רביעי בערב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רביעי בערב
מכר
מאות
עותקים
רביעי בערב
מכר
מאות
עותקים

רביעי בערב

3.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 464 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 44 דק'

יעל הדיה

יעל הדיה (נולדה ב-9 באוקטובר 1964) היא סופרת, עיתונאית ותסריטאית טלוויזיה ישראלית. עבדה כעיתונאית ובעלת טור ב"כל העיר", "עיתון תל אביב" ו"ידיעות אחרונות". זכתה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש לוי אשכול לשנת תשס"ב. כתבה את הפרקים שעוסקים בדמותה של נעמה לרנר (איילת זורר) בעונה הראשונה ו-7 פרקים עבור העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "בטיפול", שזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לתסריט הטוב ביותר בסדרת דרמה. ב-26 בספטמבר 2019 עלתה לשידור סדרת הטלוויזיה "חמישים" אותה יצרה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3xt3f4cm

תקציר

שבעה אנשים נפגשים בימי רביעי בערב בחדר ישיבות בקומה העשירית בבניין משרדים ברמת גן. אין להם דבר במשותף חוץ מהיותם הורים - הורים לא מספיק טובים כך נראה להם. הם מחפשים משהו, לא ברור מה. תשובות, עצה טובה, אולי גאולה.

הם הגיעו לקבוצת התמיכה של עלמה פרבר, פסיכולוגית שהתקשורת הגדירה כקוסמת שידועה בשיטות עבודה לא מקובלות. כמה מהם יתאהבו בה מיד, באחרים היא תעורר סלידה עמוקה ופחד. הטיפול הקבוצתי ישאב את כולם למערבולת רגשית, יאיר פינות חשטכטת בילדותם, בקשריהם עם הוריהם, ברגשותיהם כלפי ילדיהם, וישאיר אותם חשופים. הם יתחילו לשאול את עצמם שאלות כואבות, ויגלו שהתשובות כואבות אפילו יותר.

איש לא יצא מסדרת המפגשים הללו אותו אדם שהיה כשנכנס, גם לא הפסיכולוגית.

ברביעי בערב בוראת יעל הדיה דמויות בלתי נשכחות, מפרקת אותן לגורמים, ומרכיבה אותן מחדש בחמלה גדולה.

זהו ספרה החמישי של הדיה, מחברת רבי-המכר שלושה סיפורי אהבה, תאונות ועדן. ספריה תורגמו לאנגלית, לגרמנית, לצרפתית, להולנדית ולאיטלקית.

הדיה היא מתסריטאיות הסדרה המצליחה "בטיפול".

פרק ראשון

1
אבא


זוהר
בלילה חלמה על סופר־נני. היא נכנסה אליהן הביתה עם צוות טלוויזיה עצבני, הניחה את תיק מרי פופינס שלה על השיש במטבח, שינסה את מותניה וסקרה אותן, אותה ואת הילדה, שישבה ליד השולחן וסידרה בצורת לב פיסות שניצל סביב תלולית פירה. סופר־נני הביטה בצלחת ואמרה: יפה, חמודה, את כל כך יצירתית, ואביגיל שיטחה את הפירה בכף והחלה לחרוץ בו בחוד המזלג ציור ילדותי של אדם: עיגול וקו מתארך שיוצאים ממנו ארבעה קווים קצרים. סופר־נני הניחה יד חמה, טלוויזיונית, על כתפה של אביגיל, ולזוהר שלחה חיוך ולחשה באנגלית, כדי שהילדה לא תבין: זהו רגע משפחתי נפלא, תנצרי אותו, הוא ייתן לך כוחות, ושתיהן התבוננו באביגיל, שחרצה תחת הדמות את המילה "אבא", ואחר כך התחילה לאכול את חתיכות השניצל במהירות, משליכה אותן אל פיה זו אחר זו, עד שהלב שהקיף את הפירה נעלם.
אבא? שאלה סופר־נני, וזוהר הנהנה, כן, אבא, ופינתה את הצלחת לכיור ופתחה את הברז וחיכתה עד שהמים שטפו כל זכר לכמיהה המתמשכת, ההולכת ומשתכללת של בִתה.
כמו קירות מערה מעוטרים במסרים פרה־היסטוריים היו קירות הדירה מלאים בשרבוטיה של אביגיל: קווים מזדגזגים כמו גב תנין ובועות מוארכות של מי שעוד לא למדה לצייר עיגול, קשקושי גירים צבעוניים, קווים ועיגולים והתחלות פרצופים וגם מה שנראה כמו עובּר של האות אל"ף, האל"ף של אבא, שבגיל שלוש לימדה את עצמה לכתוב.
כשהיתה קוראת לה סיפור ומצביעה על האותיות השונות ושואלת: מה זה? ואיך קוראים לאות הזאת? מנסה לברר אם היא מחוננת - האל"ף והבי"ת של הפעוטה היו מושלמים - היתה אביגיל מתעלמת מעשרים האותיות האחרות ומצמידה אצבע קטנה אל כל האל"פים והבי"תים שקרצו אליה מתוך השורות, ואומרת שוב ושוב: אבא. אבל את זה היא לא סיפרה לסופר־נני. לפני רגע ראתה במטבח איך התפעלה מהיצירתיות שהפגינה בתה בארוחת הצהריים שלה, אבל ההתפעלות תפנה את מקומה לעננת דאגה, ואולי גם לביקורת, אם תספר לה שגם עכשיו, כשהילדה כבר בכיתה ו', זו המילה היחידה שהיא יודעת לקרוא ולכתוב. אולי ייקחו ממנה את הילדה כדי למצוא לה בדחיפות איזה אבא וגם אמא ראויה, או לפחות כדי ללמד אותה קרוא וכתוב.
יש לנו בעיה, אמרה. שפתיה יצרו את המילים, אבל היא לא שמעה את עצמה מדברת; יש לנו בעיה גדולה, ניסתה לומר לסופר־נני; אין לנו אבא, לחשה, זה העניין, ופתאום שמה לב שבחדר של אביגיל עומדות שתי מצלמות ושהמאפרת ממהרת אליהן, ואביגיל יושבת על מיטתה ונראית מרוצה מהתכונה סביבה, והנה כבר מפדרים את פניה. ותכף, חמודה, נשאל אותך איך זה, אמרה לה סופר־נני, מתיישבת לידה על המיטה ומניחה כף יד על ירכה, איך זה להיות ילדה שיש לה רק אמא שאוהבת אותה מאוד, אבל זה לא מספיק, ואביגיל מהנהנת בהסכמה. לא, מנחמת אותה סופר־נני, ברור שזה לא מספיק, ואל זוהר היא מישירה זוג עיניים טובות ואומרת לה, שוב באנגלית: תראי מה עשית.
ועכשיו סופר־נני כבר נסוגה מביתה, מובסת, והחלום מתחיל להתקפל, וקולות הרחוב כבר חודרים אליו: משאית הזבל שרוטנת תחת חלון חדר השינה, וֶספה שפונה בעיקול הרחוב. צוות הטלוויזיה מעמיס ציוד, וליד הדלת הבמאי מציע שבכל זאת ישדרו את הפרק, זו יכולה להיות יציאה מטורפת. פעם ראשונה בקריירה שלה סופר־נני נכשלת, יהיה לזה רייטינג אדיר, אבל סופר־נני לא משועשעת בכלל. כעוסה היא עומדת בדלת, מחזיקה את תיק מרי פופינס שלה, וכשהבמאי מנסה שוב לשכנע היא אומרת, ומצביעה על זוהר: האישה הזאת הלכה ועשתה ילדה בלי אבא, בדם קר הלכה ועשתה את זה, אז שתיקח אחריות. ונדמה שלא רק עליה, על זוהר, היא זועמת, אלא גם על עצמה ועל ההפקה שבחרה דווקא במשפחה הזאת מבין מאות, אם לא אלפי המשפחות העומדות בתור, כשהפתרון למצוקתן של האם והילדה שקוף כל כך, ממש צורח, עומד מולן זקוף כמו האנדרטה ההיא בוושינגטון, הפָלוֹס המזדקר לשמים: הילדה צריכה אבא, האישה צריכה זין, ואם אפשר יהיה למצוא את שני הדברים האלה באדם אחד, מה טוב.

היא יצאה מהמיטה ומיהרה לחדרה של אביגיל, בטוחה שתמצא אותה ערה, כאילו החלום הותיר אחריו איזו לחות באוויר, ומשהו מכל זה כבר פלש כמו אד לחדרה של הילדה, והיא יושבת עכשיו על מיטתה ומשפשפת את עיניה בתוך הענן הזה, כי אם היא עצמה מרגישה כצלחת לוויין שקולטת את שידורי הלא מודע של בתה, מדוע שזה לא יהיה גם להפך?
הנה, למשל, כשהיו לאביגיל סיוטים, היא היתה מתעוררת רגע לפניה. מרגע שנעשתה אמא עלתה שנתה מן המעמקים אל פני המים, וגם אם נדמה לה שהיא ישנה עמוק היא ישנה בעצם במין ציפה, ומן המעמקים הרדודים האלה היא יכולה לחוש את גאות גלי המוח של בתה, את דהרת העפעפיים, את הדרמה המוצגת מאחורי אשמורות עיניה של הילדה. אז היתה מזנקת ממיטתה, ממהרת לחדר, מתיישבת על השטיח לרגלי מיטתה של אביגיל, מתחרה בחלום עצמו ומנסה להשיג אותו לפני שהילדה תתעורר בצעקות.
תצאי מזה, אמרה לה חברתה הטובה אלונה, שטענה שאי אפשר לפצות ילד על מה שמעולם לא הכיר. אנחנו מפצים את הילדים על מה שנדמה לנו שלא קיבלו, על מה שאנחנו לא נתנו להם, אבל אולי, אמרה, אנחנו צריכים לפצות אותם על מה שדווקא כן קיבלו מאתנו.
אלונה גידלה את שני בניה לבד. בעלה יקי נהרג לפני חמש שנים בתאונת דרכים, כשהילד הקטן היה בן חודשיים, וכבר שנתיים יש גבר אחר בחייה, עופר, ועכשיו הם מצפים לילדם המשותף, בת שאמורה להיוולד בעוד חודשיים. הבכור היה בן שלוש כשיקי נהרג, והיום, כשהוא בן שמונה, הוא טוען שהוא זוכר היטב את אביו ומתגעגע אליו מאוד, והקטן, כך היתה אלונה מספרת בחיוך, סתם מזייף געגועים. אבל איך אפשר לזייף געגועים? היא חשבה על עצמה וידעה שאלונה צודקת, עובדה, כשהיתה נערה וכל מיני אנשים שאלו אותה אם אמה חסרה לה, היא אמרה שכן, בוודאי, ועל פניה עלה אז מבט אוטומטי של צער, אבל בתוכה לא הרגישה שום עצב.

אביגיל עדיין ישנה. אולי הסימביוזה של גלי החשמל המוחיים חד־צדדית: ראשה מוטה הצִדה, לחיה מעוכה על הכרית, מרפקיה וברכיה מקופלים תחת בטנה, ישבנה מורם אל על. כמו ארנבת, חשבה זוהר ונמלאה רוך, ואיזו חמלת בוקר קטנה הציפה אותה, כי הרי כשהילדה שלה ישנה היא רק ילדה ישנה, ככל הילדים, לא הילדה מחוסרת האב שבגללה מתהפכת שנתה של אמה. עושה רושם שאביגיל בסדר, בסדר גמור בינתיים, אם רק לא לוקחים בחשבון את עניין ההיפוכונדרייה, שהרופא כבר אמר לה שהוא נורמלי לחלוטין, והרי היא רק בת ארבע, ומתישהו תיגמל מזה.
היא עמדה והביטה באביגיל, מתלבטת אם להעיר אותה. כבר רבע לשמונה, ואם לא יתארגנו בזריזות יאחרו לגן, אבל היא ביקשה לעצמה עוד כמה רגעים לבד, רצתה לפתוח את החלונות ולתת לשאריות האחרונות של החלום להתנדף. כבר חלמה לא פעם חלומות שבהם גזרה על הילדה גורלות משונים, חלומות שבהם כיכבה החד־הוריות שלה כאדם נוסף שחי עמן בבית, אבל החלום הזה לא ירפה ממנה, והערב כשתפגוש את הפסיכולוגית החדשה, תקלף את החלום מעליה כמו נשל ותניח אותו ביניהן על השולחן, אם יהיה שם שולחן, והרי חייב להיות.
בארבע השנים האחרונות היתה אצל שלושה מטפלים, וחדריהם דמו זה לזה, ובכולם היה שולחן. היא תשיל מעליה את החלום ותגיד לה, לעלמה הזאת: הנה, הלכתי ועשיתי ילדה בלי אבא. הייתי בת שלושים ותשע. היה איזה גבר שהסכים לעשות את זה אתי בתנאי שלא אדרוש ממנו כלום. הוא לא חי בארץ, ואולי הוא כבר לא חי בכלל. לא יצרתי אתו קשר אחרי שאביגיל נולדה. זה היה התנאי. מהרגע שנכנסתי להיריון הוא דרש לא לדעת כלום, אפילו לא מה נולד לנו. לי, בעצם. גם לא שמות או תמונות. כלום. אל תשאלי אותי על המניעים שלו. תשאלי על שלי. רציתי ילד. וכשהילדה שואלת איפה אביה, אני אומרת שאין לה. זהו. וזה נכון. כשתגדל, אצטרך לתת הסברים, אבל בינתיים כבר ארבע שנים במקום שאביגיל תהיה ילדה, סתם ילדה, היא תוצאה של מהלך. אין יום שאני לא סוקרת אותה מכף רגל ועד ראש - והיא דומה לו, דומה לו מאוד - ומחפשת סימנים לפציעה הזאת שגרמתי לה. ואין סימני חבלה חוץ מאיזו היפוכנדרייה קלה, מתוקה אפילו, שפיתחה לאחרונה, אבל את זה, כנראה, ירשה מאבא שלי, ובואי לא נדבר על אבא שלי עכשיו.
היא הכינה לעצמה קפה ויצאה למרפסת. היא התיישבה על כיסא הנוח הישן והדליקה סיגריה, למרות הבטחתה לעצמה בכל בוקר מחדש שלא תעשן לפני ארוחת הבוקר.
היא תספר לפסיכולוגית החדשה על יונתן, החומר הגנטי שממנו נוצרה אביגיל. כמה אצילי הוא נראה לה בפעם הראשונה שפגשה אותו. חברה של חברה, שהיתה אתו בקשרי עבודה בניו יורק, הכירה ביניהם. היא תספר לה על הפגישה הראשונה שלהם, בבית קפה, לא רחוק מהקליניקה הזאת. היא תספר על הערב ההוא כשבאה אליו עם ההצעה שיעשה לה ילד, כי לבנק הזרע לא רצתה ללכת, זה אנונימי מדי, והפסיכולוגית תגיד מיד, אם היא חכמה: אז בעצם חיפשת אבא וקיבלת תורם, והיא תגיד, כן, זה מה שקיבלתי.
ובכל אופן, כששאלה אותו למה הוא מסכים, הרי ברור שאינו רוצה ילדים, אמר שראשית, הוא רוצה לעזור, ושנית, אולי הידיעה שיש לו איזה ילד בעולם תרגיע אותו, הוא הרי כבר כמעט בן חמישים.
הם סיכמו ביניהם את הפרטים. יונתן הציע שיביא את הזרע לביתה במועדים המתאימים, ושהיא תזריק אותו לעצמה, כפי ששמע שנשים עושות, אבל היא התעקשה על זיון. הפסיכולוגית בוודאי תרים גבה, והיא תמהר להסביר: כל כך קרה היתה העִסקה הזאת, שרצתה שלפחות רגע ההתעברות יהיה אחר. וגם הייתי, האמת, חרמנית אש, תגיד לפסיכולוגית, ויונתן נראה נפלא. היא היתה בטוחה שיסרב, אבל הוא הסכים. אם את מתעקשת, אמר, והיא פלירטטה: כן, היא מתעקשת. ומכיוון שתכנן לשהות בארץ כמה חודשים, משהו שקשור לעבודה שלו ואל תשאלי אותי מה הוא עושה בכלל כי אני לא ממש יודעת, משהו בתחום המשפטי, קבעו שייפגשו אצלה בבית במועדים המתאימים. הסקס בפעם הראשונה היה נפלא, והם לא נזקקו ליותר מפעם אחת. שבועיים אחר כך הודיעה לו שהיא בהיריון, והיא יודעת שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה בדיוק מה שקרה. נס? עונש? מי יודע. הוא אמר שהוא שמח בשבילה, והיא אמרה שלא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר בגילה, והוא אמר שידע שזה קורה, הרגיש את זה, והיא אמרה שגברים לא אמורים להרגיש דברים כאלה, והוא אמר שגברים לא אמורים להרגיש כל מיני דברים ובכל זאת הרגיש, וברגע ההוא חשבה שהיא אולי מתאהבת בו, ולרגע קיוותה שישקול מחדש את עניין ההורות, ויונתן אמר: אז מה? נהיה רשמיים עכשיו? והיא אמרה: כן, נהיה רשמיים, והוא ביקש לא לשמוע ממנה שוב. ואחר כך היתה שתיקה ארוכה בטלפון, ואחר כך? אחר כך היתה אביגיל.
הילדה דומה לו כל כך שבכל פעם שהיא מביטה בה - בשערה הבהיר, החלק, הנורדי, בשפתיה, בגמישות הפנתרית של איבריה, בכתפיים שנראות חסונות ורחבות מאוד - ובכל פעם שהיא נוגעת בה, מלטפת, רוחצת אותה באמבטיה, מתכרבלת אתה מול הטלוויזיה או ישנה לצִדה במיטת הילדים, ובייחוד בזמן האחרון, היא מרגישה כאילו יונתן מוטח בה שוב ושוב, ולמרות ששניות ההתאהבות שהתאהבה בו אז בטלפון נמחו והוחלפו בארבע שנים ותשעה חודשים של אמהות ואשמה, משהו בה מאמין שהמהירות שבה הרתה, התשוקה האלימה שבה התנפלו זה על זה באותו לילה, כל אלו פעלו דווקא לרעתם, כי אולי, אילו נאלצו לנסות שוב ושוב, אילו נכשלו, היה נוצר ביניהם דבר נוסף מלבד ההיריון המטאורי, אולי היתה נולדת גם אינטימיות.
והיו רגעים, גם אם לא הודתה בהם לפניה, שהיא קינאה באלונה קנאה כפולה: גם על האובדן, שהרי איבדה דבר ממשי, אדם שילדיו מתגעגעים אליו, וגם על הזכייה בעופר, שבזמן האחרון היתה נפגשת אתו מדי פעם כדי לסייע לו בכתיבת רומן. הוא היה איש היי־טק והרבה להתנצל על זה, מה שהוסיף לו חן. תמיד, כך סיפר, כתב למגירה, ועכשיו, לקראת לידת בתו הראשונה, הוא מרגיש שזה הזמן לעשות משהו עם הכתיבה שלו. אלונה דרבנה אותו להיעזר בה, בזוהר, כי מי אם לא היא תוכל לכוון אותו כעורכת או כמורה רוחנית. ואיך יכול להיות, אמר לה עופר במבוכה אחרי שצלחה את העמודים הראשונים של הרומן הכתוב רע מכדי לתקן אותו, ונתנה לו כמה עצות וכיוונים שלא חשב עליהם, איך יכול להיות שאחת כמוה עדיין לבד?
אלונה סיפרה לה שעופר לקח על עצמו אותה, את זוהר, כפרויקט, ועכשיו הוא מנסה למצוא לה מישהו, מתעניין אצל מכריו הפנויים, ובין החלומות שניחתו עליה בזמן האחרון כמו מטחי ברד חלמה מדי פעם חלומות או שברי חלומות על עופר, מגומגמים ועילגים כמו השורות שכתב. כשנפגשו לפני כמה ימים ראתה אותו מתעמק בהערות שרשמה לו בעט סגול והביטה בגבותיו הכהות המחוברות, המתכווצות ברצינות של ילד שלומד לכתוב, הביטה בכתמי הזיעה שהתפשטו מבתי השחי שלו, הביטה על בד הטריקו הרך, המשופשף, של החולצה שלבש, וידעה פתאום שחמש השנים שעברו עליה ללא מגע של גבר, ואולי גם כל מה שהיה לפניהן, עשו אותה עכשיו למסוכנת.
וכבר ציפתה בקוצר רוח שאלונה תלד ותזדקק לעופר לצִדה וכבר לא יהיה לו זמן לרומן שלו, או שכבר לא יהיה ראוי שיעבוד אִתה כך כשצריכים אותו בבית, ואז כבר לא תצטרך לשבת אתו בבית הקפה בלילות - וכבר הציע לשלם מכיסו עבור השמרטפית של אביגיל, אבל היא סירבה, ברור שסירבה - לשבת קרוב אליו, ברכיהם כמעט נוגעות, ולתהות אם בו היא מתאהבת, באיש טוב לב וחינני, אחד שבשנות העשרים והשלושים שלה אפילו לא היתה יוצאת אתו, או שאולי היא מתאהבת ברעיון שהנה גם היא מתמגנטת סוף־סוף אל גבר פגום ומלבב בפגמיו.
אני לא מבין איך לא הלך לך עם גברים, היה עופר תוהה ומביט בה, מאוהב גם הוא אולי, בטח היית בררנית מדי, ונדמה היה לה שמשהו בו מתייסר, או לפחות מצטער על שלא פגש בה קודם, לפני אלונה, לפני אביגיל, לפני הילדה החדשה שאמורה להיוולד בחנוכה. הוא השפיל את עיניו והשתעשע בחפיסת הסיגריות שלה, שהיתה מונחת על השולחן. ואולי בעצם יעשן אִתה אחת עכשיו, הציע למרות שהוא לא מעשן, והיא הדליקה לו את הסיגריה והביטה בו כששאף את העשן בריכוז, ברצינות, ולִבה גאה אל האיש הזה שבצעירותה היתה מסרבת לצאת אתו לדייט, וגם היתה דוחה אותו בתור אבא אפשרי לילד.
הוא הביט בה בעיניים שאין ספק שהיתה בהן איזו התאהבות, עיניים שבאישוניהן הירוקים־חומים ריצדו שבבים מנצנצים של החמצה, וכיבה את הסיגריה, וכאילו קרא את מחשבותיה חייך ואמר: אבל לפחות יש לך ילדה, והיא אמרה: כן, לפחות זה.

