אוריינטליזם במבחן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אוריינטליזם במבחן
הוספה למועדפים

אוריינטליזם במבחן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

ספרו של אורי רוסט, "אוריינטליזם במבחן", מתמקד בתקופה מכרעת בהיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה (1922-1914). בתקופה זו קרסה האימפריה העות'מאנית, נוצרו ישויות מדיניות חדשות, נקבעו גבולות, עוצבה שיטת המנדטים והוענקה עצמאות למצרים שהייתה בשליטה בריטית זה מכבר. המדיניות הבריטית הייתה בעיקרה פרי יצירתם של "אנשי השטח", "האוריינטליסטים" או "הערביסטים" – כמו לורנס "איש ערב", מרק סייקס, רונלד סטורס, גרטרוד בל ואחרים. אלה, לצד מדינאים בכירים כמו וינסטון צ'רצ'יל ואלפרד מילנר, עשו שימוש תכוף בדימוי הערבי, כלומר במה שנחשב בעיניהם כמאפיינים ייחודיים ערביים, כחלק מתהליכי קבלת ההחלטות בסוגיות המזרח תיכוניות.
 
"אוריינטליזם במבחן" חודר לרובד התת-קרקעי של תהליך ההתרחשויות ההיסטוריות, תוך כדי כך שהוא בודק את התפיסות והדימויים הנמצאים ברקע ההחלטות המדיניות, כל זאת על בסיס חומר מגוון, בעיקרו ארכיוני. בתוך כך הוא עוסק במגוון של סוגיות: דימוים של ערביי המדבר מול דימוי המצרים "הלבנטינים"; דימוי הערבים-הפלסטינים; דרכי שליטה אפקטיביות במזרח בכלל ובערבים בפרט; חשיבות מראית העין ושמירת הכבוד בחברות "אוריינטליות", ועוד.
 
חלק לא מבוטל ממערכת הדימויים שרווחה אצל הבריטים בתקופה שבה עוסק הספר המשיך להשפיע גם בדורות הבאים, וחלקם אף חדרו לעולם המושגים שלנו. הקורא הישראלי יוכל לגלות, למשל, שאחד ההסברים הרווחים שניתנו בישראל לפרוץ האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה והתמשכותה – חוסר הנחישות הישראלית להשתמש בכוח רב לדיכויה מיד עם פריצתה – ניתן על ידי בריטים במצרים כבר ב-1919, לנוכח ההתקוממות המצרית שעמדה בסתירה לדימוי המצרי הנוח והכנוע.
 
ד"ר אורי רוסט מלמד בחטיבות למזרח תיכון וממשל ופוליטיקה, במחלקה ללימודים רב-תחומיים במכללת ספיר.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
לאחר מלחמת העולם הראשונה השתנה לחלוטין אופיו של המזרח התיכון: נעשתה חלוקה מחדש של נחלאות האימפריה העות'מאנית שעברה מן העולם; נקבעו גבולות שטחי המנדט והישויות הפוליטיות החדשות ועוצבו דפוסי שלטון חדשים. למרות ששלטונה נפרש עתה על פני שטחים נרחבים במזרח התיכון, נמנעה בריטניה מיישום שליטה מלאה וישירה בשטחים אלה, וניסתה לפייס, ככל שניתן, את הכוח העולה של הלאומיות הערבית והמצרית מבלי לפגוע בעצם ההגמוניה הבריטית.
 
פשרה מאולצת זו ("אימפריה בזול"), שביטוייה היו "הפתרון ההאשמי" בעיראק ובעבר הירדן, הצהרת העצמאות החד־צדדית (1922) במצרים והסדר המנדט בארץ ישראל, פעלה כה יפה עד שהשנים 1929-1921 זכו בפי היסטוריונים לכינוי "שנות הניהול הטוב" או שנות "השלום הבריטי" (Pax Britannica).
 
ספר זה עוסק בעיקרו במערכת הדימויים שנוצרה במפגש בריטים־ערבים ובריטים־מצרים. בנקודת זמן היסטורית זאת היה לבריטים דימוי שונה עבור ערבים ועבור מצרים. גם האופן שבו ראו הערבים את הבריטים מוזכר פה ושם, אבל זהו נושא הדורש התייחסות מחקרית נפרדת.
 
הסוגיה המחקרית העיקרית המוצגת כאן עוסקת בתרומתם של הדימויים לשיקולים המדיניים "הטהורים" והשפעתם על ממדים מסוימים בעיצוב המדיניות, בכפוף, כמובן, למגבלות שהטילו השיקולים המדיניים. מכיוון שהמגבלות והאילוצים המדיניים שהכתיבו את דפוסי השליטה הבריטית במזרח התיכון העצימו את חשיבותם של המומחים/המזרחנים, או כפי שכונו לעתים "הערביסטים" (אישים דוגמת לורנס "איש ערב", מרק סייקס, רונלד סטורס, גרטרוד בל ורבים אחרים), מילאו אלה תפקיד מוביל בגיבוש המדיניות, והם "גיבוריו" העיקריים של הספר הזה.
 
עם זאת, מוקדש מקום גם להיבטיו החברתיים והתרבותיים של הדימוי, שבהם הקשר שלו ליצירת המדיניות היה רופף יותר וקשה יותר להערכה, כמו דימוי הערבי בעיני החיילים הבריטים במזרח התיכון, בעיתונות הבריטית ובספרות הפופולרית.
 
ספרות המחקר המוקדשת לבחינת מדיניותה של בריטניה במזרח התיכון במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה היא אמנם נרחבת ביותר, אבל התייחסותם של המחקרים השייכים ברובם לתחום הידע של ההיסטוריה הדיפלומטית הקונבנציונלית לשאלה אשר אותה אני מציב במרכז — השפעת הדימוי על המדיניות — היא שולית ולעתים אינה קיימת כלל. ובהיותם חסרים את הרובד המנטלי בקביעת המדיניות, הם מחמיצים את אחד המרכיבים החשובים להבנתה.
 
עיון, אפילו שטחי, במסמכים הדיפלומטיים, ביומנים ובספרי הזיכרונות של התקופה, יש בו כדי להבהיר את הצורך במחקר שאינו עוסק רק בשיקולים פוליטיים, כלכליים, אסטרטגיים, צבאיים וכדומה, שכן החומר רווי התבטאויות המשקפות את דימוי הערבי ואת השימוש שנעשה בו בתהליך קבלת ההחלטות.
 
אמנם, סוגיות ה"אוריינטליזם" ודימוי הערבי בעיני המערב זכו לתשומת לב רבה בעשורים האחרונים, אולם מחקרים דוגמת אלה של אדוארד סעיד ושל רבים אחרים שבאו בעקבותיו, תרומתם העיקרית היא בתחום חקר האידיאולוגיות, ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית, ואף הפילוסופיה. הדיון בהיבטים הפילוסופיים והמוסריים של אופן ראיית המערב את המזרח קשור רק בעקיפין לספר זה, שכן מטרתי לבדוק כיצד פעלו הדימויים וראיית ה"אחר" במישור המעשי, ובכך להעשיר את ההבנה ההיסטורית מבלי לשפוט אותם ערכית.
 
בעוד שחוקרי ה"אוריינטליזם" מנסים בדרך כלל להסביר תפיסה כוללנית של "המערב" כלפי "האוריינט", ולאורך תקופת זמן ארוכה, ספר זה מתמקד בתקופה מסוימת ובקבוצת אנשים מסוימת ובודק את גישתם כלפי "המזרח" לא כמושג כללי אלא כלפי המציאות הממשית המורכבת כפי שהם נתקלו בה בפעולתם היום יומית. השימוש בדימוי הערבי קיבל אז אופי מעשי והיווה מרכיב בתהליך קבלת ההחלטות, כלומר הוא היה לא רק חלק מתפיסת עליונות בסיסית מערבית שהייתה תמיד ברקע.
 
הבדל בסיסי נוסף קשור לסוג המקורות. המחקר העוסק ב"אוריינטליזם" עושה שימוש נרחב במקורות ספרותיים ואמנותיים, ומעט מאד במקורות דיפלומטיים. כל עוד עוסקים בהיבט הפילוסופי והתרבותי של הסוגיה, הזדקקות לסוג זה של מקורות היא מובנת מאליה. אולם כאשר עוסקים בפעילותם של אנשי מעשה ("ערביסטים", מדינאים), השימוש במקורות ספרותיים אינו מספק.
 
שבעת עמודי החכמה, למשל, ספרו הידוע של לורנס "איש ערב" שנועד בעיקרו לצורך פרסום עצמי, ילמד אותנו פחות על תפיסתו את הערבים, השפעת תפיסה זו על פעולתו המעשית והשפעתו על אישים אחרים בעלי חשיבות בקבלת ההחלטות מאשר המכתבים, התזכירים וחוות הדעת שכתב לורנס לממונים עליו "בזמן אמת" בשנות פעילותו והמצויים בארכיונים הבריטיים. איש צבא או דיפלומט אמור להביע דעות בעלות משמעות מעשית, בעוד שסופר יכול להסתפק בהתרשמויות אבסטרקטיות וכוללניות.
 
סוגיה נוספת היא בעיית "האליטיזם" של המקורות: עד מלחמת העולם הראשונה היה דימוי הערבי, מלבד זה המצרי, דימוי שנוצר על ידי אליטה ייחודית (הסופרים־הנוסעים), ולכן שימוש במקורות אלה היה מספק. אולם בתקופת המלחמה התרחב המגע בין בריטים לערבים באופן משמעותי, ולכן שאלות על אודות דימוי הערבי בעיתונות הבריטית ודימוי הערבי בעיני החיילים הבריטים (שהביא לוולגריזציה שלו) הנן חיוניות על מנת שלא להגביל את שאלת דימוי הערבי לעמדתם של אישים בודדים.
 
התרשמויותיהם של החיילים ששירתו במזרח התיכון זכו לביטוי, כבר במהלך המלחמה, הן בעיתונות הבריטית והן בספרות המלחמה, ולסוג כזה של כתיבה הייתה השפעה בבריטניה לא פחות מאשר לספרי המסעות.
 
חלק לא מבוטל מהדימויים שרווחו אצל הבריטים בתקופה שבה עוסק הספר שרדו גם בדורות הבאים, וחלקם חדרו גם לעולם המושגים הישראלי. באופן הזה נהגו גם מנהיגים ישראליים, דוגמת דוד בן גוריון, להאשים את מעמד "האפנדים" הפלסטינים בהסתת המוני הפלאחים, שדווקא מפיקים תועלת מבואם של הציונים לארץ ישראל, ובכך חזרו על עמדות דומות שהביעו בריטים רבים במצרים וגם בארצות ערביות אחרות ביחס לחתרנות "האפנדים". מנהיגי התנועות הלאומיות באוריינט, אשר באו בדרך כלל ממעמד זה, הואשמו תכופות בשימוש בדמגוגיה "מזרחית" המהלכת קסם על אוכלוסיית האזור הבורה והנוטה להתפתות לנוכח תעמולה והפצת שמועות.
 
גם לתפיסה הבריטית בדבר "תרבות השקר" המאפיינת את הערבים, שיוחסה לעתים גם לאופייה של השפה הערבית המליצית והציורית, ניתן למצוא המשכיות בישראל, בייחוד בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים שבה הזלזול בתרבות וב"אופי הערבי" לא נשאר ברובד העממי בלבד. טיעונים כאלה הופיעו למשל כבר חודשים מעטים לאחר המלחמה, במאמרו של יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר ולימים איש אקדמיה נחשב, "משמעויות חברתיות לתבוסת הערבים".1 למסקנות דומות הגיעו גם אנשי אקדמיה בעלי שם שגויסו לבצע מחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים (כולל מבחני אינטליגנציה ואישיות) בקצינים ובחיילים מצרים שהוחזקו במחנה השבויים בעתלית.2
 
דימוי אחר ששרד שנים רבות עוסק בצורך להגיב במהירות ובתקיפות לכל גילוי של מרי מצד אוכלוסייה "אוריינטלית" (ראו בפרק על התקוממות המצרים ב-1919), מכיוון שתגובה לא מספיק מהירה או לא מספיק קשה נתפסת במזרח כחולשה המזמינה את התגברות המרי. הסברים כאלה ניתנו למכביר גם בישראל כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה, כמו גם במקרים נוספים.
 
אי־אפשר שלא להזכיר כמובן, לנוכח האירועים המסעירים המתחוללים במזרח התיכון החל מתחילת 2011, את הדימוי של המצרי (שלעתים הורחב ביחס ל"אוריינטליים" בכלל), אשר עוסק בכניעותו המובנית ואף "בצורך המולד שלו", בתפיסה הבריטית, להיות נשלט על ידי סמכות בעלת עוצמה, בין אם זרה ובין אם מקומית. גם דימוי זה ("מהפכה מצרית ניתן להטביע ביריקה" היה משפט מפורסם שייצג אותו) שרד שנים רבות והתנפץ רק לאחרונה, לנוכח ההתקוממות העממית שהפילה את משטרו של הנשיא מוּבארך.
 
 
מיהו ערבי? — דימוי הערבי והמצרי עד מלחמת העולם הראשונה
א. אוכלוסיית המזרח התיכון (ערבים־לבנטיניים־מצרים־אוריינטליים)
 
המונח "ערבי" שימש בתקופה הפרה־אסלאמית לתאר את תושבי חצי האי ערב והמדבר הסורי. לאחר ייסוד האסלאם והתפשטותו נוספה למונח משמעות נוספת: כל אלה שהתאסלמו ואימצו את הלשון הערבית; לעתים הספיק היותו של אדם דובר ערבית מלידה כדי שיוגדר כערבי. הגדרות שונות, הסותרות זו את זו, המשיכו לדור בכפיפה אחת, כאשר לעתים אותם אנשים משתמשים פעם בהגדרה אחת, ובהזדמנות אחרת בהגדרה שנייה. הבלבול וחוסר ההבחנה המדויקת אפיינו את דברי הערבים עצמם, וכמובן שגם את רשמי אנשי המערב.
 
אצל הבריטים הייתה נטייה, בעיקר אצל הסופרים־הנוסעים בתקופה הוויקטוריאנית, להעניק את התואר ערבי ל"ערבים הטהורים" מהמדבר (בעיקר מאזור נג'ד, אמצעו של חצי האי ערב), אם כי לעתים הורחב השימוש לגבי הערבים ככלל. גישה זו הושפעה בוודאי מתפיסה ערבית מקובלת ורבת שנים בדבר הזהות בין ערבים לבדווים. למשל, אבן ח'לדון, ההיסטוריון הגדול בן המאה ה-14, השתמש בשם "ערבים" רק עבור הבדווים או ערבים נוודים, שאותם הוא תיאר כעם פראי שתכונותיו נוגדות את הציביליזציה. גם בימינו נקראים לעתים הבדווים "ערבים" ("ערב") על ידי כותבים ערבים או על ידי אוכלוסייה ערבית לא בדווית.3
 
אצל הבריטים התווספה לכך גם הנהייה אחר ראשוניות וטוהר גזעי, שאותה סיפקו הנידחות של מרכז חצי האי ערב והמגע המועט של תושביה עם העולם שמסביבם. שרידי תפיסה רומנטית זו ניכרים גם בתקופה שבה עוסק הספר הזה, אם כי, כפי שנראה, המלחמה גרמה לפגיעה ניכרת בה.
 
לחוסר הבהירות הזאת נלווה סיבוך נוסף בדמות המושג "לבנטיני",4 שהיה בשימוש כבר במאה ה-16. המונח שימש הן לתיאור תושביו המקוריים של הלבנט (המונח התייחס למזרח בכללו, או, ובעיקר, לאזור המזרחי של הים התיכון) והן לתיאור אירופיים שהתיישבו בו. עד סוף המאה ה-19 השתמשו בו בדרך כלל כדי לציין תושב אירופי אשר חי במזרח. עם זאת, היו לו גם פירושים אחרים, למשל, אדם שדמו מעורב: יווני או ארמני עם צרפתי, איטלקי או אנגלי. במקרים מסוימים הורחב המושג לכל "אוריינטלי" שאינו מוסלמי.
 
קרומר, הקונסול הכללי הבריטי במצרים ושליטה בפועל בשנים 1907-1883, טען בספרו מצרים המודרנית שהגדרה מדויקת היא בלתי אפשרית מכיוון שיש אירופים החיים בלבנט שאינם לבנטיניים, ויש, בעיקר בני עמי דרום אירופה, שהטמיעו תכונות לבנטיניות. תפיסה זו נבעה בהכרח מראייה לא מחמיאה של העמים הללו: ספרדים, פורטוגלים ואיטלקים, שעבורם היה כינוי של זלזול באנגלית: Dago (מקור הכינוי בדרום־מערב ארצות הברית, והוא שיבוש של השם הספרדי הנפוץ דייגו).5
 
המושג "לבנטיני" שימש בשני ממדים, אשר לעתים נקשרו זה לזה על ידי המשתמשים בו.
 
1. הלבנטיניות כמצב מוסרי: במשך השנים הועמסו על המונח הגיאוגרפי קונוטציות ערכיות שליליות. על פי רוב נתפס הלבנטיני כאדם שאינו ישר בעסקיו, מלווה בריבית קצוצה, סוחר נוכל וכו'. המושג סימל מצב מוסרי ואינטלקטואלי פגום.
 
המזרח הקרוב, השבועון הבריטי החשוב ביותר לענייני האזור שהחל להופיע ב-1911, מספק דוגמה טובה לתחושת הבוז שהאנגלים רחשו למונח "לבנטיני", כמו גם לעובדה שאנגלים יכלו להיחשב כלבנטיניים אף הם. הספר זה קרה בסמירנה תואר במדור הספרותי של השבועון כמשקף תמונה של "קהילה אנגלית־לבנטינית טיפוסית".6 בגיליונות המאוחרים יותר הופיעו מכתבי מחאה נגד עצם השימוש בתואר "אנגלים לבנטיניים" ונגד האופן שבו הם תוארו. המוחים ציינו, למשל, שרבים מהם בוגרי בתי ספר פרטיים ואוניברסיטאות יוקרתיות, ואין להטיל דופי באנגליות שלהם.7
 
קצין אנגלי צעיר ששירת במצרים ובגליפולי במלחמת העולם הראשונה תיאר ב-1917 את קציני המשטרה בפורט־סעיד כ"קבוצה של קצינים, אנגלים, אירים, מלטזים, איטלקים, סורים ומצרים. כולם לבנטיניים אופייניים, כולם עצלנים, רובם מקבלי שוחד".8 לפורט סעיד יצא זה מכבר שם של עיר לבנטינית מושחתת, ותושביה הוצגו כאן כנגועים בתכונות לבנטיניות, מבלי להתחשב במוצאם האתני.
 
2. הלבנטיניות כחוסר טוהר אתני: לטענתו של המזרחן אלי כדורי, מאחורי המונח הסתתרה הנחה מערבית שהציביליזציה המזרחית אמנם ענייה יותר חומרית, אבל היא רוחנית יותר מזו המערבית, והחמדנות ותאוות הבצע של אירופה עוברות למזרח דרך הלבנטיניים הלא מוסלמים. הנחה נוספת הייתה שכל חברה או תרבות יכולה להתחלק ל"טהור" ול"בן כלאיים", כשהטהור הוא העדיף.9
 
ואכן, המונח "לבנטיני" החל לשמש גם לתיאור אוכלוסיות לא טהורות במזרח התיכון, כשהמושאים העיקריים לתיאורים כאלה היו תורכיה, מצרים וכמובן תושבי ארצות הלבנט: סוריה ולבנון (ולעתים גם הערבים הפלסטינים).
 
ההבחנה בין האלמנטים האירופיים והנוצריים באוכלוסייה לבין המוסלמים הערבים הלכה והתרופפה, ובמקומה באה ההבחנה בין "המצרים האמיתיים" ל"מצרים הלבנטיניים" (השוואה נפוצה הייתה בין הפלאחים ה"טהורים" לבין אוכלוסיית הערים הלבנטינית, בייחוד באלכסנדריה, אך גם בקהיר), או בין "הערבים האמיתיים" מהמדבר לבין "הערבים הלבנטיניים".
 
