מישהו שאני לא זוכרת את שמו, אמר ש-"השקר מקיף את העולם עוד לפני שהאמת מצליחה ללבוש את מכנסיה". ומישהו שכבר הזכרתי את שמו אמר כי "ככל שהשקר גדול יותר - יותר אנשים יאמינו בו". ומישהו נוסף שאני לא רוצה להזכיר את שמו, אמר ש-"אנשים שומעים את מה שהם רוצים לשמוע".
מבוא
מבוא שהוא סוג של קְדָם פרק 1
לא אני כתבתי את הספר הזה.
כתבה אותו בחורה יוונייה בשם אנטוניה שפחדה לחתום עליו בשמה המלא, מכיוון שהיא מתוודה בו על קיום יחסי מין לסביים והשתלחות בחברי קבוצה נאצית.
כמו כן יש בספר רמזים לקשרים הומוסקסואליים וחשד לשוד עתיקות והלבנת הון.
הכול החל במרץ 2019 כאשר מצאתי תיק ובו כתב־יד בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויוונית), שהותיר רושם של חצי רומן וחצי יומן מסע של אחת בשם אנטוניה ושתיים מחברותיה, שלושתן שֶפִיוֹת (טבחיות מקצועיות).
מאוד הייתי רוצה לספר לכם שמיד פתחתי בחיפושים אחרי אותה אנטוניה, אלא שזה קצת לא נכון (בעצם שקר גס) משום שדי הזדחלתי באיתור בעלת היומן, כדי שלא אצטרך למסור אותו עוד לפני שאסיים לקרוא בו, אלא ששני כרטיסי ביקור שנשרו ממנו, עוררו בי נקיפות מצפון, שהובילו אותי להתקשר אל הראשון בהם שנשא כתובת ברומא, והופיע בו לוגו באנגלית שאמר: "בצאתכם לצוד את העכביש — עשו זאת בשעה שהוא צד את הנמלה".
כאשר ענה לי משיבון באיטלקית קלטתי את המילה CARABINIERI שחזרה מספר פעמים והתריעה כי הגעתי אל החלק של ה-"Don't fuck with me" של משטרת איטליה.
השארתי הודעה ועברתי אל כרטיס הביקור השני שעוצב בצורת פרסת סוס ונשא שם של איזשהו אוסקר מטקסס, שהתברר כמישהו אחר בשם דילן שהבטיח לי שאין לו מושג מי זו אנטוניה וטרח לעדכן אותי שהוא כבר לא שיכור. גם הציע לי לצפות בסרטי סקס שאוסקר מפיץ ברשת.
"אתה תאהב את זה", הבטיח לי דילן. "טבח וטבחית עושים זוּגִי־בּוּגִי על שולחן במסעדה יוונית".
"רגע", אמרתי. "זה אומר שאתה מכיר את אוסקר?"
"בוודאי שמכיר", אמר דילן. "ואתה יודע מה? יכול להיות שאנטוניה היא הטבחית שעושה את הַזוּגִי־בּוּגִי הזה".
"למה אתה חושב ככה?" רציתי לדעת.
"מפני", אמר דילן לפני שניתק. "מפני שאנטוניה זה שם יווני וגם המסעדה עם הַזוּגִי־בּוּגִי נמצאת ביוון".
בדיוק אז חזר אלי השוטר האיטלקי שמנימת קולו הסקתי שהוא די מצטער על שהים התיכון מפריד בינינו ומונע ממנו להחטיף לי שתיים־שלוש סטירות על מנת שאשפוך את כל שאני יודע על אודות אנטוניה.
לא לקחתי את זה אישי משום שככה זה עם שוטרים (עם כל השוטרים) שבהוראות ה"פתיחה בשיחה" שלהם כתוב שלפני הכול הם צריכים לתת לבן אדם הרגשה שהוא אשם במשהו, ושיהיה לו יותר קל על הלב אם יתוודה על המשהו הזה.
"אני אעביר את מספר הטלפון שלך לאנטוניה", אמר לבסוף השוטר האיטלקי בנימה שנשמעה יותר כמו איום מאשר הבטחה.
והוא אכן העביר משום שכעבור פחות משעה צלצלו בדלת ומישהי בשם ענת עמדה שם ואמרה בעברית צחה שאנטוניה שלחה אותה לומר תודה ולקחת את היומן.
"שאני אמות", אמרתי. "משלוח של פיצה לוקח יותר זמן".
יותר זמן ממה?" שאלה ענת.
"מהשיחה שלי עם משטרת איטליה", אמרתי.
