ברית מדברית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברית מדברית
מכר
מאות
עותקים
ברית מדברית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ברית מדברית

3.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לשייח טאריק אל סראת' לא היה שום רצון להינשא שנית. עם ממלכה שלמה לנהל, לא היה לו זמן או חשק למצוא לעצמו כלה נוספת, אבל הילדים שלו היו זקוקים לאמא.
האם סמירה, הנסיכה של ג'אזיר, יכולה להיות המענה לצורך הזה? סמירה כבר טעמה את טעם התשוקה, וזה הותיר בה טעם מר. אז בידיעה שהיא לא מסוגלת ללדת את הילדים שרצתה, היא מסכימה להצטרף למשפחתו של טאריק. אבל בהבנה שזה יהיה בלי סקס, בלי תשוקה, בלי אהבה. 
סמירה קיוותה שחובותיה המלכותיות ואהבתה לילדיו של טאריק יוכלו למלא את החלל שבלבה, אבל הכמיהה הפנימית הלכה והתגברה. כמיהה הדדית למגע אוהב, מרפא... 

פרק ראשון

 

1

הזאטוטים שחורי השיער ששיחקו בקצה המרוחק של טרקלין המלון המפואר, לכדו את עינה של סמירה. הם לא השתוללו ולא היו קולניים, לזה דאגה האישה המבוגרת שהיתה בחברתם. הם היו רק שני זאטוטים רגילים לגמרי.
ועם זאת, סמירה לא היתה מסוגלת להסיר מהם את העיניים. היא עקבה אחר התקדמותו של הילד הקטן, שצעד מקצה אחד של הספה ועד לקצה השני, כשאצבעותיו פרושות על ריפוד המשי כדי להעניק לו תמיכה. הוא ביטא את הנאתו בצחוק מתגלגל וחייך חיוך רחב לעבר רעהו שהשתדל לצעוד בעקבותיו.
סמירה בלעה. תחושת הריקנות המכאיבה שבה והופיעה, ועוד היתה גרועה מתמיד עכשיו, ממש הפכה לדקירה של סכין שעלתה לאורך כל הדרך מרחמה אל מתחת לצלעותיה. 
היא השתדלה להתרכז בהסבריה הנלהבים של סלסט בקשר לאיזו מסעדה חדשה. נאמר עליה שיש לה נוף מרהיב של גגות פריס ומגדל אייפל, בנוסף לכמה כוכבי מישלן, והיא המקום לסעוד בו ולהיראות בו.
בטנה של סמירה ביטאה מחאה עזה לשמע האיזכור של מזון.
או שאולי זה היה בכלל דבר אחר שגרם לקרביה להתכווץ כך בעוצמה.
הפעוט השני נחת על ישבנו, כשזרועותיו מתנפנפות באוויר, והאישה – הסבתא? המטפלת שלהם? – הרימה אותו בזרועותיה. זרועותיה של סמירה נעו בעווית, ואז שבו וצנחו אל חיקה, רפויות, ריקות.
היא מיצמצה והפנתה את מבטה.
ריקנות, זה בדיוק מה שהיא חשה.
לה לעולם לא יהיה ילד משלה, שהיא תוכל לחבק. הרופא הבהיר לה את זה בצורה חד משמעית.
היא התאמצה כל כך לחזור לעצמה, בארבע השנים האחרונות הללו. היא הצליחה כל כך יפה, אבל שום דבר לא היה מסוגל למחות את הכאב החלול, הצורב הזה שבתוכה.
"אני כל כך שמחה על כך שתוכלי להשתתף בעצמך באירוע הצדקה של הערב, עם המכירה הפומבית." סלסט גחנה קדימה, מעל לספלי הפורצלן של התה שלהן, וסמירה השיבה את מבטה בחזרה אל הפריסאית היפהפייה. "הרוכשים ישמחו מאוד להכיר את הנסיכה המוכשרת שעומדת מאחורי פריטי האופנה היפהפיים הללו. אין לי ספק שהתרומה שלך למכירה הפומבית תכניס סכום כסף ענקי."
סמירה חייכה חיוך מתורגל היטב וסירבה להפגין את רתיעתה מעוד איזכור למעמדה המלכותי.
כבת סולטן ג'אזיר, ואחותו של הסולטן הנוכחי, היא ידעה יפה מאוד שהמעמד המלכותי לא מעניק שום ערובות לאושר.
ליבה נחמץ, אך היא המשיכה להביט על בת לווייתה, למרות שעיניה נמשכו אל הקצה השני של הטרקלין המפואר.
היא הזכירה לעצמה שהיא טיפוס פרגמטי. חברת העיצוב המצליחה שלה הרוויחה יפה מאוד מההילה של שמה האריסטוקרטי. העיצובים של סמירה החלו להימכר היטב בשנים האחרונות. הקליינטיות שלה, שנמנו על הנשים העשירות ביותר בתבל, העריכו מאוד את העבודה עם מישהי שמבינה את חייהן, שמבטיחה להן אקסקלוסיביות ופרטיות מוחלטת. היא זכתה להרבה יותר ממה שנשים רבות חולמות שיהיה להן: עצמאות, הצלחה, ממון.
איזו זכות יש לה להתאוות לעוד?
ועם זאת, עמוק בפנים, הכאב ההוא לא הרפה, לא משנה עד כמה היא הזכירה לעצמה איזו בת מזל היא. כי מה הטעם בכל סממני ההצלחה כשעמוק בפנים, בתוך לבך, את מרגישה ש... אין לך שום דבר?
סמירה נשכה את שפתה. היא יכולה להתגבר על זה! היא תצליח להתגבר על זה! "אני כבר מצפה לזה בקוצר רוח, סלסט." היא אילצה את מחשבותיה להינתק מזה ולחזור אל אירוע הגאלה של הערב. "את ואנשי הצוות שלך חוללתם פלאים בארגון של הערב הזה. איך בדיוק אמורה המכירה להתנהל? מה את רוצה שאני אעשה?"
סלסט פתחה בהסבר על המכירה הפומבית, על רשימת המוזמנים האקסקלוסיבית ועל שפע ההזדמנויות העסקיות שהאירוע יזמן לה.
ועם זאת, עם כל היותה אשת עסקים, סמירה לא הצליחה לזמן התלהבות דומה לזאת של רעותה. אולי בגלל שמאחר שהיא נולדה לעושר ולמעמד, לבוא בחברת החוגים הרמים ביותר של החברה האירופית לא הרשים אותה כל כך.
האם זה כל מה שצפוי לה? ימים ארוכים של עבודה ואחריהם הסבב האינסופי הזה של אירועים חברתיים שמערבים הנאה, עסקים ופעילות פילנטרופית, בעת שהיא ממשיכה להרגיש בודדה וריקה מבפנים?
סמירה מיצמצה וניערה את עצמה מנטלית כדי לחדול מלהתבוסס במחשבות הללו שהעיקו עליה במשך זמן כה רב.
היא נשענה אחורה בכיסאה, הינהנה בעת שסלסט הדגישה משהו שאמרה, וגופה הלֵאה נרגע לראשונה זה כמה ימים.
זה העניין. היא פשוט מותשת. לא פלא שתשומת ליבה הוסטה בקלות. ביום הקודם היא היתה בפגישה עם אשת שליט חדש באחת ממדינות אמריקה הדרומית, בנוגע לשמלה לנשף ההכתרה של בעלה, ובדרך היא ערכה עצירה בניו-יורק כדי לפגוש עוד לקוחה, כך שלפריס היא הגיעה רק לפני שעה.
אחרי שתנוח קצת, היא תחזור לעצמה, תשוב להתלהב מהאתגרים של העסק שלה, ובעיקר תחזור ליהנות ממלאכת העיצוב.
תנועה לכדה את עינה. גבר גבה-קומה, בחליפה כהה, חצה את איזור הישיבה בצעדים מהירים שהזכירו לה מספריים של תופרת, כשהן גוזרות יריעת קטיפה עשירה.
היא אמרה לעצמה שזוהי השוואה לגמרי מגוחכת, אבל בהפנותה את תשומת ליבה אליו, התברר לה שההשוואה היתה לגמרי במקום. למרות שהאיש היה לבוש באלגנטיות מרשימה של מיטב החייטות שעל פי הזמנה, משהו באווירה שהקיפה אותו העיד שהוא לא שייך לגמרי לפאר של אחד ממלונותיה היוקרתיים ביותר של פריס. הוא שייך יותר לאיזה מקום מלא חיים יותר, שבו נברשות של בדולח ושולחנות קפה מעודנים הם בגדר קישוטים מיותרים.
בהיותו גבוה בראש לפחות מכל הגברים בסביבתו, ועם הכתפיים הרחבות ביותר שסמירה ראתה אי-פעם, הוא עדיין נע בתנועה חלקה וגמישה ובחן של אתלט, שדיברו אל עין המעצבת שלה.
צווחה של אושר הקפיאה את תנועתה במהלך סיבוב הראש שלה בחזרה לעבר סלסט. אחד הילדים בעלי הלחיים השמנמנות הבחין בו והחל לזחול על הספה לכיוונו.
קול צחוק עמוק ומתגלגל הגיע אל אוזניה כשהאיש גחן ואסף לזרועותיו את שני הילדים, אחד תחת כל זרוע, באותה קלות שבה היא מרימה זוג כריות. הוא הרים אותם גבוה, מה שגרם להם לצחקק באושר, וקירב אותם אליו בהרכינו את ראשו כדי ללחוש מילות חיבה לכל אחד מהם בתורו. ידיים קטנטנות הונחו על כתפיו ועל שיערו בלהיטותם להתקרב אליו עד כמה שניתן, והיא שמעה אותו צוחק בצליל שהיה כמו סרט של חמימות שהתפשט אל תוך הריקנות הצוננת שבתוכה.
בבת אחת, ללא שום אזהרה ושום תרועות חגיגיות, כל עולמה של סמירה התכווץ אל תוך החלל הריק והצונן של גופה העקר ואל התמונה ההורסת הזאת של המשפחה המאושרת שבצדו השני של החדר.
הקו העבה, המפריד בינה לבין משפחה מאושרת שכזאת, לא היה מעולם ממשי כל כך, או פחות ניתן לחציה.
כאב טילטל אותה, גרם לה להדק את לסתותיה ולאחוז בכוח את משענות הכיסא הנוח שבו היא ישבה.
לה לעולם לא תהיה שום משפחה, לא יהיו לה ילדים. ובאשר למציאת שותף לאהבה... האוויר נפלט בשריקה חרישית מבין שיניה בחושבה על חוסר ההיתכנות של פנטזיה שכזאת.
"סמירה, משהו לא בסדר?"
"לא. הכל מאה אחוז." סמירה הפנתה את פניה אל סלסט כשהיא מחייכת חיוך מאיר פנים שהיא סיגלה לעצמה רק בזכות שנים של תרגול תחת עינו הפקוחה של הציבור. היא שאפה בהסתר דרך נחירי אפה, כדי למלא את הריאות שהרגישו מרוקנות ואטומות. "עושה רושם שהערב הזה עומד להיות הצלחה כבירה. עם קצת מזל, תצליחו לגייס הרבה יותר מהיעד שהצבתם לעצמכם."
"תודות לך." וכשסמירה הרימה גבה, היא משכה כתפיים וחייכה. "וגם לכל שאר התורמים." היא השתתקה והעיפה מבט אל צדו השני של הטרקלין. "אם כבר מדברים על החמור, הנה אחד מהם." סלסט ישבה זקופה יותר, החליקה במהירות את חצאיתה הקצרה והסיטה את שיערה הבלונדיני מפניה.
היא גחנה לעבר סמירה ולחשה, "אילו רק יכולנו להעמיד למכירה גם לילה אחד במיטתו, היינו עושים הון. אני הייתי מגישה בעצמי הצעה, ותאמיני לי, לא הייתי מאפשרת לאף אחת לגבור עליי."
בהתמלאה פליאה על השינוי שחל בהתנהגות של רעותה, סמירה הפנתה את מבטה אחורה. אבל היה ברור לה גם בלי זה, לאיזה גבר סלסט התכוונה. זה היה יכול להיות רק האבא החתיך של שני הזאטוטים, שלבש את בגדיו האלגנטיים בהידור כל כך נינוח, שאפילו הליבידו המאוד רדום שלה החל להשתולל.
אבל היא לא היתה מוכנה בכלל להלם שהיכה בה ישר בסרעפת בראותה אותו שוב. כי הפעם הוא כבר פנה לכיוונה, והיא ראתה את מצחו הגבוה והרחב, את עצמות הלחיים המודגשות שלו ואת לסתו המחוטבת, שנראתה סקסית ומסוכנת בעת ובעונה אחת. להב של אף ארוך וקשה היה מחובר איכשהו אל תווי הפנים הללו, החזקים כל כך, והשלים אותן למראה שהיה מושך במידה ממש לא הגיונית.
וגם מוכר.
נשימתה של סמירה שרקה בחדות בזהותה את הגבר שהיא לא פגשה כבר שנים טובות. הגבר שפעם היה יקר לה כמעט כמו אחיה, אסים.
התעוררות רגשות ביעבעה בתוכה. התרגשות ושמחה, חרטה וכאב, ולבסוף גם דקירה חדה של משהו שדמה לתשוקה, עזה ואמיתית, לראשונה זה ארבע שנים. פליאה לנוכח התגובה המיידית הזאת מילאה אותה.
"הו, שכחתי שאת בטח מכירה אותו. הרי המדינות שלכם שוכנות באותה הסביבה." סלסט נשמעה להוטה. "השייח הסקסי, טאריק אל סראת'." היא נאנחה בכבדות. "הייתי שוקלת אפילו לקחת על עצמי את הגידול של שני הילדים הקטנים למען גבר שכזה. לא שיינתן לי בכלל הצ'אנס. מספרים עליו שהוא לא הביט אפילו ברצינות על אף אישה מאז שהוא איבד את אשתו. נשים מנסות, אבל אף אחת לא מצליחה להחזיק מעמד. מסתבר שהוא היה מאוד מסור לה."
אחרי מבט אחרון, ארוך מאוד, בטאריק ובילדים שלו, סמירה הסתובבה בחזרה והפנתה אליהם את גבה, בהניחה לשטף דיבורה של סלסט להוסיף לשטוף אותה.
בעבר היא חשבה את טאריק לידיד שלה. היא העריצה אותו ובטחה בו. הוא היה חלק מחייה, כמעט כמו אחיה, אסים. אבל הידידות ההיא היתה חזיון תעתועים, שברירי כמו מראה בוהק של מים על קו האופק הלוהט של חולות המדבר. הוא היפנה לה את גבו, לפני שנים, בפתאומיות שלא היתה מובנת לה בכלל, שגרמה לה לתהות אם היא עשתה דבר מה שהרחיקו ממנה, או שהוא פשוט שכח ממנה תחת כל הלחץ של חובותיו, מאז שהוא הפך לשייח. כשהיא עברה את הגיהנום הנורא שלה, לפני ארבע שנים, היא לא שמעה ממנו אף מילה.
משונה עד כמה זה כאב לה גם כיום.
 