אולי זה היה הקול שלה בטלפון, אולי משהו אחר, אבל כשהתקשרה לפסיכולוגית הזאת, עלמה, הרגישה שוב את הדבר הזה מתעורר בה, את הציפייה ההולכת ונבנית לקראת הבלתי אפשרי. היא התקשרה כדי לברר אם יש מקום בקבוצה שלה, ואמרה גם שהיא לא בטוחה שהיא בנויה לקבוצות וגם ידועת טיפולים ופסיכולוגים. אין לך מושג מה עברתי עד שהגעתי אלייך, כמעט ארבע שנים אני בטיפול כזה או אחר, ואני כבר יכולה לכתוב על זה ספר, ואולי זה מה שאני אעשה פעם, באמת, כי אני בתחום, אני עורכת ספרים, ותפסה את עצמה קצת נואמת לה בטלפון ואמרה: אבל מה אני מזיינת לך את השכל בכלל.
אני רוצה לראות אותך לבד, עלמה אמרה, לפני שאנחנו מחליטות אם מתאים שתהפכי להיות חלק ממשהו שאת לא רוצה להיות חלק ממנו. הרי בחיים לא היית חלק מקבוצה, זה לא את, אמרה, וזוהר נדהמה: אבל איך היא יודעת, וכבר רצתה למחות: הנה עוד אחת שמתיימרת לדעת עליה דברים, אבל עלמה קלעה, ולא רק במה שאמרה אלא גם באיך, בקול הזה, שלא רק שלווה וסמכות היו בו, אלא גם סקרנות וקוצר רוח, ואולי גם הזמנה למגרש משחקים.
אז כן, היא הסכימה, למרות מחיר הפגישה ולמרות השעה הבלתי אפשרית שקבעה לה: שמונה בערב, וצריך יהיה להזמין בייביסיטר, עוד הוצאה, אבל עלמה אמרה שרק במקרה יש לה ביטול, זו השעה הפנויה היחידה שיש לה בזמן הקרוב, והוסיפה, מתוך ביטחון שזוהר תתעקש לקבוע אתה שוב, כאילו היא באמת קוסמת כמו שהיה כתוב עליה בהארץ, שאין לה אפשרות עכשיו לקבל מטופלים חדשים, היא מלאה, מלאה לגמרי.
כל אחר הצהריים ניהלה בדמיונה מאבקי כוח עם עלמה, שהכול כבר פעל לרעתה: המחיר, השעה, המיקום, ו"המלאה לגמרי" הזה, אבל הנה הקסם התחיל לפעול, וכבר היתה קצרת רוח וחיכתה שהיום יעבור והיא תתייצב בקליניקה ההיא ותפגוש את מי שאמורה לשנות את חייה. היא תספר לה על סופר־נני, על הילדה שלה שקרה לה בה נס, אין ספק, תספר לה על הפעם הראשונה עם זר, שחסרונו ממלא עכשיו את שתיהן. ואולי רק אותה, כפי שהציעה פעם פסיכולוגית אחרת, כי הרי מי יודע מה עבר על הילדה בפעם הראשונה ששאלה, כשהיתה בת שנתיים, איפה אבא שלי? כאילו הוא אמור לחזור כל רגע הביתה שאלה את זה, וזוהר אמרה לה, לאביגיל אין אבא, רק אמא, וגם לא סבתא וסבא. בגוף שלישי דיברה אליה ושנאה את עצמה על זה, אבל זה נשמע טבעי, זה נשמע טוב, כאילו לא על הילדה שלה היא מדברת, זו היושבת על ברכיה ומניחה את ראשה בשקע צווארה, אלא על ילדה אחרת, כללית. ואחר כך פצחה בנאום על כל סוגי המשפחות שיש בעולם, וגם נתנה דוגמאות מהמשפחתון: הנה לזה אין אבא, להיא אין אמא, לזו יש שתי אמהות, ולהוא אמא אחת ושני אבות, והילדה הביטה בה רגע ומשכה בכתפיה, ויותר לא שאלה.
מהמרפסת שמעה אותה קוראת לה. היא כיבתה את הסיגריה, ניגשה אל אביגיל ונשקה לה על לחיה ושאלה אם ישנה טוב, והילדה הנהנה, חולמנית, מרוכזת בתמונה שהביטה בה. לא נפלת הלילה? שאלה והביטה ברצפה, בכריות הספה שסידרה בשורה לצד המיטה למקרה שאביגיל תיפול, ואביגיל הנידה בראשה לשלילה, והיא אמרה: יופי, אני שמחה, ואספה את הכריות והחזירה אותן לסלון, כפי שעשתה בכל בוקר מאז הסירו לפני שנה, לבקשתה של אביגיל, את מעקה העץ, והיא התחילה ליפול בלילות.
עד שעלה על דעתה הרעיון הפשוט להניח כריות שירפדו את הנפילה, היא היתה מתעוררת מדי לילה לשמע החבטה, שנדמה שהרעידה את הרצפה כולה, ומיד אחריה, עוד לפני שהספיקה לקום ממיטתה ולמהר לחדר, נשמעה היבבה הארוכה, התנית, שהשמיעה אביגיל, בעיקר מתוך עלבון על ששנתה נקטעה ככה. היא היתה מוצאת את הילדה שוכבת פרקדן על המרצפות או מכורבלת בתנוחת עובר, והיתה מרימה אותה ומניחה אותה על המזרן פרושת איברים, כלי פורצלן עולה על גדותיו בחלומות - לפעמים פקחה אביגיל את עיניה לשנייה והביטה בה, כאילו שאלה: מי את?
מי היא?
חייה, חשבה, חצויים בקיר דק, מחיצת גבס, וכעת היא חיה בשני אולמות. לפעמים היא שומעת הדים ומוזיקה עמומה, בַּסים מזדמזמים מעבר לקיר, פסקול החיים שחייתה לפני שהביאה את אביגיל לעולם. ובאולם ההוא נדמה שיש מסיבה, נשף, כפי שאביה היה קורא לזה, והמילה "נשף", כמו מילים אחרות של אביה, נשפה בעורפה מחייה הקודמים, שכללו גם אותו, ובמהלך השנים, ובייחוד מאז לידת בתה, הולך אביה ונמחק, כמו שמות הרחובות הירושלמיים שהוחלפו באחרים עוד לפני שנולדה: פרינסס מרי, מליסנדה, כמו "נשף", "תפוח עץ", ובעיקר "פּילוּלָה", כדור הפניצילין היומי שרשם לה הרופא בגלל אוושה בלב כשהיתה בת שש, וזכור לה היטב איך היה אביה שולה בכל בוקר את הפילולה מתוך שקיק נייר של בית מרקחת ומגיש לה אותה ומוודא שבלעה, נועץ את עיניו בגרונה ושואל: ירד? עד שהנהנה ואמרה: ירד.
וכשהיתה בת תשע הגיע לחנויות חידוש: כוסות פלסטיק עם קש מחובר אליהן, והיא התעקשה שיקנו לה אחת כי רק ככה תסכים לבלוע, ואביה מיהר לקנות לה כוס אדומה שצויר עליה כלב, וכשנשחקה ונשרטה והכלב נמחק קנה לה אחרת, כחולה, אבל היא סירבה להשתמש בה, סירבה גם לבוא אתו לחנות ולבחור אחרת, ומסדר מתרפס של כוסות הגיע הביתה, וגם ספלי קרמיקה לילדה הכי טובה, לילדה הכי חמודה, לילדה הכי מתוקה, וכל אחד מהם החטיא את מטרתה שהיתה - איך אביה לא הבין את זה - פשוט לסרב.
ואביגיל קלה כל כך, נוחה כל כך, ומעולם לא היו לה התפרצויות זעם וניסיונות התמרדות כמו לילדים אחרים בגילה, ובגאווה הקשיבה לחברותיה כשנאנחו בקנאה, הלוואי עלינו, עד שהבינה: הנה השריטה, הנה החבורה, הנה הפצע - איך תסרב לה בתה, איך תמרוד, והרי יש לה רק הורה אחד.
אביגיל מתבוננת בתצלום של סבא שלה: הוא בן חמש עשרה או שש עשרה, יושב בשורה הראשונה בכיתה שכולה בנים, נשען לאחור ומבטו קשוב וקודר, וקשה לדעת מה הוא חושב באותו רגע, מתישהו ב־1935 או 1936. החרדה של אביה פוטוגנית מאוד. הוא לבוש אפודת צמר מעל לחולצת כפתורים, מחזיק עיפרון בידו. אולי העיפרון מכורסם, אבל אי אפשר לראות את זה בתמונה, רק לנחש. האם כרסם עפרונות? סביר שכן, הרי היא עצמה, זוהר, כרסמה עפרונות בילדותה, ועכשיו גם אביגיל מכרסמת. יש במשפחה גן של מכרסמי עפרונות.
היא עצמה יוצאת רע בתמונות, בעיקר כשהיא מנסה לחייך. איזו דאגה, שבמהלך השנים למדה להסוות בכל מיני מבטים, מצליחה להסתנן החוצה בתמונות. גם אביגיל לא מצטלמת היטב. ילדה יפהפייה, שלא דומה לה, ששערה בלונדיני וחלק ואיבריה גמישים ופנתריים, אבל המבט הזה, החרד, והעיניים החומות הגדולות הם לגמרי שלה ושל אביה - מבט שמקלקל תמונות קבוצתיות, מבטו של הילד שלא שייך לתמונה, שנגרר לתוכה - אי צף של דאגה - כדי להצטלם עם כולם.
מאז שאביגיל תינוקת היא מרותקת לתמונה הזאת. שוב ושוב היא מתבוננת בתצלום ושואלת: זה אבא שלך? ושוב־ושוב היא עונה לה, כן, זה סבא שלך, מורישה לה אותו כדי שיהיה לה לפחות הדבר הזה, הסבא התאורטי. תראי כמה הוא היה צעיר פה, היא אומרת לילדה, תראי איזה שולחנות מצחיקים היו להם, ואיך פעם לא היה צבע בכלל בתמונות.
אביגיל מהנהנת בכובד ראש וחוזרת להתבונן בתמונה, מרחרחת אותה, מטביעה על הנייר הישן נשיקה לחה, וזו ממהרת להתנדף.
אבל למה דווקא התמונה הזאת? היא תוהה, יש אחרות משנות הארבעים, החמישים והשישים, תמונות פורטרט מוצלחות שצולמו בסטודיו, בפוטו פריזמה בירושלים, או בפוטו גליה, והרי לא היתה זוכרת את השמות לולא הוטבעו בחותמת על גבן של התמונות, ובחזיתן - אביה מפלרטט עם המצלמה, מעלה אצבע אל סנטרו, שולח מבט נוקב או שובב.
לאיש ההוא עוד לא היתה בת? אביגיל שואלת, מהורהרת, מתבוננת בנער הלבוש אפודה, גבותיו העבות מחוברות, מכווצות באיזו מחשבה, ידיו מונחות על מכתבת העץ, אצבעות הימנית אוחזות בפרק כף ידו השמאלית, והיא עונה לבתה, נכון, סבא מנחם - מודעת לסמליות של השם אבל זה היה שמו - היה בן חמש עשרה, בערך. כמו לירן? אביגיל שואלת ומתכוונת לבייביסיטר, והיא עונה לה: כן, בדיוק. אבל לא נכון, אביגיל אומרת, לא כמו לירן. לירן שמחה, ומנחם - היא אף פעם לא קוראת לו סבא, אף פעם לא נופלת בפח הזה - נראה עצוב. עיניה לא ניתקות מהתמונה, שצבע הסֶפּיה שלה מוסיף איזה גוון תוגתי לתלמיד המצטיין ההוא, לאיש העצוב ההוא. ועכשיו, כשהיא יושבת על המיטה ומתבוננת עם בתה בתמונה, עולה על דעתה שהנער ההוא, אביה, מודד לעצמו דופק, ושהתמונה מרתקת את אביגיל דווקא בגלל זה, בגלל ההיפוכונדרייה שעתידה להתפרץ אצלו שנים אחר כך ובתמונה היא רק נרמזת, מסתתרת מאחורי המבט החרד שיוריש לה ולבתה, גלומה בעיניים החומות שמביטות אל הצלם ורואות רק את מה שהאצבעות יכולות למשש - דופק מהיר או אטי מדי, מחלה מקננת, סוף רע שיגיע מתישהו, מהר מדי.
אז כן, היא ישבה ליד מיטתו כשמת, בחדר במחלקה פנימית ח' או ט', משהו שעומד בסתירה מוחלטת לחשיבות המחלקה, לפני עשר שנים, כמעט, ערב שבת אחד, בשערי צדק. עד היום, כשהיא חושבת על השם הזה, היא שואלת את עצמה למה הכוונה, על אילו שערים מדובר: אלו שנכנסים דרכם לעולם או אלו שיוצאים דרכם, ויודעת שרק עיר כמו ירושלים, עיר הולדתה, מסוגלת לקיים באלגנטיות מאובקת את הסתירה הזאת, וזה מעלה בה געגוע לעיר, שהיום היא פוחדת ממנה, ממש כך. בכל פעם שהיא מבקרת שם היא מרגישה כאילו היא חולפת במכוניתה בלילה ליד ביתו של מאהב ישן, מאהב ראשון וסוער שנטש אותה, ובחלון דירתו היא רואה אור ויודעת שמישהי אחרת מתגוררת שם אתו. לא היא.
אביה מת מהר ודווקא לא ממחלה. הוא נכנס לבית החולים לבדיקות, איזו אנדוסקופיה שהוזמנה בשבילו בגלל אובדן תיאבון וירידה פתאומית במשקל. היא ליוותה אותו לבדיקה וחיכתה, קוראת כתב יד, כשגלגלו אותו החוצה על גבי אלונקה, שכוב על צדו. חומר הטשטוש שקיבל עוד לא פג, ואביה הופקד בחזקתה עד שיגיע מישהו לקחת אותו למחלקה, להתאוששות. כשפקח את עיניו חייכה אליו חיוך שלא הסתיר את האימה שחשה למראה גופו הזערורי פתאום, כאילו קרה לו משהו במהלך הבדיקה והוא התכווץ. כתפו, שנראתה כמו כתף של ילד, הציצה עירומה מתחת לחלוק בית החולים, והיא משכה מעלה את השמיכה כדי לכסות אותה, ליטפה את גבו ואת זרועו, והוא החל למלמל משהו שלא הבינה. היא שאלה שוב ושוב: מה? מה אמרת, אבא? כדי לאלץ אותו להתעורר, ואביה עצם שוב את עיניו, שנראו כעיני דג, וזעק: אל תמרחי אותי.
הוא התכוון, כנראה, לליטוף שלה שהתבלבל אצלו עם מריחה, אבל עכשיו, כשחשבה על כך, אמרה לעצמה שבקריאה ההיא, הצרודה, המנומנמת, השגויה, היתה גם איזו אמת שאביה ידע: הוא עומד למות. חיידק אלים, טורף, חיידק סטפילוקוקוס, חדר לגופו איכשהו במהלך הבדיקה, איזו שריטה ששרטו המכשירים בלועו, ובתוך כמה שעות יקרסו מערכות גופו זו אחר זו. בלילה תישאר לשבת שם, מנמנמת על כיסא, ובבוקר יבשרו לה הרופאים שכבר נגרם נזק בלתי הפיך לכליות שלו, שאביה אינו מגיב לאנטיביוטיקה, ומתישהו לקראת הצהריים של יום שישי יעבירו אותו לחדר אחר. שכב שם רק חולה אחד, שעמד להשתחרר, וקצת לפני כניסת השבת הוא עזב והשאיר אותם לבד עם ערמת עיתוני שבת שקנתה בבוקר בחנות הספרים שבקומת הכניסה, אלוהים יודע למה.
כמה משונה היה לשבת שם, על הכורסה שהתפנתה אחרי שעזב שותפו של אביה לחדר, ואשתו אספה את השקיות שהונחו עליה, וביציאה מהחדר איחלה לשניהם, לה ולאביה מחוסר ההכרה, שבת שלום, וברגע ההוא הבינה מדוע השאירו אותם לבד, והרי המחלקה היתה עמוסה.
כמה מוזר היה לעלעל במוספי סוף השבוע בהיסח הדעת, אבל גם בדריכות חדשה, מלאת אימה, ולחוש את הצמרמורת המוכרת מפעם של השבת הנכנסת, ולשמוע מרחוק את צפירת השבת ולהביט מדי פעם באביה השכוב על גבו, פניו מכוסים במסכת חמצן והסוף מתרבה בו במהירות, מתאים את עצמו לקצב חיידקי הסטפילוקוקוס, ולרחם על עצמה על שאין לה אח או אחות שתוכל לחלוק עמם את כל זה, את השעות החולפות המתנקזות, עם בואה של החשכה, עם התבססותה של השבת כעובדה, כשקט ממתין ומלא חשיבות עצמית, לא רק בחוץ, בכבישים המובילים להר הרצל ולשכונת בית וגן ולבית הכרם ואל מחוץ לירושלים, אלא גם בפנים, במסדרונות המחלקה, בתחנת האחיות, במטבחון, שם הכינה לעצמה נס קפה עם חלב עמיד אבל לא שתתה אותו - כמה חמלה על עצמה פתאום על שאין עוד אדם בעולם, אח או אחות, שיורידו ממנה את משקלה ההולך ונעשה עצום של שמיכת השבת, או לפחות יחלקו עמה את שקית התפוצ'יפס שקנתה בצהריים כדי שלפחות לא תמות ברעב.
וכשהביטה באביה - ומתישהו לקראת שש הבחינה שצבע עורו נעשה אפור־כחלחל, בדומה לשמים שבחוץ - ידעה שאלו הן השעות האחרונות, אם לא השעה האחרונה, לחייו של אביה, לחייה כבתו של מישהו, ומה שטלטל אותה בכל זה לא היתה הגדוּלה שבמעמד הזה, אלא דווקא המינוריות. הרי צפתה כל חייה בסרטים, וגם קראה ספרים שתיארו את רגעי המוות באיזה הוד ויקטוריאני - חרחורי מוות, עיניים נפקחות לפתע באימה, מילים אחרונות, לחישות אהבה. היא חשבה תמיד שברגע כזה יש מאבק, והרי חייב להיות מאבק, איך לא יהיה מאבק אם השורות האהובות עליה משיר היו אלה משירו של דילן תומס:

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rage at close of day;
Rage, rage against the dying of the light.

אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב,
על הזקנה לבעור ולגעוש בערוב יום;
זעם, זעם על גסיסת האור.
(דילן תומס, תרגם עודד פלד, מאזנים, אוגוסט 1998)

וכך ציפתה מאביה, שימות כך, זועם מול האור הדועך, או לפחות שיאמר לה משהו בלכתו, פוסע מעדנות אל תוך הלילה הטוב, שיסביר לה, למשל, מדוע אמה עזבה אותם, שיצדיק את העובדה שאין לה אחים, שיתנצל על כך שהיא לבד.
אבל לא. שקט. ערב שבת רגיל. אפילו הטלוויזיה היתה דלוקה כל היום על ערוץ 1, הערוץ האהוב על אביה, עד שנתבקשה לכבות אותה. והנה אביה, שכל חייו פחד ממחלות, אביה שבעיניו המוות לא היה מעולם אופציה ולכן התרוצץ מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, והיה מודד לעצמו לחץ דם שלוש פעמים ביום במכשיר משוכלל שקנה, הנה אביה הזה עומד עכשיו למות ממש, בלי שהוא יודע על זה, בלי מאבק.
פתאום רצתה להתקשר אל אמה. אבל לא כדי לדבר או לבכות, לא כדי להיכנע סוף־סוף - והרי זו הזדמנות מצוינת - לניסיונותיה להתקרב אליה, ניסיונות שהלכו והצטמצמו במהלך השנים, עד שנפסקו לגמרי כשזוהר השלימה את התואר השני באוניברסיטה ועברה לגור בתל אביב. היא הביטה באביה, ואחר כך החזירה את מבטה אל עמוד ההורוסקופ ועיניה רפרפו על ציורי המזלות. קודם כול קראה את שלה, שום דבר מיוחד לא חזו לה שם, ואחר כך קראה את של אביה, מזל אריה, בודקת אם נרמז שם אולי המוות הזה שכבר עמד בחדר, ורגע לפני שסגרה את העיתון עשתה את מה שנהגה לעשות כנערה אחרי שאמה עזבה את הבית: התעכבה על מזל קשת. ובאמת, כתוב היה שם שבני משפחה מחפשים את קרבתך, וזה הצחיק אותה קצת, מה פתאום מבקשים את קרבתה, להפך. אבל אולי בכל זאת מן הראוי לדווח לה, ביובש ואפילו ברשמיות, שאבא הולך למות. רק שתדע.
אבל היא לא רצתה שאמה, דווקא היא, תטמא את רגעיו האחרונים של אביה, רגעים שלמרות סלידתה מהדת נראו בעיניה קדושים. ומה פתאום שעכשיו, דווקא עכשיו, יורשה לה לפלוש למה שנוצר בין האיש שעזבה ובין הבת שנעזבה אצלו. לא, היא אפילו לא כועסת יותר, חשבה כשקמה להתהלך בחדר כדי לחלץ את עצמותיה, לא כעס ולא שום דבר מהסוג הזה, לא משהו חי, חס וחלילה, אלא משהו עקרוני. מת ועקרוני.

והנה הן כבר בחוץ, עושות את דרכן לגן, אביגיל מדלגת על רגל אחת, נעצרת מדי פעם להביט במודעות המודבקות על עצים כאילו היא יודעת לקרוא, וזוהר כבר מריצה בעיני רוחה את היום הצפוי לה: פגישה עם שירה, אחר כך קניות, או שאולי תשב עם עצמה שעה ותארגן את המחשבות שלה, כי על מה בעצם תדבר הערב עם עלמה עדיין לא ברור לה, ונדמה שקליפות החלום החלו לנשור מעליה כמו קשקשים, ומה תספר לה, בעצם, לאישה הזאת שבקושי יש לה זמן בשבילה? אפשר לדבר על החלום, על סופר־נני, זה בוודאי ירשים אותה, ומן הסתם יוביל אותן לשיחה על אמה, כמתבקש, ועלמה תשאל, איך לא, על הכעס הזה שנמשך כבר כמעט שלושים שנה, ואולי גם תרים גבה או לא תרים, אם היא באמת מטפלת כל כך טובה כמו שאומרים, כשתספר לה שלא, אמה אפילו לא יודעת שנולדה לה בת, שיש לה נכדה. או שבעצם תגיד את האמת למרות שהשקר מלא קסם, ותספר לה, באגביות ראויה ובקור, שכמה חודשים אחרי הלידה הגיע איזה מסר, עקיף מאוד, מבת של קרובת משפחה שביקשה חוות דעת על ספר ילדים שכתבה, וכשהעבירה לה אותו במייל וגם הודתה לה מאוד על הזמן ועל הנכונות, הוסיפה נ"ב: אמא שלי ביקשה למסור לך ד"ש חמה, וגם אמרה שאמך רוצה לשלוח מתנה ושואלת מה הכתובת.