"ככה זה עם הקרביניירים", אמרה ענת וצחקה. "הם גם היו אלה שעלו על הכתובת שלך".
"זו את שכתבת בעברית?" שאלתי והזמנתי אותה להיכנס.
"זו אני שתרגמתי לעברית", אמרה ענת ונעצה עיניים בַּיוֹמָן שהיה פתוח על השולחן. "וזו לא אנטוניה שאיבדה אותו — זו הייתי אני".
"מצאתי אותו על ספסל ליד בית העלמין של הרצליה", אמרתי.
"שם שכחתי אותו", אמרה ענת. "זה הספסל האהוב עלי".
"גם עלי", אמרתי. "מקום עם השראה".
"אני נוהגת לשבת שם ולרשום לעצמי הערות תרגום", אמרה ענת. "בטח הבחנת בהן, הן באדום".
"את מתרגמת אותו מיוונית?" שאלתי.
"גם מיוונית", אמרה והדגישה את ה-"גם".
"את דוברת יוונית?" הופתעתי.
"היית אמור לדעת", צחקה והצביעה על היומן. "זה אומר שאתה די בהתחלה".
"נכון", אמרתי. "ונראה לי שזה גם יישאר ככה בגלל שנפלת עלי מהר מדי".
"עד לאן הגעת?" הסתקרנה.
"סיימתי את פרק 9", אמרתי. "ואני מרשה לעצמי לנחש שזו את שמככבת בו".
"נכון", אמרה ענת ושוב צחקה. "אבל רק בפרק 17 היה מתברר לך מהיכן היוונית שלי".
"זה סיפור חיי", אמרתי. "ה־או־טו־טו הזה".
"יודע מה?" אמרה לפני שלקחה את היומן והלכה. "אם תרשום לי דוא"ל אשלים לך עד פרק 17".
והיא אכן השלימה ובימים שבאו לאחר מכן כתבתי לה, מדי יום, מייל שמחקתי מדי לילה, עד שכעבור שבוע לא התאפקתי ולחצתי על "שלח".
התשובה שלא איחרה לבוא אמרה: "מצטערת אך לא אוכל לשלוח אליך פרקים נוספים, מכיוון שגם ככה אנטוניה עושה לי פרצוף חמוץ".
"אני מתנצל בפני אנטוניה", כתבתי חזרה. "אנא עדכני אותי כאשר הספר ייצא לאור".
"הוא לא ייצא לאור", כתבה ענת. "אני מתרגמת אותו עבור הוריי ועבור סבא וסבתא שלי, הם לא דוברים יוונית".
"את בוודאי צוחקת", כתבתי חזרה.
"אני רצינית", השיבה. "זה יומנה הפרטי והמאוד אישי של אנטוניה".
"אבל הוא כתוב בסגנון של שיחה בינה ובין הקוראים בו", טענתי.
"מפני שכזה הוא הסגנון שלה", ענתה ענת. "אלא שהיא לא באמת התכוונה לשתף זרים בחוויותיה האינטימיות".
וכך קרה (כפי שאנטוניה נוהגת לומר) שההתכתבויות בין ענת לביני הפכו לשיחות שהובילו אל פגישות שהבשילו להסכמים שהניבו את הספר הזה שהוא יומנה האינטימי של אנטוניה.
גידי גלבוע
הרצליה, ישראל
[1]
באמת שאני משתדלת לא לדון בני אדם על־פי המראה שלהם, משום שכבר אכלתי מרורים אצל 'כלבות' שנראו כמו הכפילות של אנג'לינה ג'ולי האלוהית, והתענגתי על רוחות רפאים שנתנו הופעה כמו זו של אנג'ליקה יוּסְטוֹן בסרט משפחת אדמס.
זה אומר שאני משתדלת, אבל זה לא אומר שאני מצליחה. עם אפרודיטה נכשלתי. ראיתי בה את אלת האהבה והיופי, וידעתי שכוונת שמה היווני הוא קצף שעולה מן הגלים. לא פחות.
היה לי נוח להתעלם מתחילת הסיפור שהצביעה על אשכיו ואיבר מינו של האל אוראנוס, שנכרתו והושלכו לים בידי הטיטן כְרוֹנוּס, ומהם נוצר הקצף ההוא.
וזה לא שאני כזו ידענית אלא רק זה שדַּחַף בלתי נשלט דרבן אותי לעשות גוגל על השם שלה. ועשיתי. עוד איך שעשיתי.