טאריק היה באולם סעודת הנשף ההומה רק שלוש דקות וכבר החוש השישי שלו, זה שתמיד התריע, בהתעורר רמז לצרה כלשהי, החל לפעום ביתר עוצמה.
הוא חג בנחת, כשהוא בוחן במבטו את ההמון ההדור, תוך כדי שהוא משיב בברכה על ברכות שהופנו אליו. במשך כל אחר הצהריים רדפה אותו מין הרגשה שמשהו אינו בסדר, מאז שובו אל המלון, אבל למרבה כעסו הוא לא הצליח להצביע בדיוק על הגורם להרגשה הזאת. רק מין תחושה מציקה שהוא החמיץ דבר מה חשוב.
זאת היתה תחושה שהוא לא אהב. טאריק אהב להיות בשליטה מלאה על כל פסיק בעולמו.
הקהל נע, וברווח שנוצר הוא הבחין במשהו בצבע ארגמני עמוק. מבטו נלכד. תנועה נוספת של הקהל, ו"המשהו" הפך לשמלה ארוכה שמשכה את עינו אל התפיחה העסיסית של ירכיים נשיות וישבן מעוגל במידה מרהיבה. עורה של האישה, שנגלה מבעד למחשוף העמוק שבגבה, היה בגוון זהוב מעודן, כמו חולות המדבר עם אור ראשון. שפע שיער שחור בוהק היה אסוף במין סידור "זרוק" שנעשה בטוב טעם ודרש בוודאי שעות של עבודה. וזה היה שווה את המאמץ, כי התסרוקת הזאת חשפה את השלמות הדקיקה של צווארה האלגנטי.
גופו של טאריק נדרך, כל גיד ושריר התהדקו בתגובה שהיתה ממשית ואינסטינקטיבית, באותה מידה שהיתה גם לחלוטין בלתי צפויה.
האור שיחק על הבד המבריק של השמלה, והציג באהבה כל קימור של הגוף הכלוא בתוכה.
הוא בלע, והבין פתאום שפיו יבש מאוד. הדם זרם בעורקיו, מהר ובלהט, והלמות לבו קיבלה מקצב חדש ובהול.
זה היה מקצב שהוא לא הרגיש זה שנים. טאריק הזעיף פנים.
האישה הסתובבה והוא הביט בשמלה הצמודה שעטפה אותה מצווארה עד קצות בהונותיה. שמלה שעשויה להצית את דמיונו של גבר ולגרום לו לחשוב על הגוף הדקיק והחמוקיים השופעים שמתחתיה.
הוא כבר עשה חצי צעד קדימה, לעברה, כשעיניו התרוממו אל פניה והוא נעצר בבת אחת, כאילו נתקל בקיר של לבנים, בחבטה אשר הוציאה את כל האוויר מריאותיו.
סמירה.
טאריק לקח נשימה עמוקה עד כדי כך שצלעותיו כאבו.
סמירה.
הוא פלט את האוויר, כשטעם הזיכרונות כמעט עומד על לשונו.
אבל זאת לא היתה סמירה שהוא ראה בפעם האחרונה. זאת היתה אישה שונה: סקסית, בוטחת בעצמה ומנוסה. אישה שמותירה את חותמה בעולם.
הוא היסס לרגע, נמשך לעברה בניגוד לרצונו. ואז מוחו חזר לפעול והוא נזכר בכל הסיבות שבגללן היא לא נועדה להיות שלו, למרות הלחץ ההדוק שאחז אותו בשיפולי גופו. הוא פנה אל היפהפייה הבלונדינית שלימינו, שהיתה לבושה בשמלה מנצנצת בזהב. היא הרימה לעברו עיניים ענקיות ומלאות תקווה, שהוצפו בהתרגשות כשהוא חייך אליה.
רגע לאחר מכן היא כבר נשענה לכיוונו כשידה הצחורה מונחת ברכושנות על שרוולו, ועיניה שלחו לעברו הזמנה עתיקה כמו הזמן עצמו.
טאריק אילץ את עצמו לחייך שוב, ובלבו תהה אם היא בכלל הרגישה, או אם היה אכפת לה שכל תשומת לבו מופנית לכיוון אחר.
 
