רואנדה. ארץ אלף הגבעות והאביב הנצחי. אני נכנסת בשערי כפר הנוער אָגָהוֹזוֹ שלום (Agahozo shalom).1 אני רואה עשרות בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים שטובלים בירוק אין־סופי. אני נושמת את הרוח הנהדרת של רואנדה. פה אגור בשנה הקרובה, פה אחיה ואעבוד ומפה אצא לטייל. אנשים מחייכים אלי, מנופפים לשלום ואומרים Welcome Tamar. פנים חדשות, לבנות ושחורות. אני לוחצת ידיים, מנסה לחרוט בזיכרוני את הפנים והשמות. זה יום ראשון, שעת בוקר מוקדמת, והכפר עדיין ריק יחסית. רוב המורים והתלמידים עדיין לא חזרו מחופשת הסמסטר הגדולה. סיקה, המתנדבת האמריקאית שקיבלה את פניי בקיגאלי, מלווה את צעדיי הראשונים בכפר. בדרך לבית שעתיד להיות ביתי אנחנו פוגשות את פרוספר, מדריך שכבת י"א. הוא מזמין אותי לבוא לראות את בתי הילדים ואומר שבערב, מיד אחרי הארוחה, יש הופעה באמפיתיאטרון של הכפר. כמה תלמידים חזרו מוקדם מהחופשה והם מעלים מופע של מוזיקה ואישג'ה (Isheja), הריקוד המסורתי. אני שמחה על ההזמנה ומבטיחה לבוא. את הפנים של פרוספר חוצה צלקת עבה וארוכה. כשאני מניחה את התיק הגדול בפתח הבית, סיקה מספרת לי שפרוספר היה ילד בג'נוסייד (רצח עם) ושכל בני משפחתו נהרגו, ההורים והאחים. הוא עצמו ניצל בנס, היא אומרת. הצלקת היא זיכרון המצ'טה שהונפה עליו בידי שכניו באפריל 1994.
הגעתי לרואנדה בדצמבר 2011 ולא ידעתי כמעט כלום. ידעתי על המקום, כפר של יתומים שהקימה הפילנתרופית אן היימן לפי מודל הפנימיות של ימין אורד. ידעתי שבשנת 1994, כשלאדר בתי הקטנה מלאה שנה, היה ברואנדה רצח עם שבו בתוך שלושה חודשים נרצחו כמיליון בני טוטסי בידי ההוטו. אבל לא חשבתי על הקשר ההדוק כל כך בין הג'נוסייד של 1994 לחיים שאני עתידה לפגוש ולהכיר במקום הזה. לא חשבתי שהרעיון המקורי שלי, התנדבות כנקודת מוצא לטיולים, יתהפך על פניו, שאשאר בכפר שנתיים תמימות וגם אחר כך אמשיך לחלק את זמני בין ישראל לרואנדה. לא עלו אז בדעתי אפילו מקצת השינויים שהייתי עתידה לחוות וללוות.
1
המודל של קצה הקרחון
קצה הקרחון מבצבץ על פני המים. הדייגים יודעים שאסור להם להתקרב, גם אם ידוע ששם נמצאים הדגים הטובים ביותר. אומרים שבבית הקברות הגרינלנדי הקברים ריקים מאדם. כל כך הרבה סירות התקרבו לקרחון יתר על המידה, כל כך הרבה אנשים שלא לקחו בחשבון את התנתקות פיסות הקרח, את התהפכותו הבלתי צפויה של הקרחון, את גלי ההדף... לאדם לא יכול להיות מושג מה מסתתר מתחת לקרחון (יומן מסע, גרינלנד, ספטמבר 1992).
המנדט שלי היה פדגוגיה; לשפר את ציוני התלמידים כדי למקסם את הסיכויים שלהם להתקבל ללימודים גבוהים ברואנדה ומחוצה לה. הנתונים הצביעו על שיעור נכשלים גבוה וגרפים צבעוניים לימדו על ירידה הדרגתית בציונים משנה לשנה.
