החושך יורד וכבר קר לה, לילדה. היום היה יפה כל כך - אורות, תחפושות, זיקוקים כמו מטר כוכבים. יום קסום, ממש כמו באגדות, אבל עכשיו הכול נהרס, השתבש. היא מביטה מעלה אל צמרות העצים. הענפים נשלחים זה אל זה וסוגרים עליה. אבל לא כמו בשלגייה או ביפהפייה הנרדמת, כי כאן אין שום נסיך על סוס לבן שיבוא ויושיע אותה. רק שמים אפלים ומפלצות בין הצללים. היא שומעת רחש בין השיחים, רשרוש של חיות קטנות, ומשהו כבד יותר, שהולך ומתקרב, צעד אחר צעד. היא מנגבת את לחייה שעדיין רטובות מדמעות ומשתוקקת בכל לבה להיות כמו הנסיכה מֵרידה מהסרט "אמיצה" של דיסני. הנסיכה מרידה לא היתה פוחדת להיות לבד ביער בלילה. אבל דייזי פוחדת. פוחדת מאוד.
"דייזי?" נשמע קול. "איפה את?"
הצעדים הולכים ומתקרבים. הקול כועס. "את לא יכולה להתחבא ממני. את יודעת שאני אמצא אותך, נכון, דייזי? אני אמצא אותך."
כדאי להגיד את זה מיד, עוד לפני שמתחילים. זה לא יישמע טוב, אבל אין לי ספק בכך, כי לצערי הרב נאלצתי לעסוק בזה הרבה יותר מדי פעמים: במצב כזה, כשמדובר בילד או בילדה, בתשעים אחוז מהמקרים האשם הוא מישהו מהמעגל הקרוב. משפחה, חברים, שכנים, מישהו בקהילה. כדאי לזכור את זה. גם אם הם נראים נסערים וגם אם זה נראה בלתי־סביר, הם יודעים מי עשה את זה.
אולי לא במודע, אבל הם יודעים.
•••
20 ביולי 2016, 02:05
שכונת קָנאל מֵנוֹר, אוקספורד
אומרים שקונים פוטנציאליים מגבשים דעה בתוך שלושים שניות מרגע שהם נכנסים אל הבית שעומד למכירה. אז תאמינו לי שאיש משטרה ממוצע עושה את זה בפחות מעשר שניות. למעשה, רובנו מגבשים דעה עוד לפני שאנחנו נכנסים. אם כי אנחנו מתרשמים בעיקר מהאנשים שגרים בבית, לא מהנכס עצמו. כך שעכשיו, כשאנחנו נעצרים ליד בית מספר חמש ברחוב בּארְג' קְלוֹז, אני כבר יודע מה צפוי לי שם, פחות או יותר. זה בית פרטי, אבל מבנייה חדשה - זאת אומרת, אנשים שיש להם כסף, אבל לא הרבה כסף כמו שהם היו רוצים, אחרת הם היו קונים בית ויקטוריאני אמיתי ולא רק גרסת חיקוי בשכונה חדשה ובתולית בצד הלא־נכון של התמזה. אז כן, גם כאן הבתים בנויים מלבֵנים אדומות ועם אותם חלונות גומחה גדולים, אבל הגינה קטנה והחניה המקורה ענקית. לא סתם חיקוי, אלא זיוף בוטה.
למראה השוטר שניצב בפתח, אני מבין שהמשפחה כבר ערכה את החיפוש המתבקש בגינה ובבית. לא תאמינו כמה פעמים אנחנו מוצאים את הילדים האבודים מתחת למיטה או בארון. הם לא הלכו לאיבוד - הם סתם התחבאו. וגם סיפורים כאלה לא נגמרים טוב בדרך כלל. אבל נראה שהפעם לא מדובר בסיפור כזה. כמו שאמר לי הקצין התורן כשהעיר אותי לפני שעה, "בדרך כלל אנחנו לא מערבים אותך בשלב מוקדם כל כך, אבל ילדה שנעדרת באמצע הלילה - התחושה לא טובה. והמשפחה ערכה מסיבה, כך שכולם התחילו לחפש אותה הרבה לפני שהתקשרו אלינו. לכן החלטתי שאם אתה תכעס, זאת לא תהיה הבעיה הכי חמורה שלנו." אבל אני לא כועס. למען האמת, גם אני הייתי מקבל אותה החלטה.
"החצר האחורית נראית כמו אחרי הפגזה, המפקד," אומר השוטר שבפתח. "אנשים שוטטו שם כל הערב כנראה. ילדים התרוצצו. כל השטח מלא שאריות של זיקוקים שרופים. לא ברור לי איך המז"פ יצליחו להוציא משם משהו."