עם זאת, שתי ההבחנות המשיכו לשכון זו לצד זו ובשתיהן נעשה שימוש, דבר המלמד על המורכבות והחמקמקות של המונח "לבנטיני" שהלך ואיבד מחשיבותו במשך השנים, אולם שרידים ממנו ניתן למצוא גם בתקופות מאוחרות יותר. למשל, בספרו של גלאב, מפקדו לשעבר של "הלגיון הערבי" בירדן, שפורסם ב-1959, הוא עדיין התייחס לערבים הפלסטינים, הלבנונים והסורים, כאל "לבנטיניים".10
 
מעל לכול עמד המונח הכוללני "אוריינטלי". בבריטניה ובאירופה רווחו מושגים כמו: אישיות אוריינטלית, אווירה אוריינטלית, סיפור אוריינטלי, שלטון עריצות אוריינטלי, דרך ייצור אוריינטלית ועוד.11
 
דוגמה אופיינית ניתן למצוא אצל קרומר שהרבה בהכללות כאלה, וטען, למשל, שהדרך לשלוט באוריינטליים היא אותה דרך בכל המקומות.12 עם זאת, גם אצלו ניתן היה למצוא הבחנות ביחס לתכונות המייחדות לדעתו עמים אוריינטליים ספציפיים: למשל יכולת החיקוי של המצרי שלומד מהר לבצע דברים גם אם אינו מבין אותם לעומק, או מנגד ההערכה הטובה יותר שלו את הסורים ואת האליטה המצרית ממוצא תורכי.
 
בהתחשב במורכבות ובחוסר ההומוגניות של האוכלוסיות בארצות השונות של המזרח התיכון, בלתי אפשרי כמובן למצוא דימוי בריטי מגובש לגביהן. עם זאת, ניתן לאפיין חלוקה אחת בולטת — זו שבין דימוי המצרי לבין הדימוי של ערביי המדבר (אשר לעתים זוהה כדימוי הערבי בכלל כאשר שאר הערבים זוהו כלא ערבים).
 
ההבדל היסודי ביניהם היה שדימוי הערבי עד המלחמה היה ברובו המכריע דימוי ספרותי, וככזה מצומצם ומוגבל הרבה יותר, בעוד שדימוי המצרי היה מפורט וברור יותר, שכן הוא נוצר כתוצאה מהמפגש הרצוף בין הבריטים למצרים מאז שבריטניה כבשה את מצרים ב-1882.
 
ב. הדימוי של ערביי המדבר
 
דימוי הערבי בעיני הבריטים עד מלחמת העולם הראשונה היה, כאמור, בעיקרו דימוי ספרותי שנבע מכתיבתם של הסופרים־הנוסעים הוויקטוריאניים — הבולטים מבינהם היו בורטון, בלאנט, פלגרייב ודוטי — אשר בכתיבתם ניתן למצוא יחס של שניות כלפי הערבים. בעוד שחסידי גישת ה"אוריינטליזם" בנוסח אדוארד סעיד בחרו לצטט מכתביהם את ההתבטאויות המזלזלות בערבים והמחזקות את טיעוניהם בדבר היחס הכללי של המערב למזרח, בחרו אחרים, שייחסו להם "רומנטיזציה" של הערבים, להביא את אלה המחזקות את טענתם בדבר המשיכה המיוחדת של הבריטים לערביי המדבר.
 
אצל הסופרים־הנוסעים הוויקטוריאנים בלטה השאיפה למצוא בקרב הערבים במזרח התיכון את "דגם הערבי הטוב ביותר", ולכל אחד מהם הייתה לכך תשובה משלו ששיקפה את האופי האישי של מסעו.13 הם גם עסקו בהתמדה בשאלות של מיון אתני גזעי על פי צורה פיזית וקשרי דם, כל זאת כחלק מהעיסוק הבריטי הנרחב באתנולוגיה, באנתרופולוגיה ובדרוויניזם במחצית השנייה של המאה ה-19.
 
בורטון, למשל, נהג להרבות בסיווגים והעריץ את הטוהר הגזעי של הבדווים משבט הענזה ואזוד נג'ד, אשר הנם בעלי "סממני דם" האופייניים גם לחיות המדבר הערבי: הסוס, הגמל, כלב הציד והעז.14 בורטון הושפע מספרו של אוונס פריצ'ארד ההיסטוריה הטבעית של האדם (1843), שהיה בזמנו אחד מספרי היסוד בעלי ההשפעה באתנולוגיה, ובו תואר הגזע הערבי, בניגוד בולט למצרי, כבעל תכונות מרשימות, ובהסתמך על צורת הגולגולת אף עדיף אינטלקטואלית על האירופי.15
 
בדרך כלל, ערביי אזור נג'ד, הקשה לגישה, זכו לעדיפות בתיאורם מכיוון שבידודה של נג'ד מהעולם על ידי הרים ומדבר תרם לסברה שרק שם אפשר למצוא את "הערבי האמיתי" אשר מדבר ערבית טהורה, רוכב על הסוס הערבי הטהור, וטרם "התקלקל" במגע עם אוכלוסיות אחרות.16 מנגד, הערים מכה ואל־מדינה הוצגו לעתים קרובות כערים קוסמופוליטיות בעלות אוכלוסייה מעורבת שאיבדו את טוהרן הערבי.
 
כאשר אותר "הערבי האמיתי" הוא הוצג כעצמאי, נאמן ומכניס אורחים. שלוש התכונות האלה מצאו את דרכן גם אל הספרות הפופולרית כתכונות בדוויות טיפוסיות. לערבי האמיתי יוחסו תכונות של אצילות טבעית וג'נטלמניות, אשר עומדות בניגוד לתכונות של אוריינטליים אחרים (לבנטינים, מצרים, תורכים).
 
העבר הערבי שימש כעדות לפוטנציאל הטמון בהם, שכן הם היו בעבר עם שליט ו"גזע אימפריאלי", תרמו להתפתחות התרבותית והדתית של האנושות ביצירת דת האסלאם, ובכך היו שונים מעמים פראיים ואקזוטיים אחרים (כמו האינדיאנים למשל). גם העובדה שמשפחה מצאצאי הנביא — המשפחה ההאשמית — שרדה, הלהיבה את הדמיון, והיא בלטה בעיקר בספריו של בורקהארט השווייצרי שנחשב לאוטוריטה בבריטניה.17
 
החיפוש אחר "דגם הערבי הטוב" של הסופרים־הנוסעים יצר תפיסה ערטילאית בנוגע לקיומו, אולם מכיוון שרוב רובה של אוכלוסיית המזרח התיכון הוצגה כלא שייכת ואף כאנטי־תזה לו, אין להתפלא על כך שדמות הערבי האציל נעשה דמות פואטית ולא ממשית מתוך סיפורים בנוסח "אלף לילה ולילה", סיפורים רומנטיים לנשים וסיפורי גבורה לילדים. מספר מצומצם של סופרים, מקובלים ככל שיהיו, יכלו אמנם ליצור דימוי, אבל מוגבלותו הייתה ברורה — ספרות מסעות אינה תחליף למגע ישיר.
 
החיבור בין דימוי ספרותי לבין פעולה פוליטית, אשר אותו עושה, למשל, קתרין טידריק בקשירתה את "הפתרון ההאשמי" במורשת הספרותית של המזרחנים הבריטים שהיו מעורבים בו הוא פשטני מדי. לדוגמה, וילפריד בלאנט, הלוחם הידוע ביותר בבריטניה למען הלאומיות המצרית, היה אחד מאותם סופרים־נוסעים בעלי ההשפעה שהפיצו את הדעה שהמצרים, הסורים והעיראקים הם רק דוברי ערבית, אבל הם חסרים את האינסטינקט הפוליטי הטבוע בגזע הערבי הטהור. כלומר, פעולתו עמדה בסתירה לדימוי הספרותי שהוא היה בין יוצריו.
 
לעומת הסופרים־הנוסעים, היו מזרחני מלחמת העולם הראשונה בראש ובראשונה אנשי מעשה, גם אם קודם לכן היו מהם שתרמו בעצמם למורשת הספרותית הבריטית העוסקת במזרח. המגמה לאתר את "הערבי הטהור האמיתי" ולסווג אוכלוסיות שלמות במזרח התיכון כלא ערבים, שרדה במידה מסוימת גם לאחר המלחמה, אולם בשלב הזה התעניינו הבריטים בשאלת האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון על כל גווניה, וההבחנות החשובות יותר היו באשר לשוני שקיים בין אוכלוסיות ערביות שונות — לא בין "ערבי אמיתי" לכל השאר.
 
חשיבותם של חצי האי ערב ותושביו הייתה קטנה יחסית בהשוואה לארצות שבהן הייתה אוכלוסיה "לא טהורה" על פי המסורת הספרותית. מכאן שהזיהוי הספרותי היה עתה במידה רבה לא רלבנטי לשאלת דימוי הערבי, שלמעשה היה בתקופה זו דימוי בהתגבשות — גם בגלל התרחבות המגע בין הבריטים לערבים, וגם בעקבות האלמנטים הפוליטיים שנוספו לו.
 
אלמנטים פוליטיים אלה היו בגדר תופעה חדשה. מאז השתלטותם על הודו, החלו הבריטים לראות בשולי חצי האי ערב ובמפרץ הפרסי אזור חשוב בדרך אליה. כבר ב-1798 נחתמו הסכמי ידידות עם הסולטנים של מסקט ועומאן, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 נחתמו הסכמים שונים עם סולטנים ושייח'ים בעומאן, במסקט, בבחריין, בקטאר ובכווית, ששיקפו את העובדה שבריטניה פרשה את חסותה על האזור. אולם לפעילות זו, אשר בה עסקו אנשי המשרד לענייני הודו, לא ניתן הד ציבורי נרחב בשל נידחות המקום (שזוהה בעיקר עם בעיית שודדי הים), ולכן לא ניתן לדבר על יצירת דימוי משמעותי כתוצאה ממנה.
 
האישיות המרכזית בפעילות זו, בתחילת המאה ה-20, הייתה פרסי קוקס, שהיה הנציג הבריטי הבכיר במפרץ הפרסי מאז 1904. קוקס זכה להערכה רבה בקרב עמיתיו וגם בקרב הערבים עמם בא במגע, אולם צניעותו מנעה ממנו להיזכר בנשימה אחת עם אישים כמו קרומר וקורזון, כדוגמה למצוינות שלטונית אימפריאלית, ובכך לתרום להחדרת המפרץ הפרסי ותושביו לתודעה הבריטית.
 
דבר דומה ניתן לומר ביחס למודעות הבריטית לשאלת הלאומיות הערבית המודרנית, אשר ניצניה החלו להתגלות בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, בסוריה, בלבנון ובעיראק. ההתארגנות הפוליטית שביטאה את ההתעוררות הלאומית נעשתה במסגרת חוגים ומועדונים, התחזקה בעיקר לאחר מהפכת "התורכים הצעירים" של 1908, ושיאה היה ב-1913 עם כינוס "קונגרס" ערבי־לאומי בפריס.
 
יחסן של האגודות הלאומיות הערביות לבריטניה היה בעיקרו חיובי. הדבר בלט בעיקר בסוריה, שם הגיע האמון שרחשו הסורים להגינות השלטון הבריטי לידי כך שבסוף 1912 החלה תנועה נרחבת למדי למען סיפוח סוריה למצרים והעמדתה תחת הממשל האנגלו־מצרי.
 
המהגרים הסורים, בחלקם פעילים למען לאומיות ערבית שנרדפו בסוריה ומצאו מקלט במצרים, תמכו ברעיון זה ואף תכננו להיפגש עם קיצ'נר, הקונסול הכללי הבריטי במצרים, כדי לבקש ממנו הכרזת משטר חסות (פרוטקטוראט) בריטי על סוריה. הרעיון של סיפוח סוריה למצרים מצא לו תומכים רבים בקרב מוסלמים בביירות ובדמשק, אשר בני ארצם בקהיר היו שולחים להם מכתבים ובהם תיארו את החיים הנוחים תחת השלטון הבריטי הסובלני.18
 
אולם הפעילות הלאומית הערבית הזאת, שממדיה היו אחרי הכול די מצומצמים, לא זכתה להתעניינות בבריטניה, למרות הנטיות הפרו־בריטיות של חלק מפעיליה. המדיניות הבריטית המסורתית דגלה בשמירת שלמותה של האימפריה העות'מאנית, והצנעת הפעילות הלאומית הערבית הייתה אינטרס בריטי.
 
נוסף לכך, לא הייתה בבריטניה דמות מקבילה לדמותו של בלאנט בהקשר המצרי, שתפעל בהתלהבות יוצאת דופן למען נושא הרחוק מהתודעה הציבורית, ותעשה לפרסומו. דימוי הערבי ערב מלחמת העולם הראשונה היה אם כן לא מגובש, בעל היקף מוגבל וצר, לא פוליטי במהותו. תקופת המלחמה והשנים שאחריה היו תקופת עיצובו של הדימוי והעברתו למישור הפוליטי. בניגוד חד לכך עמד דימוי המצרי, אשר בתקופה זו כבר היה בעל מאפיינים ברורים.
 
ג. דימוי המצרי
 
1. מיהו מצרי
 
ההגדרה "המצרים" שימשה לרוב כשם תואר כולל לתושבי הארץ. האליטה התורכו־מצרית ו"הלבנטיניים" הוצגו לעתים כמצרים ולעתים צוין הייחוד שלהם. חלקים שונים של האוכלוסייה, כמו היוונים, האיטלקים והיהודים, צוינו לעתים במפורש ככאלה, ולעתים נכללו במסגרת הרחבה והמעורפלת של הלבנטיניים.
 
התמונה מורכבת אף יותר, שכן בני האליטה המצרית השתמשו לעתים ב"ערבי" כביטוי של בוז כלפי המעמדות הנמוכים. בקרב האוכלוסייה העירונית והכפרית היה דימוי שלילי של הבדווים ("אלבדו") שנתפסו כבורים, פרימיטיביים וברוטליים המאיימים על התרבות החקלאית המיושבת (דימוי שנבע מהמפגש של המצרים עם הערבים הנודדים, שוכני המדבריות הגובלים בעמק הנילוס). הייתה נטייה מצרית כמעט בלתי מודעת ליצור זיהוי בין הערבים הנודדים במדבר לבין "ערבים" בכלל. זיהוי שהביא בשנות ה-30 של המאה ה-20 את האינטלקטואלים המצרים להשתמש במילה "ערבים" כדי לתאר "בדווים לא מתורבתים".19
 
אצל הבריטים לא הייתה כמובן התייחסות ערכית זהה למושג "ערבי". היו במצרים בריטים רבים שדווקא התגאו ביכולתם להבחין בין מצרי לבין "ערבי אמיתי", העולה עליו,20 אבל השימוש המצרי במושג תרם לערפול סביבו. הימצאותם של ערבים־סורים במצרים הקשתה עוד יותר על האפשרות להגדיר במדויק את המושגים.
 
במונח "ערבי" נעשה אם כן שימוש סותר. בתוך מצרים השתמשו בו לעתים כדי לתאר חלקים נחותים של האוכלוסייה, בעוד שבממד האתני המזרח־תיכוני הכללי הייתה תפיסה בריטית ערטילאית בדבר עליונותם של ערביי המדבר.
 
חוסר בהירות זה בא לידי ביטוי ביחס הבריטי אל הפלאחים המצרים, שכן שרר בלבול רב לגבי מוצאם והקשר שלהם לעם הערבי. המחשבה המקובלת הייתה שהם בבסיסם בעלי דם ערבי, אבל חוסר החיבה כלפיהם הביא להנחה שעל כך מעיבה השפעה מצרית מזיקה ומצטברת. אדוארד ויליאם ליין, האוטוריטה הוויקטוריאנית לענייני מצרים, טען שמוצאם קשור אמנם יותר לבדווים מאשר למצרים העתיקים, אבל הם ירשו מהבדווים דווקא את התכונות הגרועות שלהם.
 
עם זאת, כבר לפני אמצע המאה ה-19 הוצגו הפלאחים כעדיפים מבחינה גזעית על המצרי העירוני שדמו מעורב והוא נחשף להשפעות זרות. הייתה כאן מעין גרסה של "הפרא האציל", שמותנה בעקבות מצבם העלוב והנכנע של הפלאחים, הרחוקים מדמות הפרא הנע בחופשיות ובביטחון בארצו.
 
לכך התווסף מרכיב פוליטי: מאמצע המאה ה-19, אינטרסים פוליטיים בריטיים הביאו לכך שמצרים של מחמד עלי, שבריטניה ראתה ביציאתו כנגד האימפריה העות'מאנית סכנה, הוצגה בבריטניה כמשטר עריץ העושק את הפלאחים. שימוש דומה בדאגה כביכול לפלאחים כהצדקה למדיניות המונעת מאינטרסים אחרים, התרחש על רקע התנגדותה של בריטניה לזיכיון שניתן לצרפתים לחפור את תעלת סואץ, וטענתה בדבר "הנזקים החברתיים" שהדבר יגרום לפלאחים שיועסקו בעבודות כפייה.21
 
לאחר הכיבוש הבריטי הפכה "השמירה על הפלאח מפני הנצלנים" לאבן יסוד באידיאולוגיה האימפריאליסטית הבריטית במצרים, ולנימוק מרכזי להמשך הכיבוש "הזמני". היה אפוא אינטרס בריטי להציג את הפלאחים באנשים טובי מזג, מנוצלים וזקוקים להגנה. לשם כך הם תוארו, לעתים קרובות, כילדים מגודלים, מפגרים בהתפתחותם האינטלקטואלית, הזקוקים להשגחה והדרכה מתמדת.
 
קרומר, נאמן לשיטתו, "פתר" את בעיית ההגדרה ל"מיהו מצרי" בהגדירו אותם כאוריינטליים ותו לא, והוא חש זיקה חיובית רק לאליטה העות'מאנית במצרים, ששמרה, לפי השקפתו, על שרידי התנהגות של גזע אימפריאלי. למרות שהתנועה הלאומית המצרית הייתה הראשונה במזרח התיכון והקדימה את זו התורכית והערבית, כתב קרומר לקיצ'נר ב-1912 שאין אומה מצרית ולא תהיה כזו, לפחות לא בזמן חייהם של בני האדם החיים עתה, מכיוןן שהמצרים הם הצטברות מקרית של אלמנטים מגוונים ובני תערובת, ורק תהליך ארוך ואיטי יכול לגרום להתגבשותם כאומה.22
 
אולם קודם לכן, בדוח השנתי של 1906, הסביר קרומר שהלאומיות היא רעיון זר במצרים מכיוון שהמצרים היו עם נשלט בדורות הקודמים. כלומר, כאן ההסבר התבסס על רקע היסטורי ולא גזעי. חוסר עקיבות זה אינו צריך להפתיע, שכן באותו דוח התוודה קרומר — האוטוריטה הראשית בבריטניה לענייני מצרים — שהוא נואש מלעמוד על דעתם של האוריינטליים הבלתי יציבים, הוא חושב שאין אדם מערבי המסוגל לכך, ודעתו שלו אינה טובה יותר משל אחרים.23
 
למרות כל הנאמר לעיל בדבר האי־בהירות והסתירות הפנימיות שבתפיסה הבריטית את המצרים, נוצר בבריטניה דימוי מצרי מובהק. דבר המלמד על כך שתיתכן היווצרותו של דימוי לאומי מבלי שהשאלה הבסיסית: מהי הגדרתו של אותו לאום ומי משתייך אליו תזכה לתשובה ברורה.
 