אילן
אבא. רק זה היה חסר לו עכשיו. לא בזין שלו לדבר על אבא שלו, אבל היא מתעקשת, מציבה להם את זה כתנאי השתתפות: או שאתם באים עם מונולוג על המילה אבא, המושג אבא, האותיות: א־ב־א, כל מה שעולה בדעתכם, שתיים עד חמש דקות, או שאתם לא באים בכלל.
אז לא באים, אמר הבוקר לענת, שתקפוץ לנו. כל השבוע, מאז שנפגשו עם עלמה בקליניקה המופלצת שלה, הצליח להתעלם משיעורי הבית שקיבלו, כמו שהיה עושה פעם, כשהיה בתיכון. לא באים, אמר לענת, שהסתכלה עליו כאילו ידעה שזה מה שיהיה - הוא יחפף, יפשל, איך לא, אחרי שהיא ישבה על המונולוג שלה לילות. או שאולי תלכי לבד, הציע, כי הוא ממילא לא בעניין, וזה שהסכים ללכת אִתה לפגישה אחת עם העלמה הזאת, זה דבר אחד, אבל להתבזות מול קבוצה שלמה של זרים - זה לא.
אבל היא לא תיתן לו להתחמק. לא הפעם. זה היה חלק מההסכם שחתם עליו אחרי התקרית עם מיכאל. הוא התחייב ללכת אִתה לייעוץ, להצטרף לקבוצה, כי אם לא ישתף פעולה הפעם - איימה ענת - היא לוקחת את הילדים ועוזבת את הבית.
אז הוא חתם. מה כבר הוא יכול לעשות. היא ניסחה את ההסכם, ישבה שעות על הלפטופ, בדיוק כמו שהיא יושבת עכשיו ומכניסה פינישים אחרונים במונולוג שלה, ופירטה את הסעיפים, למשל: שיתוף פעולה מלא מצדו בכל מה שקשור לקבלת עזרה, וגם איזה סעיף ערמומי שכבר הרבה זמן היא מנסה לדחוף לו: הסכמה לקחת את מיכאל לאבחון כדי לברר סוף־סוף מה יש לו. ועוד דבר היה שם, כאילו בקטנה, הערה עם כוכבית: ובנוסף אתה מסכים שנפתח מול המטפלת את כל מה שקורה בינינו בבית, זאת אומרת: הזיונים, ומסכים שנמצא מישהו שיעזור לך להיגמל מהקטע של הסקס, כאילו המטרה של כל ההסכם היתה רק זה, להגיע להערה הזאת שמתחת לחגורה. והוא כתב: מסכים, וחתם בראשי תיבות, כמו שביקשה, והוסיף גם ציור של לב.
הולכים, ענת אמרה וסגרה את הלפטופ וקמה למטבח להכין לעצמה משהו לדרך לפני שתרד למונית שחיכתה לה למטה כדי לקחת אותה לצילומים. בעכו, נדמה לו, או בזיכרון, אבל מה זה משנה איפה. בזמן האחרון הוא כבר לא עוקב. יש לה מלא עבודה וזה מציל אותם, כי עד שהוא יראה משהו מ"קשת" ייקח זמן, וכל הכסף של הפיתוח שקיבל לפני חצי שנה כבר התבזבז. היא נעמדה מול השיש והכינה לעצמה פיתה עם ממרח שוקולד לדרך - זה מה שהיא אוכלת בבוקר, כאילו היא בת חמש - והוא נעמד מאחוריה ונישק את עורפה, אבל היא ביקשה שיניח לה, היום היא לא מתכוונת לאחר, והוא לחש: את יכולה להירגע, אפילו לא עומד לי, וניסה להצמיד את ידה למפשעה שלו כדי להוכיח לה, אבל ענת משכה את ידה והסתובבה אליו, ומשהו פסיכי בער לה בעיניים. היא זרקה את הפיתה עם השוקולד לתיק - בחוץ כבר שמע את המונית צופרת - וממש ביציאה אמרה: ואתה יושב היום על המונולוג הזה, אילן. זה מה שאתה הולך לעשות, כאילו לא מחכים לו ב"קשת" מאחורי הפינה רק כדי לשמוע ממנו עוד תירוצים לְלמה הוא לא מתקדם.
בזמן האחרון הכעס מתערבב אצלו כמו תבלין עם הכול, אפילו עם התשוקה שלו אל ענת, שנשארה כפי שהיתה כשהכירו לפני אחת עשרה שנה, כשהתאהב בה והאמין שהאישה הזאת - שנשארה יפהפייה, כהה ורזה, מתהלכת כמו פנתר, עם השארוולים והגופיות־סבא הלבנות שתחתן מהבהבות צלליות פטמותיה - שהאישה הזאת תציל את חייו. בתחילה הפריע לו שככה היא מסתובבת, עם הפטמות הכהות הזקורות שלה שמתריסות תחת הגופיות הלבנות, אבל היא שכנעה אותו שחזייה תפריע לשדיים כמו שלה, קטנים, ילדותיים, מכמירי לב.
עכשיו לא הכמירו את לבו, להפך: בטירוף תינוקי חרמני - ככה ענת קראה לזה, והוא ידע שזו כבר לא מחמאה - היה מועך ולש אותם ויונק ונושך ומכאיב לה. ובזמן האחרון, טענה, היא חבולה כולה, מלאה סימנים כחולים ושריטות וסימני מציצה, ועליו: שום דבר, כי הרי לא נגעה בו, לא כמו בזיונים שלהם פעם, כשהיתה מחזיקה את פניו בשתי ידיה ומביטה אל תוך עיניו ואומרת ברצינות גדולה, שעוררה את תשוקתו עוד יותר: מופרע אחד, פסיכי, פסיכי קטן שלי.
ועכשיו דממה. היא שוכבת תחתיו, או על ארבע, איך שהוא מסדר אותה, ושותקת ומחכה שזה יסתיים, וכשהוא נתקף רגשות אשם, הרי מעולם לא חשב על עצמו כעל בועל בכוח, בעל בועל, הוא אומר לעצמו שזו אשמתה שהיא מסכימה להיבעל ככה. לפעמים היא מבקשת: לא עכשיו, אחר כך, והוא מתחשב בה, אם לא עכשיו אז אחר כך, וכשהיא שוכחת את האחר כך הוא מקפיד להזכיר לה ולגבות את החוב. כמו איש הוצאה לפועל הוא נצמד אליה וטוען שמדובר בצורך רפואי, שתתחשב בו, הוא יעשה את זה מהר, ונעלב שזה לא מחמיא לה שבן זוגה חושק בה בדיוק כמו לפני אחת עשרה שנים, כאילו חייו תלויים בזה.
את לא זוכרת איך היית חמה אש כשרק הכרנו? היה שואל ונזכר איך הרשימה אותו בפעלוליה וגם באיזו חרמנות שקטה ותמידית. מרחוק יכול היה להרגיש את זה, כשנסעה לעבוד, כשהיתה בלוקיישנים או באולפנים, כמה נרגש היה מהמחשבה שבזמן שהיא מורחת את האיפורים שלה ומשקיעה כמו שרק היא יודעת, הרי היא מספר אחת בארץ - היא כבר מחכה לרגע שתוכל לפרוש לעשן סיגריה ולהתקשר אליו כדי לספר לו שהיא נהיית רטובה רק מלחשוב עליו וכבר לא יכולה לחכות שהיום הזה יסתיים.
איך אהב להביט בגופה הארוך מתפתל מולו כשהיתה מבצעת לבקשתו מופע סטריפטיז או מאוננת לפניו כשביקש. גם אחרי שמיכאל נולד זה המשיך ככה, והוא הודה לאלוהים על מזלם הטוב, שלא קרה להם מה שקורה לכל האחרים - התשישות והשגרה והילד שמכבים את הכול - אבל כנראה פתח פה לשטן, כי כשמיכאל היה בן שנתיים היא רצתה בו פחות, טענה שיש עכשיו סדרי עדיפויות, ושאין רע גם בפעמיים בשבוע, אפילו פעם אחת זה מעל לממוצע.
כבר אז הציעה שילכו לדבר עם מישהו. פסיכולוג, יועץ, הילר או משהו, וגם אז סירב והזכיר לה שוב ושוב שיש לו ניסיון עם זה ושכבר בזבז שנתיים מחייו, מגיל שש עשרה עד שמונה עשרה, על ספה מיותרת.
אחר כך נולד עילם, ושוב נכנסו החיים לסחרור, אבל הילד הזה היה התיקון שלהם, נוח וטוב מזג, מתיקותו מאירה מחדש את הבית שמיכאל החשיך. ענת לקחה חופשת לידה ארוכה, כמעט שנתיים לא עבדה, והיתה שלווה ומפויסת, ונדמה היה שמיכאל נרגע מהטירוף שלו, שהכול בסדר, שהמשפחה עולה סוף־סוף על המסלול.
ועכשיו היא מאיימת, ענת, שאם לא ילכו לדבר עם מישהו, אם לא יעשו משהו ממש בקרוב, היא תיקח את הילדים ותלך. הוא לא מאמין לה, הרי לאן תלך, להורים שלה בכרמיאל? ובכל זאת הוא נבהל כשהיא אומרת את זה מיד אחרי שהוא גומר, יודעת כמה הוא חלש ומטומטם אז ולוחשת: נו, אז חשבת על זה? וכשהוא שותק היא מביטה אל תוך עיניו ולוקחת את ראשו בין ידיה, בדיוק כפי שהיתה עושה פעם, ואומרת: אתה תיקח אחריות סוף־סוף?
בקלות היה יכול לשרבט משהו. מילים הן הרי הצד החזק שלו. ענת השקיעה בזה לילות שלמים, וכמעט התפתה להיכנס לקובץ שלה כדי לראות מה יש לה להגיד, וברור שאין לה הרבה. יש לענת אחלה אבא, אחלה ילדות היתה לה, אז מה כבר יש להגיד חוץ מלשפוך מחמאות ולכתוב חמשירים, ואיזו פדיחה זאת תהיה הערב כשהיא תדקלם מול כולם את השטויות שלה, וכולם ימחאו לה כפיים. זה גם מה שהוא יצטרך לעשות, אם יצליח לכתוב משהו: לקרוא את הטקסט שלו מול כל האנשים האלה שהולכים לחטט לו עכשיו בחיים במשך שלושה חודשים.
הוא התיישב על הספה מול הלפטופ הכבוי שענת השאירה על השולחן והתחיל לאונן. זה מה שידע לעשות במעברים שבין העצבות והשעמום ובין שאר שלבי היום. זה היה בשבילו כמו RESET. אפילו תשוקה או חרמנות לא היו בו כשליטף את עצמו מעל לבוקסר שלבש, בוהה במחשב. מאפרת הפח היתה מלאה בדלי סיגריות ולידה היו חבילת ניירות גלגול וקופסת העץ המגולפת של הנאפאס. ומכיוון שכבר עישן אחד הבוקר, כשענת לקחה את הילדים לבית הספר ולגן, וידע שעוד ג'וינט יהיה טעות, נשען אחורה על הספה והמשיך ללטף את עצמו, משועמם ומוטרד.
כשענת איימה לעזוב אחרי שקרה מה שקרה עם מיכאל, הוא היה בטוח שהיא לא רצינית, הרי מעולם לא איימה, זה לא הסגנון שלה. אבל כשהתקשר אל יפתח לברלין להעביר לו הודעות ולשמוע איך הולך, ואמר, איזה קטע, עושָה שרירים, הקטנה, יפתח שתק רגע ואמר: אני דווקא הייתי מאמין לה, אילן, דווקא בגלל שהיא לא מהמאיימות. מאלה הכי צריך לפחד, אחי, אלה הכי מסוכנות.
אז יש לו עכשיו ארבע שעות לעבוד על המונולוג שלו. ענת תחזור רק לפנות ערב, והוא אמור לאסוף את הילדים, וכשתגיע הבייביסיטר ייסעו לרמת גן, לפגישה של הקבוצה. ארבע שעות זה המון זמן, אבל הוא ידע איך לבזבז אותו. הוא עיסה את הזין שלו בתנועות סיבוביות ושאל את עצמו איך יסתדר אחר צהריים שלם עם הבנים. הוא לא רצה לכעוס על ענת, בלי העבודה שלה הרי הם היו עכשיו ברחוב, וגם לא רצה להיות הגבר הפרימיטיבי, השוביניסט, שמתעצבן שמשאירים אותו כמה שעות עם הילדים, ולמרות כל זה איזו חרדה החלה לפעפע בו, משמיעה בראשו תססס קטן, והוא ריחם על עצמו שיש לו יום כל כך קשה: לכתוב איזה מונולוג דפוק בבוקר, הילדים אחר הצהריים, ובערב הקבוצה הזאת. ונדמה שגם הזקפה שלו מרחמת על עצמה, מאבדת עניין, ולרגע רווח לו שאפשר לוותר, להדליק את המחשב, לגלגל עוד ג'וינט, מה כבר יקרה, להכין לעצמו קפה ולגמור עם זה כבר. הוא עוד יוכיח לפסיכולוגית ולכל האפסים שיהיו שם הערב שאולי הוא אבא גרוע ובעל דפוק, אבל לפחות דבר אחד הוא יודע לעשות יותר טוב מכולם: לכתוב.
הוא הדליק את המחשב, פתח מסמך חדש ובהה במסך רגע וקם. נכנס לחדר האמבטיה ולקח את קרם הלחות של ענת, חזר לספה ושפך לתוך ידו את הקרם הריחני - משהו עם למון גראס ופטצ'ולי - והחל לשפשף את עצמו וגמר מיד, ואז בא לו הרעיון. הוא הרי יודע ששיעורי הבית האלה הם מלכודת, היא אומרת להם לכתוב על המושג "אבא", כל מה שעולה להם לראש, אבל היא הולכת להשתמש בזה נגדם. הוא רואה את זה קורה, את הפראיירים האלה שבחיים לא היו בטיפול, שמשלמים כסף בשביל לקבל גאולה אינסטנט, מרק נמס בכוס, חוטפים את השוק של החיים שלהם. הוא רואה אותם קוראים מהדף כמו ילדים בטקס יום העצמאות, ואיך עלמה עושה את עצמה מקשיבה ואמפתית, כמו הפסיכולוגית שהיתה לו פעם, ואז בום.
ד"ר רוט היתה נותנת לו לשאת את המונולוגים הגמלוניים המתבגרים שלו, והיתה מביטה בו כמו עורב זקן, מהנהנת ומשחקת במחרוזות שלה. וכמה כעס היה בו אז, מצחיק אותו לחשוב על זה עכשיו, אבל גם מכמיר את הלב להיזכר בנער הדפוק והחרמן שהוא היה אז. בהתרסה הוא היה מביט בה, אבל גם, ואת זה הוא מבין רק היום כשהוא בן שלושים ותשע, במין תחינה: תצילי אותי מעצמי. והיא היתה נאנחת ואומרת, אילן - במלרע אמרה את זה, כמו המורות בבית הספר למרות כל הבקשות שלו - אילן, דברים קשים ועצובים אתה אומר. כך היתה מגיבה על המונולוגים שלו, גם אם דיווח על יום שגרתי בבית הספר או על חלום ארוטי, ובפגישות הראשונות היה נופל בפח האמפתיה שטמנה לו, נענה לחמלה שדמיין מהכורסה שלו, מטר וחצי ממנה, רק שולחן קטן ועגול מפריד ביניהם. והרי היה יכול לבעוט בה, בפסיכולוגית הזקנה, או בשולחן, להעיף לעזאזל את קופסת הטישו והשעון, שהופנה תמיד אליה והוא ידע לקרוא אותו גם מהגב. ויום אחד, כמה שבועות מתחילת הטיפול, עלה על דעתו שמשהו חסר, שמיצה את ה"דברים קשים ועצובים אתה אומר", ושעכשיו הוא מבקש המשך למשפט, ובקולו הנמוך, האדיש, של נער בן שש עשרה, אמר: את לא ממש עוזרת לי, את יודעת? וד"ר רוט חייכה, כאילו רק לזה חיכתה, ואמרה: אז בוא נראה איך אתה עוזר לעצמך, כאילו חיכתה כל הזמן להזדמנות הזאת לגלות לו שהוא פה כדי לעזור לעצמו. הוא מחה. אמו שלחה אותו לטיפול כדי שיעזרו לו, הרי אם הוא היה יכול לעזור לעצמו, הוא לא היה פה בכלל, נכון? אבל ד"ר רוט ציפתה כנראה גם לזה ואמרה: ברור, אילן, אתה צריך עזרה, אבל העזרה האמתית תבוא רק מבפנים, מתוכך, אני פה רק כדי לכוון אותך. אז מה, את שוטרת תנועה? אמר, והמשיך לבוא, אבל לא שיתף פעולה.
הוא התמיד בטיפול שנתיים כי פחד לאכזב את אמו. היא אמרה ששמעה דברים נפלאים על ד"ר רוט ההיא, איך היא יודעת לעבוד עם בני נוער, איך הצילה איזו בת של חברים מהתאבדות, אבל ככל שעבר הזמן התחפר עוד יותר בסירובו העקרוני לעזור לעצמו, ומדי פעם היה מציב לפני המטפלת שלו אתגר טיפולי חדש. תשיגי לי חברה, דרש ממנה פעם, אף אחת לא רוצה אותי, אז אולי את מכירה מישהי דפוקה שתתאים לי, ובשנה השנייה של הטיפול, כשאביו חלה בשחמת הכבד, פרץ מולה בבכי, בכי מוזר וסוער ונעים, ודרש שתתקשר לאמו ותסביר לה שכדאי לשלוח אותו לפנימייה, זה הדבר הכי טוב בשבילו, הוא לא יכול להיות בבית עם האיש החולה הזה. ד"ר רוט אמרה שהוא חייב למצוא כוחות להתמודד, שהמצב בבית בעייתי, היא יודעת, אבל לברוח זה לא הפתרון, והוא התעקש: זה כן, תדברי עם אמא שלי, עכשיו תתקשרי אליה, היא בעבודה, אבל ד"ר רוט המשיכה להניד בראשה והביטה בו כמו שמביטים בילד קטן שלא יודע כלום מהחיים שלו, וזה בדיוק מה שהוא רצה להיות אז: ילד קטן שלא יודע כלום מהחיים שלו. איך היא לא קלטה את זה?
הוא תהה אם הפסיכולוגית החדשה תקלוט יותר, אם תצליח לעשות לו שיקוף ביטחוני נפשי, כמו בשדה התעופה, אבל כבר ידע מה הולך להיות הערב. גם הג'וינט לא הצליח לעמעם את הצלילות הזאת שבה הבין פתאום שהעלמה הזאת, שמרגע שראה אותה בקליניקה שלה גרמה לו אי־נוחות פיזית ממש, היא שרלטנית, כמו כולן - לא קוסמת ולא נעליים, והיא הולכת לגרום לכל המפגרים האלה שיבואו הערב לשפוך את הלב בעניין אבא שלהם, רק בשביל להעיף להם סטירה בפרצוף, להגיד להם שאו־קי, באמת יפה ומרגש ומהלב מה שהם כתבו על אבא, אבל אין דבר כזה באמת "אבא", זה מושג תאורטי, שטפו לכם את המוח כל החיים, ועכשיו צאו מזה.
הוא נשען לאחור וניסה ללכוד את זנב המחשבה שנמלטה ממנו. רק לפני רגע התכתב במוחו עם מישהו התכתבות אינטנסיבית, ממש צחצח חרבות, ועכשיו כבר לא זכר עם מי ועל מה. אולי הג'וינט מתחיל להשפיע עליו, ומשפיע רע. הוא ידע שיש לו משימה ושכדאי שיגמור אותה כדי שיוכל לנמנם קצת לפני שיצא לאסוף את הילדים, ואולי יספיק גם לחטוף משהו בדרך, חומוס, למרות שכבר שבועיים זה מה שהוא אוכל בצהריים, חומוס־פול מתחת לדירה של יפתח. וברור שהיום כבר לא יגיע לכתוב, גם היום יסגור את יום העבודה הפיקטיבי שלו בלי לפתוח אותו, וכבר חודשיים לא כתב מילה. אפילו להסתכל על הסינופסיס של הפרק הראשון מלפני חצי שנה הוא לא מסוגל. הוא בהה במסך: מונולוג על אבא שלו. מה עושה לו המילה?
הסמן המתין בפינה הימנית העליונה כמו ילד היפראקטיבי מקפץ, כמו הילד שלו, הבכור, שמהרגע שנולד נדמה שהוא בתנועה מתמדת, בתזזית. הוא עצם את עיניו, כי הסמן, שנדמה שהוא עושה מולו תנועות כפיפה של למקומות־היכון־רוץ! עצבן אותו, ואז נזכר במיכאל התינוק בן השתי דקות המונח על בטנה של ענת. היא קיבלה את הלידה המושלמת שרצתה, בלי אפידורל, בחדר לידה פרטי עם פופים וכדורים ענקיים וחבל שהשתלשל מהתקרה - לידה בשאנטי: שעתיים וחצי צירים, חצי שעה לידה. חלום, אמרה הדוּלה, פשוט חלום, הלוואי על כל אחת.
הוא נזכר איך תמך בענת, ידיו תחת בתי השחי שלה, כשילדה בכריעה, בשקט, ופה ושם גם נמלטו ממנה קולות עמוקים, חייתיים. כמה תמימים הם היו בחדר הלידה ההוא, שהדוּלה פיזרה בו נרות ריחניים ועמעמה את האורות. תמימים, חשב עכשיו, ואיך עבדו עליהם.
מהרגע שמיכאל יצא, באחת ועשרה לפנות בוקר של השמונה בנובמבר 1998, אפוף במלמולי הדוּלה ובאנחות החיה הפצועה ובריחות לבנדר ולמון גראס ופטצ'ולי, מרגע שפקח את עיניו, אחרי שענת השתרעה על המיטה והדולה הניחה אותו עליה, נדמה היה שהתינוק לא מרוצה, העובדה שנולד בלידה חלומית לא עניינה את התחת שלו והוא פשוט לא רצה להיות כאן, בעולם הזה, מונח על בטנה של אמו, ומרגע שפקח את עיניו החל לצרוח, לנפנף באגרופיו ולבעוט, כאילו הבין שהגיע למקום הלא נכון, לעולם שאינו שייך אליו, ועד היום הוא מסרב להשלים עם זה.
ענת נפעמה כשמצא בכוחות עצמו את הפטמה שלה והחל לינוק ברעבתנות ובמקצוענות, כך חשב על זה כשהביט בשניהם - בענת העייפה, המדממת, המאוהבת, ובתינוק שינק בזעם, רגליו בוטשות ומטפסות על בטנה, ידיו נזרקות באוויר באגרופים קפוצים, כאילו הוא שוחה או רץ לאנשהו או מאיים על מישהו.
עליו? הוא עמד לצד המיטה, מתבונן בשניהם, מסיט קווצות שׂער רטובות מזיעה שנדבקו ללחייה של ענת. בחוץ החל לרדת גשם רך ומהוסס של תחילת חורף, והנרות מרצדים, השלהבות מהבהבות, והוא מקשיב לגשם ולקולות המציצה של התינוק ומאושר, הרי זה רגע מאושר, הוא חושב, אבל משהו מטריד אותו.
האלימות של התינוק מטרידה אותו, וכמה מיכאל לא התאים לתפאורה שנבנתה במיוחד לכבודו, איך בכה וינק ביחד, ינק ובכה, ובעט ושרט ונופף באגרופיו הסגולים, ואיך ענת ניסתה להרגיע אותו, ואיך צווחותיו התערבבו במוזיקה של הדיסק שהביאו, אולי משהו הודי, ניו־אייג'י, או נינה סימון או בילי הולידיי. מרגע לרגע נעשתה מתוחה ומודאגת יותר, אבל עדיין לא חשבה כמוהו שמשהו לא בסדר. הוא הציע לקחת את התינוק מידיה והרים אותו בזהירות, נזהר על הראש כמו שלימדו אותו, אבל בידיו היה לתינוק רע עוד יותר והוא ניסה להיחלץ, וכמה כוח יש לו, ליצור הזה, שנולד ארוך וגדול כל כך, עם המראה האוקראיני של סבא שלו. איזה ילד אלים, חשב, ושנא את עצמו על המחשבה ולא נפטר ממנה גם אחרי שהמיילדת לקחה אותו מידיהם לרחוץ ולשקול אותו.
ואחר כך חודשים ארוכים שכולם צווחות בלתי פוסקות ויניקה מלווה בבעיטות ומכות שמיכאל היה מנחית על ענת, על שדיה על החזה שלה על צווארה. זה לא כואב, היא היתה אומרת, שמחה שהתינוק אוכל כמו שצריך, אבל לא כמו שצריך הוא אכל, אלא הרבה יותר ממה שצריך. החלב המבעבע בפיו ניתז החוצה עם צווחותיו, בכוח היה צריך לנתק אותו מהפטמות שלה, ואז היה פולט ומקיא, לפעמים בקשת.
כמה מהר נשכחו הלידה החלומית והגשם הרך. עיניו התרוצצו תמיד וידיו הכו בלי הרף כל מי שנגע בו וציפורניו השאירו על העור חריצים אדומים ורגליו בטשו בעריסתו או טיפסו כשהוצמד לחזה כמו שעושה גור חתולים, וגם בגיל שנה עדיין לא חייך.
ובלילות הוא אִתם במיטה, פקעת של אי־נחת, פעם על בטנה של ענת, פעם על בטנו או בועט וצורח ביניהם, וכך הם ישנים־לא־ישנים שנה שלמה, והרופאים, נוירולוג, אף־אוזן־גרון וגסטרו, וגם אלטרנטיבי אחד שדקר אותו ורקח לו טיפות באך, אומרים שהילד סוער, זה הכול, שצריך לקבל אותו, לאהוב כמה שיותר, וענת בוכה: אני מנסה, אבל הוא לא נותן.
כאילו שמגע הסב לו כאב, ורק כשהיה באמת מותש היה אפשר להשכיב אותו על הפוטון שהניחו בשבילו על הרצפה בסלון, בלי צעצועים מסביב, בלי שמיכה, בלי מוביילים, בלי גירויים, כדי שדבר לא ייגע בו - אפילו את המאוורר הקפידו להרחיק ממנו כשגילו שהאוויר הנושב על עורו מטריף אותו לגמרי - רק אז עצם את עיניו ונרדם, ורק ברגעים האלה נראה סוף־סוף כמו תינוק.
הם עישנו המון בשנה הראשונה ההיא. עישנו כמו מטורפים. בתחילה ענת חששה, לא רצתה לסמם את הילד דרך החלב שלה, אבל הוא, אילן, אמר לה שזה לא רעיון רע בכלל. וכך, שלושה חודשים אחרי הלידה היתה מניחה את מיכאל על הפוטון בסלון ובאה למטבח ונעמדת לצדו ליד החלון הפתוח, ושניהם רוכנים החוצה ומעבירים זה לזה את הג'וינט. או שהיו עושים תורנות: הוא מעשן בחלון, וענת מתהלכת בסלון עם התינוק המתפתל בידיה, ואחר כך היא במטבח, והוא יושב על הספה ומיכאל על ברכיו, תינוק ענקי שעיניו מתרוצצות כמו גפיו ואי אפשר ליצור אתו קשר עין. ופעם, כשהיה שפוך לגמרי, פחות מדי שעות שינה ויותר מדי חשיש, אחז במיכאל תחת בתי השחי שלו והקפיץ אותו מעלה־מטה, ומיכאל, שהיה אז בן ארבעה חודשים, העיף לו סטירה בכף היד הפתוחה שהתעופפה כרגיל לכל הכיוונים. רק במקרה נחתה על לחיו, אבל כמה זה כאב.
ענת נכנסה לחדר מתפוצצת מצחוק ומסרבת להאמין. סטירה? היא שאלה, אשכרה סטירה? והוא אמר כן, אשכרה סטירה, והיא התגלגלה על הרצפה מרוב צחוק, מסטולה על כל הראש. וגם הוא התחיל לצחוק והמשיך להקפיץ את בנו הקפוץ, והיא אמרה: ואללה, מגיע לך, אילן, וכששאל למה, ענתה, הורשת לו את הגנים הדפוקים שלך, יותר אני לא מזדיינת אתך לעולם. ודווקא אז, אחרי שהניח את מיכאל על הפוטון והתעלם מצווחותיו ומנפנופי ידיו, דווקא אז הזדיינו, לראשונה מאז נולד התינוק. על השטיח הם עשו את זה, מיכאל צורח לידם, ונרדמו שניהם מיד. כשהתעוררו ראו את השעון הדיגיטלי של הממיר מהבהב 5:45 ואת מיכאל צורח, אבל בלי קול, צורח ב־MUTE, ואולי צווח כך כל הלילה עד שנגמר לו הקול, אבל כבר לא היה אכפת להם. זה היה הרגע הראשון של אי־האהבה.
לא שנאה. רחוק מזה. משהו נוקף יותר משהוא דוקר. היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך. ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם אלה שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך.
אולי על זה הוא יכתוב. זה ירשים אותם וגם יקנה לו נקודות זכות אצל עלמה, שדבר כזה בטח עוד לא שמעה. ואולי יתמרד ויגיד: על הזין שלו, יגיד לענת שלא הספיק, שהיה לו יום קשה עם הילדים. בטנו התכווצה מהמחשבה שבעוד שעתיים הוא אמור לקחת את מיכאל מבית הספר, כי אפילו שהוא בן עשר אסור לו לחזור לבד, ולא בגלל הכביש, יש שם מעברי חציה בשפע, אלא מפני שבפעם הראשונה שנתנו לו לחזור לבד, בשנה שעברה כשהיה בכיתה ד', הוא לא חזר.
ענת היתה אז בבית, והילד היה אמור לחזור כבר באחת. ברבע לשתיים, כיוון שעוד לא הופיע, ירדה לרחוב לחכות וחששה להתרחק, שלא יחזור הביתה ולא ימצא אותה. רק בשתיים ורבע, כשכבר התקדמה בכיוון אלנבי, צלצלה לאילן, ממש באמצע פגישה עם אנשי מחלקת הדרמה של "קשת" שנתנו לו הערות על הסינופסיס. הוא אמר לענת שהוא לא יכול לדבר עכשיו, והיא אמרה שמיכאל לא חזר ונשמעה היסטרית. מתחילת הפגישה היה עסוק בלהתחנף לאנשים של "קשת", שהבהירו לו שבתקופה כל כך קשה זה פשוט נס שבכלל לוקחים סדרה כמו שלו, עם נושא כזה, מי בכלל רוצה לעקוב אחר קורותיה של משפחה לא מתפקדת, עם אם אלכוהוליסטית, שמנה, מובטלת, ואב נידף ורדוף שעושה ככל יכולתו להציל את ילדיו מנחת זרועה, מניבולי הפה שלה (בתחילה נדמה היה לו שהתכסיס יעבוד, שאם יהפוך את אמו לנבל בסיפור יינתן לו המרחק שדרוש כדי ליצור, וכשגילה שאינו מסוגל לכתוב מילה, גיחך לעצמו: על מי הוא עובד, בעצם? ולא הצליח לבצע את חילוף התפקידים הנדרש שבו יהיה האב קדוש אמתי, כפי שהיתה אמו בעיניו, והאם תהיה הרשעית), ובאותו רגע - כשהוא תקוע עם פרויקט שבוער כל כך בעצמותיו עד שאינו מסוגל אפילו להצית את אש הפיילוט - מיכאל לא עניין אותו. הרגיז אותו שהילד גוזל ממנו כוחות, ולא רק כשהוא נמצא, אלא גם כשהוא איננו. בחצי פה ניסה להרגיע את ענת, והיא התחילה לבכות: בטח קרה לו משהו, לא היינו צריכים לתת לו לחזור לבד, והוא אמר: תירגעי, זה רק שבע דקות הליכה, ולשני האנשים שישבו אתו לחש שהוא מצטער, יש איזה משבר בבית, והם הנהנו בהבנה. הוא ביקש מענת לעדכן אותו, וכעבור עשר דקות סימסה לו שהשומר בבית הספר ראה את מיכאל הולך לכיוון אלנבי, וזהו, היא מתקשרת למשטרה.
היא לא נתנה לו לענות, סגרה, ורגע אחרי זה כבר היה אצלה תפוס. הוא נאלץ להסביר לאנשים שישב אתם שהוא חייב לסיים את הפגישה, הילד שלו עוד לא חזר מבית הספר ואשתו היסטרית. הבטיח שיתייחס להערות שלהם עד השבוע הבא ועזב את בית הקפה והתחיל ללכת גם הוא לכיוון אלנבי, כשהשיג את ענת בטלפון היא התייפחה ואמרה שכבר חרשה את כל האזור, עלתה וירדה באלנבי־בלפור, גם את ברנר סרקה ואת יוחנן הסנדלר וחצי ממזא"ה, והוא ביקש שתחכה לו בפינה של גאולה והתחיל לרוץ. כבר עשרים שנה לא רץ ככה, וזה הכאיב לו בריאות ובשוקיים, בקושי נשם. הוא ראה את ענת עומדת במעבר החצייה ובוכה. המשטרה, אמרה, ביקשה שנחכה שעה־שעתיים, אולי הוא סתם הלך עם חברים ולא הודיע, ואם הוא לא מגיע הם ישלחו ניידת. והוא חשב: איזה ילד חסר אחריות, כי לחשוב מחשבות אחרות לא היה מסוגל. לחשוב, למשל, שמיכאל נתקל בחסר בית או בעובד זר, או שאיזה פדופיל עושה בו מעשה סדום בחצר של אחד הבניינים באלנבי - אבל איזה בניין? איפה?
הם עמדו בצומת אלנבי־גאולה עשרים דקות בערך, ענת לא מפסיקה לבכות, והוא צועד הלוך וחזור בין פינסקר לטשרניחובסקי, עד שאמר לענת שכדאי שתעלה הביתה ותחכה שם, הוא ימשיך לסרוק את האזור. היא הנהנה, ולפני שהלכה התחננה שיתקשר אם הוא רואה משהו או שומע משהו, אולי יפגוש בדרך ילדים מהכיתה, וכשהתרחקה עבר בעיני רוחו על פני כל הבניינים באלנבי, עד הרצל הגיע, ואולי לקחו אותו לאנשהו במכונית, הדרימו אתו, הרדימו אותו, ושוב החל לרוץ, עולה בשינקין, פונה ימינה באחד העם, מגיע לבלפור, נעצר ליד שער בית הספר ומתחקר את השומר, שאמר שבטוח זה הוא, הילד, הוא מכיר אותו, ילד גדול, גבוה, נראה רוסי? ואילן הנהן, כן, נראה רוסי, והשומר נשבע שלפני שעתיים ראה אותו יורד לכיוון אלנבי, לבד, לא עם חברים, והוא בכה, את זה הוא זוכר.
בכה? שאל אילן, למה? והשומר אמר שהרבה ילדים בוכים, ככה זה, אולי רב עם חברים. וכשאילן נכנס לחצר בית הספר והתכוון לעלות למזכירות לקבל את רשימת הקשר של הכיתה, אמר לו השומר: אין לו הרבה חברים, לבן שלך, למה זה? ואילן הביט בו ואמר שאין לו מושג למה.
הוא נכנס לבית הספר, שהיה כבר שומם, וראה את המזכירה נועלת את דלת המזכירות, והיא פתחה לו והדפיסה את רשימת הקשר של כיתה ד'   3, ואמרה שלא היה היום שום דבר חריג, אפילו לא שלחו את מיכאל לפסק זמן. גם המחנכת, כשהתקשרו אליה, אמרה שהיה יום שקט, מיכאל עבד יפה והקשיב, לא הפריע, לא שיחק עם אף אחד בהפסקות, אבל על זה הרי סיכמו שידברו בהזדמנות, איך אפשר לעזור לו להשתלב. בדרך החוצה הנהן לשומר והתחיל לטלפן מהסלולרי. בחר בשם הראשון שנשמע לו כמו שם של בן, עילַי, ואמו של עילַי ענתה ואמרה: אוי ואבוי, רוצה שאשאל אותו? והוא אמר שכן, וחיכה על הקו, ותוך כדי הליכה מהירה במורד בלפור שמע את עילַי צועק לאמו מתוך בליל קולות שעלו מהטלוויזיה - משהו בערוץ הילדים, שגם מיכאל נהג לראות בדיוק בשעה הזאת - אני לא חבר שלו בכלל, והאמא אמרה שעילַי לא יודע, מצטערת שלא יכלה לעזור, ובמספר השני שחייג אליו, אמא של תומר, לא היתה תשובה, ובשלישי, אבא של גיא, ענה לו גיא עצמו בקול עולץ וסיפר שלא היה היום בבית ספר, הוא ביום כיף עם אבא בעבודה, ואז נזכר שאבא של גיא הוא הבעלים של הביסטרו ההוא ברוטשילד, ודמיין את גיא מתרוצץ במסעדה של אביו והולך אתו לכל מקום, אב ובן, והתגעגע אל מיכאל, ששום מתיקות לא היתה בו ועשר פעמים ביום היה עליו להזכיר לעצמו שהוא בסך הכול ילד, ילד, ילד, ועוד הילד שלו. וכשעמד לטלפן למספר הרביעי ברשימה, צלצל הפלאפון, וענת אמרה שזהו, הוא הגיע. פתאום. לפני שנייה נכנס. לא רוצה להגיד איפה היה. ישר הלך לראות טלוויזיה. בוא לא נעשה מזה עניין, אילן, הוא רואה עכשיו את התוכנית שלו. הוא צריך להירגע קצת.
לתוך השרפה שהשתוללה אצלו בריאות מכל הסיגריות שעישן תוך כדי הליכה ומכל הדיבורים בפלאפון נזרקה באותו רגע חבית בנזין, וכבר לא עניין אותו מה קרה לבן שלו, כי הרגיש שאותו זיינו בתחת, ומי שאחראי לזה, בנו המגודל, הבכיין, חסר החברים, רובץ עכשיו על הספה בסלון ושותה פאנטה מול ערוץ הילדים.
הוא התיישב על ספסל בתחנת אוטובוס באלנבי והדליק עוד סיגריה. השעה היתה כבר כמעט ארבע. הילד שלו נעלם לו מהמכ"ם לשעתיים ועכשיו חזר לראות את ערוץ הילדים, הילד הזה שמרגע שיצא לאוויר העולם לקח לו את כל האוויר מהריאות.
כשענת התקשרה הוא לא ידע מה היא הולכת לומר וגם לא היה אכפת לו, אבל היא רק ביקשה שיאסוף את עילם מהגן כי היא לא רוצה להשאיר את מיכאל לבד, ושימהר, כבר עשרה ל־, והגננת שונאת שבאים לה ברגע האחרון. הוא התחיל ללכת בכיוון שינקין ופנה לרחוב העבודה, וכבר שמע את המולת הילדים מאחורי השער של אשכול הגנים וראה את המכוניות החונות בדאבל פרקינג ואת ההורים הממהרים לאסוף את ילדיהם, וכשהגיע, בארבע בדיוק, ראה את עילם עומד מחוץ לגן, ליד הגננת, שלא הבינה מה קרה היום, הילד כבר חצי שעה חסר מנוחה, הוא רגיל שבאים קודם. הוא אסף את עילם בזרועותיו ונדהם שוב ממשקלו, כמה הוא קל ונוצתי, הילד הזה שדומה לענת בצבעיו ובעיניו הגדולות, השקדיות, ארוכות הריסים, הילד הזה שכולו ילדיות. הגננת הדביקה נשיקה ללחיו ואמרה: מתוק, כזה מתוק הקטן שלכם, במבי, כי הרי גם את מיכאל הכירה, שנתיים היה אצלה בגן ועליו היתה אומרת שהוא חכם ורגיש ומיוחד, וה"מיוחד" הטריד אותו כבר אז, ה"מיוחד" שבא במקום ה"מתוק".
הם יצאו מהשער וצעדו מערבה, ועילם ביקש שיעצרו בפיצוצייה ויקנו לו חטיף או ארטיק או קרמבו, אם כבר יש קרמבואים, והוא אמר לו: אין, עוד לא חורף, אולי עוד חודש יהיה. הילד התעקש שיש, אבל היה מוכן להסתפק בכל דבר, כי בכל פעם שאביו לקח אותו מהגן עצרו לקנות משהו, וגם היום חיכה לזה, לא מודע כלל למצב החירום, לא רואה שאביו נשרף מבפנים ועומד להתבקע כמו גזע עץ. הוא המשיך להתעקש ורקע ברגליו, אף פעם לא התנהג ככה, והתקפי הזעם היו שייכים באופן בלעדי לאחיו, ואילן, אפוף כולו באיזה אבל מסמא כמו עשן, גרר אותו בידו וכך חלפו על פני הפיצוצייה הקבועה שלהם, עד שעילם השתחרר מלפיתתו ונעמד בפתח. כמה קל היה לפתור את העניין במקום, להיכנס ולקנות לו משהו - וכבר בכניסה היה אפשר לראות את קרטון הקרמבו מונח על הדלפק - אבל הוא רצה להכאיב למישהו ולכן מיהר לפיצוצייה להרים בידיו את עילם המייבב. אין לי כסף, אמר, לא לקחתי את הארנק, והרי המוכר הכיר אותם וכבר רשם לו כמה פעמים על החשבון. אין לי גרוש, עילם, התחנן, אחר כך נלך לקנות, אבל הילד, שידע שאין "אחר כך" במשפחה שלהם, אחר כך יהיו הוריו עסוקים באחיו, תבע בתקיפות את הממתק. המוכר יצא ואמר, נרשום לכם, מה הבעיה, תקנה לו משהו שיפסיק לצעוק כבר, אבל הוא עמד בסירובו ונהנה להתבצר בו, והסירוב הזה הכניס אותו לאופוריה משונה: היום לא קונים כלום וזהו. אני לא הייתי אמור לאסוף אותו בכלל, הסביר למוכר, שלא הבין על מה הוא מדבר וגם הוא עצמו לא הבין, ולכן המשיך בהסבר: הוא היה בפגישה חשובה עם אנשים מהטלוויזיה, קונים ממנו סדרה, ענת היתה אמורה לאסוף את עילם. אבל המוכר לא התעניין בסיפור, ובמקום זה הציע לתת לילד קרמבו מתנה, רק שיירגע כבר, ועילם צרח ובעט והפיל את מעמד העיתונים.
צריך היה אז קורבן ולא היתה אפשרות אחרת, אז הוא תפס בו בכוח, בגוף השברירי הרופף של הילד הזה, הבמבי, ונשא אותו הביתה והניח אותו על הרצפה לרגלי אחיו העצום, שבהה בעיניים ריקות בערוץ הילדים. בלי לומר מילה לענת לקח את הארנק ואת הלפטופ ויצא מהבית, ובראשו התמלמלו שמות הילדים שברשימת הקשר המקופלת בכיס מכנסיו, כנראה צילם אותה בראשו כשעוד חשב שאיבד את בנו: אביב, איתי, בן, עוד בן, גיא, דין, הראל, זהר, זיו, יהל, יובל, עוד יובל, ליה, מור, מיכאל, מיקה, מתן, נעמה, עפרי, עוד עפרי, שגיא, שחר, שקד, עוד שקד. כמו על טלפרונטר התגלגלו השמות מול עיניו, כולל שמו של הילד שלו, שהיה שַם רק עוד שם ברשימה, אחד מה"מ"מים" - מיכאל, מיקה, מתן - מוזר, מופרע ומסוכן. כך הלך ברחובות, שעתיים או שלוש, עד שהרגיש שהוא יכול לחזור לדירה בלי לכסח לילד את הצורה.
בערב, אחרי שעילם נרדם ומיכאל המשיך לצפות בטלוויזיה בסלון בלי שום קשר עין אתו או עם ענת או עם הדברים שריצדו מולו על המסך, נכנס לחדר הילדים ורכן אל עילם לנשק אותו, כמו שהיה עושה בכל ערב, אבל זה לא הספיק, ממש לא. הוא נשכב בשקט לידו, נצמד אל גבו המתעגל כקונכייה ונשק לשערו ומלמל לתוך אוזנו מילים מתוקות, וכבר חיכה שהבוקר יגיע ואז יתנדב לקחת אותו לגן, ובדרך יעצרו בפיצוצייה והוא יתקן את מה שקלקל.
לפני שהלכו לישון ענת אמרה לו שעילם כבר מזמן שכח מה שקרה, שאחר הצהריים היה עליז ושמח כרגיל, ושככה זה ילדים, הם מוחקים, עוברים הלאה, אבל הוא ידע שזה לא נכון. בשש בבוקר התעורר, בלי שעון, וניגש להעיר את הילד והלביש אותו במהירות וצחצח לו את שיניו ומזג לו שוקו, ובזמן שהוא שתה, תוהה קצת על תשומת הלב הזאת, הכין לו כריך לגן עם שכבה עבה של שוקולד והכניס גם פרי ובקבוק מים, והם יצאו מהבית והלכו במהירות בכיוון שינקין. ליד הפיצוצייה נעצר, והמוכר, שגם הוא כנראה כבר מחק ועבר הלאה, חייך אליהם ושאל אם עכשיו הם רוצים קרמבו, וכמעט בצעקה אילן אמר: כן. שניהם הביטו בעילם כשקילף את העטיפה וליקק את ציפוי השוקולד ונגס בענן הדביק, והמוכר אמר: מתוק, הילד, והוא אמר: מתוק, באמת מתוק, ובלבו אמר: מחוק, וגם על עצמו חשב, ועל אביו שהיה מפצה אותו בדברי מתיקה קטנים על פשעים גדולים, ואמר לעצמו שהנה, גם הוא נהיה כזה, מניאק בדיוק כמו אביו - מניאק. עוד מילה ב"מ"ם".