נהדר, אני חושב. ממש נפלא.
גיזְלינְגהם לוחץ על הפעמון ואנחנו עומדים בפתח ומחכים. הוא מיטלטל בעצבנות מרגל לרגל. גם אם חווים את זה עשרות פעמים, לא מִתרגלים. וכשמתרגלים - סימן שהגיע הזמן לפרוש. אני יונק מציצה אחרונה מהסיגריה ומעביר את מבטי על הרחוב. השעה שתיים בלילה, אבל כמעט מכל הבתים קורן אור, ובחלונות שבקומות העליונות נראים אנשים. שתי ניידות חונות ממול ומבליחות באורותיהן הכחולים, ושני שוטרים יגעים מנסים להדוף את הסקרנים למרחק סביר. חמישה־שישה שוטרים נוספים התפזרו בין הבתים הסמוכים והם מדברים עם השכנים.
דלת הכניסה נפתחת ואני מסתובב.
"גברת מייסון?"
היא לא דקיקה במיוחד, ולסנטר שלה כבר נוספה שכבה, אף על פי שהיא כנראה רק בת שלושים ומשהו. כרגע היא לובשת סוודר דק מעל שמלת המסיבה - שמלת קוֹלָר מנומרת בכתום תפוזי עמום שלא מתאים לשיער שלה. היא מעיפה מבט אל הרחוב ומהדקת סביבה את הסוודר, אם כי לא ממש קר. הטמפרטורה בצהריים היתה בסביבות שלושים ושתיים מעלות.
"אני מפקח בילוש אדם פולי. אפשר להיכנס?"
"תוכלו לחלוץ נעליים? רק עכשיו ניקו את השטיח."
אף פעם לא הבנתי למה אנשים קונים שטיח בצבע קרם, במיוחד אם יש להם ילדים. אבל לא נראה לי שזה הזמן להתווכח. לכן אנחנו מתכופפים כמו שני ילדים צייתנים ופורמים את השרוכים. גיזלינגהם מעיף בי מבט: ליד הדלת תלויים ווים ועליהם שמות בני המשפחה, והנעליים שלהם מסודרות בשורה לפי הגודל. וגם לפי הצבע, אלוהים ישמור.
מוזר מה שקורה במוח כשנאלצים לחשוף את כפות הרגליים. עכשיו, כשאני נאלץ לדשדש בגרביים, אני מרגיש כמו חובבן. התחלה לא מוצלחת.
בסלון יש פתח מקומר שמוביל אל המטבח, ומבעד לו אני רואה דלפק אכילה עם כיסאות בר. כמה נשים עומדות שם, מתלחשות וטורחות סביב הקומקום. איפור המסיבה שעל פניהן נראה קודר באור הניאון הנחרץ. בני המשפחה יושבים על שפת הספה, שממדיה גדולים מדי לחלל המצומצם. בֵּרי מֵייסון, שֵרון מייסון ובנם לִיאוֹ. הילד מביט ברצפה, שרון נועצת בי מבט, ועיניו של ברי משוטטות על פני כל החדר. הוא לבוש כמו אבא היפסטר טיפוסי - שיער קוצני מדי, מכנסי דגמ"ח וחולצה פרחונית קצת צעקנית שמשתלשלת מחוץ למכנסיים. אבל גם אם במראה הוא נתקע אי־שם בגיל שלושים וחמש, אני שם לב ששערו צבוע, ולכן מתעורר בי חשד שהוא מבוגר מאשתו בעשר שנים. וברור שהיא קונה את המכנסיים בבית.
היעדרות של ילד מעוררת כל מיני רגשות: בהלה, כעס, אשמה, הכחשה. כבר הזדמן לי לראות את כל אלה, לחוד ובצירופים שונים. אבל על פניו של ברי מייסון אני רואה הבעה שלא נתקלתי בה קודם, הבעה שאני לא מצליח להגדיר. ואגרופיה של שרון קפוצים עד כדי כך שמפרקי אצבעותיה מלבינים.
אני מתיישב. גיזלינגהם נשאר לעמוד. אולי הוא חושש שהרהיטים לא יישאו את כובד משקלו. בתנועה זהירה הוא מרחיק את הצווארון מעורפו, משתדל לא למשוך תשומת לב.