נזכרתי בריאיון הקבלה שלי לתפקיד. זו הייתה שיחת ועידה - רואנדה־ניו יורק־ישראל, וג'יי.סי, מנהל בית הספר, שאל לדעתי בנוגע לאחוזים הגבוהים של הנכשלים. אני זוכרת שעניתי לו מיד: "האנגלית. אתה לא יכול ללמד שתי מיומנויות בו־בזמן. שפה זרה כוללת את המיומנויות שלה, וקשה מאוד ללמוד פיזיקה או לחשב אינטגרל בשפה זרה". הרגשתי אז שתשובתי הפתיעה אותו. אינני יודעת אם הוא לא חשב על זה עד אז או שמא חשב כך גם הוא, אבל לא העז לומר זאת בקול. מהר מאוד הבנתי עד כמה מורים ברואנדה פוחדים ממפקח שיעבור ויתפוס אותם מדברים קיניארואנדה בשיעור. מהר מאוד הבנתי עד כמה מופנם בהם הציות לסמכות.
בשנת 2008 התרחש ברואנדה המעבר מצרפתית לאנגלית. לאחר 90 שנות צרפתית כשפה רשמית תפסה האנגלית את מקומה. בתוך זמן קצר מיום קבלת ההחלטה נעלמה הצרפתית מהמרחב הציבורי הרואנדי. שלטי חוצות בצרפתית הוחלפו בשלטים באנגלית; מוסדות רשמיים ופרטיים החלו לספק שירותים באנגלית; אמצעי התקשורת - עיתונים ותכניות טלוויזיה - עברו לשפה האנגלית. את המהפך הדרמטי הזה חולל הנשיא פול קאגמה, ומייחסים לו סיבות כלכליות בעיקרן, שנוגעות לקשרי מסחר בין־לאומיים, לרצונה של רואנדה לעודד השקעות במדינה ולשאלה מה יבטיח עתיד טוב יותר לדור הצעיר. "צרפתית מדברים רק בצרפת ובחלקים מסוימים של מערב אפריקה, קנדה ושווייץ", אמר באותם ימי מהפך שר התעשייה בריאיון ל"ניו טיימס" הרואנדי; "אנגלית היא עמוד השדרה לצמיחה כלכלית ולפיתוח, לא רק באזור אפריקה אלא בעולם כולו". פרשנים פוליטיים סבורים שאין ספק שהתפנית הזאת קשורה גם לחשבון ארוך שנים של רואנדה עם צרפת בגלל תמיכתה בשלטון ההוטו, שתחת חסותו התרחש הג'נוסייד.
במובנים רבים, כבר בשנת 1994 הפכה האנגלית לשפה רשמית ברואנדה, לצד הקיניארואנדה והצרפתית. לאחר הג'נוסייד, תפסה החזית הפטריוטית של רואנדה (RPF) את השלטון, ורוב מנהיגיה היו בני טוטסי, אשר בשנות ה-60, בעקבות הרדיפות השיטתיות של ממשל ההוטו החדש דאז, גלו למדינות דוברות אנגלית, כמו אוגנדה וטנזניה. בפועל, רבים מבעלי התפקידים שהרכיבו את ממשלת רואנדה מאז ועד היום רכשו את השכלתם בארצות דוברות אנגלית.