דני
מניאק, מה לעשות, אבל זו המילה הראשונה שעלתה בראשו כשאמרו לו לחשוב על אבא שלו. ברגע הראשון התבייש, כי נכון שאביו היה בן זונה רציני, אבל כל השנים לא חשב עליו במונחים כאלה, אלא חשב עליו פשוט כעל האיש שהרס לאמו את החיים.
האמת היא שאין לו הרבה זיכרונות ממנו. הפילטרים שלו מספיק מתוחכמים ומתחשבים כדי לסנן בשבילו תמונות ולהשאיר אותו עם איזה קליפ שהוא רואה בכל פעם שהוא מנסה להיזכר באביו, אבל מיד הוא רואה גם את אמא שלו ואיך לא הגיע לה כל מה שעברה, ואיך בגלל הדפוק הזה נהפכה בן־לילה מאישה יפה בת שלושים וחמש לחורבה מהלכת. ככה הוא זוכר את זה, את הבוקר הראשון שהוא ואחותו אסתי התעוררו אל תוך דירה בלי אבא, ואיך אמם נראתה פתאום כמו הדמות ההיא מהסרטים המצוירים שהוא ואחותו אהבו, זאב הערבות שרודף אחרי הציפור שעושה לו ביפ־ביפ, האף שלו מעוך והפרווה חרוכה ומעלה עשן - ככה היא נראתה, אמא שלהם, בבוקר אחרי שאבא שלהם ברח. ביפ־ביפ. אמו היתה אצל השכנה, ואבא שלו לקח את המעיל חורף שלו ואת הארנק וכמה תעודות בתוך שקית, והלך, כמו שאומרים, לבלי שוב.
אז כן, מניאק, זה מה שהוא היה, כנראה, והוא רוצה לקוות שהוא מת, אבל לא מעז, שלא ירגיש אשם אחרי זה, ולא שהוא מאמין בכוח של מחשבות רעות. רונית, לעומת זה, מבלה חצי מהחיים שלה בלהרגיש אשמה - מה עשתה לא בסדר, איפה טעתה בחינוך, בערכים שהנחילה לבנות, בטוחה שרק בגללה הן מתנהגות כמו שהן מתנהגות היום, והוא יודע שזאת תכונה נשית מובהקת, אשמה, מכיר את זה מאמו ומאחותו, רק שהוא לא מוכן לשתף עם זה פעולה. הוא לא אשם בכלום.
יש לו תאוריה על רגשות אשם והוא ישמח לשטוח אותה לפני מישהו, לפני עלמה והקבוצה אם אי־פעם ייתנו לו להשחיל שם מילה. אשמה, לדעתו, זה רגש מיותר שלא מוביל לשומקום, גוזל אנרגיות, ובן אדם, ובייחוד אם הבן אדם הורה, חייב לשמור על האנרגיות שלו, כי אחרת אלוהים ישמור ואלוהים יעזור, וזו בדיוק הבעיה, שאלוהים לא שומר ולא עוזר ולא כלום. רק שאנשים לא מבינים את זה, חוזרים בתשובה, מחפשים תשובות ופתרונות אצל מישהו שלא קיים, וגם אם כן, די ברור שאין עם מי לדבר, שגם הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו סובל בזמן האחרון מהפרעת קשב, כמו כל הילדים.
יש בו כעס, נכון, כעס ותסכול מאיך שהדברים נהיו, מאיך שילדים גדלים היום, מאיך שפעם לא היה צריך קילומטרז' אצל פסיכולוגים בשביל להיות אבא או אמא והיום כן, ואין לו כוח לזה, אבל רונית ישבה לו חצי שנה חזק על הראש שיסכים ללכת לקבוצת התמיכה הזאת, מה יש לו להפסיד. המנחה, אומרים עליה שהיא קוסמת, אין עליה, וכבר היו כתבות בהארץ ובידיעות ואנשים מדברים עליה בפורומים באינטרנט, אז שיבוא רק לפגישה או שתיים, מה כבר יכול להיות, ומהצצה באחת הכתבות האלה שרונית גזרה ושמרה בשבילו הבין שהיא גם יפה מאוד, העלמה הזאת, וחשב לעצמו, אז מה רע? הוא יֵשב שעתיים בשבוע מול אחת שנראית ככה וייהנה, והנה עכשיו הוא מצטער על זה. כבר שמע מכמה מכרים שהיו בטיפול פסיכולוגי שברגע שנכנסים לזה מתחילים להרגיש אשמים, אפילו שאין על מה. אבל מה אכפת להם, לפסיכולוגים, מה אכפת להם לשכנע אנשים שהם אשמים במשהו, שהם חרא של הורים - זאת הפרנסה שלהם, מה עוד יש להם לעשות.
אבא שלו, לדוגמה, ברור לו שאיפה שהוא לא נמצא, חי או מת, לא סובל משום רגשות אשם, והיום, בגיל ארבעים ושתיים, שזה בדיוק היה הגיל של אבא שלו כשנטש, נדמה לו שהוא יכול לראות את הדברים מנקודת המבט שלו, למרות שבפועל הוא היה הורה רק חמש שנים עד שערק. ברגעים מסוימים, כשהוא מנסה לדמיין מה גורם לאדם לעשות מעשה קיצוני כזה, לעזוב אישה ושני ילדים קטנים, עולות בו כל מיני מחשבות. זה שהאיש הרגיש לכוד, זה מובן מאליו, לא צריך פסיכולוג בשביל זה. זה שהוא קרע את התחת בעבודה בתור נהג הובלות ואולי נשבר לו לפרנס אישה וילדים, יכול להיות שגם זה קשור, אבל גם הגיל משחק, משהו פשוט קורה לגבר בגיל הזה, משהו חשאי, פנימי, בלתי מוסבר. ולא משנה אם יש לך אישה יפה ומסורה, שני ילדים בריאים, בית, פרנסה טובה, כל זה נהיה לא רלוונטי בתוך רעידת האדמה שאתה חווה בתור גבר בן ארבעים ושתיים. פתאום האדמה מתבקעת לך מתחת לרגליים, ואתה מוצא את עצמך רגל פה ורגל שם, במין פישוק קיומי - הוא טפח לעצמו על השכם על הניסוח הזה שעלה בו פתאום - ואתה צריך להחליט מהר לאיזה צד לקפוץ, ואבא שלו החליט מה שהחליט.
ולא שהוא סולח לו. האיש עשה מעשה נבלה. בשנייה אחת הרס משפחה, אבל לאחרונה, בשנתיים־שלוש האחרונות, נדמה לו שהוא מתחיל להבין שיכול להיות שקרו אצל אבא שלו כל מיני תהליכים, איזו פעילות סֵסמית מה שנקרא, אפילו הוא מתחיל לחוש את זה עכשיו, לא חס וחלילה בכיוון של לעזוב את הבית או משהו כזה, אלא דווקא בדברים קטנים. יכול להיות, כמו שרונית אומרת, שזה קשור למה שקורה עם הילדות, גיל ההתבגרות וכל זה, שכולם יודעים שזו תקופה שמכניסה את כל המערכת ללחץ, אבל זה לא רק זה, לא יכול להיות.
מה שהכי חשוב זה שהוא יודע, והוא עבד על זה קשה, שהוא האבא הכי טוב שיכול להיות, ומצדו הבנות יכולות ללכלך עליו אצל הפסיכולוגיות שלהן כשילכו פעם, כי כל הילדים מגיעים בסוף לפסיכולוג, אבל הוא נקי מאשמה. לא מושלם, ברור שלא, אף אחד בעולם לא מושלם, אבל בתור הורה הוא בסדר גמור, ולא מוכן שמישהו יבוא ויגיד לו, נגיד, שהוא לא מתנהל נכון מול נטע וסיוון, או לא קולט שהן בגיל ההתבגרות. והוא גם קרא את הספר: THE GOOD ENOUGH MOTHER, אפילו באנגלית קרא אותו, וחושב שחייבים להוציא ספר המשך, איזו קונטרה: THE GOOD ENOUGH FATHER, למשל, כי הוא, למשל, ישמח לקרוא אותו. הוא אפילו ישמח לכתוב אותו, אלא שהוא לא יודע לכתוב. בזה, למשל, הוא גרוע. הוא מודה. תנו לו לקרצף משהו, הוא יקרצף אותו עד שיסנוור, זה הרי המקצוע שלו, ובבית מה שהוא יודע לעשות הכי טוב זה להיות אבא של הילדות האלה. הגדולה, שתהיה בריאה, יכולה להגיד עליו מה שהיא רוצה לפסיכולוג שהיא כל הזמן מאיימת שתלך אליו, אבל הוא יודע: הילדה לא צריכה טיפול, היא צריכה לגדול. זה יהיה הטיפול שלה. אין טיפול יותר טוב מזה, וזה בחינם. ככה הוא גדל ויצא בסדר גמור.
היא בת ארבע עשרה וחצי, הוא אומר לרונית, זוכרת איך את היית בגיל הזה? והיא אומרת שהיא זוכרת, אלא שהיא לא היתה כזאת, לא כל כך כועסת, והוא אומר לה: רונית, כשאת היית בת ארבע עשרה לא היה על מה לכעוס, לא היה כזה מבחר כמו שיש היום, והיא אומרת שהיה, תמיד היה, והוא אומר לה שהיא טועה, העולם הרבה יותר חרא היום, והילדים - את חושבת שהם לא יודעים את זה? הם יודעים ועוד איך, והם חכמים יותר מאתנו, וזו בדיוק הבעיה.
וברור שהם מנצלים את זה, עושים על זה קופה. אם העולם נהיה מקום כזה דפוק, למה שהם יהיו בסדר? בדור שלו, לפני שלושים ומשהו שנה, הוא לא זוכר שהיו כל כך הרבה ילדים עם כל כך הרבה בעיות, לקויות למידה והפרעות קשב ודיסלקציות ואנורקסיות, וילדות לא הזדיינו בגיל ארבע עשרה. זה לא.
אז היו פה ושם חריגים. תמיד היו בכיתה את החבר'ה האלה, מופרעים, קראו להם, או פושטקים, ובעיניו יותר יפה לקרוא לזה ככה מאשר הפרעות קשב - המורה העמידה אותם בפינה, או הוציאה אותם, והיו גם מופרעים כבדים שהשעו אותם או זרקו אותם מבית הספר והם הסתובבו ברחובות, אבל בגדול, הם בסך הכול היו ליצנים. זה מה שהם היו, ליצנים, וכמה מהם, והוא יכול לתת שמות, נהיו קליברים היום. אנשים שתורמים למדינה. תפסו עמדות בהיי־טק ובכלכלה וברפואה ובפוליטיקה ובצבא, איפה לא, ובייחוד ההוא שהיה הולך מכות עם כולם, כולל, פעם אחת, עם המנהלת, שמה נהיה ממנו היום - הוא מנהל מחלקה קרדיולוגית, סגן מנהל אולי, אבל לא משנה. רפי נאנוס קראו לו, היום הוא דוקטור בישראל, והוא יכול לתת עוד דוגמאות. וכן, אולי היתה פה ושם איזה ילדה שלא כל כך אהבה לאכול ועשתה פה ושם דיאטות, אבל לא כמו היום, וילדות לא קיבלו ציצים בגיל שמונה ומחזור בגיל תשע כמו שקרה לבת אחותה של רונית, ובגלל זה הילדה צריכה לקחת כדורים להפסקת המחזור כדי שלא תיעצר לה הגדילה, שלא תהיה גמדה. וכואב הלב לראות ילדה מתוקה, תלמידה מצטיינת, קסם של ילדה, שכבר בגיל תשע הכניסו אותה לגיל הבלות.
זה לא ההורים אשמים, זה חייב להיות משהו אחר. לא יכול להיות שזה ההורים, כי להגיד את זה, זה להחמיא לנו, חשב, כאילו שיש לנו מספיק כוח והשפעה להפוך דור שלם להיפראקטיבים ודיסלקטים ואנורקטיות וכאלה שמזדיינות עוד בגיל הרך, כאילו שאנחנו אלוהים. זה חייב להיות משהו אחר, סביבתי, הוא לא יודע מה, אולי זה קשור לחומרים שבאוכל, כמו שאומרים, ולטלוויזיה ולאינטרנט, אבל זה לא נשמע לו הגיוני. משהו קרה. משהו איום ונורא קרה, ולא הוא ולא רונית ולא כל הבכיינים האלה בקבוצה אשמים בזה.
אז בשביל מה לשלוח את הילדים לטיפול? חבל על הזמן, חבל על הכסף. הילדה עוד תיפול לו על איזו פסיכולוגית שתשב מולה עם מטאטא בתחת, עם הבגדים היפים שלה והתספורת קארה שלה, ותגיד לה: זה בסדר, נטע, את יכולה גם לא לדבר, מותר, אז בשביל מה שתלך לטיפול אם לא תדבר, כי לשתוק היא יכולה גם בבית. אבל רונית מתחילה לחשוב שהיא אמא רעה, וכשהיא מתחילה עם ההלקאה העצמית שלה הוא אומר לה: רונית, את לא אמא רעה, את אמא מספיק טובה, תקראי את הספר.
ומה שבאמת מדאיג אותו זה שמרוב שרונית עסוקה בנטע היא מסרבת להודות שמתפתחת אצלם חזית אחרת, סיוון. סיוון, היא אומרת, יש לה חוסן, היא תסתדר, וזה מרתיח אותו: תסתדר? איך תסתדר? היא לא אוכלת. מאיפה יהיה לה חוסן אם היא תגווע ברעב? והיא אומרת, היא לא הפסיקה לאכול, אל תגזים, רק שומרת על הגזרה שלה, וזה בסדר שתרכוש כבר עכשיו הרגלי אכילה נכונים, ומזכירה לו שבמשפחה שלו יש נטייה לעודף משקל. אחותו, שתהיה בריאה, כבר מזמן לא יכולה להגדיר את עצמה כ"מלאה" או "נשית" כמו שעשתה באתרי היכרויות כשהיתה שם, וגם הוא, אם כבר מעלים את הנושא, לא יזיק לו להוריד איזה חמישה קילו. ובכל זאת, הוא לא מבין מה נכון או בריא בלהתקיים על רבע מילקי ושניצלון תירס אחד ביום, אחד הקטנים האלה בצורת כוכבים, ועל גלונים של דיאט קולה כדי לסתום את התיאבון, ולא מבין איך רונית לא נבהלת מזה שהילדה ירדה כבר, הוא מעריך, איזה שלושה קילו לפחות בשנה האחרונה. וגם קודם היתה מאוד רזה.
לא. הוא לא מזדהה. לא מזדהה עם האנשים האלה שהולכים לקבוצות תמיכה ומזיינים את השכל על כמה שהם חרא של הורים, על כמה שהם עושים נזק לילדים שלהם ועכשיו רוצים לדעת איך מתקנים. לא רק שהוא לא מזדהה, הוא חושב, אנשים כאלה, קוטרים מקצועיים, מגעילים אותו, ובא לו להגיד להם: חבר'ה, תתעוררו, מה יש לכם? די כבר עם כל האשמה הזאת, די. זה נהיה יותר מדי אופנתי להיות אשמים. יש בעיות? בואו נפתור אותן. כמו גדולים, לא כמו חבורת תינוקות יללניים - כמו מבוגרים.
הוא כבר יודע מה יהיה הערב. ברור לו. הוא יתגבר על המבוכה ויקרא לפני כולם את השתיים וחצי שורות שרשם על אבא שלו, כי פייר, מה כבר יש לו להגיד: הכרתי אותו שלוש שנים. הוא עבד בהובלות, התפוח לא נפל בסוף כל כך רחוק מהעץ. יש לי חברת ניקיון מהמובילות בארץ. צחוק הגורל: אבא שלי היה נהג של חברת הובלות, והנה גם אני מוביל בתחומי (מצאה חן בעיניו ההתחכמות הזאת). מוצא רומני. איש קירח ושמן, זהו. אה, ואולי אחותי ואני קצת דומים לו במראה.
זה מה שהיה לו לכתוב. ואז ישאלו אותו למה הוא פה, והוא יגיד את האמת, יגיד שהוא פה בגלל שאשתו חושבת שהם צריכים לבוא, אבל הוא, אישית, מרגיש שהוא יכול להסתדר בלי זה, ושאם כבר מדברים פה בשיא הכנות, חבל לו על הכסף. ורונית תתבייש בו, כרגיל, בכל מקום היא מתביישת בו, גם באירועים ומסיבות וכאלה, מחשיבה את עצמה משכילה ואינטלקטואלית רק בגלל שהשלימה תואר ראשון באוניברסיטה ועשתה תעודת הוראה.
ואז היא בטח תגיד, העלמה הזאת, שהוא כבר עשה עליה גוגל וקרא כל פיסת מידע עליה והיה קצת מוטרד מזה שאומרים שהיא עובדת בשיטות לא קונבנציונליות ותהה במה מדובר, הוא הרי אדם קונבנציונלי כל כך, וחוץ מזה שהיא נראית עשר, הוא לא ממש מבין מה הגליק הגדול וכל הרעש שיש סביבה. איך שלא יהיה, היא בטח תשאל למה הוא בחר להיות פה הערב, והוא יגיד שזהו, זה העניין, הוא לא בחר להיות פה, ובשביל לא להישמע מתנשא גם ישתף ויגיד שיש להם בבית בעיה רצינית, ככה הוא יגיד, ולא איזו חרְטה על סמכות הורית וכל מיני זיוני שֶכל שכל היללנים בטח יצטטו מכל מיני סדנאות שהיו בהן בעבר, כאילו הלכו לאולפן ולמדו שפה חדשה, שפה שאין סיכוי ללמוד, כי מראש הוא בא באַנטי. הוא לא בא לכאן ללמוד שפות חדשות, מצטער, הוא בא לעבוד. יש לו ילדה שלא אוכלת, והוא רוצה לעזור לה. יש לו ילדה שהורגת את עצמה, והוא רוצה שתחיה. זו חובתו הבסיסית כאבא, להפריע לה למות.
היא אנורקטית, הוא אומר לרונית שוב ושוב, אבל היא אומרת שהוא היסטרי, שכל הילדות בגילה סופרות קלוריות, ורוצָה שידברו על נטע, אם כבר מדברים על בעיות דחופות. לנטע יש חבר בן תשע עשרה, חייל בגלי צה"ל, והם כבר מקיימים יחסים מלאים וזה מכניס את רונית לוויברציות מטורפות. גם אותו, הוא מודה, קצת מזעזע לחשוב שהילדה, עוד לא בת חמש עשרה, כבר מזדיינת - הנה הוא אמר את זה במפורש ויודע שרונית היתה מתעלפת על המקום אם היתה שומעת אותו, כאילו שאם לא יגידו את זה, זה לא יהיה נכון - מזדיינת עם איזה בלונדיני רזה עם מדים קרועים ואוזנייה של MP4 תקועה לו כל היום באוזן, אבל הוא אומר לעצמו: או־קי דני, זה הרע במיעוטו. הוא יודע איזה מטורפים מסתובבים בחוץ, פדופילים יושבים ומאוננים מול המחשב כשהם עושים צ'טים עם ילדות יותר קטנות מנטע, יותר קטנות מסיוון אפילו, אז אם נטע מזדיינת עם ילד בן תשע עשרה נחיה עם זה, הוא אומר לרונית, אבל היא לא משתכנעת.
לסיוון הוא דואג. הוא רואה לה עצמות במקומות שלא ראה קודם. השכמות שלה בולטות, והברכיים נהיו ענקיות ועגולות כמו כדורי טניס, ועצם הבריח שלה, הוא רואה איך היא מסתכלת עליה בהערצה במראה, כאילו מה? מה יפה בעצם בריח בולטת? והוא דואג, כל כך דואג שבלילות יש לו חלומות על שלדים שמסתובבים בבית בשקט ורובצים על הספה ורואים טלוויזיה, בדיוק במקום של סיוון, והשלט מונח בתוך האגן החלול שלהם, והם מזפזפים או סתם בוהים, כמו הילדה שלו. כמעט בכל לילה הוא חולם על שלדים, ורונית לוחצת עליו לדבר על זה עוד הערב, במפגש הראשון של הקבוצה, כדי להוריד מהלב ולשמוע מה יש לפסיכולוגית להגיד וגם להיות ראשון בתור, כי שמעה שבטיפול קבוצתי יש תחרות מטורפת על זכות הדיבור. אבל מה פתאום שיחשוף את עצמו ככה, בשביל מה? בשביל שהעלמה הזאת תפרק אותו לחתיכות ותחלק לקבוצה? פולקע להוא, כנף להיא, תודה רבה, אבל לא.
הוא מאמין שחלומות הם עניין פרטי. כביסה מלוכלכת של הנפש לא מוציאים החוצה. אפילו את רונית הוא לא התכוון לשתף, אבל אתמול בלילה הוא התעורר בוכה, ממש התייפח במיטה בלי שליטה, וכשרונית התעוררה ושאלה מה קרה, סיפר לה, והיא חיבקה אותו כמו שמחבקים ילד. אמרה שיהיה בסדר, סתם חלום מפחיד, והוא התחנן שיעשו כבר משהו בקשר לסיוון לפני שיהיה מאוחר מדי, ואז, אולי כי ריחמה עליו - לא יצא לה הרבה פעמים לראות אותו בוכה, אולי רק פעם אחת, כשאמא שלו מתה - הבטיחה שתתייעץ בבית הספר עם מישהי שלבת שלה היתה בעיה כזאת. הוא ידע שהיא לא תעשה עם זה כלום, אבל שמח שלפחות היא מודה שמשהו לא בסדר, אבל אחרי רגע היא כבר שאלה אותו אם לא מטריף אותו לחשוב שנטע ועמרי אתה יודע, נו, אתה יודע, מעבר לקיר?
תגיד, דני, אתה חושב שהם עושים את זה עכשיו? היא שאלה, והוא ניסה לא להתעצבן שהיא ישר מעבירה נושא, ואמר לה: לא, הם לא עושים את זה עכשיו. אבל איך אתה יודע? היא שאלה, והוא הרגיע אותה שתסמוך עליו, שהוא מרגיש את זה בעצמות שלו, שהם ישנים עכשיו כמו תינוקות, ושאל אם ראתה במקרה מה סיוון אכלה היום, היא אכלה משהו? פסטה, רונית ענתה, והוא שאל כמה? והיא אמרה שהיא לא יודעת, אולי חצי קערה. חצי קערה או חצי כוס? כי הוא יודע שסיוון לוקחת לעצמה פסטה בכוס מדידה, והוא לא ויתר ושאל אם לפחות היא שמה משהו על הפסטה, קטשופ, שלפחות יש בזה קצת ערכים תזונתיים, והיא ענתה שלא נראה לה, וגם מאז שהיתה תינוקת היא אוהבת פסטה בלי כלום, ולא הסכימה לרדת מהנושא של נטע ועמרי. מאיפה לו להיות כל כך בטוח שהם לא עושים את זה עכשיו, היא חקרה אותו, ואז, אולי בגלל שכעס עליה שהיא מעבירה נושא, החליט להתגרות בה. ומה אם כן? הוא שאל, והיא אמרה: די, בוא לא נדבר על זה, והוא ענה, אבל את זאת שרוצה לדבר על זה כל הזמן, ובכל זאת הרגיע אותה שהם לא עושים את זה, וחיבק אותה עד שנרדמה והשאירה אותו לבד עם השלדים שלו.
הוא שיקר. הוא ידע מה קרה באותם רגעים מעבר לקיר, בחדר של הילדה. מאז ומתמיד היה לו כישרון לדעת מה קורה עם הבנות שלו בכל רגע ורגע. הוא מחובר אליהן, ובעיקר אל נטע, ומאז שהיא נולדה הוא יכול לנחש מה עובר בראש שלה.
וכמו שהוא רואה את סיוון לוקחת פסטה מהמסננת בכוס מדידה, ככה הוא ידע שלפני כמה דקות עמרי גמר לנטע בין הציצים, ובא לו להקיא. אולי רונית צודקת ובאמת אין מה לדאוג לקטנה, היא הילדה הבסדר שלהם, תמיד היתה. ואולי לא בגלל השלדים הוא מתעורר בלילות, אלא בגלל נטע ועמרי, שלא משתמשים בקונדומים והילדה עוד לא לוקחת גלולות. את זה הוא יודע מרונית, שכבר קבעה לה תור לגניקולוג.
הוא שומע צעדים במסדרון, צעדים של חייל שבדיוק גמר לזיין, ואחר כך את הניאגרה בשירותים ואת המקרר נפתח ונסגר, ונדמה לו שאפשר לשמוע אפילו את התזזזט של הבקבוק קולה, ואחר כך שוב צעדים. קולה הוא מביא לילדה שלו, איזה בחור טוב, העמרי הזה, גומר לה בין הציצים ואחר כך מביא לה קולה שלא תהיה צמאה. העיניים שלו נעצמות והוא כמעט נרדם שוב, והשלדים באים, שקטים וזרחניים, ואחד קטן, מטר וארבעים בערך, נעמד מולו וצורח: עזבו את אחותי המזדיינת, אותי תצילו.
מתוך דמדומי שינה יורדות לו דמעות, והוא חושב: איך הכול נהיה ככה? פעם ילדים נולדו טיפשים ושמחים ואכלו כמו שצריך ולא הזדיינו בטרם עת, אז מה קרה? מה, לעזאזל, קרה?

יעל הדיה

יעל הדיה (נולדה ב-9 באוקטובר 1964) היא סופרת, עיתונאית ותסריטאית טלוויזיה ישראלית. עבדה כעיתונאית ובעלת טור ב"כל העיר", "עיתון תל אביב" ו"ידיעות אחרונות". זכתה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש לוי אשכול לשנת תשס"ב. כתבה את הפרקים שעוסקים בדמותה של נעמה לרנר (איילת זורר) בעונה הראשונה ו-7 פרקים עבור העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "בטיפול", שזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לתסריט הטוב ביותר בסדרת דרמה. ב-26 בספטמבר 2019 עלתה לשידור סדרת הטלוויזיה "חמישים" אותה יצרה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3xt3f4cm

סקירות וביקורות

ילדים זה שמחת זקנתי 'רביעי בערב' של יעל הדיה הוא רומן מרשים ואפקטיבי, שפוגמת בו רק הנטייה הטלוויזיונית לדחיסות מלודרמטית יעל הדיה היא כוח ספרותי חשוב בספרות הישראלית העכשווית. כדי לאפיין אותו אפשר למקם אותה בתווך דמיוני בין שני כשרונות חשובים נוספים: בין כשרונו של יצחק בן-נר לריאליזם חברתי-פנורמי לבין הרומנים הפסיכולוגיים של צרויה שלו. פחות קשובה לשפה מאשר שלו ופחות פוליטית-חברתית מבן-נר, מצליחה הדיה בכל זאת לתאר בכליו של הרומן הפסיכולוגי את הבורגנות הישראלית, ובעיקר את הבורגנות-הבוהמיינית הישראלית (הפעם: אנשי פרסום, איש טלוויזיה, עורכת ספרותית, פסיכולוגית‭.(‬

הספרות שכותבת הדיה שימושית. וזו מחמאה. היא מלמדת איך אנשים מסוימים בישראל חיים היום, ובכלל איך החיים נראים. ברגע מסוים עקבתי בתשומת לב רבה אחרי תיאור תהליך הגמילה מסיגריות של אחת הדמויות, כדי לדעת מה מצפה לי בתהליך הגמילה שלי.

הדיה, אם כן, כותבת ריאליזם פסיכולוגי. אבל 'רביעי בערב' הוא רומן פסיכולוגי יוצא דופן, גם אם מתבקש. זה רומן פסיכולוגי שמתאר בעצמו טיפול פסיכולוגי. מתואר בו טיפול קבוצתי שמדריכה פסיכולוגית נחשבת בשם עלמה, בתחילת שנות ה‭ 40-‬ לחייה. המטופלים הם הורים, תל-אביבים ברובם ובני גילה של המטפלת. מטרת הקבוצה היא לדון בבעיות שיש להורים עם ילדיהם. אלו נעות מאנורקסיה עד לאלימות ילדית, מגילויי ביישנות קיצונית לגילויי מיניות מוקדמים מדי. הרומן, הכתוב ברובו המכריע בגוף שלישי, נע מדמות הורה אחת לרעותה, כשלכל דמות מוקדש בתורה תת-פרק. בתת-הפרק הזה מובאת התפתחות הטיפול, על היחסים הנרקמים בין המטופלים, בצד חזרה לסצינות מפתח מעברן של הדמויות. אופי גידול הילדים, מבקש הרומן להמחיש, מותנה בהבנת ילדותם של ההורים.

במאמר ביקורת על 'אנה קרנינה' כתב דוסטויבסקי שטולסטוי הוא סופר גדול, אבל הוא סופר של דור העבר בו היה מוסד המשפחה יציב. המציאות הרוסית היום היא של משפחות אקראיות, חצאי משפחות, כתב דוסטויבסקי כבר בשנות ה‭ 70-‬ של המאה ה‭.19-‬ גם 'רביעי בערב' דן בחלקו במשפחה החדשה, שהתרחקה ממודל המשפחה המסורתי. אחת הגיבורות היא אם חד-הורית, שנדמה לה שהיעדר האב מטריד את בתה ולכן היא מגיעה לטיפול. גיבור נוסף הוא הומו שהביא ילד עם סטרייטית וכעת מתמודד עם חוסר רצונה של האם לחלוק איתו את ההורות.

בנוסף לחלישה הריאליסטית-פסיכולוגית המרשימה על חיי הדמויות, מתגלה כאן גם יכולת לבנייה מתוחכמת של דרמה. למשל, ביצירת קונפליקט בחייו של ההורה ההומו, ששותפתו להורות תובעת ממנו את סילוקה של הכלבה האהובה שאירחה לו חברה ברגעי בדידותו הקשים, אם ברצונו להלין אצלו את הילד שכה ייחל לבואו.

בצד זה, יש ברומן רגעים מרגשים ממש. סול בלו מחה פעם כנגד ט"ס אליוט ושירו 'האנשים החלולים‭:'‬ זה ביטוי מתועב, טען בלו, אף אדם אינו חלול. נזכרתי במחאה ההומניסטית הזו של בלו באחד הרגעים החזקים בספר, כשדמותו של אחד המשתתפים בקבוצה הטיפולית - דמות מעצבנת למדי, שעוצבה ככזו בכוונה בידי הסופרת - מתגלה במלוא שבריריותה האנושית וגועה בבכי. זה רגע מצמרר. מעורר בכי בעצמו. רגעים מרגשים אחרים הם אלו שבהם מתחת לקיטורים ולדאגות ולגילויי האהבה הרשמיים, מתגלה לפתע האהבה החייתית של ההורים לילדיהם.

אמנם יש בספר לא מעט קלישאות: ההומו חובב המותגים, אשת הפרברים הפרובינציאלית שלא גומרת, הגבר הפרברי השמרן שמצפין בתוכו אלימות מינית. אמנם ישנה לעיתים גסות מסוימת בסבטקסט: למשל בדמותו של אותו שמרן מהפרברים, שהסופרת מדגישה מדי את חוסר המודעות שלו לשמרנותו ולצדדיו האפלים. אמנם אין ברומן נסיקות גדולות. ולמרות זאת, עד השליש האחרון, 'רביעי בערב' הוא רומן מרשים.