במשך שמונה שנים, ארבעה חודשים ושבעה־עשר ימים אפרודיטה הייתה האלה המועדפת עלי. סגדתי לה בליבי ואם לשפוט על־פי לחשושיהם של עמיתיי במטבח המסעדה בה שימשתי כסוּ־שף (עוד נשוב לזה), סגדתי לה גם בישיבות הממושכות לקביעת מתכונים חדשים, כמו גם בכל אותם בקרים בהם הצבתי אוטומטית שתי כוסות קפה על משטח הגרניט בעמדת המלצרים שבפאתי המסעדה: אחת לה (בלי חלב וללא סוכר עם קרקר קטן בצד) ואחת לי.
וזה לגמרי נכון שגם לפנתיאון האלים והאלות יש 'בָּאגִים'. לאפרודיטה היו שניים כאלה.
הבּאג הראשון שלה היה אנפוף בדיבור. תמיד כשדיברה נשמעה מצוננת: "אַנְדוֹנְיָה" (אַנְטוֹנְיָה) הייתה אומרת, "מה הָיִידִי עושה בלעדייך" (מָה הָיִיתִי עוֹשָׂה בִּלְעָדַיִךְ).
או בשובה ממסע קניות של הפסקת צהריים, הייתה טומנת יד בשקית יוקרתית של "Maska Leather" או של "Beautiful", שולפת ארנק עור או בקבוקון בושם ומאנפפת "אַדֶן דָמוּדוּ על זה" (אַתֶּן תָּמוּתוּ עַל זֶה).
ובזה אני פוטרת אתכן ואתכם מן הטורח להתרוצץ אחרי כוכביות ומראי מקום של תרגומים מיוונית, אלא מעבירה לכם את רוח הדברים בעברית, וסומכת עליכם שאתם מבינים שגם בשפת המקור יש המון 'ט' ושפע של 'ת' שאנשים מצוננים הופכים ל-'ד'.
הבאג השני הגיע היישר מן הרקיע. אפרודיטה האמינה (ועודה מאמינה) אמונה עגולה ומטורפת, כי לתנועת גרמי השמיים יש השפעה מכרעת על המתרחש על פני כדור הארץ, ובעיקר על האי קוֹרפוּ עליו נולדתי ובו עבדתי.
תזוזה בת אלפית המעלה של כוכב שמרחקו מאיתנו נמדד לא בקילומטרים אלא בשנות אור, גרמה לה (כך הסבירה) לרכוש ארנק שצבעו אדום. אך אילו היה הכוכב מקיים תזוזה בת (הבה נאמר) אלפית וחצי, היה צבעו של הארנק הופך לשחור, קרוב לוודאי.
טעות אופטית המכונה בפי האסטרולוגים "מרקורי ברטרו", לפיה נדמה, מנקודת המבט של כדור הארץ, כאילו כוכב מרקורי נסוג לאחור, נדמתה בעיניה כסימן מבשר רעות והייתה גורמת לה להתנבא: "היום לא יגיעו לקוחות", מה שהתברר תדיר כי בדיוק ההיפך קרה.
התרחשות שמימית שגרתית הקשורה למחזוריות הירח בגלגל המזלות, כונתה בפיה "ירח שחור", ושיגרה אותה להסתייע בתחבורה ציבורית כתחליף למכונית הפרארי 458 האדומה שנותרה מיותמת על מדשאת ביתה, בתוספת המהומים על אודות בדידותו הקוסמית של הסהר או הגיגים דומים לאלה.
בבקרים בהם זעפו פניה ידענו כי "מרקורי ברטרו" או ש-"הירח שחור", בעוד אשר הכוכבים ונוס ויופיטר הרעיפו מזל וברכה על הכיריים והמחבתות. אפרודיטה עקבה באדיקות אחרי אתרים ברשת האינטרנט שנהגו לפרסם טבלאות בהן פורטו אחת לאחת התובנות הללו.
לומר שאפרודיטה יפה זה כמו לומר שהשמיים כחולים והאדמה חומה, ואם נתעלם לרגע מן הקטע הקוסמי־פלנטרי, הרי שבעיני היא גם הייתה אישיות ממש־ממש נחמדה.
הפסיכולוגים מכנים את הטמטום הזה בשם 'תופעת ההילה', שזו הפרעה נפשית שגורמת למין האנושי לייחס תכונות נעלות לאנשים שנתפסים בעיניו יפים, ותכונות נחותות למי שנתפסים מכוערים.
אישה יפה - כך כתוב בכל המחקרים שבחנו את ההפרעה - נתפסת בעיני הסובבים אותה כחכמה, שנונה, זורמת, הגונה וטובה במיטה. בהקבלה, כך גם גבר יפה.