הנחת המוצא של משרד החינוך הרואנדי הייתה שלילדים לא תהיה בעיה לרכוש את השפה האנגלית, הם מתרגלים מהר לשינויים ובגיל צעיר רכישת שפה נחשבת קלה. הצפי היה שהמורים יתקשו יותר לקבל את השינוי. מקצועות כמו מתמטיקה ומדעים נתפסו כמקצועות שבהם השינוי לא אמור להיות בעיה, להבדיל, לדוגמה, מהיסטוריה ואזרחות, ולכן התחילו בהם. בתוך פחות משלוש שנים עברה מערכת החינוך כולה לשפה האנגלית, למעט שלוש השנים הראשונות בבית הספר היסודי. על המורים נאסר ללמד בקיניארואנדה. השינוי הזה הציב מהמורות רציניות למדי לרבים מהתלמידים, ובוודאי גם למורים. צפיתי בלא מעט שיעורים שבהם ילדים ניסו להסביר למורה בקיניארואנדה מה אינם מבינים, והמורה התעקש לענות להם באנגלית. חלק מהשינוי שקידמתי באגהוזו שלום קשור לזה בדיוק. "תלמדו בקיניארואנדה איך לחשב אינטגרל", אמרתי למורים, "כדי שקודם כול הילדים יבינו את המהות, את המהלך, ורק אחר כך תחזרו לאנגלית". אבל כל זה קרה מאוחר יותר. בשלושת החודשים הראשונים לעבודתי שם גזרתי על עצמי שתיקה. ידעתי שהמורים שבעים מיועצים שמגיעים לרגע, חושבים שכל התשובות בידיהם וממשיכים הלאה. החלטתי שכדי להיות רלוונטית, אני חייבת להקדיש את החודשים הראשונים לתצפיות וללמידה.
מדי יום ביומו נכנסתי לשיעורים שלמים. התמקמתי תמיד מאחור, לפניי שורות־שורות של תלמידים יושבים בדממת אלחוט. השקט הזה הדהים אותי. מעולם לא חוויתי כמותו בבתי ספר בישראל. שום תלמיד אינו פוצה פיו, לעיתים נדירות מישהו מצביע ושואל שאלה. תלמידים שנכנסו באיחור לכיתה, והיו לא־מעט מאחרים, לא זכו לשום תגובה. אני מוצאת הערות שכתבתי לעצמי בחודשים הראשונים של התצפיות: הלוח נראה מזעזע, עמוס וגדוש משפטים. כבר אין מקום על הלוח, אבל המורה אינו מוחק דבר. הוא מתחיל לכתוב באותיות קטנות יותר ויותר. או הערות משיעור אחר: המורה מסביר ומסביר ואינו מביא שום דוגמה. הוא לא מסתכל לילדים בעיניים.
בתום יום הלימודים ולאחר ארוחת הצהריים המשותפת בחדר האוכל, חזרתי לבית שחלקתי עם מאמא אוגוסטה. "הלו סיסטר", הייתה מאמא אוגוסטה מקדמת את פניי בחיוך שהאיר את פניה המצולקות. לרוב עמדה לרשותנו שעה עד שהאימהות האחרות התחילו להגיע אלינו הביתה כדי לבדוק את לוח התורנויות שלהן, לברר סוגיות תקציב שונות או להתייעץ עם מאמא אוגוסטה בנוגע לנושאים שהן מעלות לדיון במעגלי שיח עם הילדים. כל אחת מהאימהות אחראית לבית שגרים בו 16 תלמידים, נערים ונערות יתומים מרקע סוציו־אקונומי נמוך שנאספו מכפרים נידחים למדי ברחבי רואנדה, ומאמא אוגוסטה הייתה מעין יועצת־על של האימהות. גם הן, כמו מאמא אוגוסטה, ניצולות ג'נוסייד. גם פניהן, כמו פניה, נושאות את זיכרון המצ'טות שהונפו עליהן. לכולן צלקות עמוקות שהגלידו באופן טבעי, אך הצלקות של מאמא אוגוסטה הן הקשות מכולן. לימים היא תראה לי את הצלקות האחרות על גופה, ברגליים, בגב, בצוואר... חודשים ארוכים יחלפו עד שתסכים לספר לי את סיפורה.