2. שאלת האופי המצרי
 
ליצירת תדמית ספרותית של ערביי המדבר כפי שנוצרה על ידי הסופרים־הנוסעים הייתה מקבילה מצרית בדמותו של ליין. ספרו An Account of the Manners and Custumes of the Modern Egyptians (שנכתב במצרים בשנים 1835-1833 ויצא לאור ב-1836) זכה לפופולריות עצומה: המהדורה הראשונה אזלה בתוך שבועיים, והספר יצא במהדורות רבות. הספר צוטט שוב ושוב על ידי הדורות שאחריו, כך שהמזרחן סטנלי ליין־פול (קרוב משפחתו) כתב, בהקדמה לספר נוסף של ליין שיצא לאור ב-1896, ששני דורות של נוסעים אנגלים למצרים רק אישרו את ממצאיו.24
 
ליין היה בנו של כומר שלמד ערבית באופן פרטי, חי כמה שנים במצרים, עסק גם בתרגום מערבית (אלף לילה ולילה), ועיקר התעניינותו הייתה בנושאים אנתרופולוגיים כמו דת, אמונות תפלות, חיי משפחה, היגיינה, חגיגות עממיות, טקסים וכיוצא באלה.
 
פרק מספרו הוקדש בלעדית ל"אופי המצרי".25 על פי ליין, תכונותיהם החיוביות של המצרים הן: עליזות, הומור, פיקחות, תפיסה מהירה, כושר זיכרון חזק, גאווה דתית, הכנסת אורחים, נטייה מושרשת לעזרה לעניים ויחס של כבוד להורים ולזקנים. תכונותיהם השליליות: אכזריות כלפי חיות, עצלנות (המוסברת גם על רקע האקלים החם), עקשנות וסרבנות, מיניות מופרזת, ואי־אמירת אמת (המצרים משתמשים בביטוי "מילתו של האנגלי" כדי להעיד על עצמם שהפעם אינם משקרים). ליין פתח את המסורת הבריטית של עיסוק נרחב בשאלת "האופי המצרי", שהפך בולט בעיקר לאחר הכיבוש הבריטי ב-1882.
 
יוצרי דימוי המצרי היו, מעתה, פקידים בעלי מעמד בכיר במצרים בתוקף תפקידם. ככאלה, על פי "מיטב" המסורת הבריטית, הם לא היו צריכים להיות בעלי ידע מוקדם בשפה ובתרבות המקומית. בנסיבות כאלה יכול היה קרומר עצמו להיחשב בבריטניה כבר הסמכא הגדול ביותר בענייני מצרים, על אף שלא ידע ערבית, לא היו לו כלל ידידים מצרים, ואת המידע שלו עליהם הוא שאב ממפגשים רשמיים או מחוות דעת של אחרים.
 
אי־ידיעת ערבית לא רק שלא נחשבה לחיסרון, אלא לעתים אף למעלה. היועץ למשרד החינוך במצרים, שהיה למעשה האחראי הראשי על תחום החינוך (התואר "יועץ" שניתן לפקידים בריטים בכירים במשרדים ממשלתיים, בא לכסות על הסמכות העליונה שניתנה להם), הסקוטי דאנלופ, אמר פעם לפרופ' בראון מקיימברידג', שנחשב בזמנו למזרחן האקדמי החשוב בבריטניה, שהוא לא יקבל את בוגרי האוניברסיטה שעברו בחינות בערבית כמורים במצרים, מכיוון שישנה סכנה שהלימודים החדירו לראשי הסטודנטים "רעיונות רומנטיים על הילידים".26
 
בהקשר זה, מן הראוי לדון בקצרה בשאלת החינוך האימפריאלי הבריטי בכללו. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות, לא היה בבריטניה מכון לימודי מיוחד לאנשי מִנהל קולוניאליים. הן בתי הספר הפרטיים והן האוניברסיטאות, שבוגריהם היוו חלק ניכר מהפקידות האימפריאלית, לא ראו את תפקידם בהנחלת ידע ספציפי שאמור לעזור לבוגריהם להתמודד עם בעיות אימפריאליות.
 
ההכשרה הטובה ביותר נחשבה זו המעצבת את אופיו של הג'נטלמן האנגלי, ומכאן שחוסר המומחיות לא נחשב לחיסרון אלא אף ליתרון. הדגש היה על יצירת "דמות מופת" מוסרית של שליט, ובבסיס הגישה הזו עמדה התפיסה שאמנות השלטון נלמדת בדרך שאי־אפשר להגדירה במדויק, של אוסמוזה. לאמנות זו אין עקרונות מלבד אלה המוכרים לכול בתור תכונות החינוך הראוי: יושר, מסירות לתפקיד, התנהגות ג'נטלמנית ושימוש נכון באינטואיציה ובשכל ישר. לימודים קלאסיים ולימודי היסטוריה נתפסו כמכינים את האדם ללימוד כל נושא, ולכן אין טעם בלימודים פרקטיים דוגמת לימוד לשונות, כלכלה וכו' (הושם כמובן גם דגש על כישורים אתלטיים).27
 
התפיסה הזאת הייתה חשובה במיוחד במצרים, מכיוון שבעיני בריטים רבים, וקרומר בראשם, הייתה, כאמור, בעייתם של המצרים "בעיית אופי" (קרומר הקדיש חמישה פרקים מספרו מצרים המודרנית לדיון באופי המצרי), או, על פי הגדרתו של אלפרד מילנר (שהיה אחראי על ענייניה הפיננסיים של מצרים בין השנים 1892-1889), היעדרו של אופי, אשר הפך את השפעת ההשכלה המערבית במצרים למסוכנת במיוחד28 (בשל סכנת הלבנטיניזציה).
 
מכאן נבעה גם החשיבות הרבה שיוחסה לבחירה נכונה של הפקידים הבריטים המשרתים שם.29 בנוסף לכך, על פי קרומר בעיית האופי של המצרים ניכרה יותר מכול באופן תפקודם של הפקידים המצרים המשרתים כאנשי מנהל במנגנון השלטוני הבריטי: הם חוששים לקבל אחריות אישית, חסרי תקיפות, אינטליגנציה והתחשבות באחרים ונוטים לקיצוניות.30 משום כך, קרומר הציע לשלוח נערים מצרים לאנגליה, כשהמטרה אינה רכישת ידע, אותו הם יכולים לקבל מספרים, אלא "לרכוש את אורח החיים המוסרי הבריא הקיים בקרב נערי בית ספר אנגליים".31 תפיסה זו תחזור ותישנה לאורך השנים שיבואו, ורוב ההצעות בנושאי החינוך במצרים יעסקו בראש ובראשונה בדרך שבה ניתן לשנות ולתקן את "האופי המצרי" כבר בילדות.
 
עם זאת, קרומר לא האמין בחינוך בסיסי הנעשה במצרים עצמה, והוא הואשם, ובצדק, בכישלון בתחום החינוך. במכתב לקיצ'נר הוא אף יצא נגד הרעיון להרחיב את החינוך היסודי, אשר יוצר "נוער בלתי מרוצה בנוסח הבאבו" (Babu היה שם כבוד הינדי המייחס לנושאו ג'נטלמניות, וגם כינוי לפקידים הודים כותבי אנגלית, אבל בפי הבריטים הוא הפך לביטוי של זלזול כלפי הודים בעלי השכלה אנגלית שטחית).32
 
קרומר חשש מפני יצירת מצרים משכילים למחצה, אשר עקב השכלתם אינם רוצים עוד לעבוד בחקלאות ובתעשייה, אבל אינם בעלי השכלה מספקת לכל עיסוק אחר.33 לפי תפיסתו, המצרי אינו יכול לחדש, ליצור ולתרום לתרבות, אבל יש לו יכולת חיקוי טובה והוא רוצה שילמדו אותו.34 יעילות ויושרה הם הגורמים החשובים ביותר לעיצוב אופיו של המצרי, ורק כמה דורות של שלטון יציב יביאו להתקדמות, איטית אמנם, בכיוון הרצוי.
 
הבריטים המגויסים לשירות במצרים צריכים להיות בעלי אופי מיוחד, ואין חשיבות לידע מוקדם ולמקצועיות בתחומים מסוימים. מובן שהיהירות במחשבה שצעיר בריטי שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה יכול להיות ממונה על פקידים מצרים, לעתים בעלי ניסיון רב, הרגיזה מצרים רבים.35
 
מהצד הבריטי הייתה נטייה להסביר התפרצויות אנטי־בריטיות בהתדרדרות בטיבם של הפקידים המגיעים לשרת במצרים, תוך כדי השוואתם לרעה מול דור הפקידים שקדם להם. הסברים כאלה ניתנו גם לגבי העומד בראש המנהל הבריטי, ולדעת משקיפים רבים היה הבדל ניכר בין קרומר, שהציב לטעמם מודל אידיאלי של שליט במדינה אוריינטלית, לבין מחליפו אלדון גורסט.
 
השקפה מקובלת הייתה שקרומר הבין את החשיבות של טקסים ופאר אצל האוריינטליים, בעוד שגורסט לא הצליח ליצור תדמית של עוצמה ויוקרה, ולא הקדיש תשומת לב מספקת להופעה חיצונית.36 היה אף מי שציטט פתגם מצרי שנאמר על גורסט: "גורסט הו מן אל מיה"37 — כלומר גורסט כמוהו כמים, חסר צבע ואינו מפגין עוצמה. גורסט עצמו כתב שהדבר הראשון שעל אנגלי המצטרף לשירות במצרים ללמוד הוא להוביל את המצרים מבלי שהדבר יורגש כלפי חוץ. עליו לפעול מאחור, ועל פעולותיו להישאר חבויות.38 זו הייתה פילוסופיית שלטון שונה לחלוטין מזו של קרומר, שהתבססה על הפגנה מוחצנת של שליטה. ההבדל בין שתי התפיסות האלה יבוא לידי ביטוי גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בוויכוח על עתידה הפוליטי של מצרים היו שהשתמשו בתפיסה אחת או בשנייה כדי להצדיק את הפתרון המועדף עליהם.
 
כאמור, כבר באמצע המאה ה-19 עסקו בריטים, וגם צרפתים, בשאלת "האופי המצרי".39 הכיבוש הבריטי נתן לעיסוק זה תאוצה וגוון מיוחדים, אבל מעבר להגדרת הבעיה של המצרים כ"בעיית אופי" כללית, נוצר עתה גם דימוי מצרי מפורט ובעל אפיונים ברורים.
 
 
3. עיקרי הדימוי
 
בניגוד לנידחות של חצי האי ערב, מצרים הייתה ארץ מוכרת שבאה במגע רחב יותר עם המערב. לעתים, ריחוק בין עמים מביא דווקא להשבחת הדימוי, בעוד שהיכרות קרובה, בעיקר כאשר קיימים פערים תרבותיים גדולים, פוגעת בו.
 
זמן לא רב לאחר הכיבוש הבריטי את מצרים, כבר ניתן היה להבחין בקווי דימוי המצרי, שחפפו בחלקם את תיאוריו של ליין אבל היו שונים בנושאים ובהדגשים מסוימים, כאשר החשובים שבהם היו: ההתייחסות להשפעה האירופית הגוברת על המצרים ואופיים, והתווספות הממד הפוליטי. לעתים עסקו ההגדרות וההכללות ב"אוריינטליים" ככלל, ולעתים עסקו במצרים בפרט. אולם מכיוון שגם ההכללות בדבר האוריינטליים ניתנו לרוב בקונטקסט המצרי, הביא הדבר להתגבשותו של דימוי מצרי ברור, גם אם חלקו הורחב לאוכלוסיות אוריינטליות אחרות.
 
האופי המצרי הנוח והכניעות המצרית. המצרים, בעיקר השכבות הנמוכות שהיוו את רוב האוכלוסייה, הוצגו כאנשים שלווים, בעלי אופי נוח וחוש הומור. "עליזים, חברותיים ושבעי רצון בקלות", כהגדרתו של מילנר.40 בחברה המצרית יש חמלה בסיסית. אין מנגנון של צדקה מאורגנת כמו בבריטניה, אבל למרות העוני הרב, אנשים אינם גוועים מרעב שכן תמיד יימצא מי שיאכיל אותם (עם זאת, בריטים רבים הביעו זעזוע מהיחס הבוטה של המצרים מהמעמדות העליונים כלפי הפלאחים, וכן מהיחס של המצרים לחיות מחמד ובהמות).
 
השכבות העניות הן הנוחות והכנועות מכולן. לעתים קרובות הפלאחים הושוו לילדים, אשר רק שלטון גרוע יכול לגרום להם להתמרד. היו גם גילויי התפעלות מהתכונות הפיזיות של הפלאח ומיכולת העבודה והסיבולת שלו, אשר "יצא לה שם בעולם כולו".41 התפעלות זו לוותה לרוב בביקורת על חוסר היוזמה והאינטליגנציה שלו.
 
התיאור החיובי של הפלאחים בלט בעיקר בזמנים של משבר פוליטי, או אז הייתה נטייה בריטית לתאר את תושבי הערים, בעיקר את "האפנדים", כדמגוגים ומסיתים המנסים לחבל בתכונותיו הטובות הבסיסיות של הפלאח. ככלל, השלטון הבריטי במצרים התנהל בשקט ובבטחה מ-1882 ועד ההתקוממות של 1919 (מלבד תקרית חמורה אחת ב-1906), והצלחת השליטה על אוכלוסייה גדולה, כמעט ללא שימוש באמצעי כפייה, תרמה לכך שהבריטים לא נאלצו לחשוב מחדש על תפיסתם הבסיסית את המצרים כעם כנוע וקל לשליטה.
 
הפגיעות המצרית וחשיבות המנהגים וההתנהגות המנומסת. המצרים נתפשו כעם הרגיש בצורה קיצונית לכבוד ולהתנהגות מנומסת. נושא זה חזר ועלה בספרות הנרחבת שנכתבה על מצרים, וגם במסמכים הדיפלומטיים. לא פעם הוסברו משברים ביחסים בין מצרים לבריטים בהתנהגות בלתי רגישה מצד הבריטים. הייתה נטייה להאשים את "דור הפקידים החדש" בחוסר רגישות לפגיעות המצרית, בניגוד לדור של קרומר שהוצג בדרך כלל כמופת בתחום זה. לעתים הוצגה הנימוסיות המצרית דווקא כמייצגת תכונה מצרית "אופיינית" אחרת — חנופה.
 
חנופה. על פי התפיסה הבריטית המקובלת, חלק מדרך החיים המצרית היא להעניק חנופה לגבוהים ממך חברתית, ולקבלה מהנמוכים ממך. קרומר טען שרק בקרב המעמדות הנמוכים והבינוניים ניתן למצוא אדיבות טהורה, בעוד שאצל המעמדות הגבוהים יותר ואצל בעלי המשרות הדבר נובע מאינטרס להתחנף לממונים.42
 
בריטים רבים שמו לב לעובדה שמצרים בעלי מעמד נוהגים להעסיק צבא קטן של שליחים, שמתבטלים רוב הזמן, רק למען עשיית הרושם שבדבר. הסופרת האנגלייה אן פרמנטל הסבירה שתפיסה כזו נובעת מאי־הבנה של צורת החשיבה האוריינטלית, שכן אוריינטלי זקוק בראש ובראשונה לממונה ('שייח'), גם אם מדובר בכנופיית גנבים קטנה, ול"שייח'" זה מתייחסים כולם בכבוד, אפילו המשטרה. אנגלי אשר בא למזרח וחושב שהוא יכול להיות הדובר של עצמו אינו מבין באיזו פלצות מסתכלים עליו המקומיים.43 אלא שבדרך כלל הבריטים, שקיבלו כמובן מאליו התנהגות בעלת קודים חברתיים נוקשים בארצם, לא היו פתוחים דיים על מנת להעריך קודים חברתיים שונים משלהם.
 
מצרים כארץ השחיתות. בעשור האחרון של המאה ה-19 גדל מאוד מספרם של בתי הקפה, הברים ואולמות המשחק וההימורים בקהיר והגיע ליותר משבעת אלפים.44 דוברים פרו־מצריים כמו בלאנט תלו את האשמה בחדירה האירופית למצרים, אבל בבריטניה נתפסה והוצגה מצרים כארץ מושחתת מוסרית ומינית. זנות, חשיש, אלכוהול, בתי קפה, ברים ובתי משחק נתפשו כמאפייני העיר המצרית (בעיקר קהיר, אלכסנדריה ופורט סעיד).
 
מצרים גם נודעה כארץ הבקשיש והנפוטיזם: דרך הקידום המקובלת במצרים היא באמצעות קרוב משפחה הנמצא בעמדה פקידותית המאפשרת לו לדאוג לבני משפחתו. הופיעו תיאורים חוזרים ונשנים של היחסים בין מצרי בעל דרגה לבין הכפוף לו, כמו תיאורו של מילנר: במצרים, אם אדם נתון למרותו של אדם אחר, אין שום סיבה, לדעת המצרים, שהוא לא יעשה עבורו הכול, כולל צחצוח נעליו.45 השחיתות הוצגה בעיקר בהקשר של הפקידים המצרים במשרדי הממשלה, והיא התקשרה למעמד "האפנדים" אשר עתיד להוביל את המאבק הלאומי המצרי.
 
עצלות וחוסר יעילות. תכונות אלה נתפסו באנגליה כמאפיינות את רוב העמים הלא אירופיים (ולעתים גם עמים דרום־אירופיים), גם מכיוון שיעילות נחשבה בעיני האנגלים תכונה המאפיינת אותם עצמם, ובעיני עמים אחרים כתכונה אנגלית.46 במצרים זכה הדבר להדגשה מיוחדת, ועצלות כרונית וחוסר יעילות כתכונה מצרית בולטת היו מרכיב מרכזי בדימוי המצרי. ההסבר הבריטי לתופעה זו קשור לדימויה של מצרים כארץ מושחתת: הטבק, החשיש, הקפה ולעתים גם העיסוק במין פוגעים ביעילות המצרים, כשלכך נוסף כמובן החום המעיק.47
 
אמירת שקר כתכונה מצרית. התפיסה שלאוריינטלי בכלל ולמצרי בפרט יש יחס אחר לאמירת דבר שקר ניכרה אצל בריטים רבים, והם נהגו למתוח ביקורת חריפה על "השקרנות האוריינטלית" ו"השקרנות המצרית". הסבר סלחני כלשהו ניתן למצוא בדבריו של הסופר הבריטי, דאגלס סלאדן, אשר לפיו עבור המצרים השקר הוא חלק מאמנות השכנוע ולכן אין לו משמעות מוסרית. "כאשר אני מגלה את השקר שבדבריהם אני נותן להם לדעת זאת, מכיוון שהדבר מוסיף להערכתם את האינטליגנציה שלי. הם יודעים מהי דעתי על שקר, אבל הדבר אינו גורם להם למבוכה, ואני מרשה להם להישאר ידידיי".48
 
בהקשר זה ראוי לדון בשאלת השפה הערבית והקשר שלה להשקפה המערבית על מידת "השקרנות" המצרית־ערבית. לטענת ברברה ג'והנסטון, אשר מחקרה עסק באי־הבנות על רקע תרבותי בין אנשי המערב לערבים, התפיסה המערבית של השפה היא תפיסה אינסטרומנטלית, ומטרתה להעביר את הרעיון העיקרי בדרך לוגית, בעוד שהתפיסה הערבית היא אסתטית: שפה היא עניין של יופי, ושכנוע הוא תהליך אסתטי — אם אדם יוכל לראות את היופי של הרעיון, הוא יעריך אותו ויאמין בו.49
 
חוקר אחר הגדיר את התרבות המצרית כ"תרבות של קונטקסט גבוה", אשר בה היחסים הבין־אישיים הם אינטנסיביים ואינטימיים, והאתוס הקולקטיבי מעניק חשיבות רבה לכבוד ולבושה. הדוברים מעדיפים שלא להשמיע הצהרות ברורות ומפורשות אלא להביע את רעיונותיהם על ידי רמיזה. לא מקובל להביע סירוב מפורש (כמו המילה הפשוטה "לא"), והסירוב מובלע בתוך שיחת חולין, חוסר בהירות וביטויי נימוס ציוריים. בעיני אנשי המערב בעלי ה"תרבות של קונטקסט נמוך", הדבר נתפס כחשוד וכחסר יושר.50
 
מרכזיות המילה וצורת השיח בשפה הערבית היו נושא מרכזי בהשקפות המערביות על הערבים ובתפיסת הערבים את עצמם, עד שבמאה ה-19 קמו הרפורמטורים של ה"נהצ'ה" (הרנסנס) הערבית וקראו לשינוי בשפה הערבית שיביא ליתר דיוק, לפשטות וליותר מידע בפחות מילים. השימוש שעשו המצרים במילים נרדפות, בחזרות ובהדגשות, נתפס על ידי הבריטים כהגזמות, הצהרות ריקות מתוכן (מילים ללא מעשים, או במקום מעשים), ולפעמים כשקר, שכן הגבול בין הגזמה לשקר הוא לעתים קרובות דק.
 
