מהו תפקידה של הספרות בהקשרים של דיכוי והתנגדות פוליטיים? צבע מקומי: אפרטהייד לאור התיאוריה חוקר שאלה זו בזיקה למחקר הספרות הדרום־אפריקאית שהתגבש כתחום עצמאי בשלבים המאוחרים של האפרטהייד.

"באיזו דרך", שאל המבקר מייקל ווגהאן ב-1984, "תיטיב ההתעניינות האקדמית בספרות הנכתבת אנגלית לתמוך בחתירה לשחרורה התרבותי של דרום אפריקה?" (Vaughan 1984, 51). כעשור לאחר מכן הציע ליאון דה קוק (de Kock 1996a, 29-30) תשובה ברוח זו שווגהאן ביקש, אולי, לחלץ: "האורתודוקסיה המציבה את הלשון האנגלית כמדיום הדומיננטי של השיח החינוכי והמשכילי בדרום אפריקה, ומִיסוּדוֹ של שיח זה, השומר ל'ספרות' האנגלית את מעמד הבכורה כתחום מחקר, נקנו בדם".

הקדמה זו מזמינה אותך לדמיין ספר העשוי לתת צורה לפער שבין שאלתו של ווגהאן לבין התגובה, או האחר(י)ות, שהיא מזמנת. השאלות העומדות על הפרק שאני מבקשת לגולל קשורות בספרות ובהיסטוריה של הספרות, בעיסוק הביקורתי וההיסטוריוגרפי בתרבות הטקסטואלית בדרום אפריקה של האפרטהייד; לא פחות מכך, הן מתחקות אחר עקבות הדם הטבועים בכתיבה הספרותית.

"צבע מקומי" מתמודד עם טקסטים מרכזיים של התרבות הספרותית הדרום־אפריקאית, אשר התגבשו במסגרת מחקר הספרות שהתבסס כתחום אוטונומי בעקבות ההתקוממות בסווטו ב-1976. במרכז החיבור ניצבת הטענה שהרדוקציה האינסטרומנטליסטית של הכתיבה במשטר האפרטהייד — רדוקציה שהבליעה תחתיה סגנון וז'אנר, היסטוריה ספרותית וחברתית — ייצרה גרסה משלה ל"חזרתו של המודחק" (Freud 2001 [1915], 154). עקבותיו של החומר המודחק ניכרים בנרטיבים של ההיסטוריה של הספרות מבעד לכל אותם סימנים, דימויים וטיפולוגיות אשר הופכים את ההיסטוריוגרפיה למעין השבעת־רפאים פרי עטו של סופר־צללים (White 1978; 1987; ראו גם 1992). התשוקה לחשוף את "העקבה הכתובה של הלא־כתוב", כהגדרתו של ג'ון נוייס (Noyes 1992, 33), שולחת אותי בעקבות תצורותיהם של יחסי הידע/כוח (Foucault 1972; 1977 [1975]; 1980) הנרשמות בשיח הביקורתי בסימנים חוזרים־וצפים של קולוניאליזם, או כשיח ליבידינלי עודף העולה־על־גדותיהם של הכלים הביקורתיים. להבנתי אין לדחוק "מוסף" זה (Derrida 1976 [1967]) בבחינת "פסולת הייצור" של מעשה הכתיבה. התמדתו נפרשת בזמן; כך, הפרק החמישי בוחן את יחסי ההמשכיות המתקיימים בין התרבות הספרותית של שלהי האפרטהייד לזו שהתפתחה בעקבותיו, וזאת לנוכח האופק הפרשני של ועדת האמת והפיוס שקמה בדרום אפריקה.