לפעמים נשארתי עם האימהות בבית, לומדת על ההתמודדויות שלהן הנוגעות לחיי היום־יום, ללמידה המשותפת של הילדים את החיים ביחד, כמשפחה. למדתי שהילדים מופקדים על ניקיון הבית ועל אספקה סדירה של מים לבתי המגורים שלהם, ושמאחר שמים טובים לשתייה נמצאים רק בחדר האוכל, עליהם לדאוג להביא ג'ריקנים מחדר האוכל הביתה. באותן שעות אחר צהריים נחשפתי לאין־ספור פרטים במגוון רחב של נושאים, מדיווחים על אירועים קטנים וטריוויאליים כמו מריבות חוזרות ונשנות בין הילדים בנוסח תור מי לשטוף את הבית, ועד לדיונים שנוגעים להטמעת ערכים של יושרה, כבוד הדדי ואחריות אישית וקהילתית, שהם מערכי היסוד של הכפר.
בימים אחרים יצאתי לכפר, להכיר את מגוון הפעילויות שהילדים לקחו בהן חלק לאחר שעות הלימודים. כעשרים דקות של הליכה נעימה בשבילי החצץ ובין העצים והשיחים הגזומים למשעי הביאו אותי לעולם אחר, עולם של חוגים וחגיגה של מוזיקה, ריקוד, כדורסל, תפירה וגם אולפן רדיו וטלוויזיה שהילדים למדו להפעיל והעלו בו שידורים כמו ריאיונות בינם לבין עצמם על החיים בכפר ובכלל. את החוגים הפעילו מתנדבים אמריקאים וישראלים, אנשי מקצוע שהגיעו מקיגאלי ואנשים מהכפר. לדוגמה, אחת האימהות, מאמא גודליב, לימדה את הבנות תפירה. בדים של וילונות הפכו בהנחייתה לתיקים ולבגדי ערב. בעולם האחר שנגלה לפניי גיליתי, לדוגמה, שתצוגות האופנה שארגן החוג, אשר כל שעמד לרשותו הסתכם במכונות תפירה ידניות ובשאריות בדים, נחשבו לאחד האירועים הלוהטים בכפר.
ככל שחלפו הימים התחוור לי יותר ויותר הנתק בין עולם הבוקר, של הלימודים ובית הספר, לבין העולם של אחר הצהריים, של המסגרות הלא־פורמליות. בכפר לא ידעו דבר כמעט על ההתמודדות של הילדים בבית הספר, ולמורים לא היה מושג על עולמם של הילדים מחוץ לכיתה: ילד שנכשל במבחנים אבל הוא רקדן אישג'ה מוכשר ביותר, ויחד עם חבריו ללימודים וללהקת המחול זכה במקום השני בתחרות האישג'ה הארצית; נבחרת הכדורסל שניצחה בגמר המקומי; אלואיס, שהתקשה מאוד בלימודים והתגלה כפסנתרן מחונן. המורים לא היו מודעים לכל ההישגים האלה, שכמובן לא היה להם ביטוי בגרפים של הכישלונות.
באותם ימי שתיקה שגזרתי על עצמי הבנתי שההישגים הנמוכים בלימודים קשורים לעולמם הרגשי של הילדים, העולם שמתחת לקצה הקרחון. כי מה באמת יודעים המורים על מה שחווים הילדים? היתמות, אימת הג'נוסייד, הפחד מהעתיד הלא־נודע - כל אלו ידועים, אבל איך מתמודדים איתם בפועל? באותם ימי שתיקה גיבשתי לעצמי דרכי פעולה עם המורים ועם המסגרות הלא־פורמליות של הכפר, שכן בכל הנוגע לחינוך, ההיבט ההוליסטי הוא בסיסי; ההבנה שהלימודים תופסים רק חלק קטן בחיי הילד; ההבנה שמתחת לפני השטח, מעבר למה שהמורה רואה בשיעור ויודע, ישנו עולם שלם שמשפיע על מה שקורה לילד בכיתה... המודל של קצה הקרחון הפך לנקודת המוצא לתהליך כולו.