סמירה התבוננה בו ממקומה בפאתי האולם. טאריק היה הבחירה המושלמת בתור הדובר של ארגון הסיוע לילדים. הוא היה מנהיג מבטן ומלידה, והקהל היה שבוי בכף ידו. בטוח, רהוט ושנון, ללא שום מאמץ, הוא ריתק אליו את כל העיניים. מסביב לה, גברים הינהנו בהסכמה, ונשים הזילו ריר; סמירה התאמצה להסתיר את סלידתה מהאופן שבו הן ממש בלעו אותו בעיניהן.
הוא היה בדיוק כמו שהיא זכרה אותו: דואג, מתחשב, ומיומן מאוד. הוא ניצל את הנאום שלו כדי לשוב ולהדגיש את המצוקה שבה נתונים הילדים, שלמען הסיוע להם נועד האירוע הזה, וזאת, תוך שמירה על נימת דברים נינוחה מספיק כדי לפתוח את ארנקיהם של האורחים העשירים.
היא זכרה את הנער הרזה שתמיד היה עדין כלפיה, כלפי אחותו הקטנה של חברו הטוב. טאריק, שניצב מולה כעת, היה כריזמטי, עם איזו הילה של סמכותיות בוטחת שהוא רכש, ללא ספק, מהשליטה בממלכה שלו. היא לא הצליחה להסיר את עיניה מגופו הגבוה ומהאופן שבו הוא מילא בשרירים ובעצמות את חליפת הטוקסידו שלו.
סמירה בלעה אוויר, מבולבלת מתחושת הכמיהה העזה שהלמה בה בהפתעה גמורה.
היא מיצמצה והרימה את עיניה אל פניו העזים והנאים, אל ניצוץ ההומור שעמד בעיניו, ונזכרה איך הוא התנהג עם הבנים שלו: בעדינות, באהבה ובסבלנות.
ובבת אחת היכתה בה ההבנה. ההבנה מה היא רוצה. 
מה היא  צריכה.
המשפחה לה היא כמהה. ילדים שהיא תוכל לטפח ולאהוב. בן זוג שהיא תוכל להעריך ולבטוח בו, ולחלוק עמו את שארית חייה.
כשעיניה נעוצות בטאריק, היא הבינה שיש דרך אחת שבה היא יכולה להפוך לחלק ממשפחה. שזהו הפתרון המושלם למצבה הבלתי נסבל. פתרון לא רק למענה, אלא אולי גם פתרון שכל הצדדים יוצאים ממנו נשכרים. אם רק יהיה לה האומץ לנסות וליישם אותו.
הרעיון היה כה פתאומי, כל כך חריג, שהיא התנודדה על עקביה הדקיקים כשליבה הולם בעוז, גבוה בגרונה, ובטנה החלה להתכווץ בכוח ובכאב.
"את בטוחה שאת מרגישה בסדר?" סלסט תפסה את מרפקה כאילו חששה שסמירה עומדת ליפול. "גם אחרי הצהריים לא היית בשיאך."
"אני..." סמירה בלעה אוויר, המומה מהרעיון שעלה בדעתה. "תודה, אני בסדר. רק קצת עייפה."
סלסט הינהנה והפנתה את גבה אל טאריק. "הוא טיפה מרתיע, לא? בעיקר בחליפת ערב רשמית. אני נשבעת לך, אם הוא לא היה מלך או משהו כזה, כבר הייתי חוטפת אותו לדגמן."
סמירה הצמידה את ידה אל בטנה המתהפכת. היא לא ממש הקשיבה לסלסט.
היא בהתה בדמות רבת העוצמה שעל הפודיום, והקול של הספק העצמי שלה, הקול שמשל בה בעשרים השנים הראשונות של חייה, אמר לה שהיא לגמרי מטורפת. מטורפת לגמרי לחשוב על משהו שלעולם היא לא תוכל להשיג. הרי, בכל זאת, היא וטאריק לא היו בקשר כבר שנים. אין שום ודאות שהוא בכלל יקשיב למה שהיא תרצה לומר לו.
אלא שחלק אחר בתוכה הריע. החלק שהלך והתחזק בתוכה בארבע השנים האחרונות, שטופח בעזרת המשפחה שלה והנחישות שלה לחלץ את עצמה מביצת היאוש ולעשות משהו עם חייה. הקול של השורדת שהפכה להיות.
היא ידעה מה היא רוצה.
אז למה לא ללכת על זה?
ועם זאת, אינסטינקטיבית, היא חששה ממהלך כזה. זה לא היה כלל הסגנון שלה. מעולם לא. בפעם היחידה שהיא המרתה את המוסכמות ואת החינוך שקיבלה, בפעם היחידה שהיא ניסתה להשיג את מאווייה, ליבה הפך לאפר ואבק, חורבן וצער. היא עדיין נשאה עליה את הצלקות.
יחד עם זאת, מה כבר יש לה להפסיד? שום דבר משמעותי בהשוואה לאפשרות לזכות בדבר שאליו היא כל כך משתוקקת. 
 
