הקדמה
אתר טין בהרי האלפים, 2017.
"אתה גולש יפה", אמר לי במבטא צרפתי לורן, מדריך הגלישה שלימד אותי איך לגלוש על המונו־סקי - כיסא מיוחד שמורכב על מגלש, ואני כגולש צריך לייצב אותו על השלג.
"יופי של טכּניק! אבל שמת לב שבכל פעם שאתה רואה תהום לצד המסלול, אתה מפיל את עצמך? שאתה לא מרשה לעצמך אפילו להתקרב? ממה אתה פוחד?"
אני? התגוננתי, יש לי פחד גבהים.
"אתה ממגלן, לא?" הוסיף לורן והִקשה. "איך צנחת אם יש לך פחד גבהים?"
הייתי באמצע השורה, השבתי, וביקשתי ממדריך הצניחה שיבעט אותי בכוח ומהר החוצה.
"אין לך פחד גבהים", חתם לורן. "יש לך פחד סיפורים".
•••
בטיול השורשים שעשינו בשנת 2016 במרוקו חצינו, 37 בני משפחה, את עמק הטודרה באמצעות האוטובוס שלנו. העמק המדהים, ששוכן בין הרי האטלס לבין מדבר סהרה, מהווה את אגן הניקוז של הרי האטלס אשר מצפון לו. פסגות ההרים הללו מושלגות־עד, וכך נוצר לו מדבר עם טמפרטורה ממוצעת של 40 מעלות ביום, מלא בנחלי איתן עם מים צוננים.
במהלך הנסיעה הבחנתי מבעד לחלון האוטובוס, ממש בעת שהשמש במרכז השמים, בקבוצה של נשים, לבושות כמיטב המסורת בשלל צבעים, מתגודדות סביב הנהר בעניין רב.
מה הן עושות, שאלתי את המדריך יחיאל. לשם מה ההתכנסות הזו? "הן מכבסות", הוא ענה.
רגע, יכול להיות שבשנת 2016 עדיין אין להן מכונות כביסה?
"היו בכפר בודדים שקנו לנשותיהם מכונות", הוא סיפר, "אבל הנשים הללו לא היו מוכנות לקבל את ההזמנה לשינוי במעמדן, ומכונות הכביסה עומדות בבתים כאבן שאין לה הופכין".
למה?
"כי הן רוצות לרכל. תראה את המדבר סביבך. האנשים כאן לא צריכים מכונות כביסה, הם זקוקים לסיפורים. והנשים הללו, שמבלות חצי מהיום ליד הנהר, הן הכוח שמניע את הסיפור של המקום הזה".
•••
ימים ראשונים של ינואר, שנת 2006. שנתיים אחרי שנפצעתי ואני עדיין מתבוסס בשתיקה שאוחזת בי כל אימת שאני נשאל מה הסיפור שלי. זוהר, חייל שלי לשעבר, מתקשר. הוא הדריך קבוצה של בני נוער מקבוצת תגלית שהגיעו לראשונה לישראל. "מאוד חשוב לי להציג להם פנים שונות של ישראל", הוא הסביר־ביקש, "כאלה שהם לא יפגשו במסלול המתוכנן בארץ".
אחרי פציעה כמו שעברתי, כל ממד הזמן משתנה. קצב החיים נעשה אחר. אם במסלול הרגיל, השנתיים שאחרי השחרור מהצבא טסות להן, הרי שלאחר פציעה הזמן קופא במקום ומפשיר באטיות.
שנתיים, במונחים של פציעה משתקת, הן זמן קצר, כמעט אפס. גבולות היכולת עדיין לא היו גלויים בפני. ניסיתי להתחמק מהבקשה של זוהר בנימוס. משהו בי נרתע מהמפגש. מצד שני, אי־אפשר לסרב לבקשה של חייל שלך לשעבר. לעולם. זו פשוט לא אפשרות. מדובר בקשר דם.
השבתי בחיוב.
ערב המפגש, לראשונה מאז נפצעתי, התיישבתי לכתוב. פתחתי את המחשב הנייד שקיבלתי מעמותת "משפחה אחת" כשעוד הייתי במחלקת השיקום, והתחלתי להקליד. מאיה ואני היינו אז זוג טרי וייחלנו לילד משלנו. שנינו היינו סטודנטים - אני בשנה השנייה בחוג לעבודה סוציאלית בבר אילן והיא למדה חינוך מיוחד וגיאוגרפיה. הכול לכאורה היה בסדר.
המון זהירות היתה בי באותם הימים. זהירות מפני העולם, מפני הקשר ביני לבין מאיה. מפני העתיד הלא ברור. בעיקר - מפני העבר, שהיה אז עוד פחות ברור מבחינתי. את סיפור חיי באותם ימים אפשר היה לתמצת בקלות בכיתוב הבולט על ארגזי מעבר הדירה עם הצלחות והכוסות - "שביר".