המצרים כבעלי טמפרמנט לטיני. דימוי ה"אחר" מבוסס לרוב על מודל של הדימוי האידיאלי שהוא הדימוי העצמי. עבור הבריטים ששירתו באימפריה, ושזכו ברובם המכריע לחינוך המקדש תכונות של איפוק וריסון עצמי, כל "דמיון חם" וסערת רוחות היו פסולים. לכן, אחת התכונות המצריות שהפריעו להם במיוחד הייתה דרך הביטוי המצרית שתוארה כנלהבת, קולנית, צרחנית, לא מכובדת ולא ג'נטלמנית.
 
לכאורה הדבר עמד בסתירה ל"דימוי המנומס" של המצרי, אולם המצרי נתפס כמעריך התנהגות מכובדת ומנומסת כאשר מדובר במפגש בין־אישי, בעוד שהקולניות המצרית קושרה לרוב עם התקבצותם של מצרים רבים ביחד, בייחוד ב"רחוב המצרי" על בתי הקפה, הצפיפות וההתקהלויות שבו. השיח ברחוב יכול היה להיות בוטה ומלא גידופים, אבל היחס המצרי כלפי תופעה זו היה סלחני באופן פרדוקסלי, כלומר הם ראו בו אירוע תיאטרלי שבו המילים אינן נלקחות ברצינות רבה, בניגוד לחשיבות העצומה שיוחסה למילים פוגעות במפגש בין־אישי אינטימי יותר.51
 
הקולניות המצרית התקשרה עם הצגתם של המצרים כבעלי טמפרמנט לטיני. קרומר הצביע על משיכתם של המצרים בפרט והאוריינטליים בכלל לצרפתים; תיאורים רבים הציגו אותם כידידותיים ורעשניים, ולכן הם מעדיפים את הצרפתים על פני הבריטים (מלבד הפלאחים השקטים).
 
בניגוד לכך, בולטים התיאורים המחמיאים של הסופרים־הנוסעים לצורת ההתבטאות של ערביי המדבר: ראש השבט כמעט לוחש, וכולם רוכנים לשמוע את דברו ביראת כבוד. השקט המשתרר באוהל מלמד על הכבוד שרוכשים למנהיג, והוא אינו צריך להרים את קולו כדי להפגין מנהיגות. בראייה הבריטית זו הדרך הנכונה והאצילית להפגנת סמכות.
 
הפתיות (credulity) המצרית. המצרי הוא תמים, נטול ספקות ונוטה לקבל כאמת את השמועות האבסורדיות ביותר שלעיתונות המצרית תפקיד חשוב בהפצתן. קרומר הגדיר את האוכלוסייה העירונית כנתונה למצבי רוח משתנים: מאמרים מסיתים בעיתונות יכולים לעורר התפרצות, בעוד שמאמרים מתונים יכולים לשככה.52 מחליפו, גורסט, כתב בדוח השנתי של 1908 שההמונים בורים מכדי להעריך את האבסורדיות והשקר של גידופי העיתונות המוקראים להם, בעוד שהנוער המצרי הוא צרכן מושבע של סוג ספרותי כזה. אנשי המעמד הבינוני נזהרים מאוד, שכן התקפה אישית בעיתונות יכולה להפוך את חייהם החברתיים לבלתי נסבלים.53
 
בהקשר זה ראוי לעסוק ביתר הרחבה בעיתונות המצרית ובתדמיתה, סוגיה הקשורה לבעיית "המשכילים למחצה" המשמשים כחומר נוח לתעמולה, גיוס והסתה שהעסיקה את הבריטים גם בחלקים אחרים של האימפריה.
 
מצרים הייתה כבר במאה ה-19 המרכז הספרותי הגדול ביותר במזרח התיכון. אחת התופעות שהפתיעו את הבריטים היה מספרם הרב של העיתונים שהופיעו שם, והם נהגו לציין בתדהמה שמספר העיתונים המופיע בקהיר גדול ממספרם של אלה המופיעים בלונדון. עקב מחסור בנתונים, קשה להעריך את מספר הקוראים. הערכה אחת גורסת שבסוף המאה ה-19 היה מספרם קרוב למאה אלף; ניתן להניח שהכותרות העיקריות הגיעו לידיעתם של כחצי מיליון, לנוכח הנוהג להקריאן ולהסבירן במקומות ציבוריים כמו בתי קפה.54
 
בעיתונות הזאת בלט חלקם של העיתונאים הסורים, חלוצי העיתונות הערבית, שהיגרו למצרים עקב מגבלות שהוטלו עליהם על ידי השלטון העות'מאני בסוריה ובלבנון; הם תרמו באופן משמעותי לחיים התרבותיים והאינטלקטואליים במצרים.
 
בימים כתיקונם, כאשר המצב במצרים היה רגוע, נהגו הבריטים, ובכללם אפילו קרומר,55 לציין את עדיפותם האינטלקטואלית של הסורים על המצרים, כשתרומתם לעיתונות ולספרות משמשת הוכחה לכך. אולם כאשר שררה מתיחות במצרים והעיתונות המקומית תמכה בלאומיים המצרים, זכו הסורים לכינויי גנאי כסכסכנים מטבעם ודמגוגים.
 
העיתונות המצרית נהנתה מחופש כמעט מוחלט, וציטוטים מהעיתונות האנטי־בריטית שימשו כ"הוכחה" לקיצוניות והפתיות המצרית, כמו ידיעות שפורסמו בעיתון מצרי אשר לפיהן הבריטים נוהגים להחדיר חיידקים של אבעבועות למזונם של תושבי הקולוניות שבשליטתם.56 פריחת העיתונות נתפסה, לעתים, כהוכחה לחיבת המצרים לרכילות ולפוליטיקה אשר באה על חשבון עמקות אינטלקטואלית. תומס ראסל, אשר עמד בראש המשטרה במצרים, ציין שמצרים מהמעמד הגבוה יכולים לקרוא כמה עיתונים ביום, אבל מעולם לא פתחו ספר.57
 
דימוי המצרי יכול היה להופיע בצורה מעודנת ונרמזת, לעתים תוך כדי שימוש בהומור, וגם בצורה גסה ומוקצנת. ספרו של דאגלס סלאדן מצרים והאנגלים (1908) הוא אולי הדוגמה הקיצונית והוולגרית ביותר להצגת הדימוי השלילי של המצרי, ויש בה כדי להעיד על ממדי השתרשות הדימוי. סלאדן, סופר פורה גם בנושאים אחרים, כתב את ספרו כדי לעורר את דעת הקהל הבריטית לסכנה שבוויתורים ללאומיות המצרית. הוא טען שזהו הספר הראשון המביא את דעתה של הקהילה הבריטית במצרים, ושהוא נעזר באנשיה ותודרך על ידיהם רבות.58
 
הספר הכיל פרקים של אנקדוטות שנועדו להדגים את רמתו האינטלקטואלית הירודה של המצרי ואת אי־יכולתו לקבל אחריות. ההתקפה על האופי המצרי היא חסרת מעצורים ואינה פוסחת על הילדים המצרים, המתוארים כבעלי "פחדנות מוסרית", "שקרנים", "גנבים" ו"נחשים". הם אינם נלחמים כלל אלא יורקים אחד על השני, ואפילו כשהם משחקים כדורגל, ההנאה העיקרית שלהם היא לרמות את השופט. המצרי המבוגר הוא שקרן, נוכל ורוצח פוליטי. הוא אינו ספורטאי ברוחו ואינו יכול להעריך את התכונות של הג'נטלמן האנגלי. כשם שהתלמיד מרמה בלימודיו, כך המבוגר מרמה בעסקיו.59
 
סלאדן הקדיש מקום נרחב גם להתקפה על המצרים הצעירים העומדים בראש המאבק הלאומי, תיאר בבוז את צורת לבושם, אופן דיבורם וישיבתם בבתי קפה, ואף העניק לכך גוון של פריצות מינית כאשר רמז למחשבות המתועבות העוברות בראשם של הלאומנים בשעה שהם צופים בנשים אירופיות.60 האנגלים במצרים, בייחוד אנשי הצבא, מתוארים כג'נטלמנים מושלמים שהמצרים מתלוננים על ריחוקם ויהירותם, אבל בה בעת מנסים לחקות אותם בכול. האנגלי, אשר עוסק בספורט כל היום, רוקד בערב ולעתים כמעט שאינו ישן, זוכה להערצה בקרב המצרים העצלים.61
 
 
 
ד. ממדים שונים בדימוי המצרי
 
1. דימוי המצרי בסיפורת הבריטית
 
השטף הספרותי הבריטי על מצרים החל רק בתחילת המאה ה-20 (אינני מכליל בז'אנר זה את ספרי המסעות של הסופרים־הנוסעים). שתי מלחמות העולם הביאו, כל אחת בזמנה, לגל פרסומים חדש.62 ספרות פופולרית זו, ברובה סיפורי הרפתקאות, הציגה בדרך כלל את המצרים כדמויות מפוקפקות מבחינה מוסרית, שוחרי מועדונים ומסיבות, המנהלים רומנים עם נשים אירופאיות ולעתים אף חוטפים אותן. המאורעות יכלו להתרחש ברחובות קהיר, בספינה על הנילוס וגם בבריטניה (בעיקר סביב דמותם של סטודנטים מצרים הלומדים שם).
 
רוב הבריטים החיים במצרים כתבו את יצירותיהם בשליש הראשון של המאה ה-20, כשמוטיב מרכזי אצלם היה הקלילות והעליזות של הנפש המצרית. החיים הקשים של המצרי, אשר חי מזה דורות תחת שלטון מדכא, היו גם הם נושא פופולרי.63 הדמות הבולטת בשטח הספרות היפה שנכתבה על המזרח התיכון הייתה זו של מרמדוק פיקט'הל, אשר הקריירה הספרותית שלו החלה ב-1904 בספרו סעיד הדייג שתורגם לכמה שפות, יצא ב-14 מהדורות, ומזרחנים ידועי שם שיבחו אותו. הספר אף חולק לפקידים בריטים במצרים כמדריך ללימוד מנהגי הארץ.
 
פיקט'הל היה אמנם סנגורו של המזרח בספרות הבריטית, אולם גם יצירותיו מעידות על נחיתות דימויו של המצרי. עבורו, "האוריינטלי האמיתי" היה בן "העמים השליטים": התורכים, הצ'רקסים והאלבנים, אשר מאז ימי הביניים שימשו כאנשי צבא ושלטון בעולם האסלאמי, בעוד שהמצרים והערבים הם נחותים יותר בהתפתחותם.
 
לפיקט'הל אף היה "מבחן היגיון" שעל פיו הגיע למסקנה ש"העמים השליטים" במזרח הם בעלי "היגיון אירופי", בעוד המצרים והסורים נעדרים תכונה זו (השאלה שהציב הייתה: "יש שני ברווזים לפני ברווז, שני ברווזים אחרי ברווז, וברווז אחד באמצע. כמה ברווזים ישנם בסך הכול?". לטענתו, האירופים, התורכים, הצ'רקסים והאלבנים היו עונים: חמישה ברווזים. המצרים והסורים: שבעה ברווזים).64 תמיכתו בתורכים נבעה גם מאמונתו שרק שלטון עריץ כשלהם מתאים לשליטה במצרים ובערבים — "גזעים שהתדרדרו, הדורשים יחס כשל ילד סורר". גם קרומר התאים, לפי תפיסתו, לשלוט במצרים שכן הם "מעריצים גבר".65
 
סוג ספרותי נוסף שנוצר בעקבות השלטון הבריטי במצרים היה ספרות הומוריסטית למחצה. סגנון זה אפשר לבריטים ששהו במזרח לכתוב על תופעות ו"תכונות מזרחיות" בדרך הומוריסטית, שלא נעדרה ממנה מידה של חיבה פטרונית לנשואי כתיבתם, ובדרך זו גם לזכות בקהל קוראים שנהנה מן ההומור.
 
דוגמה לכך הוא ספרו של הלורד ססיל — The Leisure of Egyptian Official — שראה אור ב-1921 וכלל הומורסקות שנכתבו על ידו במהלך השנים הרבות שבהן שירת במצרים. סיפור אופייני מתוכו עסק במצרי שנכנס לשירות הממשלתי בגיל שמונה עשרה, עלה בסולם הדרגות ונהיה לשופט "שהוריד את מנגנון עשיית הצדק לתעריף פשוט של תשלום קנסות ששולמו לו ישירות". מאוחר יותר התמנה לשר לענייני האומנויות והמלאכה שעשה הכול על מנת לקיים את משפחתו הענפה: "באופן אישי הייתה לי חיבה חשאית כלפיו, שכן הייתה לו הדרך הגסה והעליזה של האיכר, אשר יש להעדיפה על פני הסגנון השמנוני דוגמת הנחש של המצרי העירוני".66 בחירת השם של גיבור הסיפור הייתה סטריאוטיפית גם כן: מחמד פאשא אחמד. שימוש בשמות אחמד, מחמד, מחמוד (מהשמות הנפוצים ביותר בחברה המוסלמית) בצירופים שונים ביניהם היה אופייני לתיאור ערבים, והתואר פאשא העניק את הגוון המצרי לשם.
 
 
 
2. הקהילה הבריטית במצרים וחלקה ביצירת הדימוי
 
עד הכיבוש הגיעו בריטים למצרים בעיקר כתיירים. המפגש שלהם עם האוכלוסייה כלל בעיקר עמידה על המקח עם הסוחרים, מורי הדרך ובעלי הגמלים שליד הפירמידות. סיטואציה זו תרמה לחיזוק דימויה של מצרים כ"ארץ הבקשיש". מצרים נכנסה לתודעה כארץ שבה האוכלוסייה המקומית היא אמנם בלתי מזיקה, אבל טורדנית בניסיונותיה להפיק תועלת מנוכחותם של הזרים.67 היו גם משלחות של ארכיאולוגים שהמפגש שלהם עם האוכלוסייה המקומית לא התנהל דווקא על מי מנוחות, שכן המצרים היו חשדנים כלפי התעניינות הזרים בעתיקות, אשר אותה לא תמיד יכלו להבין. לעתים ציינו הבריטים שהמצרים חושדים שיש במקום החפירה אוצר נסתר שהזרים באו לקחתו.68
 
גם לאחר הכיבוש, הבריטים במצרים באו במגע בעיקר עם אלה שהם נזקקו לשירותיהם: מתורגמנים, נהגי מוניות, מלצרים, סוחרים, וכן עם אלה שאיתם היו להם קשרי עבודה, בעיקר פקידי ממשלה, בעוד שמגעם עם החלק העיקרי של האוכלוסייה — הפלאחים — היה מזערי.
 
הקהילה הבריטית הייתה מסוגרת ומתנשאת; היא בילתה את שעות הפנאי במועדונים ובמגרשי ספורט שיועדו לה בלבד. צורת חיים זו רק חיזקה תפיסה סטריאוטיפית של "פאשות שמנים", "פועלים עצלנים", "סוחרים ערמומיים" ו"פלאחים מושפלים"69 (המצרים הכפריים שפגשו הבריטים היו לרוב אלה שבאו לעיר הגדולה למטרות מסחר או עבודה. ניתוקם ממקומם הטבעי בכפר הפך אותם, לעתים קרובות, לחסרי אונים).
 
הקהילה הבריטית במצרים, מכיוון שחייתה בינה לבין עצמה, ומכיוון שרובה ראתה את נוכחותה במצרים כזמנית, לא פיתחה תפיסה ייחודית של המצרים שניתן להבדילה בבירור מהדימוי שנוצר על ידי בריטים אחרים. מכיוון שאנשי הקהילה היו עלולים להפסיד באופן אישי משינויים פוליטיים מפליגים, כאשר התעורר חשש כזה, הייתה להם נטייה לצייר את המצרים באופן שלילי יותר מאשר בנסיבות אחרות.
 
אבל אם נשווה את הבריטים במצרים להוויה קולוניאלית אחרת — של הצרפתים באלג'יריה למשל — ניווכח לדעת שהשוני הוא עצום. מחקרים שנעשו על הקהילה הצרפתית באלג'יריה, כמו זה של עמנואל סיון, מראים, למשל, השתרשות של ביטויים לשוניים גסים שנועדו להביע זלזול והשפלה כלפי האוכלוסייה המקומית. הערבים כונו בין השאר: "עכברושים", "בולי עץ", "שחורים", "ראשי מלונים", "ממזרים", "כיסנים מטוגנים", והיו ביטויים כגון "עבודה ערבית", "טלפון ערבי", "בצורה ערבית" (פעולה שנעשתה בצורה פרימיטיבית, פראית או לא אסתטית) וכדומה. כינויים אלה זכו ללגיטימציה, והם הופיעו לא רק בשפה המדוברת ובספרות העממית, אלא גם בעיתונים של הצרפתים באלג'יריה ובנאומים.70
 
גם לבריטים במצרים היו כינויים לתושבים המקומיים, אבל הם נעדרו את מידת הגסות שהייתה במקבילה הצרפתית (המצרי כונה לרוב Gypo"" או "Gyppy"", ולעתים רחוקות גם Nigger). ככלל, הקהילה הבריטית במצרים הייתה מתונה בהרבה ביחסה למקומיים, בהשוואה לצרפתים באלג'יריה. ניתן לעמוד על כך הן בספרות שנכתבה על ידי אנשי הקהילה והן בקריאת העיתונות שלה, דוגמת ה-Egyptian Gazette וה-Egyptian Mail אשר לא נהגו אומנם להחמיא למצרים, אבל לא בלטו בהבעת דעות חריפות או וולגריות כלפיהם. העיתונים נכתבו באופן סולידי ורציני, ואפילו בשעת מתיחות הם ציטטו מהעיתונות הערבית המצרית.
 
חלק גדול מהידיעות והמאמרים הוקדש לנעשה בבריטניה, ובכך המחישו את מקום העניין האמיתי של הקוראים. סלאדן אף תקף בספרו את העיתונות הזו, על כך שאינה עוסקת מספיק בסכנה של הלאומיות המצרית, ומעדיפה לעסוק במרוצי סוסים ובקריקט.71
 
ישנן כמה סיבות להבדל הניכר הזה בין מצרים לאלג'יריה. בראש ובראשונה יש לזכור שהבריטים במצרים באו ממוצא חברתי גבוה יחסית, בשונה מהצרפתים באלג'יריה, שמספרם היה רב מהם עשרות מונים, והיו בהם פשוטי עם. לכן ניתן לדבר על מנטליות עממית של הצרפתים באלג'יריה, אבל לא ניתן לעשות זאת במצרים, אליה הגיעו הבריטים בתוקף תפקידם הזמני, שלא על מנת לחיות שם את חייהם. הסיטואציה באלג'יריה הייתה קולוניאלית טהורה — צרפתים רבים קבעו שם את ביתם, הם לא ראו בשהייתם מעשה זמני.
 
מעל לכל זה, עמדה התפיסה הקולוניאלית הבריטית הבסיסית, שגרסה כיבוד מנהגים מקומיים וניסיון להימנע ככל האפשר מפגיעה בערכים וברגשות של המקומיים, בעוד שהקולוניאליזם הצרפתי דגל ב"צירפות" האליטות והנחלת השפה והתרבות הצרפתית, תוך כדי התעלמות מהתרבויות המקומיות ואף זלזול בהן.
 
 
 
3. מצרים בבריטניה
 
סטודנטים מצרים בבריטניה. המגע בין בריטים למצרים לא הוגבל למצרים בלבד. מצרים עשירים היו מבקרים בבריטניה ואף שולחים את בניהם לשם על מנת לרכוש השכלה באוניברסיטאות הטובות. הסטודנטים המצרים נשלחו בחלקם על ידי הממשלה המצרית, כשלסעד זע'לול, לימים מנהיג הלאומיות המצרית, היה, בשמשו כשר החינוך, חלק חשוב בהגדלת מספר היוצאים. אלה שנשלחו על ידי הממשלה למדו בעיקר במנצ'סטר, גלזגו ובריסטול. המצרים העשירים, לעומת זאת, העדיפו לשלוח את בניהם לאוקספורד וקיימברידג' היוקרתיות, וכן ללונדון.
 
קרומר, לאחר שסיים את תפקידו במצרים, התעניין בגורלם של הסטודנטים המצרים, ומכיוון שחש שאין מי שדואג להם, התערב על מנת למנות איש קשר עבורם באוקספורד. ממכתבים שהגיעו לקרומר, עולה תמונה עגומה בנוגע להתנהגותם ודימוים. אנשי אוניברסיטה מסרו לו שמכל הסטודנטים האוריינטליים הבאים לבריטניה, המצרים הם הקשים ביותר לשליטה והגרועים ביותר מבחינה מוסרית.72 ממכתב אחד אף עולה שהיו מחשבות באוקספורד להגביל את מספרם "ובכך להגביל את הפגעים שהם גורמים".73 קרומר חשב שהסטודנטים המצרים חוזרים בדרך כלל למצרים כאנטי־בריטים, ואחת הסיבות לכך היא הקשרים המפוקפקים שהם קושרים בבריטניה עם חלקים בלתי ראויים בחברה.74
 
אנו רואים כאן גישה בריטית נפוצה: כאשר בריטים במצרים נמשכו לחלק האפל של רובע הזונות בקהיר, הוצג הדבר כנפילתם ברשת של החברה המצרית המושחתת. כאשר מצרים בבריטניה נהגו באופן דומה, הדבר הוצג בעיקר כהוכחה לפגמים באופיים, מבלי להתעמק בחוליי החברה הבריטית.
 
מכתב פומבי מסטודנט מצרי שפורסם ב-Egypt — ירחון בריטי פרו־מצרי — מעיד על מודעותם של המצרים לתדמיתם הנמוכה. הכותב הסביר שסטודנטים מצרים רבים הגיעו לבריטניה מכיוון שנכשלו בלימודיהם במצרים, ומתוך מחשבה שהלימודים שם קלים יותר. אין עליהם השגחה, הם מבזבזים את זמנם ואת כספם ומוציאים שם רע גם לסטודנטים המצרים הרציניים.75
 
לא כל הסטודנטים המצרים חזרו לארצם עם רגשי מרירות, ובספרי זיכרונותיהם מוצאים גם כאלה שנישבו בקסמי התרבות הבריטית.76 היחס אליהם בבריטניה היה, על פי עדותם, לרוב ידידותי וסובלני. נקודת השבר עבור אנשים אלה הייתה, בדרך כלל, המפגש המחודש עם הבריטים במצרים, שהיו עתה בעלי תפקיד רשמי, ולפתע התייחסו אליהם בביטול ובזלזול. לעתים היו אלה חבריהם לספסל הלימודים שיצאו עם סיומם לשירות באימפריה והתעלמו בקרירות מחבריהם לשעבר (תופעה דומה התקיימה בקנה מידה גדול גם בהודו).
 
אדוארד עטיה, נוצרי סורי שהעריץ בתחילה את האנגלים ואת התרבות האנגלית — הפרק מתוך ספר זיכרונותיו המתאר את בואו לבריטניה נקרא בשם "מכה" — ושעבר תהליך התפכחות דומה, ציטט סיפור נפוץ במצרים על מצרי בן המעמד העליון שלמד באוקספורד ועשה לעצמו ידידים רבים שבילו על חשבונו בהיותו עשיר מהם. כשחזר למצרים הלך לפגוש את אחד מידידיו שהפך לפקיד ממשלתי, ושם נשאל בקרירות "האם ניתן לעשות משהו עבורו". על פי עטיה, האוריינטליים (כהגדרתו) תומכי בריטניה פיתחו תיאוריה על מנת להסביר את הניגוד: הבריטים עושים זאת בתוקף תפקידם, שכן במצרים עליהם להקרין ריחוק ועוצמה כדי להשיג מטרות פוליטיות. רק בביתם ובארצם הם, ניתן לעמוד על אופיים האמיתי.77
 
הלובי הפרו־מצרי בבריטניה. עניינה של מצרים הועלה בבריטניה בהתמדה על ידי וילפרד בלאנט, דיפלומט לשעבר, סופר־נוסע במזרח התיכון, שתמך בלאומיות המצרית מתוך גישה עקרונית כללית (בלאנט תמך גם בלאומיות ההודית והאירית). מעמדו וקשריו החברתיים אפשרו לו גישה לבכירי המדינאים הבריטים לאורך עשרות שנים, ולמרות דעותיו יוצאות הדופן הוא שמר על קשרים טובים עם רבים מהם, בהם וינסטון צ'רצ'יל.
 
ב-1911 החל בלאנט, בצוותא עם קבוצה של רדיקלים, להוציא לאור את הירחון Egypt. מטרת הירחון, כהגדרתו, הייתה לספק לחברי הפרלמנט והממשלה עובדות מהימנות על המזרח הקרוב ובייחוד על מצרים, ולעודד הענקת עצמאות למצרים מוקדם ככל האפשר. הירחון חושף את תחושותיהם של חברי "הלובי" הפרו־אוריינטלי הזעיר באנגליה, והוא מלמד על תחושת הבידוד שלהם ומודעותם לחולשתם. למרות שמו, לא עסק הירחון בשאלת מצרים בלבד אלא לימד סנגוריה על המזרח כולו, הערבים ודת האסלאם, תוך כדי תקיפת המערב ואורח החיים הנהוג בו.
 
הירחון לא נרתע מעיסוק בשאלות קשות כמו דעות קדומות אנגליות על רקע של צבע וגזע.78 במאמר אחד נדונה הצדקנות של קרומר, שניסה לארגן באנגליה פעולה ציבורית כנגד התאכזרות לחיות במצרים, כל זאת בשעה שהמצרים ביסודם אכזריים פחות מהאנגלים, שנהגו בעבר לתלות כלבים וחתולים "כשעשועים של יום ראשון אחרי הצהריים". היחס הגרוע כיום כלפי חיות במצרים נובע מהבהילות והמהירות שכפה המערב על המצרים, אשר נאלצים לנצל את סוסיהם עד תום כדי לספק את מעבידיהם.79 גם העובדה שקהיר הפכה לעיר מושחתת, מלאה בבתי זונות ענקיים, מחלות מין, שוד ורצח היא תוצאת חדירתה של התרבות האירופית למצרים.80
 
מאמר אחר תקף את "הרעיון הפנטסטי" שהופיע בספרו של מזרחן ידוע בשעתו, פרופ' מרגוליות', מוחמדניזם, אשר בו תיאר את האסלאם כדת שמאפיינת ארצות חמות בלבד, כלומר שקיים קשר סיבתי בין טמפרטורה גבוהה לאמונה בדת האסלאם. לעומתו הובאו ציטוטים מהתבטאויותיו של פרופ' בראון שהחזיק בדעות פרו־אוריינטליות דומות לאלה של בלאנט.81 האסלאם הוצג כדת הומניסטית ובעלת צדק חברתי, מול אירופה המעמדית אשר עוסקת בצבירת רכוש על ידי מעטים ובעבדות מאורגנת של כל השאר.82
 
חברי הלובי כינסו אספות ופרסמו גילויי דעת, אולם ביטאונם הזהיר מפני "האילוזיה המוחמדנית" לפיה יש להם משקל נחשב בדעת הקהל הבריטית.83 ואכן, התחושה שמתקבלת מקריאת הירחון היא של קבוצה זעירה, אקסצנטרית ומבודדת, שלא הסתפקה במתיחת ביקורת אנטי־אימפריאליסטית (כאן יכולה הייתה למצוא בעלות ברית בקרב קבוצות וקהלים אחרים) אלא העמידה את המזרח כאלטרנטיבה ערכית עדיפה על פני המערב, דבר שהוציא אותה מכלל הדעה המקובלת, גם בקרב רדיקלים אנטי־אימפריאליסטים.
 
הצלחתו היחסית של הירחון הייתה לכן רק במצרים (אלא שלאחר כשנה אסר קיצ'נר את הפצתו שם, בטענה שהוא מפר את הסדר הציבורי) ובהודו. בלאנט זכה להבעות תודה מהודים ומצרים שקראו אותו, ומאמרים מתוכו אף תורגמו לעיתונות ההודית.84
 
בלאנט, יותר מכל אדם אחר, היה מזוהה עם המאבק של המזרח בכלל ושל מצרים בפרט לעצמאות. ב-1920, בהיותו בן שמונים, ביקש ממנו סעד זע'לול, מנהיג הלאומיות המצרית, לעמוד בראש הסניף האנגלי של ארגון למען עצמאות למצרים, שכן כל המצרים רואים בו "את אביהם".85 אישים שונים שהיו קשורים לסוגיות המזרח התכתבו עמו, ביקרו אותו והעבירו לו אינפורמציה גם בערוב ימיו (לורנס ביקר אותו ב-1920 וסיפר לו על עלילותיו המלחמתיות), אולם לכל הקשרים החברתיים הענפים של בלאנט לא היו תוצאות פוליטיות. אלה שהסכימו עמו היו חסרי השפעה פוליטית, בעוד שידידיו בעלי ההשפעה הפוליטית היו רחוקים מעמדותיו יוצאות הדופן.
 
מצרים בעיתונות הבריטית. המקור הטוב ביותר לבדיקת דימוי המצרי והערבי בעיתונות הבריטית הוא השבועון The Near East שהחל לראות אור ב-1911 והפך לבמה החשובה ביותר לענייני האזור. היה בו מדור ספרותי, ידיעות מכתבי השבועון בקהיר ובמקומות אחרים, מאמרי מערכת, ידיעות על כינוסים בנושאי המזרח, ידיעות מסחריות ואף מדור הומוריסטי. כמו כן היה בו מדור שהביא מאמרים העוסקים במזרח מהעיתונות הבריטית בכללה, והתבסס על סריקה של עשרות עיתונים. אישים שהמזרח היה תחום עיסוקם נהגו להתבטא מעל דפי השבועון ואף שמרו קטעים מתוכו באוספיהם הפרטיים. גם העיתונות הערבית עקבה אחריו ונהגה לפרסם מאמרים וידיעות מתורגמים מתוכו.
 
עד מלחמת העולם הראשונה הנושא הבולט בשבועון היה באופן טבעי הנושא המצרי, גם מכיוון שתושביו האחרים של המזרח הערבי כמעט ולא נראו בבריטניה (השבועון ציין עם בואו של בן שייח' ערבי כסטודנט לקיימברידג' שזהו "הבדווי האמיתי הראשון" שילמד באוניברסיטה אנגלית, ו"מעניין יהיה לראות כיצד יחליף את החופש של המדבר בהגבלות שדורשים הלימודים").86
 
דימוי המצרי המשתקף מהעיתון הוא זה המוכר והלא מחמיא שהתגבש זה מכבר. מאמר אחד עסק בהרחבה בסוגיית הסטודנטים המצרים ותלה את האשמה בהוריהם המעניקים לבניהם כסף רב על מנת "שחוסיין יוכל להסתובב כל היום בחברת לורדים". הסטודנטים המצרים, אשר בארצם מפרידה בינם לבין הבריטים חומה בלתי עבירה, מוצאים את עצמם עם כיסים תפוחים המאפשרים להם תענוגות לא מוכרים וקהל ידידים בעלי שמות מצלצלים יפה.
 
לחירות הפתאומית הזו, שמתלווה לה תחושה של חשיבות עצמית, יש השפעה חמורה על אופיים של המצרים, וכשהם חוזרים לארצם הם נעשים חסרי שביעות רצון ותככנים, מאבדים את הקשר עם דתם ואינם מביאים שום תועלת לארצם. מוטב היה, מסכם העיתון, שלא היו נשלחים כלל סטודנטים מצרים "ללמוד" (המירכאות במקור) באנגליה ובאירופה בכלל.87
 
 
 
4. האלמנט הפוליטי והשפעתו על הדימוי
 
היווצרות של דימוי לאומי מוכתבת במידה רבה על ידי הסיטואציה שבה מצויים יוצרי הדימוי ומושאי הדימוי — ממרכיבים כמו חלוקת הכוח ביניהם והמידה שבה האינטרסים שלהם עולים בקנה אחד או מתנגשים זה בזה. לכן ניתן למצוא נטייה בריטית ברורה להחמרה בדימוי המצרי כאשר מושאי הדימוי פעלו בניגוד לאינטרס הבריטי, או אז הייתה קיימת נטייה להציגם כתככנים, פנאטים או מושחתים.
 
יחד עם זאת אין בכוונתי לטעון שנסיבות פוליטיות בלבד עומדות בבסיס דימויים שיש לעמים על עמים אחרים. בעיקרו של דבר התנהל השלטון הבריטי במצרים בבטחה ובשלווה (כאמור מ-1882 ועד לפרוץ ההתקוממות האנטי־בריטית ב-1919), והבריטים הבחינו בתכונות מצריות טיפוסיות (לדעתם) גם במנותק מאלמנט הקונפליקט.
 
תכונות כאלו יוחסו לעתים למצרים גם על ידי בני עמם, בין השאר מתוך רצון למצוא חן בעיני הבריטים, בייחוד על ידי אישים שראו את עצמם כעילית המורמת משאר העם. לדוגמה: החדיב (שליטה הרשמי של מצרים מטעם האימפריה העות'מאנית) עבאס חלמי השני טען שהפשיעה באזור הדלתה נובעת מכך שתושבי האזור הם העשירים והחכמים ביותר מבין המצרים, ובמצרים, כאשר אנשים מתעשרים הם הופכים לתככנים ונכלוליים.88
 
החברה המצרית הייתה מחולקת ומתוחמת למעמדות חברתיים וקהילות אתניות ודתיות. חלוקה זו תרמה לשכיחות הגבוהה של השימוש בדימוי עצמי שלילי במגעים בין מצרים לבריטים, כאשר הדוגמה הנפוצה ביותר לכך הם הביטויים של המעמד המצרי הגבוה ביחס לפלאחים, רובו של העם.
 
העובדה שהמצרים חיו דורות רבים תחת שלטון זר ומושחת שימשה גם היא כהסבר לתכונות אופי שהמצרים פיתחו כאמצעי לשרוד. מילנר, למשל, הסביר שהמצרים אינם חסרי יושר מטבעם יותר מאשר עמים אחרים, אולם השיטה שבה הם חיים הרגילה אותם לשקר.89 הבריטים (מלבד בודדים כמו בלאנט ותומכיו) לא ראו את עצמם כחלק מאותה מסורת של שלטון זר ונצלני, ועל כן התכונות המצריות, למרות שנבעו מנסיבות היסטוריות, נראו להם עובדה קיימת שאינה תלויה בהתנהגות השלטון הבריטי.
 
כאשר המצרים הגיבו, שלא כמצופה, בחוסר שביעות רצון מהשלטון הזה הועצם דימוי המצרי השלילי ונוספו לו ממדים שהעיקרי בהם הוא ההשפעות השליליות שיש לפעילות פוליטית על האופי המצרי. במסגרת זו הוקדש מקום נרחב למנהיגים המצרים ולהשפעתם "המזיקה" על ההמונים.
 
המנהיגים המצרים שעמדו בראש המאבק הלאומי הציבו בעיה תדמיתית עבור הבריטים, בהיותם מהרובד המשכיל והמתקדם בחברה המצרית. "הפתרון" לכך הייתה ההבחנה שמנהיג מצרי כזה קיבל מהמערב רק את המעטה החיצוני, מבלי להפנים באמת ערכים מערביים.
 
באופן הזה, תיאור אופייני של מצטפא כאמל (מנהיג "המפלגה הלאומית", שנחשב לאבי הלאומיות המצרית ושזכה להשכלה משפטית בפריס) ייחס לו "דמיון חם כמו של הנוער הסמי־אוריינטלי", "מוח מזרחי שסער בעקבות השכלה מערבית שטחית", וכן כריזמה של מנהיג מלידה, יכולת רטורית והבנת הפתיות של בני ארצו — נאומיו מליציים ונסערים, מטרתם לגייס המונים שלא היו מגיבים למשהו פחות אלים.90
 
ניתן להבחין כאן בהתלבטות שהפגינו הבריטים גם כלפי מנהיגים לאומיים אחרים במזרח שהיו בעלי השכלה מערבית: האם התנהגותם הבלתי רצויה, אשר לה נלווה לעתים קרובות שם התואר "מסית",91 נובעת מאופיים המזרחי/מצרי/ערבי, כלומר מהיותם תוצר של עמם ומייצגי האופי הלאומי שלו, או מתוך הכרתם את עמם והצורך להפעילו בדרך הטובה ביותר, למרות שהמנהיג עצמו הוא כבר בדרגה גבוהה יותר.
 
במקרה של מצטפא כאמל, נפגעו דימויו ואמינותו גם כתוצאה מהאידיאולוגיה הלא מגובשת ובעלת הסתירות שלו. הדבר נבע מסתירה פנימית אמיתית שהייתה קיימת בתפיסתו: מצד אחד הוא טען בזכות השוויון בין בני כל הדתות במולדת האחת — מצרים; מצד שני הוא הטעים בדבריו שהלאומיות והדת קשורות זו לזו. ניתן היה לחוש בהזדהותו העמוקה עם האסלאם, והוא קיים, למרות הכחשותיו, קשרים עם אגודות פאן־אסלאמיות. לכן, כאשר דיבר לאוזניים אירופיות, או בפני המיעוט הנוצרי־קופטי במצרים, הציג את הלאומיות המצרית כליברלית ומערבית, בעוד שבאוזני האוכלוסייה המוסלמית הדגיש את הרגש הפאן־אסלאמי.
 
לעומתו, סעד זע'לול, יורשו של כאמל כמנהיג הלאומיות המצרית, הציג גישה ליברלית מגובשת יותר וזכה אפילו לאהדתו של קרומר שמינה אותו ב-1906 לתפקיד שר החינוך ותיאר אותו כמצרי המוכשר והחזק ביותר אשר עמו בא במגע.92
 
זע'לול המשיך ליהנות מאהדת הבריטים כאיש מתון וישר, עד שהעמיד את עצמו בראש המחנה הלאומי במאבק לעצמאות עם תום מלחמת העולם הראשונה.93 השינוי שחל עקב כך בדימויו של זע'לול (ראו בפרק הרביעי) יכול ללמד על מידת ההשפעה של המרכיב הפוליטי בעיצוב הדימוי, מכיוון שהוא ניקז אליו עתה את הדימויים "המסורתיים" שהבריטים נהגו לייחס למנהיגים לאומיים אנטי־בריטים: דמגוגיה, הסתה, השתלהבות וכו', כל זאת בניגוד בולט לתדמיתו המתונה והמיושבת עד כה.
 

 
ניתוח של דימוי המצרי והערבי (במובן של ערביי המדבר) מציג בפנינו לכאורה שני דימויים כמעט מנוגדים. זה של המצרי מוכר — מלא חולשות ועם מעט מעלות. שנים של שלטון בריטי במצרים ומגע בין העמים, גם בבריטניה, יצרו דימוי שבדיקתו במקורות השונים — ספרי זיכרונות ויומנים, מסמכים מדיניים, ספרות מסעות, סיפורת ועיתונות — מעלה תמונה כמעט אחידה. מנגד, דימוי הערבי היה באופן כמעט מוחלט דימוי ספרותי, חיובי בעיקרו, שנוצר על ידי אנשים מעטים שנחשבו כברי סמכא לאוכלוסייה בלתי מוכרת כמעט לחלוטין. דימוי כזה הוא מטבעו מוגבל בהיקפו, בממדיו ובמידת היקלטותו בקרב קהלים גדולים.
 
הנטייה הכללית של חוקרים העוסקים בדימויים היא להניח שככל שקיים מגע רב יותר בין שתי קבוצות כך נוצר דימוי ברור ומתון יותר.94 אולם מובן שאין הכרח שכך יהיה, שכן מהות הקשר ואופיו הם שקובעים יותר מכול. לפנינו דוגמה הפוכה: לבריטים כמעט שלא היה מגע עם ערביי המדבר, ובכל זאת דימוים היה טוב בהרבה מזה של המצרים אשר עמם התקיים מגע רצוף. הדבר נבע גם מאופייה של האידיאולוגיה האימפריאליסטית הבריטית שהעמידה במרכזה גם את רעיון השליחות והייעוד של האדם הלבן The White Man's Burden)), שכן ציון המגרעות של המצרים שימש לעתים כצידוק להמשכו של השלטון הבריטי "הזמני" במצרים.
 
מלחמת העולם הראשונה הביאה למגע רב יותר גם בין בריטים לערבים (שאינם מצרים) ולשינוי בדימוים. הפרקים הבאים (השני והשלישי) עוסקים בדימוי הערבי דרך מקורות נוספים, שנוספו לדימוי הספרותי. הדבר מאפשר לענות על השאלה עד כמה השתרש הדימוי הספרותי של העבר בתודעת הבריטים, או שמא הדימוי הממשי התהווה דרך המגע האינטנסיבי בתקופת המלחמה ולאחריה. גם המאורעות במצרים בתקופה הנחקרת, בעיקר ההתקוממות העממית ב-1919, היה בהם לכאורה כדי לערער הנחות יסוד בריטיות ביחס לדימוי המצרי. האם כך אירע, באיזו מידה, והאם היה בכך כדי להשפיע על המדיניות הבריטית במצרים? שאלות אלה ידונו בפרק הרביעי.
אוריינטליזם במבחן אורי רוסט
הקדמה
 
 
לאחר מלחמת העולם הראשונה השתנה לחלוטין אופיו של המזרח התיכון: נעשתה חלוקה מחדש של נחלאות האימפריה העות'מאנית שעברה מן העולם; נקבעו גבולות שטחי המנדט והישויות הפוליטיות החדשות ועוצבו דפוסי שלטון חדשים. למרות ששלטונה נפרש עתה על פני שטחים נרחבים במזרח התיכון, נמנעה בריטניה מיישום שליטה מלאה וישירה בשטחים אלה, וניסתה לפייס, ככל שניתן, את הכוח העולה של הלאומיות הערבית והמצרית מבלי לפגוע בעצם ההגמוניה הבריטית.
 
פשרה מאולצת זו ("אימפריה בזול"), שביטוייה היו "הפתרון ההאשמי" בעיראק ובעבר הירדן, הצהרת העצמאות החד־צדדית (1922) במצרים והסדר המנדט בארץ ישראל, פעלה כה יפה עד שהשנים 1929-1921 זכו בפי היסטוריונים לכינוי "שנות הניהול הטוב" או שנות "השלום הבריטי" (Pax Britannica).
 
ספר זה עוסק בעיקרו במערכת הדימויים שנוצרה במפגש בריטים־ערבים ובריטים־מצרים. בנקודת זמן היסטורית זאת היה לבריטים דימוי שונה עבור ערבים ועבור מצרים. גם האופן שבו ראו הערבים את הבריטים מוזכר פה ושם, אבל זהו נושא הדורש התייחסות מחקרית נפרדת.
 
הסוגיה המחקרית העיקרית המוצגת כאן עוסקת בתרומתם של הדימויים לשיקולים המדיניים "הטהורים" והשפעתם על ממדים מסוימים בעיצוב המדיניות, בכפוף, כמובן, למגבלות שהטילו השיקולים המדיניים. מכיוון שהמגבלות והאילוצים המדיניים שהכתיבו את דפוסי השליטה הבריטית במזרח התיכון העצימו את חשיבותם של המומחים/המזרחנים, או כפי שכונו לעתים "הערביסטים" (אישים דוגמת לורנס "איש ערב", מרק סייקס, רונלד סטורס, גרטרוד בל ורבים אחרים), מילאו אלה תפקיד מוביל בגיבוש המדיניות, והם "גיבוריו" העיקריים של הספר הזה.
 
עם זאת, מוקדש מקום גם להיבטיו החברתיים והתרבותיים של הדימוי, שבהם הקשר שלו ליצירת המדיניות היה רופף יותר וקשה יותר להערכה, כמו דימוי הערבי בעיני החיילים הבריטים במזרח התיכון, בעיתונות הבריטית ובספרות הפופולרית.
 
ספרות המחקר המוקדשת לבחינת מדיניותה של בריטניה במזרח התיכון במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה היא אמנם נרחבת ביותר, אבל התייחסותם של המחקרים השייכים ברובם לתחום הידע של ההיסטוריה הדיפלומטית הקונבנציונלית לשאלה אשר אותה אני מציב במרכז — השפעת הדימוי על המדיניות — היא שולית ולעתים אינה קיימת כלל. ובהיותם חסרים את הרובד המנטלי בקביעת המדיניות, הם מחמיצים את אחד המרכיבים החשובים להבנתה.
 
עיון, אפילו שטחי, במסמכים הדיפלומטיים, ביומנים ובספרי הזיכרונות של התקופה, יש בו כדי להבהיר את הצורך במחקר שאינו עוסק רק בשיקולים פוליטיים, כלכליים, אסטרטגיים, צבאיים וכדומה, שכן החומר רווי התבטאויות המשקפות את דימוי הערבי ואת השימוש שנעשה בו בתהליך קבלת ההחלטות.
 
אמנם, סוגיות ה"אוריינטליזם" ודימוי הערבי בעיני המערב זכו לתשומת לב רבה בעשורים האחרונים, אולם מחקרים דוגמת אלה של אדוארד סעיד ושל רבים אחרים שבאו בעקבותיו, תרומתם העיקרית היא בתחום חקר האידיאולוגיות, ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית, ואף הפילוסופיה. הדיון בהיבטים הפילוסופיים והמוסריים של אופן ראיית המערב את המזרח קשור רק בעקיפין לספר זה, שכן מטרתי לבדוק כיצד פעלו הדימויים וראיית ה"אחר" במישור המעשי, ובכך להעשיר את ההבנה ההיסטורית מבלי לשפוט אותם ערכית.
 
בעוד שחוקרי ה"אוריינטליזם" מנסים בדרך כלל להסביר תפיסה כוללנית של "המערב" כלפי "האוריינט", ולאורך תקופת זמן ארוכה, ספר זה מתמקד בתקופה מסוימת ובקבוצת אנשים מסוימת ובודק את גישתם כלפי "המזרח" לא כמושג כללי אלא כלפי המציאות הממשית המורכבת כפי שהם נתקלו בה בפעולתם היום יומית. השימוש בדימוי הערבי קיבל אז אופי מעשי והיווה מרכיב בתהליך קבלת ההחלטות, כלומר הוא היה לא רק חלק מתפיסת עליונות בסיסית מערבית שהייתה תמיד ברקע.
 
הבדל בסיסי נוסף קשור לסוג המקורות. המחקר העוסק ב"אוריינטליזם" עושה שימוש נרחב במקורות ספרותיים ואמנותיים, ומעט מאד במקורות דיפלומטיים. כל עוד עוסקים בהיבט הפילוסופי והתרבותי של הסוגיה, הזדקקות לסוג זה של מקורות היא מובנת מאליה. אולם כאשר עוסקים בפעילותם של אנשי מעשה ("ערביסטים", מדינאים), השימוש במקורות ספרותיים אינו מספק.
 
שבעת עמודי החכמה, למשל, ספרו הידוע של לורנס "איש ערב" שנועד בעיקרו לצורך פרסום עצמי, ילמד אותנו פחות על תפיסתו את הערבים, השפעת תפיסה זו על פעולתו המעשית והשפעתו על אישים אחרים בעלי חשיבות בקבלת ההחלטות מאשר המכתבים, התזכירים וחוות הדעת שכתב לורנס לממונים עליו "בזמן אמת" בשנות פעילותו והמצויים בארכיונים הבריטיים. איש צבא או דיפלומט אמור להביע דעות בעלות משמעות מעשית, בעוד שסופר יכול להסתפק בהתרשמויות אבסטרקטיות וכוללניות.
 
סוגיה נוספת היא בעיית "האליטיזם" של המקורות: עד מלחמת העולם הראשונה היה דימוי הערבי, מלבד זה המצרי, דימוי שנוצר על ידי אליטה ייחודית (הסופרים־הנוסעים), ולכן שימוש במקורות אלה היה מספק. אולם בתקופת המלחמה התרחב המגע בין בריטים לערבים באופן משמעותי, ולכן שאלות על אודות דימוי הערבי בעיתונות הבריטית ודימוי הערבי בעיני החיילים הבריטים (שהביא לוולגריזציה שלו) הנן חיוניות על מנת שלא להגביל את שאלת דימוי הערבי לעמדתם של אישים בודדים.
 
התרשמויותיהם של החיילים ששירתו במזרח התיכון זכו לביטוי, כבר במהלך המלחמה, הן בעיתונות הבריטית והן בספרות המלחמה, ולסוג כזה של כתיבה הייתה השפעה בבריטניה לא פחות מאשר לספרי המסעות.
 
חלק לא מבוטל מהדימויים שרווחו אצל הבריטים בתקופה שבה עוסק הספר שרדו גם בדורות הבאים, וחלקם חדרו גם לעולם המושגים הישראלי. באופן הזה נהגו גם מנהיגים ישראליים, דוגמת דוד בן גוריון, להאשים את מעמד "האפנדים" הפלסטינים בהסתת המוני הפלאחים, שדווקא מפיקים תועלת מבואם של הציונים לארץ ישראל, ובכך חזרו על עמדות דומות שהביעו בריטים רבים במצרים וגם בארצות ערביות אחרות ביחס לחתרנות "האפנדים". מנהיגי התנועות הלאומיות באוריינט, אשר באו בדרך כלל ממעמד זה, הואשמו תכופות בשימוש בדמגוגיה "מזרחית" המהלכת קסם על אוכלוסיית האזור הבורה והנוטה להתפתות לנוכח תעמולה והפצת שמועות.
 
גם לתפיסה הבריטית בדבר "תרבות השקר" המאפיינת את הערבים, שיוחסה לעתים גם לאופייה של השפה הערבית המליצית והציורית, ניתן למצוא המשכיות בישראל, בייחוד בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים שבה הזלזול בתרבות וב"אופי הערבי" לא נשאר ברובד העממי בלבד. טיעונים כאלה הופיעו למשל כבר חודשים מעטים לאחר המלחמה, במאמרו של יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר ולימים איש אקדמיה נחשב, "משמעויות חברתיות לתבוסת הערבים".1 למסקנות דומות הגיעו גם אנשי אקדמיה בעלי שם שגויסו לבצע מחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים (כולל מבחני אינטליגנציה ואישיות) בקצינים ובחיילים מצרים שהוחזקו במחנה השבויים בעתלית.2
 
דימוי אחר ששרד שנים רבות עוסק בצורך להגיב במהירות ובתקיפות לכל גילוי של מרי מצד אוכלוסייה "אוריינטלית" (ראו בפרק על התקוממות המצרים ב-1919), מכיוון שתגובה לא מספיק מהירה או לא מספיק קשה נתפסת במזרח כחולשה המזמינה את התגברות המרי. הסברים כאלה ניתנו למכביר גם בישראל כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה, כמו גם במקרים נוספים.
 
אי־אפשר שלא להזכיר כמובן, לנוכח האירועים המסעירים המתחוללים במזרח התיכון החל מתחילת 2011, את הדימוי של המצרי (שלעתים הורחב ביחס ל"אוריינטליים" בכלל), אשר עוסק בכניעותו המובנית ואף "בצורך המולד שלו", בתפיסה הבריטית, להיות נשלט על ידי סמכות בעלת עוצמה, בין אם זרה ובין אם מקומית. גם דימוי זה ("מהפכה מצרית ניתן להטביע ביריקה" היה משפט מפורסם שייצג אותו) שרד שנים רבות והתנפץ רק לאחרונה, לנוכח ההתקוממות העממית שהפילה את משטרו של הנשיא מוּבארך.
 
 
מיהו ערבי? — דימוי הערבי והמצרי עד מלחמת העולם הראשונה
א. אוכלוסיית המזרח התיכון (ערבים־לבנטיניים־מצרים־אוריינטליים)
 
המונח "ערבי" שימש בתקופה הפרה־אסלאמית לתאר את תושבי חצי האי ערב והמדבר הסורי. לאחר ייסוד האסלאם והתפשטותו נוספה למונח משמעות נוספת: כל אלה שהתאסלמו ואימצו את הלשון הערבית; לעתים הספיק היותו של אדם דובר ערבית מלידה כדי שיוגדר כערבי. הגדרות שונות, הסותרות זו את זו, המשיכו לדור בכפיפה אחת, כאשר לעתים אותם אנשים משתמשים פעם בהגדרה אחת, ובהזדמנות אחרת בהגדרה שנייה. הבלבול וחוסר ההבחנה המדויקת אפיינו את דברי הערבים עצמם, וכמובן שגם את רשמי אנשי המערב.
 
אצל הבריטים הייתה נטייה, בעיקר אצל הסופרים־הנוסעים בתקופה הוויקטוריאנית, להעניק את התואר ערבי ל"ערבים הטהורים" מהמדבר (בעיקר מאזור נג'ד, אמצעו של חצי האי ערב), אם כי לעתים הורחב השימוש לגבי הערבים ככלל. גישה זו הושפעה בוודאי מתפיסה ערבית מקובלת ורבת שנים בדבר הזהות בין ערבים לבדווים. למשל, אבן ח'לדון, ההיסטוריון הגדול בן המאה ה-14, השתמש בשם "ערבים" רק עבור הבדווים או ערבים נוודים, שאותם הוא תיאר כעם פראי שתכונותיו נוגדות את הציביליזציה. גם בימינו נקראים לעתים הבדווים "ערבים" ("ערב") על ידי כותבים ערבים או על ידי אוכלוסייה ערבית לא בדווית.3
 
אצל הבריטים התווספה לכך גם הנהייה אחר ראשוניות וטוהר גזעי, שאותה סיפקו הנידחות של מרכז חצי האי ערב והמגע המועט של תושביה עם העולם שמסביבם. שרידי תפיסה רומנטית זו ניכרים גם בתקופה שבה עוסק הספר הזה, אם כי, כפי שנראה, המלחמה גרמה לפגיעה ניכרת בה.
 
לחוסר הבהירות הזאת נלווה סיבוך נוסף בדמות המושג "לבנטיני",4 שהיה בשימוש כבר במאה ה-16. המונח שימש הן לתיאור תושביו המקוריים של הלבנט (המונח התייחס למזרח בכללו, או, ובעיקר, לאזור המזרחי של הים התיכון) והן לתיאור אירופיים שהתיישבו בו. עד סוף המאה ה-19 השתמשו בו בדרך כלל כדי לציין תושב אירופי אשר חי במזרח. עם זאת, היו לו גם פירושים אחרים, למשל, אדם שדמו מעורב: יווני או ארמני עם צרפתי, איטלקי או אנגלי. במקרים מסוימים הורחב המושג לכל "אוריינטלי" שאינו מוסלמי.
 
קרומר, הקונסול הכללי הבריטי במצרים ושליטה בפועל בשנים 1907-1883, טען בספרו מצרים המודרנית שהגדרה מדויקת היא בלתי אפשרית מכיוון שיש אירופים החיים בלבנט שאינם לבנטיניים, ויש, בעיקר בני עמי דרום אירופה, שהטמיעו תכונות לבנטיניות. תפיסה זו נבעה בהכרח מראייה לא מחמיאה של העמים הללו: ספרדים, פורטוגלים ואיטלקים, שעבורם היה כינוי של זלזול באנגלית: Dago (מקור הכינוי בדרום־מערב ארצות הברית, והוא שיבוש של השם הספרדי הנפוץ דייגו).5
 
המושג "לבנטיני" שימש בשני ממדים, אשר לעתים נקשרו זה לזה על ידי המשתמשים בו.
 
1. הלבנטיניות כמצב מוסרי: במשך השנים הועמסו על המונח הגיאוגרפי קונוטציות ערכיות שליליות. על פי רוב נתפס הלבנטיני כאדם שאינו ישר בעסקיו, מלווה בריבית קצוצה, סוחר נוכל וכו'. המושג סימל מצב מוסרי ואינטלקטואלי פגום.
 
המזרח הקרוב, השבועון הבריטי החשוב ביותר לענייני האזור שהחל להופיע ב-1911, מספק דוגמה טובה לתחושת הבוז שהאנגלים רחשו למונח "לבנטיני", כמו גם לעובדה שאנגלים יכלו להיחשב כלבנטיניים אף הם. הספר זה קרה בסמירנה תואר במדור הספרותי של השבועון כמשקף תמונה של "קהילה אנגלית־לבנטינית טיפוסית".6 בגיליונות המאוחרים יותר הופיעו מכתבי מחאה נגד עצם השימוש בתואר "אנגלים לבנטיניים" ונגד האופן שבו הם תוארו. המוחים ציינו, למשל, שרבים מהם בוגרי בתי ספר פרטיים ואוניברסיטאות יוקרתיות, ואין להטיל דופי באנגליות שלהם.7
 
קצין אנגלי צעיר ששירת במצרים ובגליפולי במלחמת העולם הראשונה תיאר ב-1917 את קציני המשטרה בפורט־סעיד כ"קבוצה של קצינים, אנגלים, אירים, מלטזים, איטלקים, סורים ומצרים. כולם לבנטיניים אופייניים, כולם עצלנים, רובם מקבלי שוחד".8 לפורט סעיד יצא זה מכבר שם של עיר לבנטינית מושחתת, ותושביה הוצגו כאן כנגועים בתכונות לבנטיניות, מבלי להתחשב במוצאם האתני.
 
2. הלבנטיניות כחוסר טוהר אתני: לטענתו של המזרחן אלי כדורי, מאחורי המונח הסתתרה הנחה מערבית שהציביליזציה המזרחית אמנם ענייה יותר חומרית, אבל היא רוחנית יותר מזו המערבית, והחמדנות ותאוות הבצע של אירופה עוברות למזרח דרך הלבנטיניים הלא מוסלמים. הנחה נוספת הייתה שכל חברה או תרבות יכולה להתחלק ל"טהור" ול"בן כלאיים", כשהטהור הוא העדיף.9
 
ואכן, המונח "לבנטיני" החל לשמש גם לתיאור אוכלוסיות לא טהורות במזרח התיכון, כשהמושאים העיקריים לתיאורים כאלה היו תורכיה, מצרים וכמובן תושבי ארצות הלבנט: סוריה ולבנון (ולעתים גם הערבים הפלסטינים).
 
ההבחנה בין האלמנטים האירופיים והנוצריים באוכלוסייה לבין המוסלמים הערבים הלכה והתרופפה, ובמקומה באה ההבחנה בין "המצרים האמיתיים" ל"מצרים הלבנטיניים" (השוואה נפוצה הייתה בין הפלאחים ה"טהורים" לבין אוכלוסיית הערים הלבנטינית, בייחוד באלכסנדריה, אך גם בקהיר), או בין "הערבים האמיתיים" מהמדבר לבין "הערבים הלבנטיניים".
 
עם זאת, שתי ההבחנות המשיכו לשכון זו לצד זו ובשתיהן נעשה שימוש, דבר המלמד על המורכבות והחמקמקות של המונח "לבנטיני" שהלך ואיבד מחשיבותו במשך השנים, אולם שרידים ממנו ניתן למצוא גם בתקופות מאוחרות יותר. למשל, בספרו של גלאב, מפקדו לשעבר של "הלגיון הערבי" בירדן, שפורסם ב-1959, הוא עדיין התייחס לערבים הפלסטינים, הלבנונים והסורים, כאל "לבנטיניים".10
 
מעל לכול עמד המונח הכוללני "אוריינטלי". בבריטניה ובאירופה רווחו מושגים כמו: אישיות אוריינטלית, אווירה אוריינטלית, סיפור אוריינטלי, שלטון עריצות אוריינטלי, דרך ייצור אוריינטלית ועוד.11
 
דוגמה אופיינית ניתן למצוא אצל קרומר שהרבה בהכללות כאלה, וטען, למשל, שהדרך לשלוט באוריינטליים היא אותה דרך בכל המקומות.12 עם זאת, גם אצלו ניתן היה למצוא הבחנות ביחס לתכונות המייחדות לדעתו עמים אוריינטליים ספציפיים: למשל יכולת החיקוי של המצרי שלומד מהר לבצע דברים גם אם אינו מבין אותם לעומק, או מנגד ההערכה הטובה יותר שלו את הסורים ואת האליטה המצרית ממוצא תורכי.
 