מול המראות שעל קירות המעלית, סמירה מתחה את הז'קט הקטן שלה, שהיה בצבע קינמון, והחליקה בכפות ידיה הלחלוחיות על החצאית הצרה, התואמת. חולצתה הצחורה היתה פרקטית, לא נשית במיוחד, אך היא הזכירה לעצמה שזאת הולכת להיות פגישה עסקית.
הפגישה העסקית החשובה ביותר של חייה.
אילו היתה מרגישה אפילו חלק מהביטחון העצמי שהיא חשה בפגישות עם לקוחותיה.
הדלת נפתחה בלחישה והיא יצאה מהמעלית. כמה צעדים הביאו אותה אל דלת הסוויטה הנשיאותית, ואל איש הביטחון בחליפה הכהה שניצב לפניה.
"הוד מעלתך." הוא קד בנימוס ופתח לה את הדלת, להכניס אותה אל תוך אולם המבוא המפואר של הסוויטה עצמה.
בפנים קיבל את פניה איש צוות אחר.
"האם תואילי לשבת, הוד מעלתך?" הוא הוביל אותה אל טרקלין מרוהט בטוב טעם, בגוונים עדינים של חציל ואפור כהה. חלונות עצומים הציעו מראה מרהיב של פריס. "האם אוכל להציע לך משהו לאכול או לשתות?"
"לא, תודה." סמירה לא היתה מסוגלת לבלוע שום דבר. קרביה הרגישו כאילו עופות דורסים חגים ומסתחררים בתוכם.
האיש ביקש את סליחתה ועזב, וסמירה העיפה מבט חטוף בשעונה. היא הגיעה בדיוק בזמן. הרגשתה היתה כאילו עידנים חלפו מאז שהיא יצאה מפתח הסוויטה שלה, כמה קומות למטה. 
היא שיחררה נשימה באיטיות, ניסתה להרגיע את עצביה המשתוללים, אך שום דבר לא היה מסוגל לגבור על הידיעה שכל עתידה תלוי בריאיון הזה.
אם היא תיכשל... לא. היא חייבת להיות חיובית ומשכנעת. זה עשוי להיות מעט לא מקובל, אבל סמירה  תאלץ אותו לראות עד כמה הרעיון שלה הוא הגיוני.
היא בלעה במאמץ, מחצה את הספקות שלא חדלו מלעלות, וניגשה לעבר החלונות. באופן אוטומטי היא שלחה את ידה אל בד המשי העשיר של הספה כשחלפה על פניה. מגעו היה חלק וקריר, והיה דבר מה מרגיע בתחושת הבד העשיר והמוכר. אם היתה עוצמת את עיניה, אולי היתה יכולה לדמיין את עצמה במקום המבטחים השקט שלה – חדר עבודתה – מוקפת בדי משי עדינים, בדי סטין וקרפ-דה-שין; מוקפת גלילים של בדי דמשק, קטיפה ותחרה.
"סמירה."
היא נבהלה והסתובבה כשליבה הולם בקצב לא יציב ועיניה נפקחו בבת אחת. הנה הוא הופיע, וגופו הגדול מילא את פתח הדלת.
נשימתה נתקעה לה בגרון, בדיוק כמו שקרה לה שוב ושוב במהלך השנה האחרונה ההיא. היא עמדה על מפתן הנשיות, ולפתע היא שמה לב לכך שחברו הטוב של אחיה נהפך לגבר. גבר שעורר כל מיני תגובות חדשות ומציקות בתוך גופה המתעורר...
סמירה התאמצה, לקחה נשימה מרגיעה וכבשה את ההלם שתקף אותה בגלל האופן שבו מין מודעות גרמה לתחושת עיקצוץ בבשר העדין של שדיה ובטנה. היא כבר לא היתה הילדה חסרת הניסיון של הימים ההם.
"טאריק."
איך יכלה לשכוח את העיניים הללו, את צבען הייחודי, מורשתם של אבותיו הפולשים, שהזדווגו עם בני עמים שונים לאורך מסעות כיבושיהם? מתחת לגבות כהות וחדות, נצצו העיניים הללו בירוק טהור עשיר של מים עמוקים, והיו בלתי קריאות לחלוטין.
הבעת פניו גרמה לה להסס.
האם היא אורחת רצויה, או שהזווית הנוקשה של לסתו המהודקת מביעה איזו מורת רוח? האם הוא כועס על כך שהיא ניצלה את הקשר שלהם מפעם כדי לארגן את הפגישה הזאת בהתראה כל כך קצרה? אין שום ספק שהוא אדם עסוק מאוד, ושרק בהתחשב בקשרים ההדוקים בין שתי הממלכות שלהם, הוא לא היה יכול לדחות את בקשתה להיפגש אתו.
מצחה של סמירה נחרש קמטים. טאריק שהיא הכירה היה סבלני וידידותי תמיד, למרות שסביר להניח שהיא היוותה מטרד לא קטן כשנגררה תמיד אחריו ואחרי אסים.
"מה שלומך, סמירה?" הוא נכנס אל תוך החדר עצמו, והאוויר פרח מריאותיה. נדמה היה כאילו הוא תופס את כל החלל, למרות שהוא נעצר במרחק כמה מטרים ממנה, והתבונן בה במבט הנוקב הזה, כאילו הוא רואה את האישה הלחוצה שמאחורי חזותה המתורגלת.
"מעולה. תודה." הפעם, כשהוא הזמין אותה במחוות יד להתיישב, היא נענתה להזמנה, ושמחה מאוד לשחרר את העומס מעל רגליה שהחלו משום מה לרעוד.
היא ידעה מראש שזה יהיה קשה, אבל טאריק הצליח לערער אותה יותר מכפי שהעלתה בדעתה. לא רק בגלל שבידו היה הכוח להעניק לה או למנוע ממנה את מה שליבה חפץ. אלא גם בגלל הצד הנשי, חסר התועלת הזה, שהיא חשבה שנרדם בתוכה כבר מזמן, אבל הגיב כעת על נוכחותו, באופנים שעליהם היא לא רצתה בכלל לחשוב.
כאילו כל הלקחים מלפני ארבע שנים נשכחו לגמרי. יותר מכך, כאילו הרבה יותר שנים היו כלא היו, והנה היא שוב בת שבע-עשרה, מודעת לראשונה למיניות שלה ומפנטזת על טאריק. גל לוהט הציף אותה.
"ואתה? הכל בסדר אצלך? התרשמתי שהיית בשיא הכושר אתמול בערב. כל הנוכחים הגיבו על הנאום שלך בצורה כה חיובית." היא הידקה את שיניה בנקישה, לפני שתוסיף לפלוט שטויות. הדבר האחרון שהיא רצתה היה שהוא יחשוב אותה לאיזו קשקשנית טיפשה.
"אני בסדר גמור. הערב הזה היה הצלחה כבירה. את נהנית ממנו?"
הוא חצה בעצלתיים את החדר, והיא היתה מודעת לתפיחה ולהתהדקות השרירים ההדוקים שמתחת לחליפתו המעולה, כשהוא התיישב מולה ומתח קדימה את רגליו הארוכות והחזקות שמילאו את כל הרווח שהפריד ביניהם. היא רצתה מאוד לתחוב את רגליה מתחת למושבה, אבל הותירה אותן במקומן, מתוך החלטה נחושה שלא לחשוף את המתח שבו היא שרויה.
היא העלתה על פניה את חיוכה המקסים ביותר, זה שעובד תמיד, לא משנה עד כמה היא לחוצה. "זה היה טיפה עמוס, אבל שווה את זה, בהתחשב במטרה הנעלה." התרומה שלה – שתי שמלות שיעוצבו על פי מידה במיוחד למען הזוכה במכירה – הכניסו הרבה מעבר לכל תקוותיה של סלסט.
"את מתכוונת להישאר הרבה זמן בפריס?" זאת היתה שאלה תמימה, ניסיון מנומס לפתוח בשיחה, אבל העניין הער במבטו של טאריק העניק לו משמעות רבה יותר.
סמירה נרעדה. יכול להיות שאין לו שום מושג לשם מה היא יושבת פה. פאניקה תקפה אותה פתאום, בחושבה איך הוא יגיב כשזה ייוודע לו. בקלות רבה כל כך היא היתה יכולה להפוך את זה לפגישה חברתית קצרה, אחרי תקופה ארוכה שבה הם לא התראו. ובסופה היא תוכל לצאת מהסוויטה הזאת בראש מורם, כשסודה שמור עמה לבטח.
אבל החלל האפל והריק ימתין כדי לבלוע אותה שוב. וודאי יש לה את התעוזה להילחם על הדבר לו היא כל כך משתוקקת, במקום להודות בתבוסתה בקלות רבה כל כך.
היא בת לדור-דורות של לוחמים עזי נפש. הגיע הזמן שהיא תזכור את זה ותתנהג בהתאם.
"אני לא בטוחה עד מתי אני אשאר." היא העבירה יד לחלוחית על חצאיתה הצמודה, ואמרה לעצמה שהוא לא יכול לראות איך רועדות אצבעותיה. "זה תלוי."
הוא לא שאל את השאלה המתבקשת, שתעניק לה את הפתח, קלוש ככל שיהיה, להציע את הצעתה. היא נעה בעצבנות במושבה, ואז הבחינה במעשיה וחדלה מכך מיד.
"הצטערתי מאוד לשמוע על אשתך." היא הוסיפה את תנחומיה למכתבו של אסים כשאשתו של טאריק הלכה לעולמה במהלך לידתם של התאומים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שסמירה דיברה עם טאריק מאז שזה קרה.
זאת היתה פגישתם הראשונה זה שתים-עשרה שנים, מאז החורף שבו מלאו לה שבע-עשרה ועזיבתו הפתאומית שברה אותה. הוא החמיץ אפילו את חתונתו של אסים, לפני שלוש שנים, בגלל שנאלץ לעבור ניתוח דחוף להסרת התוספתן.
כעת הוא נראה לה כמו מישהו זר, למרות תווי פניו המוכרים.
הוא הינהן, ועיניו לא עזבו לרגע את עיניה. "תודה רבה."
שתיקה השתררה. 
"ראיתי את הבנים שלך אתמול, בטרקלין של המלון." זה לא היה מה שהיא תכננה להגיד, אבל הנאום המתוכנן היטב שהיא הכינה נעלם תחת מבטו האילם. "הם נראים כמו צמד-חמד מאושר."
הוא הינהן. "זה מה שהם."
"ומלאים אנרגיה."
סמירה נשכה את שפתה. שוב היא מלהגת. היא היתה חייבת להתעשת מיד.
"הם לא נחים לרגע, חוץ מאשר כשהם ישנים." שמץ של חיוך מתח את זוויות שפתיו, ופתאום הוא כבר לא היה הזר חמור הסבר אלא החבר שהיא זכרה מפעם, מלפני כל כך הרבה שנים.
עם חבר היא יכולה להתמודד. טאריק הגבר רב האון הוא זה שעירער את ביטחונה. הגבר עם הצחוק העמוק והגוף המרשים שמעורר בה כל מיני כמיהות שלהן אין שום מקום בחייה.
"הם בטח מעסיקים אותך בלי הרף." הפעם החיוך שלה היה כבר אמיתי.
"לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת."
סמירה הינהנה. טאריק שהיא הכירה ידאג למצוא זמן לבניו הקטנים, בדיוק כמו שהוא מצא זמן להקדיש לאחות הקטנה של חברו הטוב. הוא אחד שלוקח ברצינות את חובותיו, אבל יותר מזה, הוא בן-אדם נדיב ורחב לב. מסוג האנשים שבהם אפשר לבטוח תמיד.
זאת הסיבה שהיא לא יכולה לוותר על הרעיון הנועז הזה שקנה לו מקום בתוכה בזמן שהיא הביטה בטאריק בערב הקודם, בנשף הצדקה. הרעיון שהחזיק בתוכו את הסיכוי שלה לעתיד מאושר.
סמירה בלעה במאמץ. היא הכירה בחייה רק גבר אחד שניתן תמיד לסמוך עליו − אחיה אסים. כל שאר הגברים בחייה, אפילו אביה, איכזבו אותה מרות. האם היא יכולה לבטוח בטאריק שלא יהיה אחד מהם?
"סמירה."
"כן?" היא הרימה את מבטה וראתה אותו נשען אחורה בכיסאו, התגלמות הנינוחות, אבל עיניו היו דרוכות.
"מה מציק לך?"
"שום דבר לא מציק לי." צחוקה נשמע מאוד לא משכנע, וזה הרגיז אותה. היא לא עד כדי כך חלשה. הנה לפניה ההזדמנות שלה להשיג את הדבר האחד שהיא רוצה בחייה. לא ייתכן שהיא פחדנית כל כך, שתוותר בלי לנסות בכלל.
"בדיוק להיפך." היא נשענה קדימה והקרינה מין הילה של ודאות, כמו שלמדה לעשות בהתנהלות המקצועית שלה. היא מסוגלת לעשות את זה. "רציתי להיפגש איתך בגלל שיש לי הצעה להעלות בפניך."
"באמת?" ניצוץ של סקרנות נדלק בעיניו.
"הצעה קצת חריגה, אבל לגמרי לא תלושה מהמציאות. אני בטוחה שאתה תוכל לראות את היתרונות שגלומים בה."
"אני בטוח שאראה אותם." הוא היסס לרגע. "אחרי שתגידי לי במה מדובר." הגבות השחורות והחדות הללו התרוממו בתהייה.
סמירה נשענה עוד יותר קדימה, מונעת על ידי הצורך הפתאומי לעשות את זה ולסיים עם זה כבר – יהיה אשר יהיה. היא ליחלחה את שפתיה היבשות בלשונה, בלי להרפות ממבטו.
"אני רוצה להתחתן איתך."