אני? אני הפנים של ישראל שהוא רוצה להציג לאמריקאים הצעירים? הרהרתי והתערערתי. התקשרתי לזוהר וביקשתי ממנו לבטל את המפגש. אני לא בטוח שזה נכון שאני אדבר איתם, הסברתי לו. אולי נכון יותר שנחשוב יחד ושייפגשו עם גיבור אמיתי?
התשובה של זוהר מהדהדת בראשי עד היום: "הסיפור שלך הוא לא מה שקרה לך אלא איך אתה מתמודד עם מה שקרה לך".
אחר כך הוסיף: "גיבור אינו רק מי שקופץ על רימון, אלא מי שמתגבר יום־יום במציאות. זו גבורה שכל אדם שיקשיב לך יכול לקחת חלק ממנה - גבורת ההתגברות".
התרציתי.
המפגש היה מרתק עבורי. שמתי לב שלא רק לבני הנוער הללו סיפרתי את מה שעבר עלי בשנתיים שחלפו מאז הפציעה, אלא גם לעצמי. למדתי אז את הכוח המרפא של הסיפור שאתה בוחר לספר לאחרים, וממילא לעצמך. איך אתה בוחר, בעודך ניצב על הבמה, למסגר את החיים.
מאז סיפרתי את הסיפור הזה שוב ושוב, פעמים רבות, ואני מרגיש שבכל פעם שאני מספר אותו הוא מתהדק ומתדייק והופך להיות החיים. מאז אותו לילה אני כותב ומוחק את סיפור חיי. מתקרב ומתרחק מהמילים ומהמעשים.
היתה תקופה שליוויתי כמאמן אישי אמן ואדם מיוחד, שחלם להוציא דיסק פרי יצירתו. החומרים של האלבום כבר היו מוכנים - שנים־עשר שירים שמבקשים להיוולד. חצי מזמן הפקת האלבום השקיע הבחור בהקלטות של החומר הקיים. הוא ריכז מאמץ, ובתוך חודש סיים את ההקלטות.
ואז הגיע החצי השני, שהייתי בטוח שייקח כמה ימים אך לבסוף ערך כחודש - המיקס. "האיש של המיקס", התברר לי, הוא האדם הכי חשוב בשלב הזה של היצירה. הוא אחראי על המינונים - איזה קול יישמע, עד כמה ומתי. איזה כלי יוגבר ואיזה יוחלש. על פי האוזן של איש המיקס יישק דבר. האוזן שלו, של האיש הבודד, תקבע את עוצמת החוויה הלא מודעת שתעבור אליך, השומע, ותחלחל בנימי נפשך.
אולי בעניין הזה, הניסיון שלי בעולם בכלל - וכאן בחלקה הקטנה שעליה אני כותב כעת - הוא להיות איש המיקס, איש של מינונים העסוק ברגישויות הקטנות, אילו קולות בלב עלי להגביר ואילו להנמיך.
פעם, בימים אחרים שיתוארו בספר, הייתי רגיל לחבוש את אפוד הקרב ואותו הנחתי על לבי. כיום, כשרוב מילות הספר נכתבו, הלבוש ה"מבצעי" שלי הוא מנשא תינוק. רק מהמקום הזה אני מצליח לחזור לאותם הימים.
לא ביקשתי לכתוב ספר של מורשת קרב. כאלה יש מספיק, ספרים נפלאים. בעיני, הספר הזה הוא מסע בניסיון לסַפר מורשת שלא מדוברת מספיק - מורשת הקרב שאחרי הקרב.
במקומות שבהם נלחצתי לפינה והייתי צריך לבחור בין החירות הספרותית לתיעוד הביוגרפי, בחרתי בחירות הספרותית. זו היתה דרכי להתמודד עם הרצון שלא לפגוע באיש, להשלים עובדות שלא ידעתי או שבמודע בחרתי להשלים אותן מפרי דמיוני ועטי. על כן, חלק מהשמות המוזכרים כאן אינם אלא פרי דמיוני.
לפני שהספר נולד עבור אחרים, הוא נולד עבורי. בכתיבתו חזרתי לתקופות קשות מאוד שחוויתי בעבר. באמצעותו, עם העט והמקלדת וכשאני בעמדה נפשית חזקה יותר, מסגרתי את החוויות מחדש באופן שהופך אותן לבונות ולא להורסות.
כתיבת הספר הזה היתה עבורי למעשה שעות רבות של טיפול נפשי שעשיתי לעצמי. טיפול באמצעות עט, מחשב נייד, כוס קפה, עוגייה ודמיון. בכוחן של המילים להזמין את הגאולה הפרטית.