אבל החלק האחרון פוגם ברומן. הבעיה המרכזית היא הסגירה המלודרמטית-חפוזה של חלק מהסיפורים. למשל, תמורה מהירה מדי, מהירה להפליא, בהתנהגותו של אחד הילדים הבעייתיים. ואם סיפורים מסוימים נסגרים בהקצנה מלודרמטית, הרי שאחרים לא ממש נסגרים. קראתי ביקורת שהאשימה את הדיה בפסיכולוגיות-יתר. נדמה לי שלא הפסיכולוגיה מנגעת כאן את הטקסט. הפרשנויות הפסיכולוגיות שמובאות לאורך הרומן דווקא אינן בנאליות בדרך כלל. מה שמחבל בשליש האחרון של הרומן הוא השפעת הטלוויזיה, הדחיסות המלודרמטית שמאפיינת תדיר גם את דרמת הטלוויזיה האיכותית ביותר. זו הסיבה לסגירות המואצות והמופרזות, ה"טלוויזיוניות" כל כך, של חלק מסיפורי הדמויות. הצורך הטלוויזיוני של הדיה - תסריטאית בעצמה - בהתרה ברורה ומהירה וקונקרטית, מדביק כאן בתורו, בחלק האחרון של הספר, גם את הפסיכולוגיה, מציג תפיסה רדודה שלה כפתרון הוקוס-פוקוסי שרלוק-הולמסי (למשל, כשמתגלה שהסיבה לאנורקסיה של ילדה היא מאורע קונקרטי שבו מתח אביה ביקורת על המראה שלה‭.(‬

כך שבסופו של דבר, למרות הישגיו המרשימים של הרומן, הסגירות המלודרמטיות של הסיפורים הופכות את 'רביעי בערב' ליצירה לא לגמרי מספקת.

עוד 3 ספרים של יעל הדיה:
שלושה סיפורי אהבה ‭ 1997 <‬
תאונות ‭ 2001 <‬
עדן ‭ 2005 < ‬

בתמונה: מתוך הסרט 'מרי פופינס‭1964 ,'‬
אריק גלסנר 7 לילות 14/10/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 464 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 44 דק'

סקירות וביקורות

ילדים זה שמחת זקנתי 'רביעי בערב' של יעל הדיה הוא רומן מרשים ואפקטיבי, שפוגמת בו רק הנטייה הטלוויזיונית לדחיסות מלודרמטית יעל הדיה היא כוח ספרותי חשוב בספרות הישראלית העכשווית. כדי לאפיין אותו אפשר למקם אותה בתווך דמיוני בין שני כשרונות חשובים נוספים: בין כשרונו של יצחק בן-נר לריאליזם חברתי-פנורמי לבין הרומנים הפסיכולוגיים של צרויה שלו. פחות קשובה לשפה מאשר שלו ופחות פוליטית-חברתית מבן-נר, מצליחה הדיה בכל זאת לתאר בכליו של הרומן הפסיכולוגי את הבורגנות הישראלית, ובעיקר את הבורגנות-הבוהמיינית הישראלית (הפעם: אנשי פרסום, איש טלוויזיה, עורכת ספרותית, פסיכולוגית‭.(‬

הספרות שכותבת הדיה שימושית. וזו מחמאה. היא מלמדת איך אנשים מסוימים בישראל חיים היום, ובכלל איך החיים נראים. ברגע מסוים עקבתי בתשומת לב רבה אחרי תיאור תהליך הגמילה מסיגריות של אחת הדמויות, כדי לדעת מה מצפה לי בתהליך הגמילה שלי.

הדיה, אם כן, כותבת ריאליזם פסיכולוגי. אבל 'רביעי בערב' הוא רומן פסיכולוגי יוצא דופן, גם אם מתבקש. זה רומן פסיכולוגי שמתאר בעצמו טיפול פסיכולוגי. מתואר בו טיפול קבוצתי שמדריכה פסיכולוגית נחשבת בשם עלמה, בתחילת שנות ה‭ 40-‬ לחייה. המטופלים הם הורים, תל-אביבים ברובם ובני גילה של המטפלת. מטרת הקבוצה היא לדון בבעיות שיש להורים עם ילדיהם. אלו נעות מאנורקסיה עד לאלימות ילדית, מגילויי ביישנות קיצונית לגילויי מיניות מוקדמים מדי. הרומן, הכתוב ברובו המכריע בגוף שלישי, נע מדמות הורה אחת לרעותה, כשלכל דמות מוקדש בתורה תת-פרק. בתת-הפרק הזה מובאת התפתחות הטיפול, על היחסים הנרקמים בין המטופלים, בצד חזרה לסצינות מפתח מעברן של הדמויות. אופי גידול הילדים, מבקש הרומן להמחיש, מותנה בהבנת ילדותם של ההורים.

במאמר ביקורת על 'אנה קרנינה' כתב דוסטויבסקי שטולסטוי הוא סופר גדול, אבל הוא סופר של דור העבר בו היה מוסד המשפחה יציב. המציאות הרוסית היום היא של משפחות אקראיות, חצאי משפחות, כתב דוסטויבסקי כבר בשנות ה‭ 70-‬ של המאה ה‭.19-‬ גם 'רביעי בערב' דן בחלקו במשפחה החדשה, שהתרחקה ממודל המשפחה המסורתי. אחת הגיבורות היא אם חד-הורית, שנדמה לה שהיעדר האב מטריד את בתה ולכן היא מגיעה לטיפול. גיבור נוסף הוא הומו שהביא ילד עם סטרייטית וכעת מתמודד עם חוסר רצונה של האם לחלוק איתו את ההורות.

בנוסף לחלישה הריאליסטית-פסיכולוגית המרשימה על חיי הדמויות, מתגלה כאן גם יכולת לבנייה מתוחכמת של דרמה. למשל, ביצירת קונפליקט בחייו של ההורה ההומו, ששותפתו להורות תובעת ממנו את סילוקה של הכלבה האהובה שאירחה לו חברה ברגעי בדידותו הקשים, אם ברצונו להלין אצלו את הילד שכה ייחל לבואו.

בצד זה, יש ברומן רגעים מרגשים ממש. סול בלו מחה פעם כנגד ט"ס אליוט ושירו 'האנשים החלולים‭:'‬ זה ביטוי מתועב, טען בלו, אף אדם אינו חלול. נזכרתי במחאה ההומניסטית הזו של בלו באחד הרגעים החזקים בספר, כשדמותו של אחד המשתתפים בקבוצה הטיפולית - דמות מעצבנת למדי, שעוצבה ככזו בכוונה בידי הסופרת - מתגלה במלוא שבריריותה האנושית וגועה בבכי. זה רגע מצמרר. מעורר בכי בעצמו. רגעים מרגשים אחרים הם אלו שבהם מתחת לקיטורים ולדאגות ולגילויי האהבה הרשמיים, מתגלה לפתע האהבה החייתית של ההורים לילדיהם.

אמנם יש בספר לא מעט קלישאות: ההומו חובב המותגים, אשת הפרברים הפרובינציאלית שלא גומרת, הגבר הפרברי השמרן שמצפין בתוכו אלימות מינית. אמנם ישנה לעיתים גסות מסוימת בסבטקסט: למשל בדמותו של אותו שמרן מהפרברים, שהסופרת מדגישה מדי את חוסר המודעות שלו לשמרנותו ולצדדיו האפלים. אמנם אין ברומן נסיקות גדולות. ולמרות זאת, עד השליש האחרון, 'רביעי בערב' הוא רומן מרשים.

אבל החלק האחרון פוגם ברומן. הבעיה המרכזית היא הסגירה המלודרמטית-חפוזה של חלק מהסיפורים. למשל, תמורה מהירה מדי, מהירה להפליא, בהתנהגותו של אחד הילדים הבעייתיים. ואם סיפורים מסוימים נסגרים בהקצנה מלודרמטית, הרי שאחרים לא ממש נסגרים. קראתי ביקורת שהאשימה את הדיה בפסיכולוגיות-יתר. נדמה לי שלא הפסיכולוגיה מנגעת כאן את הטקסט. הפרשנויות הפסיכולוגיות שמובאות לאורך הרומן דווקא אינן בנאליות בדרך כלל. מה שמחבל בשליש האחרון של הרומן הוא השפעת הטלוויזיה, הדחיסות המלודרמטית שמאפיינת תדיר גם את דרמת הטלוויזיה האיכותית ביותר. זו הסיבה לסגירות המואצות והמופרזות, ה"טלוויזיוניות" כל כך, של חלק מסיפורי הדמויות. הצורך הטלוויזיוני של הדיה - תסריטאית בעצמה - בהתרה ברורה ומהירה וקונקרטית, מדביק כאן בתורו, בחלק האחרון של הספר, גם את הפסיכולוגיה, מציג תפיסה רדודה שלה כפתרון הוקוס-פוקוסי שרלוק-הולמסי (למשל, כשמתגלה שהסיבה לאנורקסיה של ילדה היא מאורע קונקרטי שבו מתח אביה ביקורת על המראה שלה‭.(‬

כך שבסופו של דבר, למרות הישגיו המרשימים של הרומן, הסגירות המלודרמטיות של הסיפורים הופכות את 'רביעי בערב' ליצירה לא לגמרי מספקת.

עוד 3 ספרים של יעל הדיה:
שלושה סיפורי אהבה ‭ 1997 <‬
תאונות ‭ 2001 <‬
עדן ‭ 2005 < ‬

בתמונה: מתוך הסרט 'מרי פופינס‭1964 ,'‬
אריק גלסנר 7 לילות 14/10/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
רביעי בערב יעל הדיה

1
אבא


זוהר
בלילה חלמה על סופר־נני. היא נכנסה אליהן הביתה עם צוות טלוויזיה עצבני, הניחה את תיק מרי פופינס שלה על השיש במטבח, שינסה את מותניה וסקרה אותן, אותה ואת הילדה, שישבה ליד השולחן וסידרה בצורת לב פיסות שניצל סביב תלולית פירה. סופר־נני הביטה בצלחת ואמרה: יפה, חמודה, את כל כך יצירתית, ואביגיל שיטחה את הפירה בכף והחלה לחרוץ בו בחוד המזלג ציור ילדותי של אדם: עיגול וקו מתארך שיוצאים ממנו ארבעה קווים קצרים. סופר־נני הניחה יד חמה, טלוויזיונית, על כתפה של אביגיל, ולזוהר שלחה חיוך ולחשה באנגלית, כדי שהילדה לא תבין: זהו רגע משפחתי נפלא, תנצרי אותו, הוא ייתן לך כוחות, ושתיהן התבוננו באביגיל, שחרצה תחת הדמות את המילה "אבא", ואחר כך התחילה לאכול את חתיכות השניצל במהירות, משליכה אותן אל פיה זו אחר זו, עד שהלב שהקיף את הפירה נעלם.
אבא? שאלה סופר־נני, וזוהר הנהנה, כן, אבא, ופינתה את הצלחת לכיור ופתחה את הברז וחיכתה עד שהמים שטפו כל זכר לכמיהה המתמשכת, ההולכת ומשתכללת של בִתה.
כמו קירות מערה מעוטרים במסרים פרה־היסטוריים היו קירות הדירה מלאים בשרבוטיה של אביגיל: קווים מזדגזגים כמו גב תנין ובועות מוארכות של מי שעוד לא למדה לצייר עיגול, קשקושי גירים צבעוניים, קווים ועיגולים והתחלות פרצופים וגם מה שנראה כמו עובּר של האות אל"ף, האל"ף של אבא, שבגיל שלוש לימדה את עצמה לכתוב.
כשהיתה קוראת לה סיפור ומצביעה על האותיות השונות ושואלת: מה זה? ואיך קוראים לאות הזאת? מנסה לברר אם היא מחוננת - האל"ף והבי"ת של הפעוטה היו מושלמים - היתה אביגיל מתעלמת מעשרים האותיות האחרות ומצמידה אצבע קטנה אל כל האל"פים והבי"תים שקרצו אליה מתוך השורות, ואומרת שוב ושוב: אבא. אבל את זה היא לא סיפרה לסופר־נני. לפני רגע ראתה במטבח איך התפעלה מהיצירתיות שהפגינה בתה בארוחת הצהריים שלה, אבל ההתפעלות תפנה את מקומה לעננת דאגה, ואולי גם לביקורת, אם תספר לה שגם עכשיו, כשהילדה כבר בכיתה ו', זו המילה היחידה שהיא יודעת לקרוא ולכתוב. אולי ייקחו ממנה את הילדה כדי למצוא לה בדחיפות איזה אבא וגם אמא ראויה, או לפחות כדי ללמד אותה קרוא וכתוב.
יש לנו בעיה, אמרה. שפתיה יצרו את המילים, אבל היא לא שמעה את עצמה מדברת; יש לנו בעיה גדולה, ניסתה לומר לסופר־נני; אין לנו אבא, לחשה, זה העניין, ופתאום שמה לב שבחדר של אביגיל עומדות שתי מצלמות ושהמאפרת ממהרת אליהן, ואביגיל יושבת על מיטתה ונראית מרוצה מהתכונה סביבה, והנה כבר מפדרים את פניה. ותכף, חמודה, נשאל אותך איך זה, אמרה לה סופר־נני, מתיישבת לידה על המיטה ומניחה כף יד על ירכה, איך זה להיות ילדה שיש לה רק אמא שאוהבת אותה מאוד, אבל זה לא מספיק, ואביגיל מהנהנת בהסכמה. לא, מנחמת אותה סופר־נני, ברור שזה לא מספיק, ואל זוהר היא מישירה זוג עיניים טובות ואומרת לה, שוב באנגלית: תראי מה עשית.
ועכשיו סופר־נני כבר נסוגה מביתה, מובסת, והחלום מתחיל להתקפל, וקולות הרחוב כבר חודרים אליו: משאית הזבל שרוטנת תחת חלון חדר השינה, וֶספה שפונה בעיקול הרחוב. צוות הטלוויזיה מעמיס ציוד, וליד הדלת הבמאי מציע שבכל זאת ישדרו את הפרק, זו יכולה להיות יציאה מטורפת. פעם ראשונה בקריירה שלה סופר־נני נכשלת, יהיה לזה רייטינג אדיר, אבל סופר־נני לא משועשעת בכלל. כעוסה היא עומדת בדלת, מחזיקה את תיק מרי פופינס שלה, וכשהבמאי מנסה שוב לשכנע היא אומרת, ומצביעה על זוהר: האישה הזאת הלכה ועשתה ילדה בלי אבא, בדם קר הלכה ועשתה את זה, אז שתיקח אחריות. ונדמה שלא רק עליה, על זוהר, היא זועמת, אלא גם על עצמה ועל ההפקה שבחרה דווקא במשפחה הזאת מבין מאות, אם לא אלפי המשפחות העומדות בתור, כשהפתרון למצוקתן של האם והילדה שקוף כל כך, ממש צורח, עומד מולן זקוף כמו האנדרטה ההיא בוושינגטון, הפָלוֹס המזדקר לשמים: הילדה צריכה אבא, האישה צריכה זין, ואם אפשר יהיה למצוא את שני הדברים האלה באדם אחד, מה טוב.

היא יצאה מהמיטה ומיהרה לחדרה של אביגיל, בטוחה שתמצא אותה ערה, כאילו החלום הותיר אחריו איזו לחות באוויר, ומשהו מכל זה כבר פלש כמו אד לחדרה של הילדה, והיא יושבת עכשיו על מיטתה ומשפשפת את עיניה בתוך הענן הזה, כי אם היא עצמה מרגישה כצלחת לוויין שקולטת את שידורי הלא מודע של בתה, מדוע שזה לא יהיה גם להפך?
הנה, למשל, כשהיו לאביגיל סיוטים, היא היתה מתעוררת רגע לפניה. מרגע שנעשתה אמא עלתה שנתה מן המעמקים אל פני המים, וגם אם נדמה לה שהיא ישנה עמוק היא ישנה בעצם במין ציפה, ומן המעמקים הרדודים האלה היא יכולה לחוש את גאות גלי המוח של בתה, את דהרת העפעפיים, את הדרמה המוצגת מאחורי אשמורות עיניה של הילדה. אז היתה מזנקת ממיטתה, ממהרת לחדר, מתיישבת על השטיח לרגלי מיטתה של אביגיל, מתחרה בחלום עצמו ומנסה להשיג אותו לפני שהילדה תתעורר בצעקות.
תצאי מזה, אמרה לה חברתה הטובה אלונה, שטענה שאי אפשר לפצות ילד על מה שמעולם לא הכיר. אנחנו מפצים את הילדים על מה שנדמה לנו שלא קיבלו, על מה שאנחנו לא נתנו להם, אבל אולי, אמרה, אנחנו צריכים לפצות אותם על מה שדווקא כן קיבלו מאתנו.
אלונה גידלה את שני בניה לבד. בעלה יקי נהרג לפני חמש שנים בתאונת דרכים, כשהילד הקטן היה בן חודשיים, וכבר שנתיים יש גבר אחר בחייה, עופר, ועכשיו הם מצפים לילדם המשותף, בת שאמורה להיוולד בעוד חודשיים. הבכור היה בן שלוש כשיקי נהרג, והיום, כשהוא בן שמונה, הוא טוען שהוא זוכר היטב את אביו ומתגעגע אליו מאוד, והקטן, כך היתה אלונה מספרת בחיוך, סתם מזייף געגועים. אבל איך אפשר לזייף געגועים? היא חשבה על עצמה וידעה שאלונה צודקת, עובדה, כשהיתה נערה וכל מיני אנשים שאלו אותה אם אמה חסרה לה, היא אמרה שכן, בוודאי, ועל פניה עלה אז מבט אוטומטי של צער, אבל בתוכה לא הרגישה שום עצב.

אביגיל עדיין ישנה. אולי הסימביוזה של גלי החשמל המוחיים חד־צדדית: ראשה מוטה הצִדה, לחיה מעוכה על הכרית, מרפקיה וברכיה מקופלים תחת בטנה, ישבנה מורם אל על. כמו ארנבת, חשבה זוהר ונמלאה רוך, ואיזו חמלת בוקר קטנה הציפה אותה, כי הרי כשהילדה שלה ישנה היא רק ילדה ישנה, ככל הילדים, לא הילדה מחוסרת האב שבגללה מתהפכת שנתה של אמה. עושה רושם שאביגיל בסדר, בסדר גמור בינתיים, אם רק לא לוקחים בחשבון את עניין ההיפוכונדרייה, שהרופא כבר אמר לה שהוא נורמלי לחלוטין, והרי היא רק בת ארבע, ומתישהו תיגמל מזה.
היא עמדה והביטה באביגיל, מתלבטת אם להעיר אותה. כבר רבע לשמונה, ואם לא יתארגנו בזריזות יאחרו לגן, אבל היא ביקשה לעצמה עוד כמה רגעים לבד, רצתה לפתוח את החלונות ולתת לשאריות האחרונות של החלום להתנדף. כבר חלמה לא פעם חלומות שבהם גזרה על הילדה גורלות משונים, חלומות שבהם כיכבה החד־הוריות שלה כאדם נוסף שחי עמן בבית, אבל החלום הזה לא ירפה ממנה, והערב כשתפגוש את הפסיכולוגית החדשה, תקלף את החלום מעליה כמו נשל ותניח אותו ביניהן על השולחן, אם יהיה שם שולחן, והרי חייב להיות.
בארבע השנים האחרונות היתה אצל שלושה מטפלים, וחדריהם דמו זה לזה, ובכולם היה שולחן. היא תשיל מעליה את החלום ותגיד לה, לעלמה הזאת: הנה, הלכתי ועשיתי ילדה בלי אבא. הייתי בת שלושים ותשע. היה איזה גבר שהסכים לעשות את זה אתי בתנאי שלא אדרוש ממנו כלום. הוא לא חי בארץ, ואולי הוא כבר לא חי בכלל. לא יצרתי אתו קשר אחרי שאביגיל נולדה. זה היה התנאי. מהרגע שנכנסתי להיריון הוא דרש לא לדעת כלום, אפילו לא מה נולד לנו. לי, בעצם. גם לא שמות או תמונות. כלום. אל תשאלי אותי על המניעים שלו. תשאלי על שלי. רציתי ילד. וכשהילדה שואלת איפה אביה, אני אומרת שאין לה. זהו. וזה נכון. כשתגדל, אצטרך לתת הסברים, אבל בינתיים כבר ארבע שנים במקום שאביגיל תהיה ילדה, סתם ילדה, היא תוצאה של מהלך. אין יום שאני לא סוקרת אותה מכף רגל ועד ראש - והיא דומה לו, דומה לו מאוד - ומחפשת סימנים לפציעה הזאת שגרמתי לה. ואין סימני חבלה חוץ מאיזו היפוכנדרייה קלה, מתוקה אפילו, שפיתחה לאחרונה, אבל את זה, כנראה, ירשה מאבא שלי, ובואי לא נדבר על אבא שלי עכשיו.
היא הכינה לעצמה קפה ויצאה למרפסת. היא התיישבה על כיסא הנוח הישן והדליקה סיגריה, למרות הבטחתה לעצמה בכל בוקר מחדש שלא תעשן לפני ארוחת הבוקר.
היא תספר לפסיכולוגית החדשה על יונתן, החומר הגנטי שממנו נוצרה אביגיל. כמה אצילי הוא נראה לה בפעם הראשונה שפגשה אותו. חברה של חברה, שהיתה אתו בקשרי עבודה בניו יורק, הכירה ביניהם. היא תספר לה על הפגישה הראשונה שלהם, בבית קפה, לא רחוק מהקליניקה הזאת. היא תספר על הערב ההוא כשבאה אליו עם ההצעה שיעשה לה ילד, כי לבנק הזרע לא רצתה ללכת, זה אנונימי מדי, והפסיכולוגית תגיד מיד, אם היא חכמה: אז בעצם חיפשת אבא וקיבלת תורם, והיא תגיד, כן, זה מה שקיבלתי.
ובכל אופן, כששאלה אותו למה הוא מסכים, הרי ברור שאינו רוצה ילדים, אמר שראשית, הוא רוצה לעזור, ושנית, אולי הידיעה שיש לו איזה ילד בעולם תרגיע אותו, הוא הרי כבר כמעט בן חמישים.
הם סיכמו ביניהם את הפרטים. יונתן הציע שיביא את הזרע לביתה במועדים המתאימים, ושהיא תזריק אותו לעצמה, כפי ששמע שנשים עושות, אבל היא התעקשה על זיון. הפסיכולוגית בוודאי תרים גבה, והיא תמהר להסביר: כל כך קרה היתה העִסקה הזאת, שרצתה שלפחות רגע ההתעברות יהיה אחר. וגם הייתי, האמת, חרמנית אש, תגיד לפסיכולוגית, ויונתן נראה נפלא. היא היתה בטוחה שיסרב, אבל הוא הסכים. אם את מתעקשת, אמר, והיא פלירטטה: כן, היא מתעקשת. ומכיוון שתכנן לשהות בארץ כמה חודשים, משהו שקשור לעבודה שלו ואל תשאלי אותי מה הוא עושה בכלל כי אני לא ממש יודעת, משהו בתחום המשפטי, קבעו שייפגשו אצלה בבית במועדים המתאימים. הסקס בפעם הראשונה היה נפלא, והם לא נזקקו ליותר מפעם אחת. שבועיים אחר כך הודיעה לו שהיא בהיריון, והיא יודעת שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה בדיוק מה שקרה. נס? עונש? מי יודע. הוא אמר שהוא שמח בשבילה, והיא אמרה שלא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר בגילה, והוא אמר שידע שזה קורה, הרגיש את זה, והיא אמרה שגברים לא אמורים להרגיש דברים כאלה, והוא אמר שגברים לא אמורים להרגיש כל מיני דברים ובכל זאת הרגיש, וברגע ההוא חשבה שהיא אולי מתאהבת בו, ולרגע קיוותה שישקול מחדש את עניין ההורות, ויונתן אמר: אז מה? נהיה רשמיים עכשיו? והיא אמרה: כן, נהיה רשמיים, והוא ביקש לא לשמוע ממנה שוב. ואחר כך היתה שתיקה ארוכה בטלפון, ואחר כך? אחר כך היתה אביגיל.
הילדה דומה לו כל כך שבכל פעם שהיא מביטה בה - בשערה הבהיר, החלק, הנורדי, בשפתיה, בגמישות הפנתרית של איבריה, בכתפיים שנראות חסונות ורחבות מאוד - ובכל פעם שהיא נוגעת בה, מלטפת, רוחצת אותה באמבטיה, מתכרבלת אתה מול הטלוויזיה או ישנה לצִדה במיטת הילדים, ובייחוד בזמן האחרון, היא מרגישה כאילו יונתן מוטח בה שוב ושוב, ולמרות ששניות ההתאהבות שהתאהבה בו אז בטלפון נמחו והוחלפו בארבע שנים ותשעה חודשים של אמהות ואשמה, משהו בה מאמין שהמהירות שבה הרתה, התשוקה האלימה שבה התנפלו זה על זה באותו לילה, כל אלו פעלו דווקא לרעתם, כי אולי, אילו נאלצו לנסות שוב ושוב, אילו נכשלו, היה נוצר ביניהם דבר נוסף מלבד ההיריון המטאורי, אולי היתה נולדת גם אינטימיות.
והיו רגעים, גם אם לא הודתה בהם לפניה, שהיא קינאה באלונה קנאה כפולה: גם על האובדן, שהרי איבדה דבר ממשי, אדם שילדיו מתגעגעים אליו, וגם על הזכייה בעופר, שבזמן האחרון היתה נפגשת אתו מדי פעם כדי לסייע לו בכתיבת רומן. הוא היה איש היי־טק והרבה להתנצל על זה, מה שהוסיף לו חן. תמיד, כך סיפר, כתב למגירה, ועכשיו, לקראת לידת בתו הראשונה, הוא מרגיש שזה הזמן לעשות משהו עם הכתיבה שלו. אלונה דרבנה אותו להיעזר בה, בזוהר, כי מי אם לא היא תוכל לכוון אותו כעורכת או כמורה רוחנית. ואיך יכול להיות, אמר לה עופר במבוכה אחרי שצלחה את העמודים הראשונים של הרומן הכתוב רע מכדי לתקן אותו, ונתנה לו כמה עצות וכיוונים שלא חשב עליהם, איך יכול להיות שאחת כמוה עדיין לבד?
אלונה סיפרה לה שעופר לקח על עצמו אותה, את זוהר, כפרויקט, ועכשיו הוא מנסה למצוא לה מישהו, מתעניין אצל מכריו הפנויים, ובין החלומות שניחתו עליה בזמן האחרון כמו מטחי ברד חלמה מדי פעם חלומות או שברי חלומות על עופר, מגומגמים ועילגים כמו השורות שכתב. כשנפגשו לפני כמה ימים ראתה אותו מתעמק בהערות שרשמה לו בעט סגול והביטה בגבותיו הכהות המחוברות, המתכווצות ברצינות של ילד שלומד לכתוב, הביטה בכתמי הזיעה שהתפשטו מבתי השחי שלו, הביטה על בד הטריקו הרך, המשופשף, של החולצה שלבש, וידעה פתאום שחמש השנים שעברו עליה ללא מגע של גבר, ואולי גם כל מה שהיה לפניהן, עשו אותה עכשיו למסוכנת.
וכבר ציפתה בקוצר רוח שאלונה תלד ותזדקק לעופר לצִדה וכבר לא יהיה לו זמן לרומן שלו, או שכבר לא יהיה ראוי שיעבוד אִתה כך כשצריכים אותו בבית, ואז כבר לא תצטרך לשבת אתו בבית הקפה בלילות - וכבר הציע לשלם מכיסו עבור השמרטפית של אביגיל, אבל היא סירבה, ברור שסירבה - לשבת קרוב אליו, ברכיהם כמעט נוגעות, ולתהות אם בו היא מתאהבת, באיש טוב לב וחינני, אחד שבשנות העשרים והשלושים שלה אפילו לא היתה יוצאת אתו, או שאולי היא מתאהבת ברעיון שהנה גם היא מתמגנטת סוף־סוף אל גבר פגום ומלבב בפגמיו.
אני לא מבין איך לא הלך לך עם גברים, היה עופר תוהה ומביט בה, מאוהב גם הוא אולי, בטח היית בררנית מדי, ונדמה היה לה שמשהו בו מתייסר, או לפחות מצטער על שלא פגש בה קודם, לפני אלונה, לפני אביגיל, לפני הילדה החדשה שאמורה להיוולד בחנוכה. הוא השפיל את עיניו והשתעשע בחפיסת הסיגריות שלה, שהיתה מונחת על השולחן. ואולי בעצם יעשן אִתה אחת עכשיו, הציע למרות שהוא לא מעשן, והיא הדליקה לו את הסיגריה והביטה בו כששאף את העשן בריכוז, ברצינות, ולִבה גאה אל האיש הזה שבצעירותה היתה מסרבת לצאת אתו לדייט, וגם היתה דוחה אותו בתור אבא אפשרי לילד.
הוא הביט בה בעיניים שאין ספק שהיתה בהן איזו התאהבות, עיניים שבאישוניהן הירוקים־חומים ריצדו שבבים מנצנצים של החמצה, וכיבה את הסיגריה, וכאילו קרא את מחשבותיה חייך ואמר: אבל לפחות יש לך ילדה, והיא אמרה: כן, לפחות זה.