עוד על הספר

ברית מדברית אן ווסט
 

1

הזאטוטים שחורי השיער ששיחקו בקצה המרוחק של טרקלין המלון המפואר, לכדו את עינה של סמירה. הם לא השתוללו ולא היו קולניים, לזה דאגה האישה המבוגרת שהיתה בחברתם. הם היו רק שני זאטוטים רגילים לגמרי.
ועם זאת, סמירה לא היתה מסוגלת להסיר מהם את העיניים. היא עקבה אחר התקדמותו של הילד הקטן, שצעד מקצה אחד של הספה ועד לקצה השני, כשאצבעותיו פרושות על ריפוד המשי כדי להעניק לו תמיכה. הוא ביטא את הנאתו בצחוק מתגלגל וחייך חיוך רחב לעבר רעהו שהשתדל לצעוד בעקבותיו.
סמירה בלעה. תחושת הריקנות המכאיבה שבה והופיעה, ועוד היתה גרועה מתמיד עכשיו, ממש הפכה לדקירה של סכין שעלתה לאורך כל הדרך מרחמה אל מתחת לצלעותיה. 
היא השתדלה להתרכז בהסבריה הנלהבים של סלסט בקשר לאיזו מסעדה חדשה. נאמר עליה שיש לה נוף מרהיב של גגות פריס ומגדל אייפל, בנוסף לכמה כוכבי מישלן, והיא המקום לסעוד בו ולהיראות בו.
בטנה של סמירה ביטאה מחאה עזה לשמע האיזכור של מזון.
או שאולי זה היה בכלל דבר אחר שגרם לקרביה להתכווץ כך בעוצמה.
הפעוט השני נחת על ישבנו, כשזרועותיו מתנפנפות באוויר, והאישה – הסבתא? המטפלת שלהם? – הרימה אותו בזרועותיה. זרועותיה של סמירה נעו בעווית, ואז שבו וצנחו אל חיקה, רפויות, ריקות.
היא מיצמצה והפנתה את מבטה.
ריקנות, זה בדיוק מה שהיא חשה.
לה לעולם לא יהיה ילד משלה, שהיא תוכל לחבק. הרופא הבהיר לה את זה בצורה חד משמעית.
היא התאמצה כל כך לחזור לעצמה, בארבע השנים האחרונות הללו. היא הצליחה כל כך יפה, אבל שום דבר לא היה מסוגל למחות את הכאב החלול, הצורב הזה שבתוכה.
"אני כל כך שמחה על כך שתוכלי להשתתף בעצמך באירוע הצדקה של הערב, עם המכירה הפומבית." סלסט גחנה קדימה, מעל לספלי הפורצלן של התה שלהן, וסמירה השיבה את מבטה בחזרה אל הפריסאית היפהפייה. "הרוכשים ישמחו מאוד להכיר את הנסיכה המוכשרת שעומדת מאחורי פריטי האופנה היפהפיים הללו. אין לי ספק שהתרומה שלך למכירה הפומבית תכניס סכום כסף ענקי."
סמירה חייכה חיוך מתורגל היטב וסירבה להפגין את רתיעתה מעוד איזכור למעמדה המלכותי.
כבת סולטן ג'אזיר, ואחותו של הסולטן הנוכחי, היא ידעה יפה מאוד שהמעמד המלכותי לא מעניק שום ערובות לאושר.
ליבה נחמץ, אך היא המשיכה להביט על בת לווייתה, למרות שעיניה נמשכו אל הקצה השני של הטרקלין המפואר.
היא הזכירה לעצמה שהיא טיפוס פרגמטי. חברת העיצוב המצליחה שלה הרוויחה יפה מאוד מההילה של שמה האריסטוקרטי. העיצובים של סמירה החלו להימכר היטב בשנים האחרונות. הקליינטיות שלה, שנמנו על הנשים העשירות ביותר בתבל, העריכו מאוד את העבודה עם מישהי שמבינה את חייהן, שמבטיחה להן אקסקלוסיביות ופרטיות מוחלטת. היא זכתה להרבה יותר ממה שנשים רבות חולמות שיהיה להן: עצמאות, הצלחה, ממון.
איזו זכות יש לה להתאוות לעוד?
ועם זאת, עמוק בפנים, הכאב ההוא לא הרפה, לא משנה עד כמה היא הזכירה לעצמה איזו בת מזל היא. כי מה הטעם בכל סממני ההצלחה כשעמוק בפנים, בתוך לבך, את מרגישה ש... אין לך שום דבר?
סמירה נשכה את שפתה. היא יכולה להתגבר על זה! היא תצליח להתגבר על זה! "אני כבר מצפה לזה בקוצר רוח, סלסט." היא אילצה את מחשבותיה להינתק מזה ולחזור אל אירוע הגאלה של הערב. "את ואנשי הצוות שלך חוללתם פלאים בארגון של הערב הזה. איך בדיוק אמורה המכירה להתנהל? מה את רוצה שאני אעשה?"
סלסט פתחה בהסבר על המכירה הפומבית, על רשימת המוזמנים האקסקלוסיבית ועל שפע ההזדמנויות העסקיות שהאירוע יזמן לה.
ועם זאת, עם כל היותה אשת עסקים, סמירה לא הצליחה לזמן התלהבות דומה לזאת של רעותה. אולי בגלל שמאחר שהיא נולדה לעושר ולמעמד, לבוא בחברת החוגים הרמים ביותר של החברה האירופית לא הרשים אותה כל כך.
האם זה כל מה שצפוי לה? ימים ארוכים של עבודה ואחריהם הסבב האינסופי הזה של אירועים חברתיים שמערבים הנאה, עסקים ופעילות פילנטרופית, בעת שהיא ממשיכה להרגיש בודדה וריקה מבפנים?
סמירה מיצמצה וניערה את עצמה מנטלית כדי לחדול מלהתבוסס במחשבות הללו שהעיקו עליה במשך זמן כה רב.
היא נשענה אחורה בכיסאה, הינהנה בעת שסלסט הדגישה משהו שאמרה, וגופה הלֵאה נרגע לראשונה זה כמה ימים.
זה העניין. היא פשוט מותשת. לא פלא שתשומת ליבה הוסטה בקלות. ביום הקודם היא היתה בפגישה עם אשת שליט חדש באחת ממדינות אמריקה הדרומית, בנוגע לשמלה לנשף ההכתרה של בעלה, ובדרך היא ערכה עצירה בניו-יורק כדי לפגוש עוד לקוחה, כך שלפריס היא הגיעה רק לפני שעה.
אחרי שתנוח קצת, היא תחזור לעצמה, תשוב להתלהב מהאתגרים של העסק שלה, ובעיקר תחזור ליהנות ממלאכת העיצוב.
תנועה לכדה את עינה. גבר גבה-קומה, בחליפה כהה, חצה את איזור הישיבה בצעדים מהירים שהזכירו לה מספריים של תופרת, כשהן גוזרות יריעת קטיפה עשירה.
היא אמרה לעצמה שזוהי השוואה לגמרי מגוחכת, אבל בהפנותה את תשומת ליבה אליו, התברר לה שההשוואה היתה לגמרי במקום. למרות שהאיש היה לבוש באלגנטיות מרשימה של מיטב החייטות שעל פי הזמנה, משהו באווירה שהקיפה אותו העיד שהוא לא שייך לגמרי לפאר של אחד ממלונותיה היוקרתיים ביותר של פריס. הוא שייך יותר לאיזה מקום מלא חיים יותר, שבו נברשות של בדולח ושולחנות קפה מעודנים הם בגדר קישוטים מיותרים.
בהיותו גבוה בראש לפחות מכל הגברים בסביבתו, ועם הכתפיים הרחבות ביותר שסמירה ראתה אי-פעם, הוא עדיין נע בתנועה חלקה וגמישה ובחן של אתלט, שדיברו אל עין המעצבת שלה.
צווחה של אושר הקפיאה את תנועתה במהלך סיבוב הראש שלה בחזרה לעבר סלסט. אחד הילדים בעלי הלחיים השמנמנות הבחין בו והחל לזחול על הספה לכיוונו.
קול צחוק עמוק ומתגלגל הגיע אל אוזניה כשהאיש גחן ואסף לזרועותיו את שני הילדים, אחד תחת כל זרוע, באותה קלות שבה היא מרימה זוג כריות. הוא הרים אותם גבוה, מה שגרם להם לצחקק באושר, וקירב אותם אליו בהרכינו את ראשו כדי ללחוש מילות חיבה לכל אחד מהם בתורו. ידיים קטנטנות הונחו על כתפיו ועל שיערו בלהיטותם להתקרב אליו עד כמה שניתן, והיא שמעה אותו צוחק בצליל שהיה כמו סרט של חמימות שהתפשט אל תוך הריקנות הצוננת שבתוכה.
בבת אחת, ללא שום אזהרה ושום תרועות חגיגיות, כל עולמה של סמירה התכווץ אל תוך החלל הריק והצונן של גופה העקר ואל התמונה ההורסת הזאת של המשפחה המאושרת שבצדו השני של החדר.
הקו העבה, המפריד בינה לבין משפחה מאושרת שכזאת, לא היה מעולם ממשי כל כך, או פחות ניתן לחציה.
כאב טילטל אותה, גרם לה להדק את לסתותיה ולאחוז בכוח את משענות הכיסא הנוח שבו היא ישבה.
לה לעולם לא תהיה שום משפחה, לא יהיו לה ילדים. ובאשר למציאת שותף לאהבה... האוויר נפלט בשריקה חרישית מבין שיניה בחושבה על חוסר ההיתכנות של פנטזיה שכזאת.
"סמירה, משהו לא בסדר?"
"לא. הכל מאה אחוז." סמירה הפנתה את פניה אל סלסט כשהיא מחייכת חיוך מאיר פנים שהיא סיגלה לעצמה רק בזכות שנים של תרגול תחת עינו הפקוחה של הציבור. היא שאפה בהסתר דרך נחירי אפה, כדי למלא את הריאות שהרגישו מרוקנות ואטומות. "עושה רושם שהערב הזה עומד להיות הצלחה כבירה. עם קצת מזל, תצליחו לגייס הרבה יותר מהיעד שהצבתם לעצמכם."
"תודות לך." וכשסמירה הרימה גבה, היא משכה כתפיים וחייכה. "וגם לכל שאר התורמים." היא השתתקה והעיפה מבט אל צדו השני של הטרקלין. "אם כבר מדברים על החמור, הנה אחד מהם." סלסט ישבה זקופה יותר, החליקה במהירות את חצאיתה הקצרה והסיטה את שיערה הבלונדיני מפניה.
היא גחנה לעבר סמירה ולחשה, "אילו רק יכולנו להעמיד למכירה גם לילה אחד במיטתו, היינו עושים הון. אני הייתי מגישה בעצמי הצעה, ותאמיני לי, לא הייתי מאפשרת לאף אחת לגבור עליי."
בהתמלאה פליאה על השינוי שחל בהתנהגות של רעותה, סמירה הפנתה את מבטה אחורה. אבל היה ברור לה גם בלי זה, לאיזה גבר סלסט התכוונה. זה היה יכול להיות רק האבא החתיך של שני הזאטוטים, שלבש את בגדיו האלגנטיים בהידור כל כך נינוח, שאפילו הליבידו המאוד רדום שלה החל להשתולל.
אבל היא לא היתה מוכנה בכלל להלם שהיכה בה ישר בסרעפת בראותה אותו שוב. כי הפעם הוא כבר פנה לכיוונה, והיא ראתה את מצחו הגבוה והרחב, את עצמות הלחיים המודגשות שלו ואת לסתו המחוטבת, שנראתה סקסית ומסוכנת בעת ובעונה אחת. להב של אף ארוך וקשה היה מחובר איכשהו אל תווי הפנים הללו, החזקים כל כך, והשלים אותן למראה שהיה מושך במידה ממש לא הגיונית.
וגם מוכר.
נשימתה של סמירה שרקה בחדות בזהותה את הגבר שהיא לא פגשה כבר שנים טובות. הגבר שפעם היה יקר לה כמעט כמו אחיה, אסים.
התעוררות רגשות ביעבעה בתוכה. התרגשות ושמחה, חרטה וכאב, ולבסוף גם דקירה חדה של משהו שדמה לתשוקה, עזה ואמיתית, לראשונה זה ארבע שנים. פליאה לנוכח התגובה המיידית הזאת מילאה אותה.
"הו, שכחתי שאת בטח מכירה אותו. הרי המדינות שלכם שוכנות באותה הסביבה." סלסט נשמעה להוטה. "השייח הסקסי, טאריק אל סראת'." היא נאנחה בכבדות. "הייתי שוקלת אפילו לקחת על עצמי את הגידול של שני הילדים הקטנים למען גבר שכזה. לא שיינתן לי בכלל הצ'אנס. מספרים עליו שהוא לא הביט אפילו ברצינות על אף אישה מאז שהוא איבד את אשתו. נשים מנסות, אבל אף אחת לא מצליחה להחזיק מעמד. מסתבר שהוא היה מאוד מסור לה."
אחרי מבט אחרון, ארוך מאוד, בטאריק ובילדים שלו, סמירה הסתובבה בחזרה והפנתה אליהם את גבה, בהניחה לשטף דיבורה של סלסט להוסיף לשטוף אותה.
בעבר היא חשבה את טאריק לידיד שלה. היא העריצה אותו ובטחה בו. הוא היה חלק מחייה, כמעט כמו אחיה, אסים. אבל הידידות ההיא היתה חזיון תעתועים, שברירי כמו מראה בוהק של מים על קו האופק הלוהט של חולות המדבר. הוא היפנה לה את גבו, לפני שנים, בפתאומיות שלא היתה מובנת לה בכלל, שגרמה לה לתהות אם היא עשתה דבר מה שהרחיקו ממנה, או שהוא פשוט שכח ממנה תחת כל הלחץ של חובותיו, מאז שהוא הפך לשייח. כשהיא עברה את הגיהנום הנורא שלה, לפני ארבע שנים, היא לא שמעה ממנו אף מילה.
משונה עד כמה זה כאב לה גם כיום.
 