"גברת מייסון, מר מייסון," אני פותח ואומר, "אני מבין שזאת שעה לא קלה, אבל חשוב שנאסוף מידע רב ככל האפשר. אני בטוח שאתם מודעים לכך שהשעות הראשונות הן המכריעות. ככל שנדע יותר, כך תעלה הסבירות שנמצא את דייזי בריאה ושלמה."
שרון מייסון מושכת חוט רופף בסוודר שלה. "אני לא יודעת מה עוד אנחנו יכולים לספר לך - כבר דיברנו עם השוטר השני..."
"אני יודע, אבל אולי תוכלו לעבור איתי שוב על הפרטים. אמרתם שדייזי הלכה היום לבית הספר, כרגיל, ואחר כך היא היתה כאן, בבית, עד תחילת המסיבה. היא לא יצאה לשחק בחצר?"
"לא. היא היתה למעלה, בחדר שלה."
"והמסיבה - אתם יכולים להגיד לי מי היה בה?"
שרון מעיפה מבט בבעלה ומחזירה את עיניה אלי. "שכנים מהרחוב. ילדים שלומדים עם דייזי וליאו. וההורים שלהם."
כלומר, חברים של הילדים. לא חברים שלה. או שלה ושל בעלה.
"אז היו בערך... ארבעים איש? אומדן נכון?"
היא מקמטת את מצחה. "לא כל כך הרבה. יש לי רשימה."
"רשימה תעזור מאוד - אם תוכלי לתת אותה לשוטר בילוש כריס גיזלינגהם."
גיזלינגהם מרים לרגע את עיניו מן הפנקס.
"ומתי בדיוק ראיתם את דייזי בפעם האחרונה?"
ברי מייסון עדיין לא פצה פה. אני אפילו לא יודע אם הוא שומע אותי. אני פונה אליו. הוא מחזיק כלב צעצוע וסוחט אותו בלי הרף. אני מבין שהוא במצוקה, אבל התוצאה מטרידה - כאילו הוא חונק את הכלב.
"מר מייסון?"
הוא ממצמץ. "לא יודע," הוא אומר במעומעם. "בסביבות אחת־עשרה אולי? היה קצת בלגן. היינו עסוקים. הרבה אנשים, אתה יודע."
"אבל בחצות הבנתם שהיא איננה."
"החלטנו שהילדים צריכים לשכב לישון, הגיע הזמן. אנשים התחילו ללכת הביתה. אבל לא מצאנו אותה. חיפשנו בכל מקום. התקשרנו לכל מי שעלה על דעתנו. הבת שלי... הבת הקטנה והיפה שלי..."
הוא פורץ בבכי. אפילו עכשיו עדיין קשה לי להתמודד עם גברים בוכים.
אני פונה אל שרון. "גברת מייסון? מה איתך? מתי ראית את בתך בפעם האחרונה? לפני הזיקוקים או אחריהם?"
היא מצטמררת פתאום. "לפנֵי, אני חושבת."
"ומתי התחילו הזיקוקים?"
"בעשר. ברגע שהחשיך. לא רצינו שהם יימשכו עד שעה מאוחרת מדי. שלא יהיו בעיות עם השכנים. אנשים עלולים לדווח לעירייה."
"אז לדברייך, הפעם האחרונה שראית את דייזי היתה לפני הזיקוקים. בגינה? או בבית?"
היא מהססת ומקמטת את מצחה. "בגינה. היא התרוצצה כל הערב. ממש יפהפיית הנשף."
אני תוהה לרגע כמה זמן כבר לא שמעתי את הביטוי הזה. "אז דייזי היתה במצב רוח טוב? שום דבר לא הדאיג אותה, למיטב ידיעתכם?"
"לא, שום דבר. היא נהנתה מאוד. צחקה. רקדה לקצב המוזיקה. כמו שילדות עושות."
אני מעיף מבט באח, ליאו, כדי לראות איך הוא מגיב. אבל אין שום תגובה. הוא יושב דומם להפליא. מהורהר.
"ליאו," אני שואל, "מתי אתה ראית את דייזי בפעם האחרונה?"
הוא מושך בכתפיו. "הסתכלתי על הזיקוקים."
אני מחייך אליו. "אתה אוהב זיקוקים?"
הוא מהנהן אבל לא מסתכל לי בעיניים.
"אתה יודע מה? גם אני אוהב זיקוקים."
הוא מרים את מבטו, ולרגע נוצר קשר עין, אבל אז ראשו שב ונשמט, והוא מתחיל לסובב את כף רגלו על השטיח וליצור עיגולים בסיבים. שרון שולחת יד וטופחת על רגלו. הוא מפסיק.
אני פונה שוב אל ברי. "והשער הצדדי בגינה היה פתוח, אני מבין."