אולי זה היה הקול שלה בטלפון, אולי משהו אחר, אבל כשהתקשרה לפסיכולוגית הזאת, עלמה, הרגישה שוב את הדבר הזה מתעורר בה, את הציפייה ההולכת ונבנית לקראת הבלתי אפשרי. היא התקשרה כדי לברר אם יש מקום בקבוצה שלה, ואמרה גם שהיא לא בטוחה שהיא בנויה לקבוצות וגם ידועת טיפולים ופסיכולוגים. אין לך מושג מה עברתי עד שהגעתי אלייך, כמעט ארבע שנים אני בטיפול כזה או אחר, ואני כבר יכולה לכתוב על זה ספר, ואולי זה מה שאני אעשה פעם, באמת, כי אני בתחום, אני עורכת ספרים, ותפסה את עצמה קצת נואמת לה בטלפון ואמרה: אבל מה אני מזיינת לך את השכל בכלל.
אני רוצה לראות אותך לבד, עלמה אמרה, לפני שאנחנו מחליטות אם מתאים שתהפכי להיות חלק ממשהו שאת לא רוצה להיות חלק ממנו. הרי בחיים לא היית חלק מקבוצה, זה לא את, אמרה, וזוהר נדהמה: אבל איך היא יודעת, וכבר רצתה למחות: הנה עוד אחת שמתיימרת לדעת עליה דברים, אבל עלמה קלעה, ולא רק במה שאמרה אלא גם באיך, בקול הזה, שלא רק שלווה וסמכות היו בו, אלא גם סקרנות וקוצר רוח, ואולי גם הזמנה למגרש משחקים.
אז כן, היא הסכימה, למרות מחיר הפגישה ולמרות השעה הבלתי אפשרית שקבעה לה: שמונה בערב, וצריך יהיה להזמין בייביסיטר, עוד הוצאה, אבל עלמה אמרה שרק במקרה יש לה ביטול, זו השעה הפנויה היחידה שיש לה בזמן הקרוב, והוסיפה, מתוך ביטחון שזוהר תתעקש לקבוע אתה שוב, כאילו היא באמת קוסמת כמו שהיה כתוב עליה בהארץ, שאין לה אפשרות עכשיו לקבל מטופלים חדשים, היא מלאה, מלאה לגמרי.
כל אחר הצהריים ניהלה בדמיונה מאבקי כוח עם עלמה, שהכול כבר פעל לרעתה: המחיר, השעה, המיקום, ו"המלאה לגמרי" הזה, אבל הנה הקסם התחיל לפעול, וכבר היתה קצרת רוח וחיכתה שהיום יעבור והיא תתייצב בקליניקה ההיא ותפגוש את מי שאמורה לשנות את חייה. היא תספר לה על סופר־נני, על הילדה שלה שקרה לה בה נס, אין ספק, תספר לה על הפעם הראשונה עם זר, שחסרונו ממלא עכשיו את שתיהן. ואולי רק אותה, כפי שהציעה פעם פסיכולוגית אחרת, כי הרי מי יודע מה עבר על הילדה בפעם הראשונה ששאלה, כשהיתה בת שנתיים, איפה אבא שלי? כאילו הוא אמור לחזור כל רגע הביתה שאלה את זה, וזוהר אמרה לה, לאביגיל אין אבא, רק אמא, וגם לא סבתא וסבא. בגוף שלישי דיברה אליה ושנאה את עצמה על זה, אבל זה נשמע טבעי, זה נשמע טוב, כאילו לא על הילדה שלה היא מדברת, זו היושבת על ברכיה ומניחה את ראשה בשקע צווארה, אלא על ילדה אחרת, כללית. ואחר כך פצחה בנאום על כל סוגי המשפחות שיש בעולם, וגם נתנה דוגמאות מהמשפחתון: הנה לזה אין אבא, להיא אין אמא, לזו יש שתי אמהות, ולהוא אמא אחת ושני אבות, והילדה הביטה בה רגע ומשכה בכתפיה, ויותר לא שאלה.
מהמרפסת שמעה אותה קוראת לה. היא כיבתה את הסיגריה, ניגשה אל אביגיל ונשקה לה על לחיה ושאלה אם ישנה טוב, והילדה הנהנה, חולמנית, מרוכזת בתמונה שהביטה בה. לא נפלת הלילה? שאלה והביטה ברצפה, בכריות הספה שסידרה בשורה לצד המיטה למקרה שאביגיל תיפול, ואביגיל הנידה בראשה לשלילה, והיא אמרה: יופי, אני שמחה, ואספה את הכריות והחזירה אותן לסלון, כפי שעשתה בכל בוקר מאז הסירו לפני שנה, לבקשתה של אביגיל, את מעקה העץ, והיא התחילה ליפול בלילות.
עד שעלה על דעתה הרעיון הפשוט להניח כריות שירפדו את הנפילה, היא היתה מתעוררת מדי לילה לשמע החבטה, שנדמה שהרעידה את הרצפה כולה, ומיד אחריה, עוד לפני שהספיקה לקום ממיטתה ולמהר לחדר, נשמעה היבבה הארוכה, התנית, שהשמיעה אביגיל, בעיקר מתוך עלבון על ששנתה נקטעה ככה. היא היתה מוצאת את הילדה שוכבת פרקדן על המרצפות או מכורבלת בתנוחת עובר, והיתה מרימה אותה ומניחה אותה על המזרן פרושת איברים, כלי פורצלן עולה על גדותיו בחלומות - לפעמים פקחה אביגיל את עיניה לשנייה והביטה בה, כאילו שאלה: מי את?
מי היא?
חייה, חשבה, חצויים בקיר דק, מחיצת גבס, וכעת היא חיה בשני אולמות. לפעמים היא שומעת הדים ומוזיקה עמומה, בַּסים מזדמזמים מעבר לקיר, פסקול החיים שחייתה לפני שהביאה את אביגיל לעולם. ובאולם ההוא נדמה שיש מסיבה, נשף, כפי שאביה היה קורא לזה, והמילה "נשף", כמו מילים אחרות של אביה, נשפה בעורפה מחייה הקודמים, שכללו גם אותו, ובמהלך השנים, ובייחוד מאז לידת בתה, הולך אביה ונמחק, כמו שמות הרחובות הירושלמיים שהוחלפו באחרים עוד לפני שנולדה: פרינסס מרי, מליסנדה, כמו "נשף", "תפוח עץ", ובעיקר "פּילוּלָה", כדור הפניצילין היומי שרשם לה הרופא בגלל אוושה בלב כשהיתה בת שש, וזכור לה היטב איך היה אביה שולה בכל בוקר את הפילולה מתוך שקיק נייר של בית מרקחת ומגיש לה אותה ומוודא שבלעה, נועץ את עיניו בגרונה ושואל: ירד? עד שהנהנה ואמרה: ירד.
וכשהיתה בת תשע הגיע לחנויות חידוש: כוסות פלסטיק עם קש מחובר אליהן, והיא התעקשה שיקנו לה אחת כי רק ככה תסכים לבלוע, ואביה מיהר לקנות לה כוס אדומה שצויר עליה כלב, וכשנשחקה ונשרטה והכלב נמחק קנה לה אחרת, כחולה, אבל היא סירבה להשתמש בה, סירבה גם לבוא אתו לחנות ולבחור אחרת, ומסדר מתרפס של כוסות הגיע הביתה, וגם ספלי קרמיקה לילדה הכי טובה, לילדה הכי חמודה, לילדה הכי מתוקה, וכל אחד מהם החטיא את מטרתה שהיתה - איך אביה לא הבין את זה - פשוט לסרב.
ואביגיל קלה כל כך, נוחה כל כך, ומעולם לא היו לה התפרצויות זעם וניסיונות התמרדות כמו לילדים אחרים בגילה, ובגאווה הקשיבה לחברותיה כשנאנחו בקנאה, הלוואי עלינו, עד שהבינה: הנה השריטה, הנה החבורה, הנה הפצע - איך תסרב לה בתה, איך תמרוד, והרי יש לה רק הורה אחד.
אביגיל מתבוננת בתצלום של סבא שלה: הוא בן חמש עשרה או שש עשרה, יושב בשורה הראשונה בכיתה שכולה בנים, נשען לאחור ומבטו קשוב וקודר, וקשה לדעת מה הוא חושב באותו רגע, מתישהו ב־1935 או 1936. החרדה של אביה פוטוגנית מאוד. הוא לבוש אפודת צמר מעל לחולצת כפתורים, מחזיק עיפרון בידו. אולי העיפרון מכורסם, אבל אי אפשר לראות את זה בתמונה, רק לנחש. האם כרסם עפרונות? סביר שכן, הרי היא עצמה, זוהר, כרסמה עפרונות בילדותה, ועכשיו גם אביגיל מכרסמת. יש במשפחה גן של מכרסמי עפרונות.
היא עצמה יוצאת רע בתמונות, בעיקר כשהיא מנסה לחייך. איזו דאגה, שבמהלך השנים למדה להסוות בכל מיני מבטים, מצליחה להסתנן החוצה בתמונות. גם אביגיל לא מצטלמת היטב. ילדה יפהפייה, שלא דומה לה, ששערה בלונדיני וחלק ואיבריה גמישים ופנתריים, אבל המבט הזה, החרד, והעיניים החומות הגדולות הם לגמרי שלה ושל אביה - מבט שמקלקל תמונות קבוצתיות, מבטו של הילד שלא שייך לתמונה, שנגרר לתוכה - אי צף של דאגה - כדי להצטלם עם כולם.
מאז שאביגיל תינוקת היא מרותקת לתמונה הזאת. שוב ושוב היא מתבוננת בתצלום ושואלת: זה אבא שלך? ושוב־ושוב היא עונה לה, כן, זה סבא שלך, מורישה לה אותו כדי שיהיה לה לפחות הדבר הזה, הסבא התאורטי. תראי כמה הוא היה צעיר פה, היא אומרת לילדה, תראי איזה שולחנות מצחיקים היו להם, ואיך פעם לא היה צבע בכלל בתמונות.
אביגיל מהנהנת בכובד ראש וחוזרת להתבונן בתמונה, מרחרחת אותה, מטביעה על הנייר הישן נשיקה לחה, וזו ממהרת להתנדף.
אבל למה דווקא התמונה הזאת? היא תוהה, יש אחרות משנות הארבעים, החמישים והשישים, תמונות פורטרט מוצלחות שצולמו בסטודיו, בפוטו פריזמה בירושלים, או בפוטו גליה, והרי לא היתה זוכרת את השמות לולא הוטבעו בחותמת על גבן של התמונות, ובחזיתן - אביה מפלרטט עם המצלמה, מעלה אצבע אל סנטרו, שולח מבט נוקב או שובב.
לאיש ההוא עוד לא היתה בת? אביגיל שואלת, מהורהרת, מתבוננת בנער הלבוש אפודה, גבותיו העבות מחוברות, מכווצות באיזו מחשבה, ידיו מונחות על מכתבת העץ, אצבעות הימנית אוחזות בפרק כף ידו השמאלית, והיא עונה לבתה, נכון, סבא מנחם - מודעת לסמליות של השם אבל זה היה שמו - היה בן חמש עשרה, בערך. כמו לירן? אביגיל שואלת ומתכוונת לבייביסיטר, והיא עונה לה: כן, בדיוק. אבל לא נכון, אביגיל אומרת, לא כמו לירן. לירן שמחה, ומנחם - היא אף פעם לא קוראת לו סבא, אף פעם לא נופלת בפח הזה - נראה עצוב. עיניה לא ניתקות מהתמונה, שצבע הסֶפּיה שלה מוסיף איזה גוון תוגתי לתלמיד המצטיין ההוא, לאיש העצוב ההוא. ועכשיו, כשהיא יושבת על המיטה ומתבוננת עם בתה בתמונה, עולה על דעתה שהנער ההוא, אביה, מודד לעצמו דופק, ושהתמונה מרתקת את אביגיל דווקא בגלל זה, בגלל ההיפוכונדרייה שעתידה להתפרץ אצלו שנים אחר כך ובתמונה היא רק נרמזת, מסתתרת מאחורי המבט החרד שיוריש לה ולבתה, גלומה בעיניים החומות שמביטות אל הצלם ורואות רק את מה שהאצבעות יכולות למשש - דופק מהיר או אטי מדי, מחלה מקננת, סוף רע שיגיע מתישהו, מהר מדי.
אז כן, היא ישבה ליד מיטתו כשמת, בחדר במחלקה פנימית ח' או ט', משהו שעומד בסתירה מוחלטת לחשיבות המחלקה, לפני עשר שנים, כמעט, ערב שבת אחד, בשערי צדק. עד היום, כשהיא חושבת על השם הזה, היא שואלת את עצמה למה הכוונה, על אילו שערים מדובר: אלו שנכנסים דרכם לעולם או אלו שיוצאים דרכם, ויודעת שרק עיר כמו ירושלים, עיר הולדתה, מסוגלת לקיים באלגנטיות מאובקת את הסתירה הזאת, וזה מעלה בה געגוע לעיר, שהיום היא פוחדת ממנה, ממש כך. בכל פעם שהיא מבקרת שם היא מרגישה כאילו היא חולפת במכוניתה בלילה ליד ביתו של מאהב ישן, מאהב ראשון וסוער שנטש אותה, ובחלון דירתו היא רואה אור ויודעת שמישהי אחרת מתגוררת שם אתו. לא היא.
אביה מת מהר ודווקא לא ממחלה. הוא נכנס לבית החולים לבדיקות, איזו אנדוסקופיה שהוזמנה בשבילו בגלל אובדן תיאבון וירידה פתאומית במשקל. היא ליוותה אותו לבדיקה וחיכתה, קוראת כתב יד, כשגלגלו אותו החוצה על גבי אלונקה, שכוב על צדו. חומר הטשטוש שקיבל עוד לא פג, ואביה הופקד בחזקתה עד שיגיע מישהו לקחת אותו למחלקה, להתאוששות. כשפקח את עיניו חייכה אליו חיוך שלא הסתיר את האימה שחשה למראה גופו הזערורי פתאום, כאילו קרה לו משהו במהלך הבדיקה והוא התכווץ. כתפו, שנראתה כמו כתף של ילד, הציצה עירומה מתחת לחלוק בית החולים, והיא משכה מעלה את השמיכה כדי לכסות אותה, ליטפה את גבו ואת זרועו, והוא החל למלמל משהו שלא הבינה. היא שאלה שוב ושוב: מה? מה אמרת, אבא? כדי לאלץ אותו להתעורר, ואביה עצם שוב את עיניו, שנראו כעיני דג, וזעק: אל תמרחי אותי.
הוא התכוון, כנראה, לליטוף שלה שהתבלבל אצלו עם מריחה, אבל עכשיו, כשחשבה על כך, אמרה לעצמה שבקריאה ההיא, הצרודה, המנומנמת, השגויה, היתה גם איזו אמת שאביה ידע: הוא עומד למות. חיידק אלים, טורף, חיידק סטפילוקוקוס, חדר לגופו איכשהו במהלך הבדיקה, איזו שריטה ששרטו המכשירים בלועו, ובתוך כמה שעות יקרסו מערכות גופו זו אחר זו. בלילה תישאר לשבת שם, מנמנמת על כיסא, ובבוקר יבשרו לה הרופאים שכבר נגרם נזק בלתי הפיך לכליות שלו, שאביה אינו מגיב לאנטיביוטיקה, ומתישהו לקראת הצהריים של יום שישי יעבירו אותו לחדר אחר. שכב שם רק חולה אחד, שעמד להשתחרר, וקצת לפני כניסת השבת הוא עזב והשאיר אותם לבד עם ערמת עיתוני שבת שקנתה בבוקר בחנות הספרים שבקומת הכניסה, אלוהים יודע למה.
כמה משונה היה לשבת שם, על הכורסה שהתפנתה אחרי שעזב שותפו של אביה לחדר, ואשתו אספה את השקיות שהונחו עליה, וביציאה מהחדר איחלה לשניהם, לה ולאביה מחוסר ההכרה, שבת שלום, וברגע ההוא הבינה מדוע השאירו אותם לבד, והרי המחלקה היתה עמוסה.
כמה מוזר היה לעלעל במוספי סוף השבוע בהיסח הדעת, אבל גם בדריכות חדשה, מלאת אימה, ולחוש את הצמרמורת המוכרת מפעם של השבת הנכנסת, ולשמוע מרחוק את צפירת השבת ולהביט מדי פעם באביה השכוב על גבו, פניו מכוסים במסכת חמצן והסוף מתרבה בו במהירות, מתאים את עצמו לקצב חיידקי הסטפילוקוקוס, ולרחם על עצמה על שאין לה אח או אחות שתוכל לחלוק עמם את כל זה, את השעות החולפות המתנקזות, עם בואה של החשכה, עם התבססותה של השבת כעובדה, כשקט ממתין ומלא חשיבות עצמית, לא רק בחוץ, בכבישים המובילים להר הרצל ולשכונת בית וגן ולבית הכרם ואל מחוץ לירושלים, אלא גם בפנים, במסדרונות המחלקה, בתחנת האחיות, במטבחון, שם הכינה לעצמה נס קפה עם חלב עמיד אבל לא שתתה אותו - כמה חמלה על עצמה פתאום על שאין עוד אדם בעולם, אח או אחות, שיורידו ממנה את משקלה ההולך ונעשה עצום של שמיכת השבת, או לפחות יחלקו עמה את שקית התפוצ'יפס שקנתה בצהריים כדי שלפחות לא תמות ברעב.
וכשהביטה באביה - ומתישהו לקראת שש הבחינה שצבע עורו נעשה אפור־כחלחל, בדומה לשמים שבחוץ - ידעה שאלו הן השעות האחרונות, אם לא השעה האחרונה, לחייו של אביה, לחייה כבתו של מישהו, ומה שטלטל אותה בכל זה לא היתה הגדוּלה שבמעמד הזה, אלא דווקא המינוריות. הרי צפתה כל חייה בסרטים, וגם קראה ספרים שתיארו את רגעי המוות באיזה הוד ויקטוריאני - חרחורי מוות, עיניים נפקחות לפתע באימה, מילים אחרונות, לחישות אהבה. היא חשבה תמיד שברגע כזה יש מאבק, והרי חייב להיות מאבק, איך לא יהיה מאבק אם השורות האהובות עליה משיר היו אלה משירו של דילן תומס:

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rage at close of day;
Rage, rage against the dying of the light.

אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב,
על הזקנה לבעור ולגעוש בערוב יום;
זעם, זעם על גסיסת האור.
(דילן תומס, תרגם עודד פלד, מאזנים, אוגוסט 1998)

וכך ציפתה מאביה, שימות כך, זועם מול האור הדועך, או לפחות שיאמר לה משהו בלכתו, פוסע מעדנות אל תוך הלילה הטוב, שיסביר לה, למשל, מדוע אמה עזבה אותם, שיצדיק את העובדה שאין לה אחים, שיתנצל על כך שהיא לבד.
אבל לא. שקט. ערב שבת רגיל. אפילו הטלוויזיה היתה דלוקה כל היום על ערוץ 1, הערוץ האהוב על אביה, עד שנתבקשה לכבות אותה. והנה אביה, שכל חייו פחד ממחלות, אביה שבעיניו המוות לא היה מעולם אופציה ולכן התרוצץ מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, והיה מודד לעצמו לחץ דם שלוש פעמים ביום במכשיר משוכלל שקנה, הנה אביה הזה עומד עכשיו למות ממש, בלי שהוא יודע על זה, בלי מאבק.
פתאום רצתה להתקשר אל אמה. אבל לא כדי לדבר או לבכות, לא כדי להיכנע סוף־סוף - והרי זו הזדמנות מצוינת - לניסיונותיה להתקרב אליה, ניסיונות שהלכו והצטמצמו במהלך השנים, עד שנפסקו לגמרי כשזוהר השלימה את התואר השני באוניברסיטה ועברה לגור בתל אביב. היא הביטה באביה, ואחר כך החזירה את מבטה אל עמוד ההורוסקופ ועיניה רפרפו על ציורי המזלות. קודם כול קראה את שלה, שום דבר מיוחד לא חזו לה שם, ואחר כך קראה את של אביה, מזל אריה, בודקת אם נרמז שם אולי המוות הזה שכבר עמד בחדר, ורגע לפני שסגרה את העיתון עשתה את מה שנהגה לעשות כנערה אחרי שאמה עזבה את הבית: התעכבה על מזל קשת. ובאמת, כתוב היה שם שבני משפחה מחפשים את קרבתך, וזה הצחיק אותה קצת, מה פתאום מבקשים את קרבתה, להפך. אבל אולי בכל זאת מן הראוי לדווח לה, ביובש ואפילו ברשמיות, שאבא הולך למות. רק שתדע.
אבל היא לא רצתה שאמה, דווקא היא, תטמא את רגעיו האחרונים של אביה, רגעים שלמרות סלידתה מהדת נראו בעיניה קדושים. ומה פתאום שעכשיו, דווקא עכשיו, יורשה לה לפלוש למה שנוצר בין האיש שעזבה ובין הבת שנעזבה אצלו. לא, היא אפילו לא כועסת יותר, חשבה כשקמה להתהלך בחדר כדי לחלץ את עצמותיה, לא כעס ולא שום דבר מהסוג הזה, לא משהו חי, חס וחלילה, אלא משהו עקרוני. מת ועקרוני.

והנה הן כבר בחוץ, עושות את דרכן לגן, אביגיל מדלגת על רגל אחת, נעצרת מדי פעם להביט במודעות המודבקות על עצים כאילו היא יודעת לקרוא, וזוהר כבר מריצה בעיני רוחה את היום הצפוי לה: פגישה עם שירה, אחר כך קניות, או שאולי תשב עם עצמה שעה ותארגן את המחשבות שלה, כי על מה בעצם תדבר הערב עם עלמה עדיין לא ברור לה, ונדמה שקליפות החלום החלו לנשור מעליה כמו קשקשים, ומה תספר לה, בעצם, לאישה הזאת שבקושי יש לה זמן בשבילה? אפשר לדבר על החלום, על סופר־נני, זה בוודאי ירשים אותה, ומן הסתם יוביל אותן לשיחה על אמה, כמתבקש, ועלמה תשאל, איך לא, על הכעס הזה שנמשך כבר כמעט שלושים שנה, ואולי גם תרים גבה או לא תרים, אם היא באמת מטפלת כל כך טובה כמו שאומרים, כשתספר לה שלא, אמה אפילו לא יודעת שנולדה לה בת, שיש לה נכדה. או שבעצם תגיד את האמת למרות שהשקר מלא קסם, ותספר לה, באגביות ראויה ובקור, שכמה חודשים אחרי הלידה הגיע איזה מסר, עקיף מאוד, מבת של קרובת משפחה שביקשה חוות דעת על ספר ילדים שכתבה, וכשהעבירה לה אותו במייל וגם הודתה לה מאוד על הזמן ועל הנכונות, הוסיפה נ"ב: אמא שלי ביקשה למסור לך ד"ש חמה, וגם אמרה שאמך רוצה לשלוח מתנה ושואלת מה הכתובת.

