר.
.jpg)