טאריק היה באולם סעודת הנשף ההומה רק שלוש דקות וכבר החוש השישי שלו, זה שתמיד התריע, בהתעורר רמז לצרה כלשהי, החל לפעום ביתר עוצמה.
הוא חג בנחת, כשהוא בוחן במבטו את ההמון ההדור, תוך כדי שהוא משיב בברכה על ברכות שהופנו אליו. במשך כל אחר הצהריים רדפה אותו מין הרגשה שמשהו אינו בסדר, מאז שובו אל המלון, אבל למרבה כעסו הוא לא הצליח להצביע בדיוק על הגורם להרגשה הזאת. רק מין תחושה מציקה שהוא החמיץ דבר מה חשוב.
זאת היתה תחושה שהוא לא אהב. טאריק אהב להיות בשליטה מלאה על כל פסיק בעולמו.
הקהל נע, וברווח שנוצר הוא הבחין במשהו בצבע ארגמני עמוק. מבטו נלכד. תנועה נוספת של הקהל, ו"המשהו" הפך לשמלה ארוכה שמשכה את עינו אל התפיחה העסיסית של ירכיים נשיות וישבן מעוגל במידה מרהיבה. עורה של האישה, שנגלה מבעד למחשוף העמוק שבגבה, היה בגוון זהוב מעודן, כמו חולות המדבר עם אור ראשון. שפע שיער שחור בוהק היה אסוף במין סידור "זרוק" שנעשה בטוב טעם ודרש בוודאי שעות של עבודה. וזה היה שווה את המאמץ, כי התסרוקת הזאת חשפה את השלמות הדקיקה של צווארה האלגנטי.
גופו של טאריק נדרך, כל גיד ושריר התהדקו בתגובה שהיתה ממשית ואינסטינקטיבית, באותה מידה שהיתה גם לחלוטין בלתי צפויה.
האור שיחק על הבד המבריק של השמלה, והציג באהבה כל קימור של הגוף הכלוא בתוכה.
הוא בלע, והבין פתאום שפיו יבש מאוד. הדם זרם בעורקיו, מהר ובלהט, והלמות לבו קיבלה מקצב חדש ובהול.
זה היה מקצב שהוא לא הרגיש זה שנים. טאריק הזעיף פנים.
האישה הסתובבה והוא הביט בשמלה הצמודה שעטפה אותה מצווארה עד קצות בהונותיה. שמלה שעשויה להצית את דמיונו של גבר ולגרום לו לחשוב על הגוף הדקיק והחמוקיים השופעים שמתחתיה.
הוא כבר עשה חצי צעד קדימה, לעברה, כשעיניו התרוממו אל פניה והוא נעצר בבת אחת, כאילו נתקל בקיר של לבנים, בחבטה אשר הוציאה את כל האוויר מריאותיו.
סמירה.
טאריק לקח נשימה עמוקה עד כדי כך שצלעותיו כאבו.
סמירה.
הוא פלט את האוויר, כשטעם הזיכרונות כמעט עומד על לשונו.
אבל זאת לא היתה סמירה שהוא ראה בפעם האחרונה. זאת היתה אישה שונה: סקסית, בוטחת בעצמה ומנוסה. אישה שמותירה את חותמה בעולם.
הוא היסס לרגע, נמשך לעברה בניגוד לרצונו. ואז מוחו חזר לפעול והוא נזכר בכל הסיבות שבגללן היא לא נועדה להיות שלו, למרות הלחץ ההדוק שאחז אותו בשיפולי גופו. הוא פנה אל היפהפייה הבלונדינית שלימינו, שהיתה לבושה בשמלה מנצנצת בזהב. היא הרימה לעברו עיניים ענקיות ומלאות תקווה, שהוצפו בהתרגשות כשהוא חייך אליה.
רגע לאחר מכן היא כבר נשענה לכיוונו כשידה הצחורה מונחת ברכושנות על שרוולו, ועיניה שלחו לעברו הזמנה עתיקה כמו הזמן עצמו.
טאריק אילץ את עצמו לחייך שוב, ובלבו תהה אם היא בכלל הרגישה, או אם היה אכפת לה שכל תשומת לבו מופנית לכיוון אחר.
 