נוכחותה של ועדת האמת והפיוס בטקסט שלי מעלה על הדעת פרדוקס המציין מזה זמן את ההיסטוריוגרפיה הספרותית של דרום אפריקה. ההיסטוריה הספרותית הדרום־אפריקאית נוטה לגולל את עצמה כחסרה או לוקה, תוך כדי כך שהיא מורה על נוכחותה העולה־על־גדותיה של היסטוריה אחרת: היסטוריה שחזקתה פוליטית. ב-31 במאי 1910, יום ההכרזה על איחודה של דרום אפריקה, קונן פרופסור ג'ון פרווס מאוניברסיטת טרנסווא'אל שבפרטוריה על כך ש"הספרות של דרום אפריקה טרם קנתה לה את הזכות להיסטוריה רשמית" (בתוך Gray 1982a, b). בעקבות ניצחונה של המפלגה הלאומית בבחירות 1948 — ניצחון העתיד להוליד את משטר האפרטהייד — הלין אסטלי פארטריג' (Partridge 1949, 46) ברוח דומה על כך שכתיבת היסטוריה של הספרות הנכתבת באנגלית בדרום אפריקה עתידה להתברר כ"משימה משעממת, לעומת ההתלהבות הכרוכה בחיבור ביוגרפיה לאומית". הפוליטיקה הלאומית היא המקום־האחר של ההיסטוריה הספרותית הדרום־אפריקאית. אין זה אליבי או תירוץ במובן המקובל; ככלות הכול, מה יכולה הספרות לתרום לשחרורה של דרום אפריקה מוכת האפרטהייד?

ווגהאן שב והעלה שאלה זו ב-1984 בניסיון לתעל את פוליטיקת הידע שפותחה במסגרת מחקר הספרות הדרום־אפריקאי לעבר ידע הפוליטיקה של האפרטהייד, לעבר הכרה בחוב ההיסטורי הספציפי הנגזר מאוריינטציה מחודשת זו. אך אותו לחש השבעה, "היסטוריה", ככל שנייחס למציאות המזומנת בכוחו ממשות חומרית או לחלופין דחיסות טרופולוגית (White 1978; 1987; 1992; de Certeau 1988), מהווה בעצמו סימפטום של התפנית הדיסציפלינרית המשתמעת משאלתו של ווגהאן. ניקולס ויסר המנוח (Visser 1984a, 1), עורך הגיליון של כתב העת אמנויות ביקורתיות שבו נדפסה המסה של ווגהאן, זורה אור על מפנה זה:

גיליון זה של אמנויות ביקורתיות הוא פרי פולמוס ממושך, תכופות נוטף־ארס, המעסיק את החוגים לספרות אנגלית באוניברסיטאות הדרום־אפריקאיות מזה יותר מעשור [...] בעבר נהינו אחר הציווי ללמוד שירה בראש ובראשונה כשירה ולא כדבר אחר, ואילו כעת יותר ויותר חוקרים וסטודנטים נענים לקריאה לעסוק בשירה בהקשרים חברתיים והיסטוריים רחבים יותר.

 

ויסר עומד על הפוטנציאל הרדיקלי הגלום בהפצעתו של מחקר הספרות הדרום־אפריקאי כתחום אוטונומי, וה"תיאוריה וההיסטוריה החברתיות" (עמ' 1) הופכות מיניה וביה מקור לכפייה מסוימת. אפשר להביא מדבריו של דה קוק כראייה לכך ש"כפייה" זו מתנגדת להשטחה בנוסח הפרפרזה של ויסר, שכן הכפייה, בבחינת חישוב של גופים — כפי שעולה מתפיסתו הנוקבת של דה קוק (de Kock 1996a, 188) את ה"אנגלית" כ"תנאי הדיסציפלינרי" להכפפתם של השחורים בדרום אפריקה — לעולם אינה רחוקה מרחק רב מלחציו של הפוליטי בדרום אפריקה. האילוצים דוחקים בשמות רבים — קולוניאליזם, קולוניאליזם פנימי מזן מיוחד, התפתחות בתנאים של הפרדה, אפרטהייד. הכפייה כבולה לשלל ההקשרים הללו, מה עוד שמחקר הספרות הדרום־אפריקאי כבר נדרש אליה באמצעות שיח על אודות היחסים בין הספרות לבין המחויבויות החוץ־שיחניות הנובעות מיעדיה האתיים והפוליטיים המובלעים של ספרות המחאה נגד האפרטהייד. בתיאורו של ויסר, ההיסטוריה קונה לה כוח משיכה ביחס למחויבויות אלה, והכפייה מגויסת בשמה של ה"דחיפות" (Visser 1984a, 1).

באילו תנאים דיסציפלינריים או תרבותיים נעשית ה"דחיפות" לעקרון־העל של מחקר הספרות הדרום־אפריקאי? הדיסציפלינה מגבשת את עצמאותה כנגד אקדמיה "חנוקה בדוֹגמות מבית מדרשו של ליוויס" (Rabinowitz 1992, n.p.), על רקע הסערה הפוליטית והתרבותית המקודדת בשם סווטו, בבחינת זריקת עירוי למאבק באפרטהייד ושם נרדף לרנסנס ספרותי (ראו Chapman 1982; 1987; Mzamane 1988). התסיסה הספרותית של אותם ימים מצאה את ביטויה בעמודיו של כתב העת סטאפריידר שנוסד ב-1978 בזיקה להוצאה לאור חדשה, Ravan Press, והשתקפה בהקמתן של ההוצאות הראשונות שנמצאו בבעלותם של שחורים וצבעוניים, Skotaville ו-Kampen Publishers. בהנהלתו של איש האקדמיה לשעבר מייק קירקווד, יזמה Ravan Press תוכנית ארוכת טווח של מו"לות רדיקלית (ראו Attwell 1990, 609). ב-1974 קרא קירקווד תיגר על ההגמוניה של "הביקורת החדשה" בחוגים לספרות אנגלית באוניברסיטאות הדרום־אפריקאיות, כאשר ערער על מעמדם של החוקרים כ"אפוטרופסים" של הלשון האנגלית באפריקה. בעקבותיו החלוציים של קירקווד הלכו, במידה זו או אחרת של רדיקליות, חוקרים ומשכילים כמו טים קוזנס, איזבל הופמאייר, קלווין סול, מייקל ווגהאן וניקולס ויסר.1 ב-1979 הוציא סטיבן גריי לאור את ספרות דרום־אפריקאית: מבוא (1979a); הוא ליווה את הפרסום והעמיק את רישומו בסדרה של מאמרים (;b1981 1982a; 1984a,1986).2 אך גוף מחקרים זה מיהר לגלגל את המושג המכונן של "ספרות מפציעה" בדחיפותה של "ספרות הפצע"; שעתה של הספרות נדחקה מפני ספרות השעה (Voss 1990).

במהלך התקופה שקדמה למעבר לדמוקרטיה בדרום אפריקה ב-1994, כוחה הפוליטי של הספרות הדרום־אפריקאית הנכתבת אנגלית הועמד על הוצאתו לאור של התוכן החברתי המבוטא בה — תוכן שהמערכים האידיאולוגיים של מדינת האפרטהייד ביקשו לכסות עליו. הסופר הדרום־אפריקאי, יהיה שחור או לבן, שאינו שועה ל"דחיפות" העולה מהרגע ההיסטורי, דן את עצמו לחוסר רלוונטיות. בלשונה של נאדין גורדימר (Gordimer 1988), העיסוק בפוליטי נתפס כ"מחוות היסוד" של הספרות; עד כדי כך שאוסוואלד מבּוּאִיסֶנִי מטשָאלי (Mtshali 1976, 127) מגדיר "חרוז, פנטמטר ימבי ופיגורות מופשטות" כ"מותרות" שסופרים דרום־אפריקאים שחורים אינם רשאים להתענג עליהן בטרם "יגיע הרגע ונהיה לעם חופשי".

ביסודו של הפרק הפותח ספר זה ניצבת הטענה שהספרות הפוליטית בדרום אפריקה חתרה בהתמדה לצמצם את שרירותו של הסימון. הפונקציה המתווכת של הלשון, מעמדה של הכתיבה כייצוג — אלה כורסמו ודולדלו בשיח של ביקורת הספרות בתקופת האפרטהייד לשם ביסוסה של סוכנות חברתית על יסוד דגם של היסטוריה חברתית. אך איזה מחיר נאלץ מחקר הספרות לשלם משעה שהוא מאמץ את טענתה של הספרות כלשונה, או מוטב, כהווייתה? אילו התנגשויות בין הפוליטי לאסתטי מוחמצות משעה שהיחס בין השניים מועמד על הלימה הכרחית? על ידי פענוח מושגי המפתח של ה"צורך" בתרבות הספרותית הדרום־אפריקאית ("אמת", "דחיפות") כאלגוריות של תשוקה ("רצון לעוצמה על פני העולם החיצוני", כהגדרתו של ניטשה), אני מבקשת להפך את סדר הקדימויות שהציב לעצמו מחקר הספרות הדרום־אפריקאי. בפער שקריאתי כורה בין המסמן הריאליסטי בספרות היוצאת נגד האפרטהייד לבין מסומניו מסתמנת הפונקציה האידיאולוגית של הרטוריקה של הדחיפות.

בדומה למסמן הריאליסטי, המפה טוענת לשקיפות ביחס למרחב שהיא רושמת בתוך כך שהיא מדחיקה את שרירותיותה שלה. מטעמים אלה הפוליטיקה הריאליסטית של הייצוג במחקר הספרות הדרום־אפריקאי נדרשת שוב ושוב לשיחים קרטוגרפיים, במהלך שעליו אבקש לעמוד בפרק השני. ההיסטוריה של הספרות הדרום־אפריקאית נוטה להכריז על עצמה כארץ ישימון, קרקע בתולה שעוד יש ליישבה. לחלופין, היסטוריה זו נקראת באמצעות קטגוריה של מקום — משמע מבעד לקונסטרוקטים ספציפיים של חבלי ארץ ממופים ומשוימים. קריאתי בדימויים קרטוגרפיים וטופוגרפיים אלה עומדת על תפקידו של השיח הקרטוגרפי כמטא־לשון של מחקר הספרות הדרום־אפריקאי. בעקבות היסטוריה רוויזיוניסטית של דרום אפריקה, תיאוריה פוסט־קולוניאלית ומחקרים בגיאוגרפיה ביקורתית, אני טוענת שנוכחותו המתמשכת של הסימן הקרטוגרפי בקורפוס של תולדות הספרות מצפינה עיסוק אינטנסיבי במאבק על קרקע בדרום אפריקה.

אלא שאין די בערנות לבסיסיו החומריים של הכוח; יש להביא בחשבון את הממד המגדרי. בעקבות טענתו של נוייס (Noyes 1992, 7), שעל פיה הנוף (הקולוניאלי) מיוצר כ"רמה אפשרית אחת של מרחביות, שעל גביה אפשר למפות את התשוקה בשירותו של הייצור החברתי", אני מתחקה אחר אופני הגדרתה, גידורה ומִגדורה של ההיסטוריוגרפיה של הספרות. אליזבת פובינֶלי (Povinelli 1994, 122) מתייחסת למסע האירופי בעקבות הטריטוריה הקולוניאלית כראיה ל"תשוקת הארץ". עקבותיו של מטען ליבידינלי זה ניכרים בטקסטים מכוננים של מחקר הספרות הדרום־אפריקאי, אשר "ממפים" על גבי "גופים של קרקע" את התפתחותה הדיאכרונית של הספרות, בעודם מדובבים את הנוף בדימויים נשיים, בדמויות נשיות. כך למשל סטיבן גריי, היסטוריון של הספרות הדרום־אפריקאית, מעגן את היפרעותה המתריסה של הספרות הדרום־אפריקאית מהמרכז המטרופוליטני בדמות מסוימת מאוד: "נערה מדברת־אתנית", שאותה הוא מציב "תחת עץ פרוטאה, בדאגאבורסנק, אוחזת סז'אמבוק בזרועותיה המנומשות" (Stephen Gray 1984 [1982], 225-226). אני מבקשת לחלץ דימוי זה — דמות זו — מִסד האכיפה הפטריארכלית, ולהציג את הסימן הקרטוגרפי/טופוגרפי כצומת שבו מצטלבים נרטיבים מכריעים של מגדר, היסטוריה ואפיסטמולוגיה, כותבים ומשכתבים זה את זה.

הפרקים הבאים בחיבור זה, המוקדשים לשני "מיתוסים" של מקור — אדמאסטור ו"חווה ההוטנטוטית" — מתארגנים גם הם על פי מפתח מגדרי. לואיש ואז דה קמואש, משורר הרנסנס הפורטוגלי, עיצב את אדמאסטור, אחרון הטיטאנים, כהאנשה של כיף התקווה הטובה; ובתור שכזה הוא שב ופוקד את התודעה הספרותית של דרום אפריקה הלבנה. בפרק השלישי אני מתבססת על אחד ממופעיו המרכזיים, המסוכסכים והמסכסכים של אדמאסטור — "מיתוס הבריאה האפריקאי של האדם הלבן" של גריי (1979a, פרק שני) — כדי לטעון שהטופוס והסימנים הנקשרים בו מאותתים על התפרצויותיו הנשנות של הפֶטיש אל תוך הנרטיב של תולדות הספרות הדרום־אפריקאית. אדמאסטור מהדהד את העיקשת שבפנטזיות של הגזענות הלבנה, המייחסת לגבר השחור איכויות ותפקודים היפר־גבריים, ומוביל אותנו למקום שבו הטופוס מסתכן במגע עם הומו־ארוטיות שאינה מתיישבת עם ההיסטוריוגרפיה הרשמית של הספרות הדרום־אפריקאית באנגלית. הפרק רוקם דיאלוגים חשאיים בין רוי קמבל, סטיבן גריי, מדוזה של פרויד ואחרים, אשר מהם עולה שהנוקשות הפאלית של אדמאסטור משמשת להדיפתו של איום ההתרופפות המרחף על הקאנוניזציה הגברית של הספרות הדרום־אפריקאית באנגלית.

הלוויין שמצרף גריי לנרטיב של אדמאסטור, דיונו המורחב במיתוס הסְפַר וחווה ההוטנטוטית (a1979, פרק שלישי), ממחיז כלכלה סמיוטית שבה צורות מסוגננות של הבדל אנטומי מסמנות את האחרות הרדיקלית של האישה המוכפפת. נשים "הוטנטוטיות" או "בושמניות" ("קויקוי" ו—"סאן") מוצגות בשיח האירופי הפוסט־רנסנסי כגרוטסקיות בשל האנומליה הגניטלית המיוחסת להן — גידול־יתר של השפתיים הפנימיות הידוע כ"סינר" ההוטנטוטי. "חווה ההוטנטוטית" מנותחת על ידי גריי כמי שנושאת פגם זה. בפרק הרביעי, בדיון הנע בין מחקריו הספרותיים של גריי (a1987 ;1979) לבין שירתו (b1979), אני טוענת שהוא חוזר על המחווה המכוננת של השיח האירופי ביחס ל"חווה ההוטנטוטית" — הפטישיזציה של שפתי האישה השחורה. מחווה זו חותרת תחת הזדהותו המוצהרת של גריי עם האישה הילידית סא'ארטז'ה בא'ארטמן הידועה גם כ"ונוס ההוטנטוטית", ומעוררת שאלות ביחס לאופן שבו הוא מגייס את מעמדה כמוכפפת למאבק בפטישיזציה הגזענית של צבע העור. באופן הזה, הדחפים המהותניים שביסוד היזכרותו הגניטלית של גריי באישה הקויסאנית עומדים בינו לבין יעדיו האמנציפטוריים. בניסיונו למחות מפני העור את חתימת הקיטוב הבינרי של האפרטהייד, המנגיד שחור ללבן, גריי חוקק על פניו את הפוליטיקה של הגוף הממוגדר.

כנגד ניכוסו המהותני של הגוף הנשי הקויזסאני, אני מבקשת לעמוד על הסוכנות הנשמעת בצחוק המיוחס לאישה הקויסאנית בייצוגיה הארכיוניים. לנוכח עיסוקי המתמשך בתפקידו של הגוף בהבנייתו של המדומיין הלאומי הדרום־אפריקאי, ענייני התיאורטי אינו מתמצה בדיבובה של "סוכנות" או בניסיון לגרום למוכפפים לדבר (Spivak 1988 [1985]). שיקומה של הסוכנות הוא תנאי מקדים להצבתה של שאלה שונה בדבר תפקידו של הגוף הנשי המוכפף כ"זיכרון ממסך" בהתמודדותה של דרום אפריקה הלבנה עם האלימות של עברה (Freud 2001 [1899], 303-322).