לעומתה, המכוערת נתפסת כטיפשה, משעממת, אצורה, ערמומית וגרועה במיטה. בהקבלה, כך גם גבר מכוער.
עכשיו אני רוצה לומר משהו בעניין המיטה. ככל שזה נוגע לי, לאפרודיטה לא היו אברי מין. כאשר סגדתי לה בעיני רוחי היא הופיעה כאפרודיטה שעולה מן המצולות כשהיא גולשת על גבי קונכייה, ומבחינתי היא הייתה חלקה למשעי מטבורה ומטה.
שום חריצים ושום פתחים. לכל היותר התרתי לה לחשוף שד. אבל רק אחד כמו בציור של בוטיצ'לי, וגם הוא רק משום ש-'מה שהעין רואה, העין רואה'. ו-'מה שהעין אינה יכולה לראות, לא חייב להיות קיים'.
את שערה הערמוני ואת עיניה הכחולות היא חבה לצעירה מקומית בשם קסנדרה, שחבה אותם לקצין אס.אס. גרמני שנכנס לקורפו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ויצא ממנה בסיומה, לא לפני שהותיר את הגנים שלו ברחמה.
משפחתה של קסנדרה הייתה בעלת המסעדה בה עבדתי. היא עצמה הייתה סבתא רבתא של אפרודיטה. סבתא רבתא שלי יילדה אותה. את אפרודיטה. היינו בנות אותו הגיל.
כל זה עשוי להסביר וגם לא להסביר, מדוע לא הופתעתי כאשר בזרזיף הזמן בו טבעתי בכחול־עמוק של עיני הבוסית שלי, שהייתה השפית הראשית של המסעדה, כמו גם הבעלים שלה (להלן אפרודיטה), לא הופיעה שום פייה שנפנפה את רגליה האינסופיות מעל שולחן ה-'עץ מלא' המזורגג שלה ומנעה את פיטוריי, אפילו שזה מה שהיה עליה לעשות ולא עשתה.
זה גם אומר שלמרות שאני בעד מה שמכונה 'יושרה' (כשם שאני בעד עוד שמונים ושמונה תכונות נפלאות, שלפחות שישים וארבע מהן תתבררנה כאשלייתיות קרוב לוודאי), אני מסרבת להישאר פעורת פה כאשר מתברר כי יושרה אינה נחלת הכלל או כלל אינה קיימת.
אבל בואו נחזור אל אפרודיטה שהייתה (ועודה) מטר ושבעים ושמונה סנטימטרים של כל מה שאישה רוצה לראות במראה מדי בוקר, וזו אמירה שאינה דורשת הסברים, אבל אני אסביר, כי כזו אני. מסבירה.
נתחיל מהראש... בעצם, לא. נתחיל מהרגליים משום שהן היו הכי קרובות אלי באירוע הפיטורין, והיו צלוּבוֹת על השולחן המזורגג ומתריסות הרבה יותר מן הראש שעמד לפטר אותי.
עם רגליים כאלו גם עיוורת יכולה לבחור לעצמה חצאית או מכנסיים בלי להכניס פעמיים את היד לארון. פשוט לקחת ולהשתחל פנימה.
והרגליים היווניות הללו לָמְדוּ מן הרגליים האמריקאיות כיצד להצטלב על השולחן בשעה בה הראש מדבר עם המזדמנים לחדר.
עניין של תרבות: אצלנו נהגו (ועדיין נוהגים) לנפץ צלחות, ואילו האמריקאים הניחו לנו (ועודם מניחים) לבהות בסוליות נעליהם שבאו להזכיר כי הם הינם אלה ששילמו עבור צלחותינו המנופצות. נו טוב, לא רק הם אלא גם הגרמנים, האנגלים והצרפתים. וכל שיכולנו (ועדיין יכולים) להתנחם בו, הוא שגם הספרדים לא משהו.
אלא שאפרודיטה ויתרה על הקטע עם הסוליות, והצליבה על השולחן את רגליה היחפות, בהן בהיתי אתמול בלילה כאשר פיזזו על דלפק המשקאות בטברנה אליה נהגו להגיע טבחי המסעדה ומלצריה שרצו להשתכר או לרקוד או שניהם.
ועכשיו אני מבקשת מכם לפטור אותי מחובת תיאור שאר אבריה, אפילו שהבטחתי, אבל אם ממש מתחשק לכם, אז תעשו גוגל על המילה 'אפרודיטה', וכשהתמונה בגרסה המלאה תעלה, הקליקו על הציור של בוטיצ'לי וישר תבינו על מה אני מדברת איתכם.