עבורי, הספר הזה הוא הזדמנות לכתת את החרב לעט, ובאמצעות שיבה לאותם מקומות קשים להפוך את התקופות הקשות לנקודות צמיחה, מלוחם להיות לחולם. יש בה, בכתיבה, מעט מן הגאולה והרבה מן הריפוי. המילים הן אלה שבנו את מי שאני היום.
כתבתי בחרדת קודש למעיינות ההשראה שלי - משפחתי הקרובה והרחוקה. אמא ואבא והאחים, וכמובן מאיה והילדים. בשיר חדש־ישן ניסיתי לספר את סיפורי.
הידיעה שאולי מחר לא אהיה כאן היוותה זרז לכתיבת שורות אלו. איני כותב מתוך מקום של חרדה, אלא ממקום של השלמה הטבועה בכל מי שחווה טלטלה שכזו, בכל מי שעמד על סף מוות. כיום, כל סיבוך רפואי יכול לסיים את חיי. כל פצע לחץ, קריש דם או דלקת מפתיעה, יכולים להתבסס באזור שאיני מרגיש בשל השיתוק, עד שיהפכו לבעיה מסכנת חיים.
פעם, בשעה שהרהרתי לידה בטעות בקול, כמה שהחיים יכולים להיות קצרים, אמרה מאיה בצחוק שאולי מהול ברצינות, שלוּ ידעה את זה מראש, היא היתה חושבת פעמיים אם להתחתן איתי.
כיום אני עוסק בעיקר במפגשים עם אנשים. כל אחד ואחת מהם גרמו לי - איש־איש בדרכו - להבין, לדבר ולספר את הסיפור שלי.
מה הסיפור שלי?
"מה שקרה לך זה לא הסיפור. הסיפור זה מה שאתה עושה עם מה שקורה לך". המשפט הזה של זוהר היה לי לאבן יסוד בקבלה ובהשלמה עם המצב החדש.
התיישבתי במקומות יפים בירושלים, וכתבתי וכתבתי. המילים שיצאו ממני אינן מילים שנכתבו בדם, בלילה אפל בשדה הקרב, אלא מילים של שמש ואביב ירושלמיים שהתגבשו בסמטאות של העיר שמורכבותה היא גם המנוע שלה.
בהשראת נופיה של ירושלים סידרתי, העמקתי ועיבדתי את כל מה שעבר עלי. חזרתי בדמיון שוב לאותם אנשים שרציתי להודות להם, או לאלה שדווקא חשתי כעס כלפיהם. המילים עזרו לי לסדר את הכעס ולמסגר אותו באופן מקדם.
יש חוויות שקשה היה לי לדבר עליהן. במודע, בחרתי לתבל אותן בהומור ולעתים במעט ציניות; זה מה שיצא. חוויות אחרות בחרתי לא לספר. למדתי זה מכבר שהדברים שעליהם אתה מספר, הופכים להיות חלק ממך. ומשום שיש דברים שאיני חפץ שיהפכו לחלק ממני, השארתי אותם בחוץ, מאחל לעצמי שהם יאבדו תחת משקל אתגרי החיים.
•••
שנה אחרי השיקום, באחד הביקורים השוטפים בבית החולים, עליתי במעלית. ילד אחד שהחזיק בידו בלון שאל את אבא שלו: "אבא, למה האיש הזה בכיסא גלגלים?"
אבא שלו, במקום לענות, נתן לו סטירה, לחץ על הכפתור של הקומה הקרובה ודחף את הילד שלו החוצה במבוכה.
•••
אחר צהריים אביבי אחד התגלגלנו, בתי שירה ואני, לקטוף תותים מהעץ העצום שבאמצע הדרך בין ביתנו לבין בית הכנסת במרכז המושב. בעונתם, מזמינים התותים הבשרניים מדי יום עשרות ילדים, ובאופן קבוע, הפירות על הענפים הנמוכים, אשר בהישג ידיהם של הילדים, נקטפים ראשונים.
כדרכי, שימשתי סולם עבור שירה שטיפסה עלי במטרה להגיע לפירות הבשלים שעל הענפים הגבוהים. תמונה של אבא שמעלה את בתו על כתפיו. אין טבעי מזה. קצת פחות טבעי, כנראה, לראות אדם בכיסא גלגלים משמש סולם לבתו.
באותה שעת צהריים אביבית הסתובב סביבנו ילד כבן חמש, התבונן ואז פנה לאביו. "אבא", הוא שאל, "מה הם עושים?"
"קוטפים תותים", ענה אביו את המובן מאליו והילד, כמשתומם, רק הפטיר: "אה".
בעיני, זה הזמן לספק את התשובות לכל השאלות ששאלו אותי במשך השנים, לכל השאלות ששאלתי את עצמי, ובעיקר לשאלות שתמיד הרגשתי שרוצים לשאול אותי, אך מעולם לא נשאלו. עבורי, המרחב הזה, בספר המתהווה בפניכם, הוא המקום לסיפור לספר את עצמו.
