כל ימיו האדם מבקש. אם העולם לא הטעהו בדמיוניו ולא התעהו באורחותיו, אם לא נסחף הוא אחר זרם החיים והבל תענוגותיהם, אם מנעוריו יודע הוא שיש קצבה לשנותיו, אם לא איבד את נקודת האמת שבלבבו, אם לא הוכתם טוהר נשמתו, משוטט הוא האדם ברעיוניו, ושואל ומבקש פשר לחייו, מחפש מה תכליתם.

יוצא הוא האדם המבקש ומתבונן בקסם הבריאה. מסתכל באיתני הטבע הענקים, וביצורים הרוחשים בו ואף קטני קטנים, בכוכב החמה ובשורש שערה שבעורו, באטומים ובגֵנים, ורואה עולם קסום הנוהג בחוקיות ובאחדות מפליאה. מביט הוא בחכמת המדעים, ישנים גם חדשים, וחידה מרעישה את לִבו עוד יותר: מי ברא אלה?

 מסתכל המתבונן באורחות חייו מיום לידתו, ותוהה למי חב הוא את חייו ומי הוא הצל על יד ימינו בכל אורחותיו.

מתבונן הוא בחידת עַמו. כיצד חי וקיים הוא דורות עולם. ממלכות שולטות בכיפה מטו והפכו לחורבות, ועמים מפוארים הותירו בקושי אך זֵכר עמום, ועַם ה' עולה מאפר כִּבשנים, חיות עצמותיו היבשות, רוח באה בהם והוא חי ופורח. כל צר ומשטין לא יכלו לו לכלותו. חֶמדה הוא לכל העמים. מביטים הם בו תמיד בהערצה, בקנאה, בשנאה, בשטנה ונפעמים מחידתו – איך היה לעם משפיע כל כך בעולם. 

מביט הוא ורואה את ארץ ישראל פורחת. רואה הוא בעיניו איך מדבר שממה, מעון תנים ושועלים, ביצות וחולָיים, חרפת עם ודיבת לשון, אוכלת אדם ומשַׁכלת גויים לעגו לה, קישטה עצמה לבניהָ כי קירבו לבוא, הפכה לגן חמד, ארץ טובה ורחבה, פינת יקרת, כנבואות הנביאים הקדמונים ירמיה ישעיה ויחזקאל.

 שוקד הוא בתורת ה' והיא לו מתוקה מִצופים, עמל בה בלילות ארוכים והיא נוגעת בפנימיות נימי נפשו. קורא הוא בדברי חכמים ורואה עומק תבונתם.

צועק הוא לא־לוהיו ממעמקים במצוקה קשה, ומדבר אליו כדבֵּר איש אל רעהו. 

כל ימיו מבקש ה' הוא.

 

יש מי שמוצא את דרכו לא־לוהיו כשיתבונן ויחקור במעשיו וברואיו הנפלאים, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לֵידע השֵׁם הגדול, כמו שאמר דוד 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים לְאֵ־ל חָי' (תהלים מב, ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפֵלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ וג'... מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וג'' (תהלים ח, ד-ה)."

וכתב עוד בסוף הלכות תשובה:

"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה... אלא בדעה שידעהו; ועל פי הדעה על פי האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג."

יש מי שמסורת הדורות מסיני נאמנה בו, מסורת נאמנה של עם שלם שזכה להתגלוּת. מדור לדור הנחילוה, מאב לבן, מרב לתלמיד, ואלפי שנים לא עזבוה. יש אשר נבואות הנביאים העלו את רוחו. יש שדרכי התורה והנהגותיה הבונות אדם, משפחה וחברה בערכי מוסר נעלים, שבו את לִבו. יש מי שמעמיק בהשגחתו המופלאה של הבורא יתברך על עמו ועל ארצו. יש מי שמה שאירע עימו בחייו טלטל אותו והביאו לאמונה. יש שעמלו בתורה הביא אותו לאהבה עזה לנותנה. יש מי שמקיים בעצמו מבשרי אחזה א־לוה, ויש מי שנשמתו טהורה וקרוב הוא מעצמו לא־לוהיו, והאמונה והאהבה בוערות בו ומרגיש הוא צימאון גדול ומשורר: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהלים סג, ב). "חושק הוא ומתאווה ממש אל קרבתו יתברך... עד שיהיה לו הזכרת שמו ודיבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו וא־להותו יתברך שעשוע ועונג ממש, כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג" (רמח"ל, מסילת ישרים פרק יט).

וכך כותב הרב קוק במאמרו מאורות האמונה: 

"האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה...וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאת בעצמה את הכל. בעת היחלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה, השכל והרגש, הם הנם עצמותה. וכשתהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך ובהמצאת האמצעים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה."

והחזון איש ביאר בפתח חיבורו אמונה ובטחון:

"א. מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם. כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף לא נשאר בו רוח חיים בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו... טו. ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מדות הגסות עדיין לבלום, אין כעס ואין רוגז, אין שנאה ואין איבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר כבוד, ואין תאווה לשעשועי הבלים. וכשם ששכלו של האציל נכון ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמיתת מציאותו יתברך מתקבלת על לבו ללא היסוס וללא פקפוק, כי לבו רואה תמיד ברקי נגה למעלה מגדרי עולם, ובהכרת בוראו יתברך ימצא פתרון החידה של העולם כולו אשר הדריכה מנוחתו ללא הפוגות."

 

ויש שעות, שהמבקש, רוחות העולם סוערות בו, והוא מתנודד, ושאלות קשות טורדות אותו. משברים מחוץ וגלי סערות מבית מדריכים את מנוחתו ומצערים אותו, והאמת מתנודדת לו, עתים נגלית לו ועתים נכסית ממנו. והוא מבקש לו מקום שיעמוד בו באמונתו, ואינו יודע את נפשו. יש ששוקע הוא בהבלי עולם החוצצים בינו לבין בוראו, ויש שנכשל בחטא כואב והחטא מדאיב את לבו ומכתים את טהרת נפשו, והוא בודד, ונפשו צועקת בחבליה, כאותו שה שאיבד את דרכו ועומד לבד על צוק מאיים ונפשו מתחננת: ולוואי ימנה הרועה את צאנו ויפקדנו, ויבחין כי שה אחד נגרע מן העדר ואינו עמו, ויזכור אותו, ויבקש אותו ויושיעו. והאדם צועק: תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ! אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי! 

ובצאתו לקראת ה', ימצא שיצא הוא כבר לקראתו, ושבה אליו רוחו.

"שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי".