שפינוזה - רציונליסט ומיסטיקן

דברי פתיחה

בימי לימודיי נתקלתי לא אחת בשאלה - האמנם יש עוד מה לכתוב על שפינוזה? כלום לא נאמר עליו מכול וכול? היש מקום לתרום להבהרת הגותו?

מתחילה הייתי ער לעובדה כי התעניינותי בשפינוזה היא כהתעניינות ביצירות אמנות. את כתביו תפסתי כיצירות אמנות, ולאו דווקא כיצירות שיש ליתן עליהן דין וחשבון במונחים פילוסופיים לקהילייה הפילוסופית. התחושות הראשונות שעלו בי בקריאה ראשונה של האתיקה היו כאלו המתעוררות בך למראה יצירות אמנות יפות, קרי תחושות של קסם, של התפלאות, של הנאה על שהוצא דבר מה מן הכוח אל הפועל. הקריאה בכתביו הותירה בי רושם אסתטי כיוון שחשתי שמוצגת לפניי משנה שהושגו בה הן פשטות והן חיסכון - משנה שמצד צורתה יש בה הכול ולא חסר בה דבר, ממש כבתורה מתמטית או כביצירת אמנות. על משנת שפינוזה בוודאי ניתן לומר כי היחסים בין חלקיה למכלול יוצרים יחס הרמוני, קרי הבנת המכלול איננה אפשרית ללא הבנת החלקים, והבנת החלקים איננה אפשרית אלא על רקע הבנת המכלול. גם בקריאה נשנית קשה שלא לחוש כי אין בה דבר מיותר וכל תוספת רק תגרע - המינימום ההכרחי והמקסימום האפשרי נדחסו כביכול לכלי אחד והרי הם מוצגים לפנינו כדבר מושלם. תחושות אלו מתעוררות, כאמור, יותר מן הצורה החיצונית והמבנה הפנימי של פני הדברים, ופחות מן התוכן ההגותי במשמעות האובייקטיבית. אין ספק שאת מרבית היצירות הפילוסופיות אפשר לשפוט במונחים אסתטיים. מרביתן בוודאי הן יצירות ספרות מן השורה הראשונה. אולם פילוסופים מגלמים ביצירותיהם טענה שאת פועלם יש לשפוט בראש ובראשונה במונחי הפילוסופיה, קרי במונחי אמת ושקר. על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי שפינוזה, שהצהיר כי הוא יודע שגם אם משנתו איננה הטובה ביותר הרי היא האמיתית.

העובדה כי התעניינותי בשפינוזה נתפסה אצלי כהתעניינות ביצירות אמנות לא נתפסה בעיניי כחריגה, שכן אנו, שספקנים אנו ורואים בפלורליזם רעיון יסוד, איננו ניגשים להכריע בשאלה איזו פילוסופיה היא האמיתית, ואנו למודי ניסיון כי אין בידינו הכלים להכריע בשאלה זו.

תקופה ארוכה הייתי שרוי בתפיסה זו ולא חשבתי כי יש ביכולתי לתרום תרומה ממשית להנהרת משנתו של שפינוזה. הסתפקתי בהנאה האסתטית שעורר בי העיון במשנתו.

המעבר מההנאה האסתטית למחקר עלה עם הזמן ועם השאלה שהחלה לבצבץ בדבר היחס שבין האמנות לפילוסופיה - אם אלוהים לא חנן אותנו ביכולת להבדיל בין אמת לשקר ואין בידינו אף לא מערכת אחת של כלים שבאמצעותם נדע מהי האמת - האם אין להסיק מכך כי המערכת היחידה שיש בידינו לבחון יצירות פילוסופיות היא המערכת האסתטית? שאלה זו התחדדה עם השנים, ומאחר שגם עליי לא פסחה התחושה כי מה שיפה הוא גם נכון, לא מצאתי מנוס אלא לנסות ולחפש את ההבדל בין האמנות לפילוסופיה.

סופו של דבר נמצאה לי תשובה שהסכמתי עמה בלב ובנפש ושמחתי עליה שמחה רבה, שכן כך נתחדדו אצלי דברים הרבה הקשורים לתחומי הפילוסופיה והאמנות. האמן נותן את לבו לתופעת חד־פעמיות הקיום ואילו הפילוסוף נותן את דעתו לעצם תופעת קיום חד־הפעמיות. האמן, אם אפשר לומר כך בהכללה, מצר על כך שמה שישנו - ישותו היא חד־פעמית וחולפת, ולתחושות חריפות אלו בדבר חלופיות ההוויה העכשווית הוא נותן ביטוי במעשי אמנותו. ואילו הפילוסוף, אם נמשיך בהכללה, מחפש תשובה לשאלות - מדוע בכלל ישנו מה שישנו ואין זה כך שאין כלום? ומדוע מה שישנו - ישנו כך ולא אחרת? ולתשובות לשאלות מן הסוג הזה הוא נותן ביטוי בהגותו הפילוסופית.