בהתחשב במורכבות ובחוסר ההומוגניות של האוכלוסיות בארצות השונות של המזרח התיכון, בלתי אפשרי כמובן למצוא דימוי בריטי מגובש לגביהן. עם זאת, ניתן לאפיין חלוקה אחת בולטת — זו שבין דימוי המצרי לבין הדימוי של ערביי המדבר (אשר לעתים זוהה כדימוי הערבי בכלל כאשר שאר הערבים זוהו כלא ערבים).
 
ההבדל היסודי ביניהם היה שדימוי הערבי עד המלחמה היה ברובו המכריע דימוי ספרותי, וככזה מצומצם ומוגבל הרבה יותר, בעוד שדימוי המצרי היה מפורט וברור יותר, שכן הוא נוצר כתוצאה מהמפגש הרצוף בין הבריטים למצרים מאז שבריטניה כבשה את מצרים ב-1882.
 
ב. הדימוי של ערביי המדבר
 
דימוי הערבי בעיני הבריטים עד מלחמת העולם הראשונה היה, כאמור, בעיקרו דימוי ספרותי שנבע מכתיבתם של הסופרים־הנוסעים הוויקטוריאניים — הבולטים מבינהם היו בורטון, בלאנט, פלגרייב ודוטי — אשר בכתיבתם ניתן למצוא יחס של שניות כלפי הערבים. בעוד שחסידי גישת ה"אוריינטליזם" בנוסח אדוארד סעיד בחרו לצטט מכתביהם את ההתבטאויות המזלזלות בערבים והמחזקות את טיעוניהם בדבר היחס הכללי של המערב למזרח, בחרו אחרים, שייחסו להם "רומנטיזציה" של הערבים, להביא את אלה המחזקות את טענתם בדבר המשיכה המיוחדת של הבריטים לערביי המדבר.
 
אצל הסופרים־הנוסעים הוויקטוריאנים בלטה השאיפה למצוא בקרב הערבים במזרח התיכון את "דגם הערבי הטוב ביותר", ולכל אחד מהם הייתה לכך תשובה משלו ששיקפה את האופי האישי של מסעו.13 הם גם עסקו בהתמדה בשאלות של מיון אתני גזעי על פי צורה פיזית וקשרי דם, כל זאת כחלק מהעיסוק הבריטי הנרחב באתנולוגיה, באנתרופולוגיה ובדרוויניזם במחצית השנייה של המאה ה-19.
 
בורטון, למשל, נהג להרבות בסיווגים והעריץ את הטוהר הגזעי של הבדווים משבט הענזה ואזוד נג'ד, אשר הנם בעלי "סממני דם" האופייניים גם לחיות המדבר הערבי: הסוס, הגמל, כלב הציד והעז.14 בורטון הושפע מספרו של אוונס פריצ'ארד ההיסטוריה הטבעית של האדם (1843), שהיה בזמנו אחד מספרי היסוד בעלי ההשפעה באתנולוגיה, ובו תואר הגזע הערבי, בניגוד בולט למצרי, כבעל תכונות מרשימות, ובהסתמך על צורת הגולגולת אף עדיף אינטלקטואלית על האירופי.15
 
בדרך כלל, ערביי אזור נג'ד, הקשה לגישה, זכו לעדיפות בתיאורם מכיוון שבידודה של נג'ד מהעולם על ידי הרים ומדבר תרם לסברה שרק שם אפשר למצוא את "הערבי האמיתי" אשר מדבר ערבית טהורה, רוכב על הסוס הערבי הטהור, וטרם "התקלקל" במגע עם אוכלוסיות אחרות.16 מנגד, הערים מכה ואל־מדינה הוצגו לעתים קרובות כערים קוסמופוליטיות בעלות אוכלוסייה מעורבת שאיבדו את טוהרן הערבי.
 
כאשר אותר "הערבי האמיתי" הוא הוצג כעצמאי, נאמן ומכניס אורחים. שלוש התכונות האלה מצאו את דרכן גם אל הספרות הפופולרית כתכונות בדוויות טיפוסיות. לערבי האמיתי יוחסו תכונות של אצילות טבעית וג'נטלמניות, אשר עומדות בניגוד לתכונות של אוריינטליים אחרים (לבנטינים, מצרים, תורכים).
 
העבר הערבי שימש כעדות לפוטנציאל הטמון בהם, שכן הם היו בעבר עם שליט ו"גזע אימפריאלי", תרמו להתפתחות התרבותית והדתית של האנושות ביצירת דת האסלאם, ובכך היו שונים מעמים פראיים ואקזוטיים אחרים (כמו האינדיאנים למשל). גם העובדה שמשפחה מצאצאי הנביא — המשפחה ההאשמית — שרדה, הלהיבה את הדמיון, והיא בלטה בעיקר בספריו של בורקהארט השווייצרי שנחשב לאוטוריטה בבריטניה.17
 
החיפוש אחר "דגם הערבי הטוב" של הסופרים־הנוסעים יצר תפיסה ערטילאית בנוגע לקיומו, אולם מכיוון שרוב רובה של אוכלוסיית המזרח התיכון הוצגה כלא שייכת ואף כאנטי־תזה לו, אין להתפלא על כך שדמות הערבי האציל נעשה דמות פואטית ולא ממשית מתוך סיפורים בנוסח "אלף לילה ולילה", סיפורים רומנטיים לנשים וסיפורי גבורה לילדים. מספר מצומצם של סופרים, מקובלים ככל שיהיו, יכלו אמנם ליצור דימוי, אבל מוגבלותו הייתה ברורה — ספרות מסעות אינה תחליף למגע ישיר.
 
החיבור בין דימוי ספרותי לבין פעולה פוליטית, אשר אותו עושה, למשל, קתרין טידריק בקשירתה את "הפתרון ההאשמי" במורשת הספרותית של המזרחנים הבריטים שהיו מעורבים בו הוא פשטני מדי. לדוגמה, וילפריד בלאנט, הלוחם הידוע ביותר בבריטניה למען הלאומיות המצרית, היה אחד מאותם סופרים־נוסעים בעלי ההשפעה שהפיצו את הדעה שהמצרים, הסורים והעיראקים הם רק דוברי ערבית, אבל הם חסרים את האינסטינקט הפוליטי הטבוע בגזע הערבי הטהור. כלומר, פעולתו עמדה בסתירה לדימוי הספרותי שהוא היה בין יוצריו.
 
לעומת הסופרים־הנוסעים, היו מזרחני מלחמת העולם הראשונה בראש ובראשונה אנשי מעשה, גם אם קודם לכן היו מהם שתרמו בעצמם למורשת הספרותית הבריטית העוסקת במזרח. המגמה לאתר את "הערבי הטהור האמיתי" ולסווג אוכלוסיות שלמות במזרח התיכון כלא ערבים, שרדה במידה מסוימת גם לאחר המלחמה, אולם בשלב הזה התעניינו הבריטים בשאלת האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון על כל גווניה, וההבחנות החשובות יותר היו באשר לשוני שקיים בין אוכלוסיות ערביות שונות — לא בין "ערבי אמיתי" לכל השאר.
 
חשיבותם של חצי האי ערב ותושביו הייתה קטנה יחסית בהשוואה לארצות שבהן הייתה אוכלוסיה "לא טהורה" על פי המסורת הספרותית. מכאן שהזיהוי הספרותי היה עתה במידה רבה לא רלבנטי לשאלת דימוי הערבי, שלמעשה היה בתקופה זו דימוי בהתגבשות — גם בגלל התרחבות המגע בין הבריטים לערבים, וגם בעקבות האלמנטים הפוליטיים שנוספו לו.
 
אלמנטים פוליטיים אלה היו בגדר תופעה חדשה. מאז השתלטותם על הודו, החלו הבריטים לראות בשולי חצי האי ערב ובמפרץ הפרסי אזור חשוב בדרך אליה. כבר ב-1798 נחתמו הסכמי ידידות עם הסולטנים של מסקט ועומאן, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 נחתמו הסכמים שונים עם סולטנים ושייח'ים בעומאן, במסקט, בבחריין, בקטאר ובכווית, ששיקפו את העובדה שבריטניה פרשה את חסותה על האזור. אולם לפעילות זו, אשר בה עסקו אנשי המשרד לענייני הודו, לא ניתן הד ציבורי נרחב בשל נידחות המקום (שזוהה בעיקר עם בעיית שודדי הים), ולכן לא ניתן לדבר על יצירת דימוי משמעותי כתוצאה ממנה.
 
האישיות המרכזית בפעילות זו, בתחילת המאה ה-20, הייתה פרסי קוקס, שהיה הנציג הבריטי הבכיר במפרץ הפרסי מאז 1904. קוקס זכה להערכה רבה בקרב עמיתיו וגם בקרב הערבים עמם בא במגע, אולם צניעותו מנעה ממנו להיזכר בנשימה אחת עם אישים כמו קרומר וקורזון, כדוגמה למצוינות שלטונית אימפריאלית, ובכך לתרום להחדרת המפרץ הפרסי ותושביו לתודעה הבריטית.
 
דבר דומה ניתן לומר ביחס למודעות הבריטית לשאלת הלאומיות הערבית המודרנית, אשר ניצניה החלו להתגלות בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, בסוריה, בלבנון ובעיראק. ההתארגנות הפוליטית שביטאה את ההתעוררות הלאומית נעשתה במסגרת חוגים ומועדונים, התחזקה בעיקר לאחר מהפכת "התורכים הצעירים" של 1908, ושיאה היה ב-1913 עם כינוס "קונגרס" ערבי־לאומי בפריס.
 
יחסן של האגודות הלאומיות הערביות לבריטניה היה בעיקרו חיובי. הדבר בלט בעיקר בסוריה, שם הגיע האמון שרחשו הסורים להגינות השלטון הבריטי לידי כך שבסוף 1912 החלה תנועה נרחבת למדי למען סיפוח סוריה למצרים והעמדתה תחת הממשל האנגלו־מצרי.
 
המהגרים הסורים, בחלקם פעילים למען לאומיות ערבית שנרדפו בסוריה ומצאו מקלט במצרים, תמכו ברעיון זה ואף תכננו להיפגש עם קיצ'נר, הקונסול הכללי הבריטי במצרים, כדי לבקש ממנו הכרזת משטר חסות (פרוטקטוראט) בריטי על סוריה. הרעיון של סיפוח סוריה למצרים מצא לו תומכים רבים בקרב מוסלמים בביירות ובדמשק, אשר בני ארצם בקהיר היו שולחים להם מכתבים ובהם תיארו את החיים הנוחים תחת השלטון הבריטי הסובלני.18
 
אולם הפעילות הלאומית הערבית הזאת, שממדיה היו אחרי הכול די מצומצמים, לא זכתה להתעניינות בבריטניה, למרות הנטיות הפרו־בריטיות של חלק מפעיליה. המדיניות הבריטית המסורתית דגלה בשמירת שלמותה של האימפריה העות'מאנית, והצנעת הפעילות הלאומית הערבית הייתה אינטרס בריטי.
 
נוסף לכך, לא הייתה בבריטניה דמות מקבילה לדמותו של בלאנט בהקשר המצרי, שתפעל בהתלהבות יוצאת דופן למען נושא הרחוק מהתודעה הציבורית, ותעשה לפרסומו. דימוי הערבי ערב מלחמת העולם הראשונה היה אם כן לא מגובש, בעל היקף מוגבל וצר, לא פוליטי במהותו. תקופת המלחמה והשנים שאחריה היו תקופת עיצובו של הדימוי והעברתו למישור הפוליטי. בניגוד חד לכך עמד דימוי המצרי, אשר בתקופה זו כבר היה בעל מאפיינים ברורים.
 
ג. דימוי המצרי
 
1. מיהו מצרי
 
ההגדרה "המצרים" שימשה לרוב כשם תואר כולל לתושבי הארץ. האליטה התורכו־מצרית ו"הלבנטיניים" הוצגו לעתים כמצרים ולעתים צוין הייחוד שלהם. חלקים שונים של האוכלוסייה, כמו היוונים, האיטלקים והיהודים, צוינו לעתים במפורש ככאלה, ולעתים נכללו במסגרת הרחבה והמעורפלת של הלבנטיניים.
 
התמונה מורכבת אף יותר, שכן בני האליטה המצרית השתמשו לעתים ב"ערבי" כביטוי של בוז כלפי המעמדות הנמוכים. בקרב האוכלוסייה העירונית והכפרית היה דימוי שלילי של הבדווים ("אלבדו") שנתפסו כבורים, פרימיטיביים וברוטליים המאיימים על התרבות החקלאית המיושבת (דימוי שנבע מהמפגש של המצרים עם הערבים הנודדים, שוכני המדבריות הגובלים בעמק הנילוס). הייתה נטייה מצרית כמעט בלתי מודעת ליצור זיהוי בין הערבים הנודדים במדבר לבין "ערבים" בכלל. זיהוי שהביא בשנות ה-30 של המאה ה-20 את האינטלקטואלים המצרים להשתמש במילה "ערבים" כדי לתאר "בדווים לא מתורבתים".19
 
אצל הבריטים לא הייתה כמובן התייחסות ערכית זהה למושג "ערבי". היו במצרים בריטים רבים שדווקא התגאו ביכולתם להבחין בין מצרי לבין "ערבי אמיתי", העולה עליו,20 אבל השימוש המצרי במושג תרם לערפול סביבו. הימצאותם של ערבים־סורים במצרים הקשתה עוד יותר על האפשרות להגדיר במדויק את המושגים.
 
במונח "ערבי" נעשה אם כן שימוש סותר. בתוך מצרים השתמשו בו לעתים כדי לתאר חלקים נחותים של האוכלוסייה, בעוד שבממד האתני המזרח־תיכוני הכללי הייתה תפיסה בריטית ערטילאית בדבר עליונותם של ערביי המדבר.
 
חוסר בהירות זה בא לידי ביטוי ביחס הבריטי אל הפלאחים המצרים, שכן שרר בלבול רב לגבי מוצאם והקשר שלהם לעם הערבי. המחשבה המקובלת הייתה שהם בבסיסם בעלי דם ערבי, אבל חוסר החיבה כלפיהם הביא להנחה שעל כך מעיבה השפעה מצרית מזיקה ומצטברת. אדוארד ויליאם ליין, האוטוריטה הוויקטוריאנית לענייני מצרים, טען שמוצאם קשור אמנם יותר לבדווים מאשר למצרים העתיקים, אבל הם ירשו מהבדווים דווקא את התכונות הגרועות שלהם.
 
עם זאת, כבר לפני אמצע המאה ה-19 הוצגו הפלאחים כעדיפים מבחינה גזעית על המצרי העירוני שדמו מעורב והוא נחשף להשפעות זרות. הייתה כאן מעין גרסה של "הפרא האציל", שמותנה בעקבות מצבם העלוב והנכנע של הפלאחים, הרחוקים מדמות הפרא הנע בחופשיות ובביטחון בארצו.
 
לכך התווסף מרכיב פוליטי: מאמצע המאה ה-19, אינטרסים פוליטיים בריטיים הביאו לכך שמצרים של מחמד עלי, שבריטניה ראתה ביציאתו כנגד האימפריה העות'מאנית סכנה, הוצגה בבריטניה כמשטר עריץ העושק את הפלאחים. שימוש דומה בדאגה כביכול לפלאחים כהצדקה למדיניות המונעת מאינטרסים אחרים, התרחש על רקע התנגדותה של בריטניה לזיכיון שניתן לצרפתים לחפור את תעלת סואץ, וטענתה בדבר "הנזקים החברתיים" שהדבר יגרום לפלאחים שיועסקו בעבודות כפייה.21
 
לאחר הכיבוש הבריטי הפכה "השמירה על הפלאח מפני הנצלנים" לאבן יסוד באידיאולוגיה האימפריאליסטית הבריטית במצרים, ולנימוק מרכזי להמשך הכיבוש "הזמני". היה אפוא אינטרס בריטי להציג את הפלאחים באנשים טובי מזג, מנוצלים וזקוקים להגנה. לשם כך הם תוארו, לעתים קרובות, כילדים מגודלים, מפגרים בהתפתחותם האינטלקטואלית, הזקוקים להשגחה והדרכה מתמדת.
 
קרומר, נאמן לשיטתו, "פתר" את בעיית ההגדרה ל"מיהו מצרי" בהגדירו אותם כאוריינטליים ותו לא, והוא חש זיקה חיובית רק לאליטה העות'מאנית במצרים, ששמרה, לפי השקפתו, על שרידי התנהגות של גזע אימפריאלי. למרות שהתנועה הלאומית המצרית הייתה הראשונה במזרח התיכון והקדימה את זו התורכית והערבית, כתב קרומר לקיצ'נר ב-1912 שאין אומה מצרית ולא תהיה כזו, לפחות לא בזמן חייהם של בני האדם החיים עתה, מכיוןן שהמצרים הם הצטברות מקרית של אלמנטים מגוונים ובני תערובת, ורק תהליך ארוך ואיטי יכול לגרום להתגבשותם כאומה.22
 
אולם קודם לכן, בדוח השנתי של 1906, הסביר קרומר שהלאומיות היא רעיון זר במצרים מכיוון שהמצרים היו עם נשלט בדורות הקודמים. כלומר, כאן ההסבר התבסס על רקע היסטורי ולא גזעי. חוסר עקיבות זה אינו צריך להפתיע, שכן באותו דוח התוודה קרומר — האוטוריטה הראשית בבריטניה לענייני מצרים — שהוא נואש מלעמוד על דעתם של האוריינטליים הבלתי יציבים, הוא חושב שאין אדם מערבי המסוגל לכך, ודעתו שלו אינה טובה יותר משל אחרים.23
 
למרות כל הנאמר לעיל בדבר האי־בהירות והסתירות הפנימיות שבתפיסה הבריטית את המצרים, נוצר בבריטניה דימוי מצרי מובהק. דבר המלמד על כך שתיתכן היווצרותו של דימוי לאומי מבלי שהשאלה הבסיסית: מהי הגדרתו של אותו לאום ומי משתייך אליו תזכה לתשובה ברורה.
 
2. שאלת האופי המצרי
 
ליצירת תדמית ספרותית של ערביי המדבר כפי שנוצרה על ידי הסופרים־הנוסעים הייתה מקבילה מצרית בדמותו של ליין. ספרו An Account of the Manners and Custumes of the Modern Egyptians (שנכתב במצרים בשנים 1835-1833 ויצא לאור ב-1836) זכה לפופולריות עצומה: המהדורה הראשונה אזלה בתוך שבועיים, והספר יצא במהדורות רבות. הספר צוטט שוב ושוב על ידי הדורות שאחריו, כך שהמזרחן סטנלי ליין־פול (קרוב משפחתו) כתב, בהקדמה לספר נוסף של ליין שיצא לאור ב-1896, ששני דורות של נוסעים אנגלים למצרים רק אישרו את ממצאיו.24
 
ליין היה בנו של כומר שלמד ערבית באופן פרטי, חי כמה שנים במצרים, עסק גם בתרגום מערבית (אלף לילה ולילה), ועיקר התעניינותו הייתה בנושאים אנתרופולוגיים כמו דת, אמונות תפלות, חיי משפחה, היגיינה, חגיגות עממיות, טקסים וכיוצא באלה.
 
פרק מספרו הוקדש בלעדית ל"אופי המצרי".25 על פי ליין, תכונותיהם החיוביות של המצרים הן: עליזות, הומור, פיקחות, תפיסה מהירה, כושר זיכרון חזק, גאווה דתית, הכנסת אורחים, נטייה מושרשת לעזרה לעניים ויחס של כבוד להורים ולזקנים. תכונותיהם השליליות: אכזריות כלפי חיות, עצלנות (המוסברת גם על רקע האקלים החם), עקשנות וסרבנות, מיניות מופרזת, ואי־אמירת אמת (המצרים משתמשים בביטוי "מילתו של האנגלי" כדי להעיד על עצמם שהפעם אינם משקרים). ליין פתח את המסורת הבריטית של עיסוק נרחב בשאלת "האופי המצרי", שהפך בולט בעיקר לאחר הכיבוש הבריטי ב-1882.
 