אילן
אבא. רק זה היה חסר לו עכשיו. לא בזין שלו לדבר על אבא שלו, אבל היא מתעקשת, מציבה להם את זה כתנאי השתתפות: או שאתם באים עם מונולוג על המילה אבא, המושג אבא, האותיות: א־ב־א, כל מה שעולה בדעתכם, שתיים עד חמש דקות, או שאתם לא באים בכלל.
אז לא באים, אמר הבוקר לענת, שתקפוץ לנו. כל השבוע, מאז שנפגשו עם עלמה בקליניקה המופלצת שלה, הצליח להתעלם משיעורי הבית שקיבלו, כמו שהיה עושה פעם, כשהיה בתיכון. לא באים, אמר לענת, שהסתכלה עליו כאילו ידעה שזה מה שיהיה - הוא יחפף, יפשל, איך לא, אחרי שהיא ישבה על המונולוג שלה לילות. או שאולי תלכי לבד, הציע, כי הוא ממילא לא בעניין, וזה שהסכים ללכת אִתה לפגישה אחת עם העלמה הזאת, זה דבר אחד, אבל להתבזות מול קבוצה שלמה של זרים - זה לא.
אבל היא לא תיתן לו להתחמק. לא הפעם. זה היה חלק מההסכם שחתם עליו אחרי התקרית עם מיכאל. הוא התחייב ללכת אִתה לייעוץ, להצטרף לקבוצה, כי אם לא ישתף פעולה הפעם - איימה ענת - היא לוקחת את הילדים ועוזבת את הבית.
אז הוא חתם. מה כבר הוא יכול לעשות. היא ניסחה את ההסכם, ישבה שעות על הלפטופ, בדיוק כמו שהיא יושבת עכשיו ומכניסה פינישים אחרונים במונולוג שלה, ופירטה את הסעיפים, למשל: שיתוף פעולה מלא מצדו בכל מה שקשור לקבלת עזרה, וגם איזה סעיף ערמומי שכבר הרבה זמן היא מנסה לדחוף לו: הסכמה לקחת את מיכאל לאבחון כדי לברר סוף־סוף מה יש לו. ועוד דבר היה שם, כאילו בקטנה, הערה עם כוכבית: ובנוסף אתה מסכים שנפתח מול המטפלת את כל מה שקורה בינינו בבית, זאת אומרת: הזיונים, ומסכים שנמצא מישהו שיעזור לך להיגמל מהקטע של הסקס, כאילו המטרה של כל ההסכם היתה רק זה, להגיע להערה הזאת שמתחת לחגורה. והוא כתב: מסכים, וחתם בראשי תיבות, כמו שביקשה, והוסיף גם ציור של לב.
הולכים, ענת אמרה וסגרה את הלפטופ וקמה למטבח להכין לעצמה משהו לדרך לפני שתרד למונית שחיכתה לה למטה כדי לקחת אותה לצילומים. בעכו, נדמה לו, או בזיכרון, אבל מה זה משנה איפה. בזמן האחרון הוא כבר לא עוקב. יש לה מלא עבודה וזה מציל אותם, כי עד שהוא יראה משהו מ"קשת" ייקח זמן, וכל הכסף של הפיתוח שקיבל לפני חצי שנה כבר התבזבז. היא נעמדה מול השיש והכינה לעצמה פיתה עם ממרח שוקולד לדרך - זה מה שהיא אוכלת בבוקר, כאילו היא בת חמש - והוא נעמד מאחוריה ונישק את עורפה, אבל היא ביקשה שיניח לה, היום היא לא מתכוונת לאחר, והוא לחש: את יכולה להירגע, אפילו לא עומד לי, וניסה להצמיד את ידה למפשעה שלו כדי להוכיח לה, אבל ענת משכה את ידה והסתובבה אליו, ומשהו פסיכי בער לה בעיניים. היא זרקה את הפיתה עם השוקולד לתיק - בחוץ כבר שמע את המונית צופרת - וממש ביציאה אמרה: ואתה יושב היום על המונולוג הזה, אילן. זה מה שאתה הולך לעשות, כאילו לא מחכים לו ב"קשת" מאחורי הפינה רק כדי לשמוע ממנו עוד תירוצים לְלמה הוא לא מתקדם.
בזמן האחרון הכעס מתערבב אצלו כמו תבלין עם הכול, אפילו עם התשוקה שלו אל ענת, שנשארה כפי שהיתה כשהכירו לפני אחת עשרה שנה, כשהתאהב בה והאמין שהאישה הזאת - שנשארה יפהפייה, כהה ורזה, מתהלכת כמו פנתר, עם השארוולים והגופיות־סבא הלבנות שתחתן מהבהבות צלליות פטמותיה - שהאישה הזאת תציל את חייו. בתחילה הפריע לו שככה היא מסתובבת, עם הפטמות הכהות הזקורות שלה שמתריסות תחת הגופיות הלבנות, אבל היא שכנעה אותו שחזייה תפריע לשדיים כמו שלה, קטנים, ילדותיים, מכמירי לב.
עכשיו לא הכמירו את לבו, להפך: בטירוף תינוקי חרמני - ככה ענת קראה לזה, והוא ידע שזו כבר לא מחמאה - היה מועך ולש אותם ויונק ונושך ומכאיב לה. ובזמן האחרון, טענה, היא חבולה כולה, מלאה סימנים כחולים ושריטות וסימני מציצה, ועליו: שום דבר, כי הרי לא נגעה בו, לא כמו בזיונים שלהם פעם, כשהיתה מחזיקה את פניו בשתי ידיה ומביטה אל תוך עיניו ואומרת ברצינות גדולה, שעוררה את תשוקתו עוד יותר: מופרע אחד, פסיכי, פסיכי קטן שלי.
ועכשיו דממה. היא שוכבת תחתיו, או על ארבע, איך שהוא מסדר אותה, ושותקת ומחכה שזה יסתיים, וכשהוא נתקף רגשות אשם, הרי מעולם לא חשב על עצמו כעל בועל בכוח, בעל בועל, הוא אומר לעצמו שזו אשמתה שהיא מסכימה להיבעל ככה. לפעמים היא מבקשת: לא עכשיו, אחר כך, והוא מתחשב בה, אם לא עכשיו אז אחר כך, וכשהיא שוכחת את האחר כך הוא מקפיד להזכיר לה ולגבות את החוב. כמו איש הוצאה לפועל הוא נצמד אליה וטוען שמדובר בצורך רפואי, שתתחשב בו, הוא יעשה את זה מהר, ונעלב שזה לא מחמיא לה שבן זוגה חושק בה בדיוק כמו לפני אחת עשרה שנים, כאילו חייו תלויים בזה.
את לא זוכרת איך היית חמה אש כשרק הכרנו? היה שואל ונזכר איך הרשימה אותו בפעלוליה וגם באיזו חרמנות שקטה ותמידית. מרחוק יכול היה להרגיש את זה, כשנסעה לעבוד, כשהיתה בלוקיישנים או באולפנים, כמה נרגש היה מהמחשבה שבזמן שהיא מורחת את האיפורים שלה ומשקיעה כמו שרק היא יודעת, הרי היא מספר אחת בארץ - היא כבר מחכה לרגע שתוכל לפרוש לעשן סיגריה ולהתקשר אליו כדי לספר לו שהיא נהיית רטובה רק מלחשוב עליו וכבר לא יכולה לחכות שהיום הזה יסתיים.
איך אהב להביט בגופה הארוך מתפתל מולו כשהיתה מבצעת לבקשתו מופע סטריפטיז או מאוננת לפניו כשביקש. גם אחרי שמיכאל נולד זה המשיך ככה, והוא הודה לאלוהים על מזלם הטוב, שלא קרה להם מה שקורה לכל האחרים - התשישות והשגרה והילד שמכבים את הכול - אבל כנראה פתח פה לשטן, כי כשמיכאל היה בן שנתיים היא רצתה בו פחות, טענה שיש עכשיו סדרי עדיפויות, ושאין רע גם בפעמיים בשבוע, אפילו פעם אחת זה מעל לממוצע.
כבר אז הציעה שילכו לדבר עם מישהו. פסיכולוג, יועץ, הילר או משהו, וגם אז סירב והזכיר לה שוב ושוב שיש לו ניסיון עם זה ושכבר בזבז שנתיים מחייו, מגיל שש עשרה עד שמונה עשרה, על ספה מיותרת.
אחר כך נולד עילם, ושוב נכנסו החיים לסחרור, אבל הילד הזה היה התיקון שלהם, נוח וטוב מזג, מתיקותו מאירה מחדש את הבית שמיכאל החשיך. ענת לקחה חופשת לידה ארוכה, כמעט שנתיים לא עבדה, והיתה שלווה ומפויסת, ונדמה היה שמיכאל נרגע מהטירוף שלו, שהכול בסדר, שהמשפחה עולה סוף־סוף על המסלול.
ועכשיו היא מאיימת, ענת, שאם לא ילכו לדבר עם מישהו, אם לא יעשו משהו ממש בקרוב, היא תיקח את הילדים ותלך. הוא לא מאמין לה, הרי לאן תלך, להורים שלה בכרמיאל? ובכל זאת הוא נבהל כשהיא אומרת את זה מיד אחרי שהוא גומר, יודעת כמה הוא חלש ומטומטם אז ולוחשת: נו, אז חשבת על זה? וכשהוא שותק היא מביטה אל תוך עיניו ולוקחת את ראשו בין ידיה, בדיוק כפי שהיתה עושה פעם, ואומרת: אתה תיקח אחריות סוף־סוף?
בקלות היה יכול לשרבט משהו. מילים הן הרי הצד החזק שלו. ענת השקיעה בזה לילות שלמים, וכמעט התפתה להיכנס לקובץ שלה כדי לראות מה יש לה להגיד, וברור שאין לה הרבה. יש לענת אחלה אבא, אחלה ילדות היתה לה, אז מה כבר יש להגיד חוץ מלשפוך מחמאות ולכתוב חמשירים, ואיזו פדיחה זאת תהיה הערב כשהיא תדקלם מול כולם את השטויות שלה, וכולם ימחאו לה כפיים. זה גם מה שהוא יצטרך לעשות, אם יצליח לכתוב משהו: לקרוא את הטקסט שלו מול כל האנשים האלה שהולכים לחטט לו עכשיו בחיים במשך שלושה חודשים.
הוא התיישב על הספה מול הלפטופ הכבוי שענת השאירה על השולחן והתחיל לאונן. זה מה שידע לעשות במעברים שבין העצבות והשעמום ובין שאר שלבי היום. זה היה בשבילו כמו RESET. אפילו תשוקה או חרמנות לא היו בו כשליטף את עצמו מעל לבוקסר שלבש, בוהה במחשב. מאפרת הפח היתה מלאה בדלי סיגריות ולידה היו חבילת ניירות גלגול וקופסת העץ המגולפת של הנאפאס. ומכיוון שכבר עישן אחד הבוקר, כשענת לקחה את הילדים לבית הספר ולגן, וידע שעוד ג'וינט יהיה טעות, נשען אחורה על הספה והמשיך ללטף את עצמו, משועמם ומוטרד.
כשענת איימה לעזוב אחרי שקרה מה שקרה עם מיכאל, הוא היה בטוח שהיא לא רצינית, הרי מעולם לא איימה, זה לא הסגנון שלה. אבל כשהתקשר אל יפתח לברלין להעביר לו הודעות ולשמוע איך הולך, ואמר, איזה קטע, עושָה שרירים, הקטנה, יפתח שתק רגע ואמר: אני דווקא הייתי מאמין לה, אילן, דווקא בגלל שהיא לא מהמאיימות. מאלה הכי צריך לפחד, אחי, אלה הכי מסוכנות.
אז יש לו עכשיו ארבע שעות לעבוד על המונולוג שלו. ענת תחזור רק לפנות ערב, והוא אמור לאסוף את הילדים, וכשתגיע הבייביסיטר ייסעו לרמת גן, לפגישה של הקבוצה. ארבע שעות זה המון זמן, אבל הוא ידע איך לבזבז אותו. הוא עיסה את הזין שלו בתנועות סיבוביות ושאל את עצמו איך יסתדר אחר צהריים שלם עם הבנים. הוא לא רצה לכעוס על ענת, בלי העבודה שלה הרי הם היו עכשיו ברחוב, וגם לא רצה להיות הגבר הפרימיטיבי, השוביניסט, שמתעצבן שמשאירים אותו כמה שעות עם הילדים, ולמרות כל זה איזו חרדה החלה לפעפע בו, משמיעה בראשו תססס קטן, והוא ריחם על עצמו שיש לו יום כל כך קשה: לכתוב איזה מונולוג דפוק בבוקר, הילדים אחר הצהריים, ובערב הקבוצה הזאת. ונדמה שגם הזקפה שלו מרחמת על עצמה, מאבדת עניין, ולרגע רווח לו שאפשר לוותר, להדליק את המחשב, לגלגל עוד ג'וינט, מה כבר יקרה, להכין לעצמו קפה ולגמור עם זה כבר. הוא עוד יוכיח לפסיכולוגית ולכל האפסים שיהיו שם הערב שאולי הוא אבא גרוע ובעל דפוק, אבל לפחות דבר אחד הוא יודע לעשות יותר טוב מכולם: לכתוב.
הוא הדליק את המחשב, פתח מסמך חדש ובהה במסך רגע וקם. נכנס לחדר האמבטיה ולקח את קרם הלחות של ענת, חזר לספה ושפך לתוך ידו את הקרם הריחני - משהו עם למון גראס ופטצ'ולי - והחל לשפשף את עצמו וגמר מיד, ואז בא לו הרעיון. הוא הרי יודע ששיעורי הבית האלה הם מלכודת, היא אומרת להם לכתוב על המושג "אבא", כל מה שעולה להם לראש, אבל היא הולכת להשתמש בזה נגדם. הוא רואה את זה קורה, את הפראיירים האלה שבחיים לא היו בטיפול, שמשלמים כסף בשביל לקבל גאולה אינסטנט, מרק נמס בכוס, חוטפים את השוק של החיים שלהם. הוא רואה אותם קוראים מהדף כמו ילדים בטקס יום העצמאות, ואיך עלמה עושה את עצמה מקשיבה ואמפתית, כמו הפסיכולוגית שהיתה לו פעם, ואז בום.
ד"ר רוט היתה נותנת לו לשאת את המונולוגים הגמלוניים המתבגרים שלו, והיתה מביטה בו כמו עורב זקן, מהנהנת ומשחקת במחרוזות שלה. וכמה כעס היה בו אז, מצחיק אותו לחשוב על זה עכשיו, אבל גם מכמיר את הלב להיזכר בנער הדפוק והחרמן שהוא היה אז. בהתרסה הוא היה מביט בה, אבל גם, ואת זה הוא מבין רק היום כשהוא בן שלושים ותשע, במין תחינה: תצילי אותי מעצמי. והיא היתה נאנחת ואומרת, אילן - במלרע אמרה את זה, כמו המורות בבית הספר למרות כל הבקשות שלו - אילן, דברים קשים ועצובים אתה אומר. כך היתה מגיבה על המונולוגים שלו, גם אם דיווח על יום שגרתי בבית הספר או על חלום ארוטי, ובפגישות הראשונות היה נופל בפח האמפתיה שטמנה לו, נענה לחמלה שדמיין מהכורסה שלו, מטר וחצי ממנה, רק שולחן קטן ועגול מפריד ביניהם. והרי היה יכול לבעוט בה, בפסיכולוגית הזקנה, או בשולחן, להעיף לעזאזל את קופסת הטישו והשעון, שהופנה תמיד אליה והוא ידע לקרוא אותו גם מהגב. ויום אחד, כמה שבועות מתחילת הטיפול, עלה על דעתו שמשהו חסר, שמיצה את ה"דברים קשים ועצובים אתה אומר", ושעכשיו הוא מבקש המשך למשפט, ובקולו הנמוך, האדיש, של נער בן שש עשרה, אמר: את לא ממש עוזרת לי, את יודעת? וד"ר רוט חייכה, כאילו רק לזה חיכתה, ואמרה: אז בוא נראה איך אתה עוזר לעצמך, כאילו חיכתה כל הזמן להזדמנות הזאת לגלות לו שהוא פה כדי לעזור לעצמו. הוא מחה. אמו שלחה אותו לטיפול כדי שיעזרו לו, הרי אם הוא היה יכול לעזור לעצמו, הוא לא היה פה בכלל, נכון? אבל ד"ר רוט ציפתה כנראה גם לזה ואמרה: ברור, אילן, אתה צריך עזרה, אבל העזרה האמתית תבוא רק מבפנים, מתוכך, אני פה רק כדי לכוון אותך. אז מה, את שוטרת תנועה? אמר, והמשיך לבוא, אבל לא שיתף פעולה.
הוא התמיד בטיפול שנתיים כי פחד לאכזב את אמו. היא אמרה ששמעה דברים נפלאים על ד"ר רוט ההיא, איך היא יודעת לעבוד עם בני נוער, איך הצילה איזו בת של חברים מהתאבדות, אבל ככל שעבר הזמן התחפר עוד יותר בסירובו העקרוני לעזור לעצמו, ומדי פעם היה מציב לפני המטפלת שלו אתגר טיפולי חדש. תשיגי לי חברה, דרש ממנה פעם, אף אחת לא רוצה אותי, אז אולי את מכירה מישהי דפוקה שתתאים לי, ובשנה השנייה של הטיפול, כשאביו חלה בשחמת הכבד, פרץ מולה בבכי, בכי מוזר וסוער ונעים, ודרש שתתקשר לאמו ותסביר לה שכדאי לשלוח אותו לפנימייה, זה הדבר הכי טוב בשבילו, הוא לא יכול להיות בבית עם האיש החולה הזה. ד"ר רוט אמרה שהוא חייב למצוא כוחות להתמודד, שהמצב בבית בעייתי, היא יודעת, אבל לברוח זה לא הפתרון, והוא התעקש: זה כן, תדברי עם אמא שלי, עכשיו תתקשרי אליה, היא בעבודה, אבל ד"ר רוט המשיכה להניד בראשה והביטה בו כמו שמביטים בילד קטן שלא יודע כלום מהחיים שלו, וזה בדיוק מה שהוא רצה להיות אז: ילד קטן שלא יודע כלום מהחיים שלו. איך היא לא קלטה את זה?
הוא תהה אם הפסיכולוגית החדשה תקלוט יותר, אם תצליח לעשות לו שיקוף ביטחוני נפשי, כמו בשדה התעופה, אבל כבר ידע מה הולך להיות הערב. גם הג'וינט לא הצליח לעמעם את הצלילות הזאת שבה הבין פתאום שהעלמה הזאת, שמרגע שראה אותה בקליניקה שלה גרמה לו אי־נוחות פיזית ממש, היא שרלטנית, כמו כולן - לא קוסמת ולא נעליים, והיא הולכת לגרום לכל המפגרים האלה שיבואו הערב לשפוך את הלב בעניין אבא שלהם, רק בשביל להעיף להם סטירה בפרצוף, להגיד להם שאו־קי, באמת יפה ומרגש ומהלב מה שהם כתבו על אבא, אבל אין דבר כזה באמת "אבא", זה מושג תאורטי, שטפו לכם את המוח כל החיים, ועכשיו צאו מזה.
הוא נשען לאחור וניסה ללכוד את זנב המחשבה שנמלטה ממנו. רק לפני רגע התכתב במוחו עם מישהו התכתבות אינטנסיבית, ממש צחצח חרבות, ועכשיו כבר לא זכר עם מי ועל מה. אולי הג'וינט מתחיל להשפיע עליו, ומשפיע רע. הוא ידע שיש לו משימה ושכדאי שיגמור אותה כדי שיוכל לנמנם קצת לפני שיצא לאסוף את הילדים, ואולי יספיק גם לחטוף משהו בדרך, חומוס, למרות שכבר שבועיים זה מה שהוא אוכל בצהריים, חומוס־פול מתחת לדירה של יפתח. וברור שהיום כבר לא יגיע לכתוב, גם היום יסגור את יום העבודה הפיקטיבי שלו בלי לפתוח אותו, וכבר חודשיים לא כתב מילה. אפילו להסתכל על הסינופסיס של הפרק הראשון מלפני חצי שנה הוא לא מסוגל. הוא בהה במסך: מונולוג על אבא שלו. מה עושה לו המילה?
הסמן המתין בפינה הימנית העליונה כמו ילד היפראקטיבי מקפץ, כמו הילד שלו, הבכור, שמהרגע שנולד נדמה שהוא בתנועה מתמדת, בתזזית. הוא עצם את עיניו, כי הסמן, שנדמה שהוא עושה מולו תנועות כפיפה של למקומות־היכון־רוץ! עצבן אותו, ואז נזכר במיכאל התינוק בן השתי דקות המונח על בטנה של ענת. היא קיבלה את הלידה המושלמת שרצתה, בלי אפידורל, בחדר לידה פרטי עם פופים וכדורים ענקיים וחבל שהשתלשל מהתקרה - לידה בשאנטי: שעתיים וחצי צירים, חצי שעה לידה. חלום, אמרה הדוּלה, פשוט חלום, הלוואי על כל אחת.
הוא נזכר איך תמך בענת, ידיו תחת בתי השחי שלה, כשילדה בכריעה, בשקט, ופה ושם גם נמלטו ממנה קולות עמוקים, חייתיים. כמה תמימים הם היו בחדר הלידה ההוא, שהדוּלה פיזרה בו נרות ריחניים ועמעמה את האורות. תמימים, חשב עכשיו, ואיך עבדו עליהם.
מהרגע שמיכאל יצא, באחת ועשרה לפנות בוקר של השמונה בנובמבר 1998, אפוף במלמולי הדוּלה ובאנחות החיה הפצועה ובריחות לבנדר ולמון גראס ופטצ'ולי, מרגע שפקח את עיניו, אחרי שענת השתרעה על המיטה והדולה הניחה אותו עליה, נדמה היה שהתינוק לא מרוצה, העובדה שנולד בלידה חלומית לא עניינה את התחת שלו והוא פשוט לא רצה להיות כאן, בעולם הזה, מונח על בטנה של אמו, ומרגע שפקח את עיניו החל לצרוח, לנפנף באגרופיו ולבעוט, כאילו הבין שהגיע למקום הלא נכון, לעולם שאינו שייך אליו, ועד היום הוא מסרב להשלים עם זה.
ענת נפעמה כשמצא בכוחות עצמו את הפטמה שלה והחל לינוק ברעבתנות ובמקצוענות, כך חשב על זה כשהביט בשניהם - בענת העייפה, המדממת, המאוהבת, ובתינוק שינק בזעם, רגליו בוטשות ומטפסות על בטנה, ידיו נזרקות באוויר באגרופים קפוצים, כאילו הוא שוחה או רץ לאנשהו או מאיים על מישהו.
עליו? הוא עמד לצד המיטה, מתבונן בשניהם, מסיט קווצות שׂער רטובות מזיעה שנדבקו ללחייה של ענת. בחוץ החל לרדת גשם רך ומהוסס של תחילת חורף, והנרות מרצדים, השלהבות מהבהבות, והוא מקשיב לגשם ולקולות המציצה של התינוק ומאושר, הרי זה רגע מאושר, הוא חושב, אבל משהו מטריד אותו.
האלימות של התינוק מטרידה אותו, וכמה מיכאל לא התאים לתפאורה שנבנתה במיוחד לכבודו, איך בכה וינק ביחד, ינק ובכה, ובעט ושרט ונופף באגרופיו הסגולים, ואיך ענת ניסתה להרגיע אותו, ואיך צווחותיו התערבבו במוזיקה של הדיסק שהביאו, אולי משהו הודי, ניו־אייג'י, או נינה סימון או בילי הולידיי. מרגע לרגע נעשתה מתוחה ומודאגת יותר, אבל עדיין לא חשבה כמוהו שמשהו לא בסדר. הוא הציע לקחת את התינוק מידיה והרים אותו בזהירות, נזהר על הראש כמו שלימדו אותו, אבל בידיו היה לתינוק רע עוד יותר והוא ניסה להיחלץ, וכמה כוח יש לו, ליצור הזה, שנולד ארוך וגדול כל כך, עם המראה האוקראיני של סבא שלו. איזה ילד אלים, חשב, ושנא את עצמו על המחשבה ולא נפטר ממנה גם אחרי שהמיילדת לקחה אותו מידיהם לרחוץ ולשקול אותו.
ואחר כך חודשים ארוכים שכולם צווחות בלתי פוסקות ויניקה מלווה בבעיטות ומכות שמיכאל היה מנחית על ענת, על שדיה על החזה שלה על צווארה. זה לא כואב, היא היתה אומרת, שמחה שהתינוק אוכל כמו שצריך, אבל לא כמו שצריך הוא אכל, אלא הרבה יותר ממה שצריך. החלב המבעבע בפיו ניתז החוצה עם צווחותיו, בכוח היה צריך לנתק אותו מהפטמות שלה, ואז היה פולט ומקיא, לפעמים בקשת.
כמה מהר נשכחו הלידה החלומית והגשם הרך. עיניו התרוצצו תמיד וידיו הכו בלי הרף כל מי שנגע בו וציפורניו השאירו על העור חריצים אדומים ורגליו בטשו בעריסתו או טיפסו כשהוצמד לחזה כמו שעושה גור חתולים, וגם בגיל שנה עדיין לא חייך.
ובלילות הוא אִתם במיטה, פקעת של אי־נחת, פעם על בטנה של ענת, פעם על בטנו או בועט וצורח ביניהם, וכך הם ישנים־לא־ישנים שנה שלמה, והרופאים, נוירולוג, אף־אוזן־גרון וגסטרו, וגם אלטרנטיבי אחד שדקר אותו ורקח לו טיפות באך, אומרים שהילד סוער, זה הכול, שצריך לקבל אותו, לאהוב כמה שיותר, וענת בוכה: אני מנסה, אבל הוא לא נותן.
כאילו שמגע הסב לו כאב, ורק כשהיה באמת מותש היה אפשר להשכיב אותו על הפוטון שהניחו בשבילו על הרצפה בסלון, בלי צעצועים מסביב, בלי שמיכה, בלי מוביילים, בלי גירויים, כדי שדבר לא ייגע בו - אפילו את המאוורר הקפידו להרחיק ממנו כשגילו שהאוויר הנושב על עורו מטריף אותו לגמרי - רק אז עצם את עיניו ונרדם, ורק ברגעים האלה נראה סוף־סוף כמו תינוק.
הם עישנו המון בשנה הראשונה ההיא. עישנו כמו מטורפים. בתחילה ענת חששה, לא רצתה לסמם את הילד דרך החלב שלה, אבל הוא, אילן, אמר לה שזה לא רעיון רע בכלל. וכך, שלושה חודשים אחרי הלידה היתה מניחה את מיכאל על הפוטון בסלון ובאה למטבח ונעמדת לצדו ליד החלון הפתוח, ושניהם רוכנים החוצה ומעבירים זה לזה את הג'וינט. או שהיו עושים תורנות: הוא מעשן בחלון, וענת מתהלכת בסלון עם התינוק המתפתל בידיה, ואחר כך היא במטבח, והוא יושב על הספה ומיכאל על ברכיו, תינוק ענקי שעיניו מתרוצצות כמו גפיו ואי אפשר ליצור אתו קשר עין. ופעם, כשהיה שפוך לגמרי, פחות מדי שעות שינה ויותר מדי חשיש, אחז במיכאל תחת בתי השחי שלו והקפיץ אותו מעלה־מטה, ומיכאל, שהיה אז בן ארבעה חודשים, העיף לו סטירה בכף היד הפתוחה שהתעופפה כרגיל לכל הכיוונים. רק במקרה נחתה על לחיו, אבל כמה זה כאב.
ענת נכנסה לחדר מתפוצצת מצחוק ומסרבת להאמין. סטירה? היא שאלה, אשכרה סטירה? והוא אמר כן, אשכרה סטירה, והיא התגלגלה על הרצפה מרוב צחוק, מסטולה על כל הראש. וגם הוא התחיל לצחוק והמשיך להקפיץ את בנו הקפוץ, והיא אמרה: ואללה, מגיע לך, אילן, וכששאל למה, ענתה, הורשת לו את הגנים הדפוקים שלך, יותר אני לא מזדיינת אתך לעולם. ודווקא אז, אחרי שהניח את מיכאל על הפוטון והתעלם מצווחותיו ומנפנופי ידיו, דווקא אז הזדיינו, לראשונה מאז נולד התינוק. על השטיח הם עשו את זה, מיכאל צורח לידם, ונרדמו שניהם מיד. כשהתעוררו ראו את השעון הדיגיטלי של הממיר מהבהב 5:45 ואת מיכאל צורח, אבל בלי קול, צורח ב־MUTE, ואולי צווח כך כל הלילה עד שנגמר לו הקול, אבל כבר לא היה אכפת להם. זה היה הרגע הראשון של אי־האהבה.
לא שנאה. רחוק מזה. משהו נוקף יותר משהוא דוקר. היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך. ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם אלה שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך.
אולי על זה הוא יכתוב. זה ירשים אותם וגם יקנה לו נקודות זכות אצל עלמה, שדבר כזה בטח עוד לא שמעה. ואולי יתמרד ויגיד: על הזין שלו, יגיד לענת שלא הספיק, שהיה לו יום קשה עם הילדים. בטנו התכווצה מהמחשבה שבעוד שעתיים הוא אמור לקחת את מיכאל מבית הספר, כי אפילו שהוא בן עשר אסור לו לחזור לבד, ולא בגלל הכביש, יש שם מעברי חציה בשפע, אלא מפני שבפעם הראשונה שנתנו לו לחזור לבד, בשנה שעברה כשהיה בכיתה ד', הוא לא חזר.
ענת היתה אז בבית, והילד היה אמור לחזור כבר באחת. ברבע לשתיים, כיוון שעוד לא הופיע, ירדה לרחוב לחכות וחששה להתרחק, שלא יחזור הביתה ולא ימצא אותה. רק בשתיים ורבע, כשכבר התקדמה בכיוון אלנבי, צלצלה לאילן, ממש באמצע פגישה עם אנשי מחלקת הדרמה של "קשת" שנתנו לו הערות על הסינופסיס. הוא אמר לענת שהוא לא יכול לדבר עכשיו, והיא אמרה שמיכאל לא חזר ונשמעה היסטרית. מתחילת הפגישה היה עסוק בלהתחנף לאנשים של "קשת", שהבהירו לו שבתקופה כל כך קשה זה פשוט נס שבכלל לוקחים סדרה כמו שלו, עם נושא כזה, מי בכלל רוצה לעקוב אחר קורותיה של משפחה לא מתפקדת, עם אם אלכוהוליסטית, שמנה, מובטלת, ואב נידף ורדוף שעושה ככל יכולתו להציל את ילדיו מנחת זרועה, מניבולי הפה שלה (בתחילה נדמה היה לו שהתכסיס יעבוד, שאם יהפוך את אמו לנבל בסיפור יינתן לו המרחק שדרוש כדי ליצור, וכשגילה שאינו מסוגל לכתוב מילה, גיחך לעצמו: על מי הוא עובד, בעצם? ולא הצליח לבצע את חילוף התפקידים הנדרש שבו יהיה האב קדוש אמתי, כפי שהיתה אמו בעיניו, והאם תהיה הרשעית), ובאותו רגע - כשהוא תקוע עם פרויקט שבוער כל כך בעצמותיו עד שאינו מסוגל אפילו להצית את אש הפיילוט - מיכאל לא עניין אותו. הרגיז אותו שהילד גוזל ממנו כוחות, ולא רק כשהוא נמצא, אלא גם כשהוא איננו. בחצי פה ניסה להרגיע את ענת, והיא התחילה לבכות: בטח קרה לו משהו, לא היינו צריכים לתת לו לחזור לבד, והוא אמר: תירגעי, זה רק שבע דקות הליכה, ולשני האנשים שישבו אתו לחש שהוא מצטער, יש איזה משבר בבית, והם הנהנו בהבנה. הוא ביקש מענת לעדכן אותו, וכעבור עשר דקות סימסה לו שהשומר בבית הספר ראה את מיכאל הולך לכיוון אלנבי, וזהו, היא מתקשרת למשטרה.
היא לא נתנה לו לענות, סגרה, ורגע אחרי זה כבר היה אצלה תפוס. הוא נאלץ להסביר לאנשים שישב אתם שהוא חייב לסיים את הפגישה, הילד שלו עוד לא חזר מבית הספר ואשתו היסטרית. הבטיח שיתייחס להערות שלהם עד השבוע הבא ועזב את בית הקפה והתחיל ללכת גם הוא לכיוון אלנבי, כשהשיג את ענת בטלפון היא התייפחה ואמרה שכבר חרשה את כל האזור, עלתה וירדה באלנבי־בלפור, גם את ברנר סרקה ואת יוחנן הסנדלר וחצי ממזא"ה, והוא ביקש שתחכה לו בפינה של גאולה והתחיל לרוץ. כבר עשרים שנה לא רץ ככה, וזה הכאיב לו בריאות ובשוקיים, בקושי נשם. הוא ראה את ענת עומדת במעבר החצייה ובוכה. המשטרה, אמרה, ביקשה שנחכה שעה־שעתיים, אולי הוא סתם הלך עם חברים ולא הודיע, ואם הוא לא מגיע הם ישלחו ניידת. והוא חשב: איזה ילד חסר אחריות, כי לחשוב מחשבות אחרות לא היה מסוגל. לחשוב, למשל, שמיכאל נתקל בחסר בית או בעובד זר, או שאיזה פדופיל עושה בו מעשה סדום בחצר של אחד הבניינים באלנבי - אבל איזה בניין? איפה?
הם עמדו בצומת אלנבי־גאולה עשרים דקות בערך, ענת לא מפסיקה לבכות, והוא צועד הלוך וחזור בין פינסקר לטשרניחובסקי, עד שאמר לענת שכדאי שתעלה הביתה ותחכה שם, הוא ימשיך לסרוק את האזור. היא הנהנה, ולפני שהלכה התחננה שיתקשר אם הוא רואה משהו או שומע משהו, אולי יפגוש בדרך ילדים מהכיתה, וכשהתרחקה עבר בעיני רוחו על פני כל הבניינים באלנבי, עד הרצל הגיע, ואולי לקחו אותו לאנשהו במכונית, הדרימו אתו, הרדימו אותו, ושוב החל לרוץ, עולה בשינקין, פונה ימינה באחד העם, מגיע לבלפור, נעצר ליד שער בית הספר ומתחקר את השומר, שאמר שבטוח זה הוא, הילד, הוא מכיר אותו, ילד גדול, גבוה, נראה רוסי? ואילן הנהן, כן, נראה רוסי, והשומר נשבע שלפני שעתיים ראה אותו יורד לכיוון אלנבי, לבד, לא עם חברים, והוא בכה, את זה הוא זוכר.
בכה? שאל אילן, למה? והשומר אמר שהרבה ילדים בוכים, ככה זה, אולי רב עם חברים. וכשאילן נכנס לחצר בית הספר והתכוון לעלות למזכירות לקבל את רשימת הקשר של הכיתה, אמר לו השומר: אין לו הרבה חברים, לבן שלך, למה זה? ואילן הביט בו ואמר שאין לו מושג למה.
הוא נכנס לבית הספר, שהיה כבר שומם, וראה את המזכירה נועלת את דלת המזכירות, והיא פתחה לו והדפיסה את רשימת הקשר של כיתה ד'   3, ואמרה שלא היה היום שום דבר חריג, אפילו לא שלחו את מיכאל לפסק זמן. גם המחנכת, כשהתקשרו אליה, אמרה שהיה יום שקט, מיכאל עבד יפה והקשיב, לא הפריע, לא שיחק עם אף אחד בהפסקות, אבל על זה הרי סיכמו שידברו בהזדמנות, איך אפשר לעזור לו להשתלב. בדרך החוצה הנהן לשומר והתחיל לטלפן מהסלולרי. בחר בשם הראשון שנשמע לו כמו שם של בן, עילַי, ואמו של עילַי ענתה ואמרה: אוי ואבוי, רוצה שאשאל אותו? והוא אמר שכן, וחיכה על הקו, ותוך כדי הליכה מהירה במורד בלפור שמע את עילַי צועק לאמו מתוך בליל קולות שעלו מהטלוויזיה - משהו בערוץ הילדים, שגם מיכאל נהג לראות בדיוק בשעה הזאת - אני לא חבר שלו בכלל, והאמא אמרה שעילַי לא יודע, מצטערת שלא יכלה לעזור, ובמספר השני שחייג אליו, אמא של תומר, לא היתה תשובה, ובשלישי, אבא של גיא, ענה לו גיא עצמו בקול עולץ וסיפר שלא היה היום בבית ספר, הוא ביום כיף עם אבא בעבודה, ואז נזכר שאבא של גיא הוא הבעלים של הביסטרו ההוא ברוטשילד, ודמיין את גיא מתרוצץ במסעדה של אביו והולך אתו לכל מקום, אב ובן, והתגעגע אל מיכאל, ששום מתיקות לא היתה בו ועשר פעמים ביום היה עליו להזכיר לעצמו שהוא בסך הכול ילד, ילד, ילד, ועוד הילד שלו. וכשעמד לטלפן למספר הרביעי ברשימה, צלצל הפלאפון, וענת אמרה שזהו, הוא הגיע. פתאום. לפני שנייה נכנס. לא רוצה להגיד איפה היה. ישר הלך לראות טלוויזיה. בוא לא נעשה מזה עניין, אילן, הוא רואה עכשיו את התוכנית שלו. הוא צריך להירגע קצת.
לתוך השרפה שהשתוללה אצלו בריאות מכל הסיגריות שעישן תוך כדי הליכה ומכל הדיבורים בפלאפון נזרקה באותו רגע חבית בנזין, וכבר לא עניין אותו מה קרה לבן שלו, כי הרגיש שאותו זיינו בתחת, ומי שאחראי לזה, בנו המגודל, הבכיין, חסר החברים, רובץ עכשיו על הספה בסלון ושותה פאנטה מול ערוץ הילדים.
הוא התיישב על ספסל בתחנת אוטובוס באלנבי והדליק עוד סיגריה. השעה היתה כבר כמעט ארבע. הילד שלו נעלם לו מהמכ"ם לשעתיים ועכשיו חזר לראות את ערוץ הילדים, הילד הזה שמרגע שיצא לאוויר העולם לקח לו את כל האוויר מהריאות.
כשענת התקשרה הוא לא ידע מה היא הולכת לומר וגם לא היה אכפת לו, אבל היא רק ביקשה שיאסוף את עילם מהגן כי היא לא רוצה להשאיר את מיכאל לבד, ושימהר, כבר עשרה ל־, והגננת שונאת שבאים לה ברגע האחרון. הוא התחיל ללכת בכיוון שינקין ופנה לרחוב העבודה, וכבר שמע את המולת הילדים מאחורי השער של אשכול הגנים וראה את המכוניות החונות בדאבל פרקינג ואת ההורים הממהרים לאסוף את ילדיהם, וכשהגיע, בארבע בדיוק, ראה את עילם עומד מחוץ לגן, ליד הגננת, שלא הבינה מה קרה היום, הילד כבר חצי שעה חסר מנוחה, הוא רגיל שבאים קודם. הוא אסף את עילם בזרועותיו ונדהם שוב ממשקלו, כמה הוא קל ונוצתי, הילד הזה שדומה לענת בצבעיו ובעיניו הגדולות, השקדיות, ארוכות הריסים, הילד הזה שכולו ילדיות. הגננת הדביקה נשיקה ללחיו ואמרה: מתוק, כזה מתוק הקטן שלכם, במבי, כי הרי גם את מיכאל הכירה, שנתיים היה אצלה בגן ועליו היתה אומרת שהוא חכם ורגיש ומיוחד, וה"מיוחד" הטריד אותו כבר אז, ה"מיוחד" שבא במקום ה"מתוק".
הם יצאו מהשער וצעדו מערבה, ועילם ביקש שיעצרו בפיצוצייה ויקנו לו חטיף או ארטיק או קרמבו, אם כבר יש קרמבואים, והוא אמר לו: אין, עוד לא חורף, אולי עוד חודש יהיה. הילד התעקש שיש, אבל היה מוכן להסתפק בכל דבר, כי בכל פעם שאביו לקח אותו מהגן עצרו לקנות משהו, וגם היום חיכה לזה, לא מודע כלל למצב החירום, לא רואה שאביו נשרף מבפנים ועומד להתבקע כמו גזע עץ. הוא המשיך להתעקש ורקע ברגליו, אף פעם לא התנהג ככה, והתקפי הזעם היו שייכים באופן בלעדי לאחיו, ואילן, אפוף כולו באיזה אבל מסמא כמו עשן, גרר אותו בידו וכך חלפו על פני הפיצוצייה הקבועה שלהם, עד שעילם השתחרר מלפיתתו ונעמד בפתח. כמה קל היה לפתור את העניין במקום, להיכנס ולקנות לו משהו - וכבר בכניסה היה אפשר לראות את קרטון הקרמבו מונח על הדלפק - אבל הוא רצה להכאיב למישהו ולכן מיהר לפיצוצייה להרים בידיו את עילם המייבב. אין לי כסף, אמר, לא לקחתי את הארנק, והרי המוכר הכיר אותם וכבר רשם לו כמה פעמים על החשבון. אין לי גרוש, עילם, התחנן, אחר כך נלך לקנות, אבל הילד, שידע שאין "אחר כך" במשפחה שלהם, אחר כך יהיו הוריו עסוקים באחיו, תבע בתקיפות את הממתק. המוכר יצא ואמר, נרשום לכם, מה הבעיה, תקנה לו משהו שיפסיק לצעוק כבר, אבל הוא עמד בסירובו ונהנה להתבצר בו, והסירוב הזה הכניס אותו לאופוריה משונה: היום לא קונים כלום וזהו. אני לא הייתי אמור לאסוף אותו בכלל, הסביר למוכר, שלא הבין על מה הוא מדבר וגם הוא עצמו לא הבין, ולכן המשיך בהסבר: הוא היה בפגישה חשובה עם אנשים מהטלוויזיה, קונים ממנו סדרה, ענת היתה אמורה לאסוף את עילם. אבל המוכר לא התעניין בסיפור, ובמקום זה הציע לתת לילד קרמבו מתנה, רק שיירגע כבר, ועילם צרח ובעט והפיל את מעמד העיתונים.
צריך היה אז קורבן ולא היתה אפשרות אחרת, אז הוא תפס בו בכוח, בגוף השברירי הרופף של הילד הזה, הבמבי, ונשא אותו הביתה והניח אותו על הרצפה לרגלי אחיו העצום, שבהה בעיניים ריקות בערוץ הילדים. בלי לומר מילה לענת לקח את הארנק ואת הלפטופ ויצא מהבית, ובראשו התמלמלו שמות הילדים שברשימת הקשר המקופלת בכיס מכנסיו, כנראה צילם אותה בראשו כשעוד חשב שאיבד את בנו: אביב, איתי, בן, עוד בן, גיא, דין, הראל, זהר, זיו, יהל, יובל, עוד יובל, ליה, מור, מיכאל, מיקה, מתן, נעמה, עפרי, עוד עפרי, שגיא, שחר, שקד, עוד שקד. כמו על טלפרונטר התגלגלו השמות מול עיניו, כולל שמו של הילד שלו, שהיה שַם רק עוד שם ברשימה, אחד מה"מ"מים" - מיכאל, מיקה, מתן - מוזר, מופרע ומסוכן. כך הלך ברחובות, שעתיים או שלוש, עד שהרגיש שהוא יכול לחזור לדירה בלי לכסח לילד את הצורה.
בערב, אחרי שעילם נרדם ומיכאל המשיך לצפות בטלוויזיה בסלון בלי שום קשר עין אתו או עם ענת או עם הדברים שריצדו מולו על המסך, נכנס לחדר הילדים ורכן אל עילם לנשק אותו, כמו שהיה עושה בכל ערב, אבל זה לא הספיק, ממש לא. הוא נשכב בשקט לידו, נצמד אל גבו המתעגל כקונכייה ונשק לשערו ומלמל לתוך אוזנו מילים מתוקות, וכבר חיכה שהבוקר יגיע ואז יתנדב לקחת אותו לגן, ובדרך יעצרו בפיצוצייה והוא יתקן את מה שקלקל.
לפני שהלכו לישון ענת אמרה לו שעילם כבר מזמן שכח מה שקרה, שאחר הצהריים היה עליז ושמח כרגיל, ושככה זה ילדים, הם מוחקים, עוברים הלאה, אבל הוא ידע שזה לא נכון. בשש בבוקר התעורר, בלי שעון, וניגש להעיר את הילד והלביש אותו במהירות וצחצח לו את שיניו ומזג לו שוקו, ובזמן שהוא שתה, תוהה קצת על תשומת הלב הזאת, הכין לו כריך לגן עם שכבה עבה של שוקולד והכניס גם פרי ובקבוק מים, והם יצאו מהבית והלכו במהירות בכיוון שינקין. ליד הפיצוצייה נעצר, והמוכר, שגם הוא כנראה כבר מחק ועבר הלאה, חייך אליהם ושאל אם עכשיו הם רוצים קרמבו, וכמעט בצעקה אילן אמר: כן. שניהם הביטו בעילם כשקילף את העטיפה וליקק את ציפוי השוקולד ונגס בענן הדביק, והמוכר אמר: מתוק, הילד, והוא אמר: מתוק, באמת מתוק, ובלבו אמר: מחוק, וגם על עצמו חשב, ועל אביו שהיה מפצה אותו בדברי מתיקה קטנים על פשעים גדולים, ואמר לעצמו שהנה, גם הוא נהיה כזה, מניאק בדיוק כמו אביו - מניאק. עוד מילה ב"מ"ם".