ברי מייסון נשען לאחור, מתגונן לפתע. הוא מושך באפו ומעביר עליו את כף ידו. "טוב, אי־אפשר לרוץ כל חמש דקות לפתוח את הדלת, נכון? היה קל יותר שאנשים ייכנסו דרך הגינה. פחות לכלוך בבית." הוא מעיף מבט באשתו.
אני מהנהן. "כמובן. אני רואה שהגינה האחורית פונה אל התעלה. השער שלכם נפתח אל שביל הסירות שלאורכה?"
ברי מייסון מניד את ראשו. "לא, העירייה לא מרשה. אבל אין סיכוי שהוא נכנס מהשער."
"הוא?"
הוא מסיט שוב את מבטו. "מי שזה לא היה. הבן זונה שלקח אותה. הבן זונה שלקח את דייזי שלי."
אני כותב בפנקס את המילה "שלי" ומוסיף לה סימן שאלה. "אבל אם אני מבין נכון, לא ראית מישהו מסוים?"
נשימה עמוקה מסתיימת ביבבה, והוא מסב את ראשו כשהדמעות מתחילות לזלוג שוב. "לא. לא ראיתי אף אחד."
אני מעלעל במסמכים שלי. "יש בידי תצלום של דייזי שנתתם לסמל דיוויס. תוכלו לומר לי מה היא לבשה במסיבה?"
דממה קצרה.
"תחפושת," שרון אומרת לבסוף. "חשבנו שיהיה נחמד אם הילדים יתחפשו. היא התחפשה לַשֵם שלה."
"סליחה? לא קלטתי..."
"דייזי. היא היתה מחופשת לפרח."
אני מרגיש את תגובתו של גיזלינגהם, אבל לא מרשה לעצמי להביט לעברו. "אני מבין. זאת אומרת..."
"שמלה ירוקה, גרבונים ירוקים ונעליים ירוקות. ועל הראש היו לה עלי כותרת לבנים מסביב לעיגול צהוב. קנינו את התחפושת בחנות ברחוב פוֹנְטוֹבֶר. עלה הון אפילו רק לשכור אותה, ונאלצנו להשאיר פיקדון."
קולה רועד. היא שואפת אוויר, מאגרפת את ידה ומהדקת אותה אל פיה, וכתפיה רוטטות. ברי מייסון מושיט את זרועו וכורך אותה סביב כתפיה של אשתו. היא מייבבת, מיטלטלת קדימה ואחורה ואומרת לו שזאת לא אשמתה, שהיא לא ידעה. הוא מלטף את שערה.
כולנו שותקים, ואז ליאו מתקדם פתאום על הספה, מחליק ממנה ונעמד. הבגדים שהוא לובש נראים קצת גדולים עליו; כפות ידיו בקושי מבצבצות מהשרוולים. הוא ניגש אלי ומושיט לי את הטלפון שלו. על הצג רואים תצלום מתוך סרטון וידיאו: דייזי בתחפושת פרח - פרח חיננית. ילדה יפהפייה, בלי כל ספק. אני לוחץ על כפתור ההפעלה, ובמשך כחמש־עשרה שניות אני צופה בה כשהיא רוקדת מול המצלמה. היא שופעת ביטחון ושמחה, שקורנים ממנה אפילו על המסך הזעיר הזה. כשהסרטון נעצר אני בודק את התאריך - לפני שלושה ימים בסך הכול. רק התחלנו וכבר יש לנו מזל. לא תמיד מוצאים משהו מעודכן כל כך.
"תודה רבה, ליאו." אני מרים את מבטי אל שרון מייסון, שמקנחת את אפה. "גברת מייסון, אם אתן לך את מספר הסלולרי שלי, תוכלי לשלוח לי את זה?"
היא מנופפת בידיה בחוסר ישע. "אין לי מושג איך מסתדרים עם הדברים האלה. ליאו יכול לעשות את זה."
אני מביט בו והוא מהנהן. הפוני שלו קצת ארוך מדי, אבל לא נראה שהוא מוטרד מכך שהשערות נשמטות לתוך עיניו. עיניים חומות כהות. כמו השיער שלו.
"תודה, ליאו. אני מבין שאתה בקיא בענייני טלפונים. בן כמה אתה?"
הוא מסמיק קצת. "עשר."
"כל הכבוד לך," אני אומר ופונה אל ברי מייסון. "לדייזי יש מחשב משלה?"
"בשום אופן לא. עם כל מה שקורה לילדים ברשת בימינו. אני מרשה לה לשחק במחשב שלי לפעמים, אבל רק כל עוד אני איתה בחדר."