סמירה התבוננה בו ממקומה בפאתי האולם. טאריק היה הבחירה המושלמת בתור הדובר של ארגון הסיוע לילדים. הוא היה מנהיג מבטן ומלידה, והקהל היה שבוי בכף ידו. בטוח, רהוט ושנון, ללא שום מאמץ, הוא ריתק אליו את כל העיניים. מסביב לה, גברים הינהנו בהסכמה, ונשים הזילו ריר; סמירה התאמצה להסתיר את סלידתה מהאופן שבו הן ממש בלעו אותו בעיניהן.
הוא היה בדיוק כמו שהיא זכרה אותו: דואג, מתחשב, ומיומן מאוד. הוא ניצל את הנאום שלו כדי לשוב ולהדגיש את המצוקה שבה נתונים הילדים, שלמען הסיוע להם נועד האירוע הזה, וזאת, תוך שמירה על נימת דברים נינוחה מספיק כדי לפתוח את ארנקיהם של האורחים העשירים.
היא זכרה את הנער הרזה שתמיד היה עדין כלפיה, כלפי אחותו הקטנה של חברו הטוב. טאריק, שניצב מולה כעת, היה כריזמטי, עם איזו הילה של סמכותיות בוטחת שהוא רכש, ללא ספק, מהשליטה בממלכה שלו. היא לא הצליחה להסיר את עיניה מגופו הגבוה ומהאופן שבו הוא מילא בשרירים ובעצמות את חליפת הטוקסידו שלו.
סמירה בלעה אוויר, מבולבלת מתחושת הכמיהה העזה שהלמה בה בהפתעה גמורה.
היא מיצמצה והרימה את עיניה אל פניו העזים והנאים, אל ניצוץ ההומור שעמד בעיניו, ונזכרה איך הוא התנהג עם הבנים שלו: בעדינות, באהבה ובסבלנות.
ובבת אחת היכתה בה ההבנה. ההבנה מה היא רוצה. 
מה היא  צריכה.
המשפחה לה היא כמהה. ילדים שהיא תוכל לטפח ולאהוב. בן זוג שהיא תוכל להעריך ולבטוח בו, ולחלוק עמו את שארית חייה.
כשעיניה נעוצות בטאריק, היא הבינה שיש דרך אחת שבה היא יכולה להפוך לחלק ממשפחה. שזהו הפתרון המושלם למצבה הבלתי נסבל. פתרון לא רק למענה, אלא אולי גם פתרון שכל הצדדים יוצאים ממנו נשכרים. אם רק יהיה לה האומץ לנסות וליישם אותו.
הרעיון היה כה פתאומי, כל כך חריג, שהיא התנודדה על עקביה הדקיקים כשליבה הולם בעוז, גבוה בגרונה, ובטנה החלה להתכווץ בכוח ובכאב.
"את בטוחה שאת מרגישה בסדר?" סלסט תפסה את מרפקה כאילו חששה שסמירה עומדת ליפול. "גם אחרי הצהריים לא היית בשיאך."
"אני..." סמירה בלעה אוויר, המומה מהרעיון שעלה בדעתה. "תודה, אני בסדר. רק קצת עייפה."
סלסט הינהנה והפנתה את גבה אל טאריק. "הוא טיפה מרתיע, לא? בעיקר בחליפת ערב רשמית. אני נשבעת לך, אם הוא לא היה מלך או משהו כזה, כבר הייתי חוטפת אותו לדגמן."
סמירה הצמידה את ידה אל בטנה המתהפכת. היא לא ממש הקשיבה לסלסט.
היא בהתה בדמות רבת העוצמה שעל הפודיום, והקול של הספק העצמי שלה, הקול שמשל בה בעשרים השנים הראשונות של חייה, אמר לה שהיא לגמרי מטורפת. מטורפת לגמרי לחשוב על משהו שלעולם היא לא תוכל להשיג. הרי, בכל זאת, היא וטאריק לא היו בקשר כבר שנים. אין שום ודאות שהוא בכלל יקשיב למה שהיא תרצה לומר לו.
אלא שחלק אחר בתוכה הריע. החלק שהלך והתחזק בתוכה בארבע השנים האחרונות, שטופח בעזרת המשפחה שלה והנחישות שלה לחלץ את עצמה מביצת היאוש ולעשות משהו עם חייה. הקול של השורדת שהפכה להיות.
היא ידעה מה היא רוצה.
אז למה לא ללכת על זה?
ועם זאת, אינסטינקטיבית, היא חששה ממהלך כזה. זה לא היה כלל הסגנון שלה. מעולם לא. בפעם היחידה שהיא המרתה את המוסכמות ואת החינוך שקיבלה, בפעם היחידה שהיא ניסתה להשיג את מאווייה, ליבה הפך לאפר ואבק, חורבן וצער. היא עדיין נשאה עליה את הצלקות.
יחד עם זאת, מה כבר יש לה להפסיד? שום דבר משמעותי בהשוואה לאפשרות לזכות בדבר שאליו היא כל כך משתוקקת. 
 