דני
מניאק, מה לעשות, אבל זו המילה הראשונה שעלתה בראשו כשאמרו לו לחשוב על אבא שלו. ברגע הראשון התבייש, כי נכון שאביו היה בן זונה רציני, אבל כל השנים לא חשב עליו במונחים כאלה, אלא חשב עליו פשוט כעל האיש שהרס לאמו את החיים.
האמת היא שאין לו הרבה זיכרונות ממנו. הפילטרים שלו מספיק מתוחכמים ומתחשבים כדי לסנן בשבילו תמונות ולהשאיר אותו עם איזה קליפ שהוא רואה בכל פעם שהוא מנסה להיזכר באביו, אבל מיד הוא רואה גם את אמא שלו ואיך לא הגיע לה כל מה שעברה, ואיך בגלל הדפוק הזה נהפכה בן־לילה מאישה יפה בת שלושים וחמש לחורבה מהלכת. ככה הוא זוכר את זה, את הבוקר הראשון שהוא ואחותו אסתי התעוררו אל תוך דירה בלי אבא, ואיך אמם נראתה פתאום כמו הדמות ההיא מהסרטים המצוירים שהוא ואחותו אהבו, זאב הערבות שרודף אחרי הציפור שעושה לו ביפ־ביפ, האף שלו מעוך והפרווה חרוכה ומעלה עשן - ככה היא נראתה, אמא שלהם, בבוקר אחרי שאבא שלהם ברח. ביפ־ביפ. אמו היתה אצל השכנה, ואבא שלו לקח את המעיל חורף שלו ואת הארנק וכמה תעודות בתוך שקית, והלך, כמו שאומרים, לבלי שוב.
אז כן, מניאק, זה מה שהוא היה, כנראה, והוא רוצה לקוות שהוא מת, אבל לא מעז, שלא ירגיש אשם אחרי זה, ולא שהוא מאמין בכוח של מחשבות רעות. רונית, לעומת זה, מבלה חצי מהחיים שלה בלהרגיש אשמה - מה עשתה לא בסדר, איפה טעתה בחינוך, בערכים שהנחילה לבנות, בטוחה שרק בגללה הן מתנהגות כמו שהן מתנהגות היום, והוא יודע שזאת תכונה נשית מובהקת, אשמה, מכיר את זה מאמו ומאחותו, רק שהוא לא מוכן לשתף עם זה פעולה. הוא לא אשם בכלום.
יש לו תאוריה על רגשות אשם והוא ישמח לשטוח אותה לפני מישהו, לפני עלמה והקבוצה אם אי־פעם ייתנו לו להשחיל שם מילה. אשמה, לדעתו, זה רגש מיותר שלא מוביל לשומקום, גוזל אנרגיות, ובן אדם, ובייחוד אם הבן אדם הורה, חייב לשמור על האנרגיות שלו, כי אחרת אלוהים ישמור ואלוהים יעזור, וזו בדיוק הבעיה, שאלוהים לא שומר ולא עוזר ולא כלום. רק שאנשים לא מבינים את זה, חוזרים בתשובה, מחפשים תשובות ופתרונות אצל מישהו שלא קיים, וגם אם כן, די ברור שאין עם מי לדבר, שגם הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו סובל בזמן האחרון מהפרעת קשב, כמו כל הילדים.
יש בו כעס, נכון, כעס ותסכול מאיך שהדברים נהיו, מאיך שילדים גדלים היום, מאיך שפעם לא היה צריך קילומטרז' אצל פסיכולוגים בשביל להיות אבא או אמא והיום כן, ואין לו כוח לזה, אבל רונית ישבה לו חצי שנה חזק על הראש שיסכים ללכת לקבוצת התמיכה הזאת, מה יש לו להפסיד. המנחה, אומרים עליה שהיא קוסמת, אין עליה, וכבר היו כתבות בהארץ ובידיעות ואנשים מדברים עליה בפורומים באינטרנט, אז שיבוא רק לפגישה או שתיים, מה כבר יכול להיות, ומהצצה באחת הכתבות האלה שרונית גזרה ושמרה בשבילו הבין שהיא גם יפה מאוד, העלמה הזאת, וחשב לעצמו, אז מה רע? הוא יֵשב שעתיים בשבוע מול אחת שנראית ככה וייהנה, והנה עכשיו הוא מצטער על זה. כבר שמע מכמה מכרים שהיו בטיפול פסיכולוגי שברגע שנכנסים לזה מתחילים להרגיש אשמים, אפילו שאין על מה. אבל מה אכפת להם, לפסיכולוגים, מה אכפת להם לשכנע אנשים שהם אשמים במשהו, שהם חרא של הורים - זאת הפרנסה שלהם, מה עוד יש להם לעשות.
אבא שלו, לדוגמה, ברור לו שאיפה שהוא לא נמצא, חי או מת, לא סובל משום רגשות אשם, והיום, בגיל ארבעים ושתיים, שזה בדיוק היה הגיל של אבא שלו כשנטש, נדמה לו שהוא יכול לראות את הדברים מנקודת המבט שלו, למרות שבפועל הוא היה הורה רק חמש שנים עד שערק. ברגעים מסוימים, כשהוא מנסה לדמיין מה גורם לאדם לעשות מעשה קיצוני כזה, לעזוב אישה ושני ילדים קטנים, עולות בו כל מיני מחשבות. זה שהאיש הרגיש לכוד, זה מובן מאליו, לא צריך פסיכולוג בשביל זה. זה שהוא קרע את התחת בעבודה בתור נהג הובלות ואולי נשבר לו לפרנס אישה וילדים, יכול להיות שגם זה קשור, אבל גם הגיל משחק, משהו פשוט קורה לגבר בגיל הזה, משהו חשאי, פנימי, בלתי מוסבר. ולא משנה אם יש לך אישה יפה ומסורה, שני ילדים בריאים, בית, פרנסה טובה, כל זה נהיה לא רלוונטי בתוך רעידת האדמה שאתה חווה בתור גבר בן ארבעים ושתיים. פתאום האדמה מתבקעת לך מתחת לרגליים, ואתה מוצא את עצמך רגל פה ורגל שם, במין פישוק קיומי - הוא טפח לעצמו על השכם על הניסוח הזה שעלה בו פתאום - ואתה צריך להחליט מהר לאיזה צד לקפוץ, ואבא שלו החליט מה שהחליט.
ולא שהוא סולח לו. האיש עשה מעשה נבלה. בשנייה אחת הרס משפחה, אבל לאחרונה, בשנתיים־שלוש האחרונות, נדמה לו שהוא מתחיל להבין שיכול להיות שקרו אצל אבא שלו כל מיני תהליכים, איזו פעילות סֵסמית מה שנקרא, אפילו הוא מתחיל לחוש את זה עכשיו, לא חס וחלילה בכיוון של לעזוב את הבית או משהו כזה, אלא דווקא בדברים קטנים. יכול להיות, כמו שרונית אומרת, שזה קשור למה שקורה עם הילדות, גיל ההתבגרות וכל זה, שכולם יודעים שזו תקופה שמכניסה את כל המערכת ללחץ, אבל זה לא רק זה, לא יכול להיות.
מה שהכי חשוב זה שהוא יודע, והוא עבד על זה קשה, שהוא האבא הכי טוב שיכול להיות, ומצדו הבנות יכולות ללכלך עליו אצל הפסיכולוגיות שלהן כשילכו פעם, כי כל הילדים מגיעים בסוף לפסיכולוג, אבל הוא נקי מאשמה. לא מושלם, ברור שלא, אף אחד בעולם לא מושלם, אבל בתור הורה הוא בסדר גמור, ולא מוכן שמישהו יבוא ויגיד לו, נגיד, שהוא לא מתנהל נכון מול נטע וסיוון, או לא קולט שהן בגיל ההתבגרות. והוא גם קרא את הספר: THE GOOD ENOUGH MOTHER, אפילו באנגלית קרא אותו, וחושב שחייבים להוציא ספר המשך, איזו קונטרה: THE GOOD ENOUGH FATHER, למשל, כי הוא, למשל, ישמח לקרוא אותו. הוא אפילו ישמח לכתוב אותו, אלא שהוא לא יודע לכתוב. בזה, למשל, הוא גרוע. הוא מודה. תנו לו לקרצף משהו, הוא יקרצף אותו עד שיסנוור, זה הרי המקצוע שלו, ובבית מה שהוא יודע לעשות הכי טוב זה להיות אבא של הילדות האלה. הגדולה, שתהיה בריאה, יכולה להגיד עליו מה שהיא רוצה לפסיכולוג שהיא כל הזמן מאיימת שתלך אליו, אבל הוא יודע: הילדה לא צריכה טיפול, היא צריכה לגדול. זה יהיה הטיפול שלה. אין טיפול יותר טוב מזה, וזה בחינם. ככה הוא גדל ויצא בסדר גמור.
היא בת ארבע עשרה וחצי, הוא אומר לרונית, זוכרת איך את היית בגיל הזה? והיא אומרת שהיא זוכרת, אלא שהיא לא היתה כזאת, לא כל כך כועסת, והוא אומר לה: רונית, כשאת היית בת ארבע עשרה לא היה על מה לכעוס, לא היה כזה מבחר כמו שיש היום, והיא אומרת שהיה, תמיד היה, והוא אומר לה שהיא טועה, העולם הרבה יותר חרא היום, והילדים - את חושבת שהם לא יודעים את זה? הם יודעים ועוד איך, והם חכמים יותר מאתנו, וזו בדיוק הבעיה.
וברור שהם מנצלים את זה, עושים על זה קופה. אם העולם נהיה מקום כזה דפוק, למה שהם יהיו בסדר? בדור שלו, לפני שלושים ומשהו שנה, הוא לא זוכר שהיו כל כך הרבה ילדים עם כל כך הרבה בעיות, לקויות למידה והפרעות קשב ודיסלקציות ואנורקסיות, וילדות לא הזדיינו בגיל ארבע עשרה. זה לא.
אז היו פה ושם חריגים. תמיד היו בכיתה את החבר'ה האלה, מופרעים, קראו להם, או פושטקים, ובעיניו יותר יפה לקרוא לזה ככה מאשר הפרעות קשב - המורה העמידה אותם בפינה, או הוציאה אותם, והיו גם מופרעים כבדים שהשעו אותם או זרקו אותם מבית הספר והם הסתובבו ברחובות, אבל בגדול, הם בסך הכול היו ליצנים. זה מה שהם היו, ליצנים, וכמה מהם, והוא יכול לתת שמות, נהיו קליברים היום. אנשים שתורמים למדינה. תפסו עמדות בהיי־טק ובכלכלה וברפואה ובפוליטיקה ובצבא, איפה לא, ובייחוד ההוא שהיה הולך מכות עם כולם, כולל, פעם אחת, עם המנהלת, שמה נהיה ממנו היום - הוא מנהל מחלקה קרדיולוגית, סגן מנהל אולי, אבל לא משנה. רפי נאנוס קראו לו, היום הוא דוקטור בישראל, והוא יכול לתת עוד דוגמאות. וכן, אולי היתה פה ושם איזה ילדה שלא כל כך אהבה לאכול ועשתה פה ושם דיאטות, אבל לא כמו היום, וילדות לא קיבלו ציצים בגיל שמונה ומחזור בגיל תשע כמו שקרה לבת אחותה של רונית, ובגלל זה הילדה צריכה לקחת כדורים להפסקת המחזור כדי שלא תיעצר לה הגדילה, שלא תהיה גמדה. וכואב הלב לראות ילדה מתוקה, תלמידה מצטיינת, קסם של ילדה, שכבר בגיל תשע הכניסו אותה לגיל הבלות.
זה לא ההורים אשמים, זה חייב להיות משהו אחר. לא יכול להיות שזה ההורים, כי להגיד את זה, זה להחמיא לנו, חשב, כאילו שיש לנו מספיק כוח והשפעה להפוך דור שלם להיפראקטיבים ודיסלקטים ואנורקטיות וכאלה שמזדיינות עוד בגיל הרך, כאילו שאנחנו אלוהים. זה חייב להיות משהו אחר, סביבתי, הוא לא יודע מה, אולי זה קשור לחומרים שבאוכל, כמו שאומרים, ולטלוויזיה ולאינטרנט, אבל זה לא נשמע לו הגיוני. משהו קרה. משהו איום ונורא קרה, ולא הוא ולא רונית ולא כל הבכיינים האלה בקבוצה אשמים בזה.
אז בשביל מה לשלוח את הילדים לטיפול? חבל על הזמן, חבל על הכסף. הילדה עוד תיפול לו על איזו פסיכולוגית שתשב מולה עם מטאטא בתחת, עם הבגדים היפים שלה והתספורת קארה שלה, ותגיד לה: זה בסדר, נטע, את יכולה גם לא לדבר, מותר, אז בשביל מה שתלך לטיפול אם לא תדבר, כי לשתוק היא יכולה גם בבית. אבל רונית מתחילה לחשוב שהיא אמא רעה, וכשהיא מתחילה עם ההלקאה העצמית שלה הוא אומר לה: רונית, את לא אמא רעה, את אמא מספיק טובה, תקראי את הספר.
ומה שבאמת מדאיג אותו זה שמרוב שרונית עסוקה בנטע היא מסרבת להודות שמתפתחת אצלם חזית אחרת, סיוון. סיוון, היא אומרת, יש לה חוסן, היא תסתדר, וזה מרתיח אותו: תסתדר? איך תסתדר? היא לא אוכלת. מאיפה יהיה לה חוסן אם היא תגווע ברעב? והיא אומרת, היא לא הפסיקה לאכול, אל תגזים, רק שומרת על הגזרה שלה, וזה בסדר שתרכוש כבר עכשיו הרגלי אכילה נכונים, ומזכירה לו שבמשפחה שלו יש נטייה לעודף משקל. אחותו, שתהיה בריאה, כבר מזמן לא יכולה להגדיר את עצמה כ"מלאה" או "נשית" כמו שעשתה באתרי היכרויות כשהיתה שם, וגם הוא, אם כבר מעלים את הנושא, לא יזיק לו להוריד איזה חמישה קילו. ובכל זאת, הוא לא מבין מה נכון או בריא בלהתקיים על רבע מילקי ושניצלון תירס אחד ביום, אחד הקטנים האלה בצורת כוכבים, ועל גלונים של דיאט קולה כדי לסתום את התיאבון, ולא מבין איך רונית לא נבהלת מזה שהילדה ירדה כבר, הוא מעריך, איזה שלושה קילו לפחות בשנה האחרונה. וגם קודם היתה מאוד רזה.
לא. הוא לא מזדהה. לא מזדהה עם האנשים האלה שהולכים לקבוצות תמיכה ומזיינים את השכל על כמה שהם חרא של הורים, על כמה שהם עושים נזק לילדים שלהם ועכשיו רוצים לדעת איך מתקנים. לא רק שהוא לא מזדהה, הוא חושב, אנשים כאלה, קוטרים מקצועיים, מגעילים אותו, ובא לו להגיד להם: חבר'ה, תתעוררו, מה יש לכם? די כבר עם כל האשמה הזאת, די. זה נהיה יותר מדי אופנתי להיות אשמים. יש בעיות? בואו נפתור אותן. כמו גדולים, לא כמו חבורת תינוקות יללניים - כמו מבוגרים.
הוא כבר יודע מה יהיה הערב. ברור לו. הוא יתגבר על המבוכה ויקרא לפני כולם את השתיים וחצי שורות שרשם על אבא שלו, כי פייר, מה כבר יש לו להגיד: הכרתי אותו שלוש שנים. הוא עבד בהובלות, התפוח לא נפל בסוף כל כך רחוק מהעץ. יש לי חברת ניקיון מהמובילות בארץ. צחוק הגורל: אבא שלי היה נהג של חברת הובלות, והנה גם אני מוביל בתחומי (מצאה חן בעיניו ההתחכמות הזאת). מוצא רומני. איש קירח ושמן, זהו. אה, ואולי אחותי ואני קצת דומים לו במראה.
זה מה שהיה לו לכתוב. ואז ישאלו אותו למה הוא פה, והוא יגיד את האמת, יגיד שהוא פה בגלל שאשתו חושבת שהם צריכים לבוא, אבל הוא, אישית, מרגיש שהוא יכול להסתדר בלי זה, ושאם כבר מדברים פה בשיא הכנות, חבל לו על הכסף. ורונית תתבייש בו, כרגיל, בכל מקום היא מתביישת בו, גם באירועים ומסיבות וכאלה, מחשיבה את עצמה משכילה ואינטלקטואלית רק בגלל שהשלימה תואר ראשון באוניברסיטה ועשתה תעודת הוראה.
ואז היא בטח תגיד, העלמה הזאת, שהוא כבר עשה עליה גוגל וקרא כל פיסת מידע עליה והיה קצת מוטרד מזה שאומרים שהיא עובדת בשיטות לא קונבנציונליות ותהה במה מדובר, הוא הרי אדם קונבנציונלי כל כך, וחוץ מזה שהיא נראית עשר, הוא לא ממש מבין מה הגליק הגדול וכל הרעש שיש סביבה. איך שלא יהיה, היא בטח תשאל למה הוא בחר להיות פה הערב, והוא יגיד שזהו, זה העניין, הוא לא בחר להיות פה, ובשביל לא להישמע מתנשא גם ישתף ויגיד שיש להם בבית בעיה רצינית, ככה הוא יגיד, ולא איזו חרְטה על סמכות הורית וכל מיני זיוני שֶכל שכל היללנים בטח יצטטו מכל מיני סדנאות שהיו בהן בעבר, כאילו הלכו לאולפן ולמדו שפה חדשה, שפה שאין סיכוי ללמוד, כי מראש הוא בא באַנטי. הוא לא בא לכאן ללמוד שפות חדשות, מצטער, הוא בא לעבוד. יש לו ילדה שלא אוכלת, והוא רוצה לעזור לה. יש לו ילדה שהורגת את עצמה, והוא רוצה שתחיה. זו חובתו הבסיסית כאבא, להפריע לה למות.
היא אנורקטית, הוא אומר לרונית שוב ושוב, אבל היא אומרת שהוא היסטרי, שכל הילדות בגילה סופרות קלוריות, ורוצָה שידברו על נטע, אם כבר מדברים על בעיות דחופות. לנטע יש חבר בן תשע עשרה, חייל בגלי צה"ל, והם כבר מקיימים יחסים מלאים וזה מכניס את רונית לוויברציות מטורפות. גם אותו, הוא מודה, קצת מזעזע לחשוב שהילדה, עוד לא בת חמש עשרה, כבר מזדיינת - הנה הוא אמר את זה במפורש ויודע שרונית היתה מתעלפת על המקום אם היתה שומעת אותו, כאילו שאם לא יגידו את זה, זה לא יהיה נכון - מזדיינת עם איזה בלונדיני רזה עם מדים קרועים ואוזנייה של MP4 תקועה לו כל היום באוזן, אבל הוא אומר לעצמו: או־קי דני, זה הרע במיעוטו. הוא יודע איזה מטורפים מסתובבים בחוץ, פדופילים יושבים ומאוננים מול המחשב כשהם עושים צ'טים עם ילדות יותר קטנות מנטע, יותר קטנות מסיוון אפילו, אז אם נטע מזדיינת עם ילד בן תשע עשרה נחיה עם זה, הוא אומר לרונית, אבל היא לא משתכנעת.
לסיוון הוא דואג. הוא רואה לה עצמות במקומות שלא ראה קודם. השכמות שלה בולטות, והברכיים נהיו ענקיות ועגולות כמו כדורי טניס, ועצם הבריח שלה, הוא רואה איך היא מסתכלת עליה בהערצה במראה, כאילו מה? מה יפה בעצם בריח בולטת? והוא דואג, כל כך דואג שבלילות יש לו חלומות על שלדים שמסתובבים בבית בשקט ורובצים על הספה ורואים טלוויזיה, בדיוק במקום של סיוון, והשלט מונח בתוך האגן החלול שלהם, והם מזפזפים או סתם בוהים, כמו הילדה שלו. כמעט בכל לילה הוא חולם על שלדים, ורונית לוחצת עליו לדבר על זה עוד הערב, במפגש הראשון של הקבוצה, כדי להוריד מהלב ולשמוע מה יש לפסיכולוגית להגיד וגם להיות ראשון בתור, כי שמעה שבטיפול קבוצתי יש תחרות מטורפת על זכות הדיבור. אבל מה פתאום שיחשוף את עצמו ככה, בשביל מה? בשביל שהעלמה הזאת תפרק אותו לחתיכות ותחלק לקבוצה? פולקע להוא, כנף להיא, תודה רבה, אבל לא.
הוא מאמין שחלומות הם עניין פרטי. כביסה מלוכלכת של הנפש לא מוציאים החוצה. אפילו את רונית הוא לא התכוון לשתף, אבל אתמול בלילה הוא התעורר בוכה, ממש התייפח במיטה בלי שליטה, וכשרונית התעוררה ושאלה מה קרה, סיפר לה, והיא חיבקה אותו כמו שמחבקים ילד. אמרה שיהיה בסדר, סתם חלום מפחיד, והוא התחנן שיעשו כבר משהו בקשר לסיוון לפני שיהיה מאוחר מדי, ואז, אולי כי ריחמה עליו - לא יצא לה הרבה פעמים לראות אותו בוכה, אולי רק פעם אחת, כשאמא שלו מתה - הבטיחה שתתייעץ בבית הספר עם מישהי שלבת שלה היתה בעיה כזאת. הוא ידע שהיא לא תעשה עם זה כלום, אבל שמח שלפחות היא מודה שמשהו לא בסדר, אבל אחרי רגע היא כבר שאלה אותו אם לא מטריף אותו לחשוב שנטע ועמרי אתה יודע, נו, אתה יודע, מעבר לקיר?
תגיד, דני, אתה חושב שהם עושים את זה עכשיו? היא שאלה, והוא ניסה לא להתעצבן שהיא ישר מעבירה נושא, ואמר לה: לא, הם לא עושים את זה עכשיו. אבל איך אתה יודע? היא שאלה, והוא הרגיע אותה שתסמוך עליו, שהוא מרגיש את זה בעצמות שלו, שהם ישנים עכשיו כמו תינוקות, ושאל אם ראתה במקרה מה סיוון אכלה היום, היא אכלה משהו? פסטה, רונית ענתה, והוא שאל כמה? והיא אמרה שהיא לא יודעת, אולי חצי קערה. חצי קערה או חצי כוס? כי הוא יודע שסיוון לוקחת לעצמה פסטה בכוס מדידה, והוא לא ויתר ושאל אם לפחות היא שמה משהו על הפסטה, קטשופ, שלפחות יש בזה קצת ערכים תזונתיים, והיא ענתה שלא נראה לה, וגם מאז שהיתה תינוקת היא אוהבת פסטה בלי כלום, ולא הסכימה לרדת מהנושא של נטע ועמרי. מאיפה לו להיות כל כך בטוח שהם לא עושים את זה עכשיו, היא חקרה אותו, ואז, אולי בגלל שכעס עליה שהיא מעבירה נושא, החליט להתגרות בה. ומה אם כן? הוא שאל, והיא אמרה: די, בוא לא נדבר על זה, והוא ענה, אבל את זאת שרוצה לדבר על זה כל הזמן, ובכל זאת הרגיע אותה שהם לא עושים את זה, וחיבק אותה עד שנרדמה והשאירה אותו לבד עם השלדים שלו.
הוא שיקר. הוא ידע מה קרה באותם רגעים מעבר לקיר, בחדר של הילדה. מאז ומתמיד היה לו כישרון לדעת מה קורה עם הבנות שלו בכל רגע ורגע. הוא מחובר אליהן, ובעיקר אל נטע, ומאז שהיא נולדה הוא יכול לנחש מה עובר בראש שלה.
וכמו שהוא רואה את סיוון לוקחת פסטה מהמסננת בכוס מדידה, ככה הוא ידע שלפני כמה דקות עמרי גמר לנטע בין הציצים, ובא לו להקיא. אולי רונית צודקת ובאמת אין מה לדאוג לקטנה, היא הילדה הבסדר שלהם, תמיד היתה. ואולי לא בגלל השלדים הוא מתעורר בלילות, אלא בגלל נטע ועמרי, שלא משתמשים בקונדומים והילדה עוד לא לוקחת גלולות. את זה הוא יודע מרונית, שכבר קבעה לה תור לגניקולוג.
הוא שומע צעדים במסדרון, צעדים של חייל שבדיוק גמר לזיין, ואחר כך את הניאגרה בשירותים ואת המקרר נפתח ונסגר, ונדמה לו שאפשר לשמוע אפילו את התזזזט של הבקבוק קולה, ואחר כך שוב צעדים. קולה הוא מביא לילדה שלו, איזה בחור טוב, העמרי הזה, גומר לה בין הציצים ואחר כך מביא לה קולה שלא תהיה צמאה. העיניים שלו נעצמות והוא כמעט נרדם שוב, והשלדים באים, שקטים וזרחניים, ואחד קטן, מטר וארבעים בערך, נעמד מולו וצורח: עזבו את אחותי המזדיינת, אותי תצילו.
מתוך דמדומי שינה יורדות לו דמעות, והוא חושב: איך הכול נהיה ככה? פעם ילדים נולדו טיפשים ושמחים ואכלו כמו שצריך ולא הזדיינו בטרם עת, אז מה קרה? מה, לעזאזל, קרה?