אצל שפינוזה מצאתי שילוב בין השניים. מצד אחד מצאתי בתיאוריו את מצבו, אשר הוביל אותו לחפש אחר האמת הנעלה, ממד המבטא את חד־פעמיות הקיום. אמנים רבים היו סומכים ידיהם ומסכימים לומר בלב חפץ כי מצבם, "בדומה לחולה אנוש הרואה את מותו הוודאי לנגד עיניו", כעדותו במאמר על תיקון השכל, הוליד את בני־אמנותם. מצד אחר מצאתי כי המסקנה של משנתו היא התשובה לשאלת פשר קיום חד־הפעמיות; זו תשובה בדבר פשר ישותו של הנמצא. במילים שונות: ישנן תחושות הנובעות כתוצאה מחד־פעמיות הקיום. תחושות אלו בעיקרן הן הפחד והחרדה מן המוות הוודאי העומד מולנו, והטלטלה שפוקדת את הנפש מן המעבר ממצבים של פחד (קרי מה שישנו סופו להיפסד) למצבים של תקווה (קרי העתיד יהיה מוצלח כעבר) ולהפך. תחושות כגון אלו מובילות את שפינוזה (ואותנו בעקבותיו) למסקנה בדבר אופי קיום חד־הפעמיות - שהוא לשפינוזה דבר נצחי ואינסופי. במובן הזה, משנת שפינוזה משלבת בתוכה יותר מכפי הנראה לעין, את האמן עם הפילוסוף - את הצורה עם התוכן, את הרגש עם השכל. מונחים כמו אהבה, שמחה, שלוות נפש, קורת רוח, ודומיהם אהובים על שפינוזה. גם לא נחטא אם נאמר כי לפי שפינוזה הפנים ההכרתיות והפנים האמוציונליות של הפעילות המנטלית - זו הבאה לידי ביטוי בתואר המחשבה - אחת הן. שני היבטים אלו - הרציו וְהָאָפֶקְט - מקבלים במשנתו ביטוי הולם במונח "אהבת אלהים השכלית". אפשר לומר אפוא כי במשנתו של שפינוזה באים לידי ביטוי חד־פעמיות הקיום וקיום החד־פעמיות כשני היבטים של אותו עניין, והוא מציאות של ישות נצחית ואינסופית כדבר ממומש באין־סוף אופנים בעלי מציאות חד־פעמית.

והנה, ככל שהכרתי יותר פירושים למשנתו של שפינוזה מצאתי דווקא את הטענה הרווחת כי משנתו איננה שלמה. לדברי מרבית הפרשנים מצויה סתירה פנימית בדבריו, שקשה מאוד עד בלתי אפשרי ליישבה. רבים ציינו כי דבריו על אודות השלשה היסודית כל כך במשנתו עצם־תואר־אופן אינם יכולים כולם לעלות בקנה אחד. הנה לדוגמה, אומר הוא על העצם מצד אחד כי הוא אינסופי בהחלט, אינו בן־חלוקה ואינו כולל בתוכו שום שלילה, ואילו מצד אחר אומר הוא כי העצם הוא אינסופי המכיל בתוכו בהכרח אין־סוף1 תארים ואופנים. הכיצד אפשרי הדבר? על התארים אומר הוא מצד אחד כי הם בעלי מציאות רק ברוחנו, ומצד אחר מציין הוא כי הם בעלי ממשות עצמאית מחוץ לרוחנו. האין כאן סתירה גלויה לכל עין? ואם לא די בכך, אזי דבריו על האופנים הפרטיים מצליחים לגרום לנו מבוכה אמיתית, שכן הסתירה בדבריו כאן בולטת לעין כול - כיצד יתכן ששפינוזה מסתבך בסתירה גלויה לעין? אומר הוא מצד אחד על האופנים כי הם בעלי מציאות לא־הכרחית מטעם העצם והם בעלי מציאות שאינה נגזרת ממציאות העצם. כלומר, האופנים נגזרים אך מאופנים כמותם ומבחינת העצם אפשר הן שאופן זה יהיה נמצא והן שלא יהיה נמצא (וזאת על אף דבריו כי מכלול האופנים - מציאותו הכרחית ונגזרת מן העצם). וכן אומר הוא עוד שהאופנים הם משוללי חירות וחופש. מצד אחר אומר שפינוזה על האופנים, כי הם בעלי מציאות הכרחית, שמציאותם נגזרת מן הטבע האלוהי, וכי הם יכולים להיות בעלי חירות וחופש. כיצד ניתן לומר כל זאת על האופנים בעת ובעונה אחת?