השאלות על אודות זיכרון לאומי והגופים הנושאים אותו מגשרות בין הדיון בגישתו של גריי לגוף המוכפף בשלהי האפרטהייד לבין ה"דומיננטה של הגוף" בתפיסת העדות שהתגבשה עם נפילת האפרטהייד. בפרק החמישי אני בוחנת את האופנים שבהם ועדת האמת והפיוס מציבה את הגוף/הגופה או את איבריהם כרפרנטים ליטרליים בבנייתו של נרטיב מוסכם של העבר האפרטהיידי. הופעתו המחודשת של הגוף החומרי בבחינת "שובו של המודחק" היא סימפטום של תקופת שלטונו הממושכת של הריאליזם בספרות שהתגייסה למאבק באפרהייד; בה במידה, היא מגלמת את גוף־הרפאים של ה"ביו־פוליטיקה" (Foucault 1990 [1976]) שעל ידיה חקק האפרטהייד את כוחו על הגוף.

סירובי לממשותו של הגוף מתעקש על הגוף הממשי: לא "הגוף", אלא הגוף שלו, הגוף שלה. אי־אפשר להפשיט את הגוף מהמגדר. שרה נאטאל ושריל־אן מייקל טוענות בצדק ש"ביקורת התרבות בדרום אפריקה נתונה למרותן של שלוש מגמות: הַקְבעת־יתר של הפוליטי, אינפלציה של ההתנגדות ותפיסתו של הגזע כגורם המכריע בקביעת הזהות" (Nuttall and Michael 2000, 10) — מגמות העולות בקנה אחד עם ההטייה הסטנוגרפית של הפוליטיקה של הייצוג בתרבות הדרום־אפריקאית. אני מצטרפת למהלכן הביקורתי של נאטאל ומייקל, ונדרשת למגעיו העשירים והמתוחים של המגדר עם הגזע והמעמד בניסיון להבקיע את ה-cordon sanitaire המנחה, ביודעין או שלא ביודעין, את יחסיו של הממסד האקדמי של דרום אפריקה עם תקופת האפרטהייד.

צבע מקומי, יותר מזה שהוא נעתר לקטגוריית ההיסטוריוגרפיה הספרותית, מצטרף למהלך הביקורתי של "מחקר התרבות הדרום־אפריקאית", כהגדרתן של נאטאל ומייקל (Nuttall and Michael 2000). בבואי לאמץ עמדה זו אני מעידה על מקומי בתוך הגניאלוגיה האינטלקטואלית של דרום אפריקה ובה בעת מעתיקה את עצמי ממנה והלאה. תרומתן של המחשבה הפוסט־סטרוקטורליסטית והפוסט־קולוניאליסטית ניכרת כמעט בכל אחד מעמודיו של ספר זה; אך חובי להיסטוריה החברתית המחוספסת שספגתי באוניברסיטת וויטווֹטֶרסראנד (University of the Witwatersrand) בשנות ה-80 ניכר לא פחות. במשך למעלה מעשור סירבתי לציית לתכתיב הדן את הפוסט־סטרוקטורליזם והפוסט־קולוניאליזם מכאן ואת ההיסטוריה הרדיקלית מכאן לעויונות הדדית. סטיבן סלֶמון (Slemon 1990, 5) טען מזמן שאחת המשימות הניצבות בפני הביקורת הפוסט־קולוניאלית היא "להסתמך על השעיית הרפרנט במחשבה הפוסט־סטרוקטורליסטית כדי לקרוא את ה'טקסט' החברתי של הכוח הקולוניאליסטי" ובה בעת לשקם את נוכחותו של הרפרנט "בשירותן של חברות כבושות או כאלה שהשתחררו משלטונו של הכיבוש". אני קרובה לתפיסתו של דה קוק, אשר מזכיר לנו שתרבות הכתיבה נכתבת בדם, בפועל ממש; ועם זאת אני מתעקשת לעגן את היחס בין הטראומה ההיסטורית לבין ייצוגה בביקורת פוסט־סטרוקטורליסטית של הסימן — אפילו ובייחוד כאשר הסימן מתגלם בגוף. שיעור כפול זה מדבר אליי בדחיפות יתרה מהמקום שבו אני מדברת. אני משננת אותו ומפיקה מידה של סיפוק עקמומי מהידיעה שאני נכנעת לכפיית החזרה — לכפייה שממנה ביקשתי להיחלץ, לחזרה שאותה דימיתי לעצור. הטקסט שאת עומדת לקרוא מגולל סיפור של שיתוף פעולה המשתרע בין יוהנסבורג לירושלים. חייו של הטקסט הזה הם (גם) החיים שלי.