"אז אין לה כתובת מייל?"
"לא."
"וסלולרי?"
הפעם שרון היא שעונה. "לדעתנו היא צעירה מדי. אמרתי לה שהיא תקבל סלולרי לחג המולד, כשהיא תהיה בת תשע."
כלומר, הסיכויים לאתר אותה פוחתים. אבל אני לא אומר את זה בקול. "תגיד לי, ליאו, אולי ראית אם מישהו מסוים היה עם דייזי במהלך הערב?"
הוא נרתע לרגע, ולבסוף מניד את ראשו.
"או לפני כן? מישהו הסתובב באזור? שמת לב למישהו מיוחד בדרך לבית הספר או בחזרה?"
"אני מסיעה אותם לבית הספר," שרון אומרת בתקיפות. כאילו בכך נסגר העניין.
פעמון הדלת מצלצל. גיזלינגהם סוגר את הפנקס שלו בתנועה מהירה. "המז"פ, כנראה."
שרון מביטה בבעלה בתמיהה.
"הוא מתכוון לאנשי המחלקה לזיהוי פלילי," ברי אומר.
"ברור," שרון עונה לו בקוצר רוח ופונה אלי. "אבל בשביל מה הם באו? הרי לא עשינו שום דבר."
"אני יודע, גברת מייסון. אין סיבה לבהלה. זה חלק מהנוהל השגרתי במקרה ש... ילד נעדר."
גיזלינגהם פותח את הדלת ואנשי הצוות נכנסים. אני מזהה מיד את אלן צ'אלוֹ. הוא התקבל למשטרה חודשים ספורים אחרַי. השנים שעברו לא עשו איתו חסד. השאירו לו מעט מדי על הקודקוד ויותר מדי סביב המותניים. אבל הוא מיומן בעבודה שלו. מיומן מאוד.
הוא מהנהן אלי. אנחנו לא זקוקים לדברי נימוסים. "הוֹלרוֹיד מביא את הציוד מהמכונית," הוא אומר במהירות. חליפת המגן החד־פעמית שלו מרשרשת. השהייה בתוכה תיהפך לסיוט כשהשמש תעלה.
"נתחיל בקומה העליונה," הוא אומר ועוטה כפפות. "וברגע שיעלה האור נתחיל לחפש בחוץ. התקשורת עדיין לא הגיעה, אני רואה. תודה לאל."
שרון מייסון קמה באי־יציבות על רגליה. "אני לא רוצה שתחטטו לה בחדר... שתיגעו בחפצים שלה... שתתייחסו אלינו כמו אל פושעים..."
"לא מדובר בחיפוש מלא, גברת מייסון - אנחנו לא נעשה שום בלגן. אנחנו אפילו לא צריכים להיכנס לחדר שלה. אנחנו רק זקוקים למברשת השיניים שלה."
כי זה המקור הטוב ביותר לדגימת דנ"א. אולי נזדקק לה כדי לבדוק את גופתה. אבל גם את הדברים האלה אני לא אומר.
"בגינה נערוך חיפוש נרחב יותר, למקרה שהחוטף שלה השאיר ראיה פיזית שעשויה לסייע לנו לזהות אותו. אני מניח שאתם מסכימים לכך?"
ברי מייסון מהנהן, מושיט יד ונוגע במרפק של אשתו. "עדיף שניתן להם לעשות את העבודה, טוב?"
"ונדאג שמישהו ממדור הקישור למשפחות יגיע ויתמקם כאן בהקדם האפשרי."
שרון מביטה בי בתדהמה. "מה זאת אומרת 'יתמקם כאן'?"
"מישהו ישהה כאן כדי לעדכן אתכם ברגע שיהיו לנו חדשות כלשהן, וכדי להיות זמין במקרה שתזדקקו למשהו."
שרון מזדעפת. "כאן? בתוך הבית?"
"כן, אם אתם לא מתנגדים. הם מיומנים לגמרי - אין סיבה לדאגה, הם לא יפריעו בשום צורה..."
אבל היא כבר מנידה את ראשה. "לא. אני לא רוצה כאן אף אחד. אני לא רוצה שאנשים ירגלו אחרינו. מובן?"
אני מעיף מבט בגיזלינגהם, שמושך קלות בכתפו.
אני נושם עמוק. "זכותכם, כמובן. אז אנחנו נקצה איש צוות שלנו שישמור איתכם על קשר, אם תשנו את דעתכם..."
"לא," היא אומרת במהירות. "לא נשנה את דעתנו."