את הניגוד הזה בדברי שפינוזה הבליטו מרבית פרשניו, עד כדי הסכמה כללית כמעט כי אין דרך ליישב את הסתירה בתוך משנתו. מערכת היחסים השוררת בין עצם, תואר ואופן נותרת, לדעת מרבית הפרשנים, בלתי קוהרנטית.

כשלעצמי, בקריאה ראשונה את משנת שפינוזה ומכיוון שמשנתו נתפסה אצלי יותר כיצירת אמנות, לא חשתי כי דבריו מכילים סתירה. להפך, דבריו נראו לי שלמים ועולים בקנה אחד. בדרך שבה קראתי את משנת שפינוזה הובנו לי והשתלבו לי כל דבריו, ולא השתייר דבר־מה סתום או שאינו משתלב עם דבריו האחרים. מערכת היחסים השוררת בין עצם, תואר ואופן לא נראתה לי עלומה אלא ההפך - מוארה.

מצב זה, שבו משנתו נראתה לי קוהרנטית ושלמה מבחינה אסתטית, אבל רבים ציינוה כבלתי שלמה מבחינה לוגית, העמיד בפניי אתגר: למצוא במשנתו של שפינוזה איזו נקודת תורפה. עשיתי כן לא מטעמי קנטרנות גרידא, אלא להפך; חשבתי כי אם אוכל למצוא נקודת תורפה במשנה כי אז יינתן לרושם האסתטי משנה תוקף, וכיאה ליצירת אמנות לא יהיה צורך לבחון את משנתו של שפינוזה במונחים של אמת או שקר. אחרי ככלות הכול, טוב שיצירת אמנות תהיה ספונטנית ללא אילוצים להתייחס אליה כאמיתית או שקרית (אם כי ניתן לומר כי יצירת אמנות מבטאת אמת מאיזה היבט מסוים).

בשלב מוקדם הבנתי כי אין טעם לבדוק אם המסקנות של שפינוזה נובעות באורח לוגי מן ההנחות שהוא מניח. אם אתוודה על האמת, העניין נראה לי מעט טפל; גם אם נצרין את ההנחות ונראה כי אין המסקנות תקפות - גם אז לא תהיה ידינו על העליונה, מה גם שיש להתחשב בכל ההערות והמילואים והמשפטים היוצאים וכולי. לכל דרך שתראה כי אין המשפטים נגזרים מן ההנחות תימצא פרשנות - בין שמתפלמסת בין שלאו - לפיה ניתן להראות כי המשפטים אכן נגזרים מן ההנחות. כמוכן הביקורת על אי־הקוהרנטיות של השיטה נראתה לי שגויה. חיפשתי את נקודת התורפה דווקא בהנחות השיטה, הנחות המתאמרות להיות הנחות אובייקטיביות, ועשיתי כן, כאמור, לא מתוך קנטרנות אלא להפך. חשבתי כי דייני אם אוכל למצוא סיבה מדוע אין הכרח להניח את הנחות היסוד שלו, והכול על מנת להותיר את משנתו רובה ככולה בתחום האסתטי.

אולם בבואי לחשוף את הנחות היסוד למשנתו של שפינוזה הופתעתי לגלות כי קיים קושי גדול בחשיפת הנחות השיטה. ככל שניסיתי לאתר הנחות יסוד - כך גברה בי הסקרנות שנולדה עקב אי־יכולתי למצוא הנחות כאלה. מהן, אחרי ככלות הכול, הנחות היסוד של שפינוזה? ניסיון לחושפן מגלה כי לאמיתו של דבר שפינוזה אינו נסמך על הנחות אלא רק על עובדות, וגם כאן אין הוא מסתמך על עובדות רבות אלא על עובדה אחת בלבד והיא הברורה שבעובדות - ישנו איזה דבר־מה ואין זה כך שאין מאומה. אני יודע כי קביעה זו נשמעת תמוהה ומרחיקת לכת, אך אוכל לבססה.