מורשות אלה, והתעקשות זו, מסמנות אותי כאישה קשה. הפרוזה שלי עומדת גם היא בסימן זה. טקסט זה אינו מקפיד בגינונים של מסירת מידע ואינו מדקדק במחוות של שקיפות רפרנציאלית. לנוכח ההתנגדויות שלא יאחרו לבוא, אני מבקשת לתבוע את מעמדה הפרפורמטיבי של הכתיבה (שם־עצם, שם־פעולה) במונחים החורגים משימושה המוכר של ג'ודית באטלר בטרמינולוגיה של אוסטין (Austin 1975; Butler 1990; 1993). לרגעים אני מתייחסת לחומריותה של הפרוזה שלי כדרך שאמן־מבצע עשוי להתייחס לגופו. דווקא ברגעים אלה הפרוזה מקבלת על עצמה את המחויבות הציבורית למסור עדות, להעיד על הכאב הנמסר באמצעותה. יחד עם זאת, דרכה של הפנייה הציבורית שהיא נפנית לעתים מהבמה ונסוגה אל בין קיפוליו של המכתב; הכתיבה כמו מבקשת לקיים שיחה, להוליך איזה דיבור נקטע אל נמען אינטימי — ולו בעצם הפרעתו, ולו בכוח הפרעתו.

עַבְּדוּמאליק סימון כותב באופן מעורר השראה על אינטימיות הנוצרת בשיחה בין שתי נשים, המופרדות זו מזו על ידי המחיצות הפיזיות והאקוסטיות שמציב ביניהן מרחב אורבני כאוטי — יופוגון, אביג'אן, קוט דיבוּאַר; מרחב שאפשר שהוא מניח להן לשמוע זו את זו ואפשר שלא. ובכל זאת משהו עולה ומתאפשר בטווח זה, בתָווך זה: הגוף שב ונמצא, או מוטב, הולך ומתמצא ביחס לגוף אחר, לפי גופה של אחרת. השיחה מצרפת את משתתפיה בתנועה ש"אינה כפופה עוד למאפיינים שיחניים וקוגניטיביים נתונים־מראש, אלא נשמעת ליחסו של הדיבור לחילוּפֵי מופעיו: השינויים בעוצמה, במקצב ובאַפקט" (Simone 2007). הייתי רוצה להאמין שהכנסת האורחים שאני מציעה כמבקרת מזמנת חילופים דומים. תיאוריה של ספרות היא אחד מִממדיו של המֶשֶך שאני מבקשת להאריך בדבריי; אחד האמצעים להפנייתם של חילופי הדברים הלאה מן הרפרנציאליות התועלתנית של המילה המתארחת בהם. התיאוריה קוראת לי ולך לנקוט עמדה, משמע לנוע; לפשוט וללבוש צורה עם חליפותיהם של החילופים האינטלקטואליים.

התיאוריה אומרת לך, עקוב אחריי. אני הולכת אחריה, מוסרת את התהוותי בלשון שלעולם אינה רק שלי.3 ככה אני. זה הטקסט שלי. זאת היד שלי.

 

הוד השרון/ירושלים

29 באוגוסט — 4 בספטמבר 2004; 24 באפריל 2006