מול המראות שעל קירות המעלית, סמירה מתחה את הז'קט הקטן שלה, שהיה בצבע קינמון, והחליקה בכפות ידיה הלחלוחיות על החצאית הצרה, התואמת. חולצתה הצחורה היתה פרקטית, לא נשית במיוחד, אך היא הזכירה לעצמה שזאת הולכת להיות פגישה עסקית.
הפגישה העסקית החשובה ביותר של חייה.
אילו היתה מרגישה אפילו חלק מהביטחון העצמי שהיא חשה בפגישות עם לקוחותיה.
הדלת נפתחה בלחישה והיא יצאה מהמעלית. כמה צעדים הביאו אותה אל דלת הסוויטה הנשיאותית, ואל איש הביטחון בחליפה הכהה שניצב לפניה.
"הוד מעלתך." הוא קד בנימוס ופתח לה את הדלת, להכניס אותה אל תוך אולם המבוא המפואר של הסוויטה עצמה.
בפנים קיבל את פניה איש צוות אחר.
"האם תואילי לשבת, הוד מעלתך?" הוא הוביל אותה אל טרקלין מרוהט בטוב טעם, בגוונים עדינים של חציל ואפור כהה. חלונות עצומים הציעו מראה מרהיב של פריס. "האם אוכל להציע לך משהו לאכול או לשתות?"
"לא, תודה." סמירה לא היתה מסוגלת לבלוע שום דבר. קרביה הרגישו כאילו עופות דורסים חגים ומסתחררים בתוכם.
האיש ביקש את סליחתה ועזב, וסמירה העיפה מבט חטוף בשעונה. היא הגיעה בדיוק בזמן. הרגשתה היתה כאילו עידנים חלפו מאז שהיא יצאה מפתח הסוויטה שלה, כמה קומות למטה. 
היא שיחררה נשימה באיטיות, ניסתה להרגיע את עצביה המשתוללים, אך שום דבר לא היה מסוגל לגבור על הידיעה שכל עתידה תלוי בריאיון הזה.
אם היא תיכשל... לא. היא חייבת להיות חיובית ומשכנעת. זה עשוי להיות מעט לא מקובל, אבל סמירה  תאלץ אותו לראות עד כמה הרעיון שלה הוא הגיוני.
היא בלעה במאמץ, מחצה את הספקות שלא חדלו מלעלות, וניגשה לעבר החלונות. באופן אוטומטי היא שלחה את ידה אל בד המשי העשיר של הספה כשחלפה על פניה. מגעו היה חלק וקריר, והיה דבר מה מרגיע בתחושת הבד העשיר והמוכר. אם היתה עוצמת את עיניה, אולי היתה יכולה לדמיין את עצמה במקום המבטחים השקט שלה – חדר עבודתה – מוקפת בדי משי עדינים, בדי סטין וקרפ-דה-שין; מוקפת גלילים של בדי דמשק, קטיפה ותחרה.
"סמירה."
היא נבהלה והסתובבה כשליבה הולם בקצב לא יציב ועיניה נפקחו בבת אחת. הנה הוא הופיע, וגופו הגדול מילא את פתח הדלת.
נשימתה נתקעה לה בגרון, בדיוק כמו שקרה לה שוב ושוב במהלך השנה האחרונה ההיא. היא עמדה על מפתן הנשיות, ולפתע היא שמה לב לכך שחברו הטוב של אחיה נהפך לגבר. גבר שעורר כל מיני תגובות חדשות ומציקות בתוך גופה המתעורר...
סמירה התאמצה, לקחה נשימה מרגיעה וכבשה את ההלם שתקף אותה בגלל האופן שבו מין מודעות גרמה לתחושת עיקצוץ בבשר העדין של שדיה ובטנה. היא כבר לא היתה הילדה חסרת הניסיון של הימים ההם.
"טאריק."
איך יכלה לשכוח את העיניים הללו, את צבען הייחודי, מורשתם של אבותיו הפולשים, שהזדווגו עם בני עמים שונים לאורך מסעות כיבושיהם? מתחת לגבות כהות וחדות, נצצו העיניים הללו בירוק טהור עשיר של מים עמוקים, והיו בלתי קריאות לחלוטין.
הבעת פניו גרמה לה להסס.
האם היא אורחת רצויה, או שהזווית הנוקשה של לסתו המהודקת מביעה איזו מורת רוח? האם הוא כועס על כך שהיא ניצלה את הקשר שלהם מפעם כדי לארגן את הפגישה הזאת בהתראה כל כך קצרה? אין שום ספק שהוא אדם עסוק מאוד, ושרק בהתחשב בקשרים ההדוקים בין שתי הממלכות שלהם, הוא לא היה יכול לדחות את בקשתה להיפגש אתו.
מצחה של סמירה נחרש קמטים. טאריק שהיא הכירה היה סבלני וידידותי תמיד, למרות שסביר להניח שהיא היוותה מטרד לא קטן כשנגררה תמיד אחריו ואחרי אסים.
"מה שלומך, סמירה?" הוא נכנס אל תוך החדר עצמו, והאוויר פרח מריאותיה. נדמה היה כאילו הוא תופס את כל החלל, למרות שהוא נעצר במרחק כמה מטרים ממנה, והתבונן בה במבט הנוקב הזה, כאילו הוא רואה את האישה הלחוצה שמאחורי חזותה המתורגלת.
"מעולה. תודה." הפעם, כשהוא הזמין אותה במחוות יד להתיישב, היא נענתה להזמנה, ושמחה מאוד לשחרר את העומס מעל רגליה שהחלו משום מה לרעוד.
היא ידעה מראש שזה יהיה קשה, אבל טאריק הצליח לערער אותה יותר מכפי שהעלתה בדעתה. לא רק בגלל שבידו היה הכוח להעניק לה או למנוע ממנה את מה שליבה חפץ. אלא גם בגלל הצד הנשי, חסר התועלת הזה, שהיא חשבה שנרדם בתוכה כבר מזמן, אבל הגיב כעת על נוכחותו, באופנים שעליהם היא לא רצתה בכלל לחשוב.
כאילו כל הלקחים מלפני ארבע שנים נשכחו לגמרי. יותר מכך, כאילו הרבה יותר שנים היו כלא היו, והנה היא שוב בת שבע-עשרה, מודעת לראשונה למיניות שלה ומפנטזת על טאריק. גל לוהט הציף אותה.
"ואתה? הכל בסדר אצלך? התרשמתי שהיית בשיא הכושר אתמול בערב. כל הנוכחים הגיבו על הנאום שלך בצורה כה חיובית." היא הידקה את שיניה בנקישה, לפני שתוסיף לפלוט שטויות. הדבר האחרון שהיא רצתה היה שהוא יחשוב אותה לאיזו קשקשנית טיפשה.
"אני בסדר גמור. הערב הזה היה הצלחה כבירה. את נהנית ממנו?"
הוא חצה בעצלתיים את החדר, והיא היתה מודעת לתפיחה ולהתהדקות השרירים ההדוקים שמתחת לחליפתו המעולה, כשהוא התיישב מולה ומתח קדימה את רגליו הארוכות והחזקות שמילאו את כל הרווח שהפריד ביניהם. היא רצתה מאוד לתחוב את רגליה מתחת למושבה, אבל הותירה אותן במקומן, מתוך החלטה נחושה שלא לחשוף את המתח שבו היא שרויה.
היא העלתה על פניה את חיוכה המקסים ביותר, זה שעובד תמיד, לא משנה עד כמה היא לחוצה. "זה היה טיפה עמוס, אבל שווה את זה, בהתחשב במטרה הנעלה." התרומה שלה – שתי שמלות שיעוצבו על פי מידה במיוחד למען הזוכה במכירה – הכניסו הרבה מעבר לכל תקוותיה של סלסט.
"את מתכוונת להישאר הרבה זמן בפריס?" זאת היתה שאלה תמימה, ניסיון מנומס לפתוח בשיחה, אבל העניין הער במבטו של טאריק העניק לו משמעות רבה יותר.
סמירה נרעדה. יכול להיות שאין לו שום מושג לשם מה היא יושבת פה. פאניקה תקפה אותה פתאום, בחושבה איך הוא יגיב כשזה ייוודע לו. בקלות רבה כל כך היא היתה יכולה להפוך את זה לפגישה חברתית קצרה, אחרי תקופה ארוכה שבה הם לא התראו. ובסופה היא תוכל לצאת מהסוויטה הזאת בראש מורם, כשסודה שמור עמה לבטח.
אבל החלל האפל והריק ימתין כדי לבלוע אותה שוב. וודאי יש לה את התעוזה להילחם על הדבר לו היא כל כך משתוקקת, במקום להודות בתבוסתה בקלות רבה כל כך.
היא בת לדור-דורות של לוחמים עזי נפש. הגיע הזמן שהיא תזכור את זה ותתנהג בהתאם.
"אני לא בטוחה עד מתי אני אשאר." היא העבירה יד לחלוחית על חצאיתה הצמודה, ואמרה לעצמה שהוא לא יכול לראות איך רועדות אצבעותיה. "זה תלוי."
הוא לא שאל את השאלה המתבקשת, שתעניק לה את הפתח, קלוש ככל שיהיה, להציע את הצעתה. היא נעה בעצבנות במושבה, ואז הבחינה במעשיה וחדלה מכך מיד.
"הצטערתי מאוד לשמוע על אשתך." היא הוסיפה את תנחומיה למכתבו של אסים כשאשתו של טאריק הלכה לעולמה במהלך לידתם של התאומים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שסמירה דיברה עם טאריק מאז שזה קרה.
זאת היתה פגישתם הראשונה זה שתים-עשרה שנים, מאז החורף שבו מלאו לה שבע-עשרה ועזיבתו הפתאומית שברה אותה. הוא החמיץ אפילו את חתונתו של אסים, לפני שלוש שנים, בגלל שנאלץ לעבור ניתוח דחוף להסרת התוספתן.
כעת הוא נראה לה כמו מישהו זר, למרות תווי פניו המוכרים.
הוא הינהן, ועיניו לא עזבו לרגע את עיניה. "תודה רבה."
שתיקה השתררה. 
"ראיתי את הבנים שלך אתמול, בטרקלין של המלון." זה לא היה מה שהיא תכננה להגיד, אבל הנאום המתוכנן היטב שהיא הכינה נעלם תחת מבטו האילם. "הם נראים כמו צמד-חמד מאושר."
הוא הינהן. "זה מה שהם."
"ומלאים אנרגיה."
סמירה נשכה את שפתה. שוב היא מלהגת. היא היתה חייבת להתעשת מיד.
"הם לא נחים לרגע, חוץ מאשר כשהם ישנים." שמץ של חיוך מתח את זוויות שפתיו, ופתאום הוא כבר לא היה הזר חמור הסבר אלא החבר שהיא זכרה מפעם, מלפני כל כך הרבה שנים.
עם חבר היא יכולה להתמודד. טאריק הגבר רב האון הוא זה שעירער את ביטחונה. הגבר עם הצחוק העמוק והגוף המרשים שמעורר בה כל מיני כמיהות שלהן אין שום מקום בחייה.
"הם בטח מעסיקים אותך בלי הרף." הפעם החיוך שלה היה כבר אמיתי.
"לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת."
סמירה הינהנה. טאריק שהיא הכירה ידאג למצוא זמן לבניו הקטנים, בדיוק כמו שהוא מצא זמן להקדיש לאחות הקטנה של חברו הטוב. הוא אחד שלוקח ברצינות את חובותיו, אבל יותר מזה, הוא בן-אדם נדיב ורחב לב. מסוג האנשים שבהם אפשר לבטוח תמיד.
זאת הסיבה שהיא לא יכולה לוותר על הרעיון הנועז הזה שקנה לו מקום בתוכה בזמן שהיא הביטה בטאריק בערב הקודם, בנשף הצדקה. הרעיון שהחזיק בתוכו את הסיכוי שלה לעתיד מאושר.
סמירה בלעה במאמץ. היא הכירה בחייה רק גבר אחד שניתן תמיד לסמוך עליו − אחיה אסים. כל שאר הגברים בחייה, אפילו אביה, איכזבו אותה מרות. האם היא יכולה לבטוח בטאריק שלא יהיה אחד מהם?
"סמירה."
"כן?" היא הרימה את מבטה וראתה אותו נשען אחורה בכיסאו, התגלמות הנינוחות, אבל עיניו היו דרוכות.
"מה מציק לך?"
"שום דבר לא מציק לי." צחוקה נשמע מאוד לא משכנע, וזה הרגיז אותה. היא לא עד כדי כך חלשה. הנה לפניה ההזדמנות שלה להשיג את הדבר האחד שהיא רוצה בחייה. לא ייתכן שהיא פחדנית כל כך, שתוותר בלי לנסות בכלל.
"בדיוק להיפך." היא נשענה קדימה והקרינה מין הילה של ודאות, כמו שלמדה לעשות בהתנהלות המקצועית שלה. היא מסוגלת לעשות את זה. "רציתי להיפגש איתך בגלל שיש לי הצעה להעלות בפניך."
"באמת?" ניצוץ של סקרנות נדלק בעיניו.
"הצעה קצת חריגה, אבל לגמרי לא תלושה מהמציאות. אני בטוחה שאתה תוכל לראות את היתרונות שגלומים בה."
"אני בטוח שאראה אותם." הוא היסס לרגע. "אחרי שתגידי לי במה מדובר." הגבות השחורות והחדות הללו התרוממו בתהייה.
סמירה נשענה עוד יותר קדימה, מונעת על ידי הצורך הפתאומי לעשות את זה ולסיים עם זה כבר – יהיה אשר יהיה. היא ליחלחה את שפתיה היבשות בלשונה, בלי להרפות ממבטו.
"אני רוצה להתחתן איתך."