במאמר מוסגר ניתן לומר כי במובן שבו משנת שפינוזה מתאמרת להסתמך על הנחות שהן למעשה עובדות שאי־אפשר לא לקבלן, היא דומה למשנתו של פרמנידס, אשר הנחותיו גם הן נראות כעובדות שאי־אפשר לדחותן. כידוע, פרמנידס הניח שתי הנחות - "היש ישנו" ו"האַין איננו" (דומני כי ניתן לגלגל סוגיות נרחבות מתולדות הפילוסופיה על שתי הנחות אלו). במבט ראשון, מי יערער על הנחות יסוד אלו? ואולם נמצאו מי שערערו, ובלהט רב, על ההנחה השנייה. ההנחה הראשונה, שהיש ישנו (או מה שלאמיתו של דבר מובלע בה, שישנו איזה דבר מה ואין זה כך שאין ולא כלום) - לא נמצאו לה עוררין והיא נתפסה כאמת כה בסיסית עד שאין מי שיסתייג ממנה. אולם על ההנחה השנייה בדבר אינותו של האַין קמו כאמור עוררין רבים. ומדוע? אם נקבל את שתי הנחותיו של פרמנידס, כי אז נצטרך מן הסתם לקבל גם את מסקנות משנתו בדבר שלילת הריבוי ובדבר שלילת ממשותו של עולם התופעות, הוא העולם הקרוב לנו והמוכר לנו ביותר. שלילת הריבוי, שמשמעותה היא שלילת עצם מציאותנו אנו, היא עניין מוקשה ביותר, ועל מנת להימנע ממסקנה חריפה זו נערכו מתקפות רבות על הנחתו השנייה של פרמנידס בדבר אינותו של האַין. כבר אפלטון תקף הנחה זו ואף גיאורג פרידריך היגל (Hegel) הביא לידי ביטוי ממצה ביקורת על הנחה זו. שניהם ידעו כי קבלת ההנחה בדבר אינותו של האַין (בצירוף ההנחה, שהיא למעשה עובדה, בדבר ישותו של היש) - משמעותה אינה אלא אחת: שלילת ממשות קיומו של הריבוי. זאת אין השכל הישר יכול לקבל.

והנה שפינוזה, שמשנתו כאמור דומה למשנת פרמנידס בהסתמכה על מה שנראה ממבט ראשון אמיתי בעליל, אינו מניח הנחה שתעורר התנגדות. הנחתו האחת, כפי שאני מקווה כי אוכל להראות, היא אך בדבר ישותו של איזה דבר־מה. אצלו הטענה "היש ישנו" תהיה שקולה לטענה "האַין איננו" (כי "היש ישנו" כולל בתוכו גם את הטענה "רק היש ישנו"), ואין הטענה בדבר אינותו של האַין מוסיפה על הראשונה ולא כלום. על כן אין משנת שפינוזה חשופה לביקורת שנמתחה על הטענה בדבר אינותו של האַין.

בשלב זה, שבו לא עלה בידי למצוא פגם בהנחות השיטה השפינוזאית, כבר גמלה בלבי החלטה כי יש טעם שאתן פומבי לדעתי. שאבתי עידוד רב מן העובדה שככל שעיינתי במשנתו ראיתי כי גם סוגיות המשנה וגם עניינים שלכאורה נמצאים בשולי משנתו מצטרפים כולם תחת אותה קריאה ועולים בקנה אחד. יותר מכך, משנת שפינוזה הצטיירה לי כמשנה היחידה האפשרית כדי ליישב בין דרישת השכל לשלול את מציאות הריבוי ובין דרישת השכל הישר, המחויב להודות במציאות הריבוי. השכל שולל את מציאות הריבוי, כי מציאות כזו מחייבת מציאות של אין ושל שלילה, וזאת השכל אינו יכול לקבל. ואילו השכל הישר מחייב את מציאות הריבוי, שהרי הריבוי נגלה לעינינו על כל צעד ושעל.

עניינים אלא דירבנוני והביאוני לכאן.

אני מקווה שאוכל לשכנע את הקורא כי ניתן להציג את משנת שפינוזה - אף אם בדרך שונה מן המקובל - כחפה מסתירות פנימיות, שכל חלקיה מובנים ואין משתייר מהם דבר־מה סתום ושהיא המשנה, אולי היחידה, המאפשרת להציג עמדה מוניסטית פר־אקסלנס בצורה השיטתית ביותר (אחדות וריבוי עולים בקנה אחד). כל זאת תוך דחיית תורות שאין הדבר עולה בידן, הן כאלו שאינן מוניסטיות נוסח אפלטון והן תורות מוניסטיות - בין שנוסח המוניזם הרך של המילטים ובין שנוסח המוניזם המורכב מבית מדרשו של היגל (על השיקולים הדיאלקטיים הכביכול מתקנים שלו).