יוצרי דימוי המצרי היו, מעתה, פקידים בעלי מעמד בכיר במצרים בתוקף תפקידם. ככאלה, על פי "מיטב" המסורת הבריטית, הם לא היו צריכים להיות בעלי ידע מוקדם בשפה ובתרבות המקומית. בנסיבות כאלה יכול היה קרומר עצמו להיחשב בבריטניה כבר הסמכא הגדול ביותר בענייני מצרים, על אף שלא ידע ערבית, לא היו לו כלל ידידים מצרים, ואת המידע שלו עליהם הוא שאב ממפגשים רשמיים או מחוות דעת של אחרים.
 
אי־ידיעת ערבית לא רק שלא נחשבה לחיסרון, אלא לעתים אף למעלה. היועץ למשרד החינוך במצרים, שהיה למעשה האחראי הראשי על תחום החינוך (התואר "יועץ" שניתן לפקידים בריטים בכירים במשרדים ממשלתיים, בא לכסות על הסמכות העליונה שניתנה להם), הסקוטי דאנלופ, אמר פעם לפרופ' בראון מקיימברידג', שנחשב בזמנו למזרחן האקדמי החשוב בבריטניה, שהוא לא יקבל את בוגרי האוניברסיטה שעברו בחינות בערבית כמורים במצרים, מכיוון שישנה סכנה שהלימודים החדירו לראשי הסטודנטים "רעיונות רומנטיים על הילידים".26
 
בהקשר זה, מן הראוי לדון בקצרה בשאלת החינוך האימפריאלי הבריטי בכללו. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות, לא היה בבריטניה מכון לימודי מיוחד לאנשי מִנהל קולוניאליים. הן בתי הספר הפרטיים והן האוניברסיטאות, שבוגריהם היוו חלק ניכר מהפקידות האימפריאלית, לא ראו את תפקידם בהנחלת ידע ספציפי שאמור לעזור לבוגריהם להתמודד עם בעיות אימפריאליות.
 
ההכשרה הטובה ביותר נחשבה זו המעצבת את אופיו של הג'נטלמן האנגלי, ומכאן שחוסר המומחיות לא נחשב לחיסרון אלא אף ליתרון. הדגש היה על יצירת "דמות מופת" מוסרית של שליט, ובבסיס הגישה הזו עמדה התפיסה שאמנות השלטון נלמדת בדרך שאי־אפשר להגדירה במדויק, של אוסמוזה. לאמנות זו אין עקרונות מלבד אלה המוכרים לכול בתור תכונות החינוך הראוי: יושר, מסירות לתפקיד, התנהגות ג'נטלמנית ושימוש נכון באינטואיציה ובשכל ישר. לימודים קלאסיים ולימודי היסטוריה נתפסו כמכינים את האדם ללימוד כל נושא, ולכן אין טעם בלימודים פרקטיים דוגמת לימוד לשונות, כלכלה וכו' (הושם כמובן גם דגש על כישורים אתלטיים).27
 
התפיסה הזאת הייתה חשובה במיוחד במצרים, מכיוון שבעיני בריטים רבים, וקרומר בראשם, הייתה, כאמור, בעייתם של המצרים "בעיית אופי" (קרומר הקדיש חמישה פרקים מספרו מצרים המודרנית לדיון באופי המצרי), או, על פי הגדרתו של אלפרד מילנר (שהיה אחראי על ענייניה הפיננסיים של מצרים בין השנים 1892-1889), היעדרו של אופי, אשר הפך את השפעת ההשכלה המערבית במצרים למסוכנת במיוחד28 (בשל סכנת הלבנטיניזציה).
 
מכאן נבעה גם החשיבות הרבה שיוחסה לבחירה נכונה של הפקידים הבריטים המשרתים שם.29 בנוסף לכך, על פי קרומר בעיית האופי של המצרים ניכרה יותר מכול באופן תפקודם של הפקידים המצרים המשרתים כאנשי מנהל במנגנון השלטוני הבריטי: הם חוששים לקבל אחריות אישית, חסרי תקיפות, אינטליגנציה והתחשבות באחרים ונוטים לקיצוניות.30 משום כך, קרומר הציע לשלוח נערים מצרים לאנגליה, כשהמטרה אינה רכישת ידע, אותו הם יכולים לקבל מספרים, אלא "לרכוש את אורח החיים המוסרי הבריא הקיים בקרב נערי בית ספר אנגליים".31 תפיסה זו תחזור ותישנה לאורך השנים שיבואו, ורוב ההצעות בנושאי החינוך במצרים יעסקו בראש ובראשונה בדרך שבה ניתן לשנות ולתקן את "האופי המצרי" כבר בילדות.
 
עם זאת, קרומר לא האמין בחינוך בסיסי הנעשה במצרים עצמה, והוא הואשם, ובצדק, בכישלון בתחום החינוך. במכתב לקיצ'נר הוא אף יצא נגד הרעיון להרחיב את החינוך היסודי, אשר יוצר "נוער בלתי מרוצה בנוסח הבאבו" (Babu היה שם כבוד הינדי המייחס לנושאו ג'נטלמניות, וגם כינוי לפקידים הודים כותבי אנגלית, אבל בפי הבריטים הוא הפך לביטוי של זלזול כלפי הודים בעלי השכלה אנגלית שטחית).32
 
קרומר חשש מפני יצירת מצרים משכילים למחצה, אשר עקב השכלתם אינם רוצים עוד לעבוד בחקלאות ובתעשייה, אבל אינם בעלי השכלה מספקת לכל עיסוק אחר.33 לפי תפיסתו, המצרי אינו יכול לחדש, ליצור ולתרום לתרבות, אבל יש לו יכולת חיקוי טובה והוא רוצה שילמדו אותו.34 יעילות ויושרה הם הגורמים החשובים ביותר לעיצוב אופיו של המצרי, ורק כמה דורות של שלטון יציב יביאו להתקדמות, איטית אמנם, בכיוון הרצוי.
 
הבריטים המגויסים לשירות במצרים צריכים להיות בעלי אופי מיוחד, ואין חשיבות לידע מוקדם ולמקצועיות בתחומים מסוימים. מובן שהיהירות במחשבה שצעיר בריטי שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה יכול להיות ממונה על פקידים מצרים, לעתים בעלי ניסיון רב, הרגיזה מצרים רבים.35
 
מהצד הבריטי הייתה נטייה להסביר התפרצויות אנטי־בריטיות בהתדרדרות בטיבם של הפקידים המגיעים לשרת במצרים, תוך כדי השוואתם לרעה מול דור הפקידים שקדם להם. הסברים כאלה ניתנו גם לגבי העומד בראש המנהל הבריטי, ולדעת משקיפים רבים היה הבדל ניכר בין קרומר, שהציב לטעמם מודל אידיאלי של שליט במדינה אוריינטלית, לבין מחליפו אלדון גורסט.
 
השקפה מקובלת הייתה שקרומר הבין את החשיבות של טקסים ופאר אצל האוריינטליים, בעוד שגורסט לא הצליח ליצור תדמית של עוצמה ויוקרה, ולא הקדיש תשומת לב מספקת להופעה חיצונית.36 היה אף מי שציטט פתגם מצרי שנאמר על גורסט: "גורסט הו מן אל מיה"37 — כלומר גורסט כמוהו כמים, חסר צבע ואינו מפגין עוצמה. גורסט עצמו כתב שהדבר הראשון שעל אנגלי המצטרף לשירות במצרים ללמוד הוא להוביל את המצרים מבלי שהדבר יורגש כלפי חוץ. עליו לפעול מאחור, ועל פעולותיו להישאר חבויות.38 זו הייתה פילוסופיית שלטון שונה לחלוטין מזו של קרומר, שהתבססה על הפגנה מוחצנת של שליטה. ההבדל בין שתי התפיסות האלה יבוא לידי ביטוי גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בוויכוח על עתידה הפוליטי של מצרים היו שהשתמשו בתפיסה אחת או בשנייה כדי להצדיק את הפתרון המועדף עליהם.
 
כאמור, כבר באמצע המאה ה-19 עסקו בריטים, וגם צרפתים, בשאלת "האופי המצרי".39 הכיבוש הבריטי נתן לעיסוק זה תאוצה וגוון מיוחדים, אבל מעבר להגדרת הבעיה של המצרים כ"בעיית אופי" כללית, נוצר עתה גם דימוי מצרי מפורט ובעל אפיונים ברורים.
 
 
3. עיקרי הדימוי
 
בניגוד לנידחות של חצי האי ערב, מצרים הייתה ארץ מוכרת שבאה במגע רחב יותר עם המערב. לעתים, ריחוק בין עמים מביא דווקא להשבחת הדימוי, בעוד שהיכרות קרובה, בעיקר כאשר קיימים פערים תרבותיים גדולים, פוגעת בו.
 
זמן לא רב לאחר הכיבוש הבריטי את מצרים, כבר ניתן היה להבחין בקווי דימוי המצרי, שחפפו בחלקם את תיאוריו של ליין אבל היו שונים בנושאים ובהדגשים מסוימים, כאשר החשובים שבהם היו: ההתייחסות להשפעה האירופית הגוברת על המצרים ואופיים, והתווספות הממד הפוליטי. לעתים עסקו ההגדרות וההכללות ב"אוריינטליים" ככלל, ולעתים עסקו במצרים בפרט. אולם מכיוון שגם ההכללות בדבר האוריינטליים ניתנו לרוב בקונטקסט המצרי, הביא הדבר להתגבשותו של דימוי מצרי ברור, גם אם חלקו הורחב לאוכלוסיות אוריינטליות אחרות.
 
האופי המצרי הנוח והכניעות המצרית. המצרים, בעיקר השכבות הנמוכות שהיוו את רוב האוכלוסייה, הוצגו כאנשים שלווים, בעלי אופי נוח וחוש הומור. "עליזים, חברותיים ושבעי רצון בקלות", כהגדרתו של מילנר.40 בחברה המצרית יש חמלה בסיסית. אין מנגנון של צדקה מאורגנת כמו בבריטניה, אבל למרות העוני הרב, אנשים אינם גוועים מרעב שכן תמיד יימצא מי שיאכיל אותם (עם זאת, בריטים רבים הביעו זעזוע מהיחס הבוטה של המצרים מהמעמדות העליונים כלפי הפלאחים, וכן מהיחס של המצרים לחיות מחמד ובהמות).
 
השכבות העניות הן הנוחות והכנועות מכולן. לעתים קרובות הפלאחים הושוו לילדים, אשר רק שלטון גרוע יכול לגרום להם להתמרד. היו גם גילויי התפעלות מהתכונות הפיזיות של הפלאח ומיכולת העבודה והסיבולת שלו, אשר "יצא לה שם בעולם כולו".41 התפעלות זו לוותה לרוב בביקורת על חוסר היוזמה והאינטליגנציה שלו.
 
התיאור החיובי של הפלאחים בלט בעיקר בזמנים של משבר פוליטי, או אז הייתה נטייה בריטית לתאר את תושבי הערים, בעיקר את "האפנדים", כדמגוגים ומסיתים המנסים לחבל בתכונותיו הטובות הבסיסיות של הפלאח. ככלל, השלטון הבריטי במצרים התנהל בשקט ובבטחה מ-1882 ועד ההתקוממות של 1919 (מלבד תקרית חמורה אחת ב-1906), והצלחת השליטה על אוכלוסייה גדולה, כמעט ללא שימוש באמצעי כפייה, תרמה לכך שהבריטים לא נאלצו לחשוב מחדש על תפיסתם הבסיסית את המצרים כעם כנוע וקל לשליטה.
 
הפגיעות המצרית וחשיבות המנהגים וההתנהגות המנומסת. המצרים נתפשו כעם הרגיש בצורה קיצונית לכבוד ולהתנהגות מנומסת. נושא זה חזר ועלה בספרות הנרחבת שנכתבה על מצרים, וגם במסמכים הדיפלומטיים. לא פעם הוסברו משברים ביחסים בין מצרים לבריטים בהתנהגות בלתי רגישה מצד הבריטים. הייתה נטייה להאשים את "דור הפקידים החדש" בחוסר רגישות לפגיעות המצרית, בניגוד לדור של קרומר שהוצג בדרך כלל כמופת בתחום זה. לעתים הוצגה הנימוסיות המצרית דווקא כמייצגת תכונה מצרית "אופיינית" אחרת — חנופה.
 
חנופה. על פי התפיסה הבריטית המקובלת, חלק מדרך החיים המצרית היא להעניק חנופה לגבוהים ממך חברתית, ולקבלה מהנמוכים ממך. קרומר טען שרק בקרב המעמדות הנמוכים והבינוניים ניתן למצוא אדיבות טהורה, בעוד שאצל המעמדות הגבוהים יותר ואצל בעלי המשרות הדבר נובע מאינטרס להתחנף לממונים.42
 
בריטים רבים שמו לב לעובדה שמצרים בעלי מעמד נוהגים להעסיק צבא קטן של שליחים, שמתבטלים רוב הזמן, רק למען עשיית הרושם שבדבר. הסופרת האנגלייה אן פרמנטל הסבירה שתפיסה כזו נובעת מאי־הבנה של צורת החשיבה האוריינטלית, שכן אוריינטלי זקוק בראש ובראשונה לממונה ('שייח'), גם אם מדובר בכנופיית גנבים קטנה, ול"שייח'" זה מתייחסים כולם בכבוד, אפילו המשטרה. אנגלי אשר בא למזרח וחושב שהוא יכול להיות הדובר של עצמו אינו מבין באיזו פלצות מסתכלים עליו המקומיים.43 אלא שבדרך כלל הבריטים, שקיבלו כמובן מאליו התנהגות בעלת קודים חברתיים נוקשים בארצם, לא היו פתוחים דיים על מנת להעריך קודים חברתיים שונים משלהם.
 
מצרים כארץ השחיתות. בעשור האחרון של המאה ה-19 גדל מאוד מספרם של בתי הקפה, הברים ואולמות המשחק וההימורים בקהיר והגיע ליותר משבעת אלפים.44 דוברים פרו־מצריים כמו בלאנט תלו את האשמה בחדירה האירופית למצרים, אבל בבריטניה נתפסה והוצגה מצרים כארץ מושחתת מוסרית ומינית. זנות, חשיש, אלכוהול, בתי קפה, ברים ובתי משחק נתפשו כמאפייני העיר המצרית (בעיקר קהיר, אלכסנדריה ופורט סעיד).
 
מצרים גם נודעה כארץ הבקשיש והנפוטיזם: דרך הקידום המקובלת במצרים היא באמצעות קרוב משפחה הנמצא בעמדה פקידותית המאפשרת לו לדאוג לבני משפחתו. הופיעו תיאורים חוזרים ונשנים של היחסים בין מצרי בעל דרגה לבין הכפוף לו, כמו תיאורו של מילנר: במצרים, אם אדם נתון למרותו של אדם אחר, אין שום סיבה, לדעת המצרים, שהוא לא יעשה עבורו הכול, כולל צחצוח נעליו.45 השחיתות הוצגה בעיקר בהקשר של הפקידים המצרים במשרדי הממשלה, והיא התקשרה למעמד "האפנדים" אשר עתיד להוביל את המאבק הלאומי המצרי.
 
עצלות וחוסר יעילות. תכונות אלה נתפסו באנגליה כמאפיינות את רוב העמים הלא אירופיים (ולעתים גם עמים דרום־אירופיים), גם מכיוון שיעילות נחשבה בעיני האנגלים תכונה המאפיינת אותם עצמם, ובעיני עמים אחרים כתכונה אנגלית.46 במצרים זכה הדבר להדגשה מיוחדת, ועצלות כרונית וחוסר יעילות כתכונה מצרית בולטת היו מרכיב מרכזי בדימוי המצרי. ההסבר הבריטי לתופעה זו קשור לדימויה של מצרים כארץ מושחתת: הטבק, החשיש, הקפה ולעתים גם העיסוק במין פוגעים ביעילות המצרים, כשלכך נוסף כמובן החום המעיק.47
 
אמירת שקר כתכונה מצרית. התפיסה שלאוריינטלי בכלל ולמצרי בפרט יש יחס אחר לאמירת דבר שקר ניכרה אצל בריטים רבים, והם נהגו למתוח ביקורת חריפה על "השקרנות האוריינטלית" ו"השקרנות המצרית". הסבר סלחני כלשהו ניתן למצוא בדבריו של הסופר הבריטי, דאגלס סלאדן, אשר לפיו עבור המצרים השקר הוא חלק מאמנות השכנוע ולכן אין לו משמעות מוסרית. "כאשר אני מגלה את השקר שבדבריהם אני נותן להם לדעת זאת, מכיוון שהדבר מוסיף להערכתם את האינטליגנציה שלי. הם יודעים מהי דעתי על שקר, אבל הדבר אינו גורם להם למבוכה, ואני מרשה להם להישאר ידידיי".48
 
בהקשר זה ראוי לדון בשאלת השפה הערבית והקשר שלה להשקפה המערבית על מידת "השקרנות" המצרית־ערבית. לטענת ברברה ג'והנסטון, אשר מחקרה עסק באי־הבנות על רקע תרבותי בין אנשי המערב לערבים, התפיסה המערבית של השפה היא תפיסה אינסטרומנטלית, ומטרתה להעביר את הרעיון העיקרי בדרך לוגית, בעוד שהתפיסה הערבית היא אסתטית: שפה היא עניין של יופי, ושכנוע הוא תהליך אסתטי — אם אדם יוכל לראות את היופי של הרעיון, הוא יעריך אותו ויאמין בו.49
 
חוקר אחר הגדיר את התרבות המצרית כ"תרבות של קונטקסט גבוה", אשר בה היחסים הבין־אישיים הם אינטנסיביים ואינטימיים, והאתוס הקולקטיבי מעניק חשיבות רבה לכבוד ולבושה. הדוברים מעדיפים שלא להשמיע הצהרות ברורות ומפורשות אלא להביע את רעיונותיהם על ידי רמיזה. לא מקובל להביע סירוב מפורש (כמו המילה הפשוטה "לא"), והסירוב מובלע בתוך שיחת חולין, חוסר בהירות וביטויי נימוס ציוריים. בעיני אנשי המערב בעלי ה"תרבות של קונטקסט נמוך", הדבר נתפס כחשוד וכחסר יושר.50
 
מרכזיות המילה וצורת השיח בשפה הערבית היו נושא מרכזי בהשקפות המערביות על הערבים ובתפיסת הערבים את עצמם, עד שבמאה ה-19 קמו הרפורמטורים של ה"נהצ'ה" (הרנסנס) הערבית וקראו לשינוי בשפה הערבית שיביא ליתר דיוק, לפשטות וליותר מידע בפחות מילים. השימוש שעשו המצרים במילים נרדפות, בחזרות ובהדגשות, נתפס על ידי הבריטים כהגזמות, הצהרות ריקות מתוכן (מילים ללא מעשים, או במקום מעשים), ולפעמים כשקר, שכן הגבול בין הגזמה לשקר הוא לעתים קרובות דק.
 
המצרים כבעלי טמפרמנט לטיני. דימוי ה"אחר" מבוסס לרוב על מודל של הדימוי האידיאלי שהוא הדימוי העצמי. עבור הבריטים ששירתו באימפריה, ושזכו ברובם המכריע לחינוך המקדש תכונות של איפוק וריסון עצמי, כל "דמיון חם" וסערת רוחות היו פסולים. לכן, אחת התכונות המצריות שהפריעו להם במיוחד הייתה דרך הביטוי המצרית שתוארה כנלהבת, קולנית, צרחנית, לא מכובדת ולא ג'נטלמנית.
 
לכאורה הדבר עמד בסתירה ל"דימוי המנומס" של המצרי, אולם המצרי נתפס כמעריך התנהגות מכובדת ומנומסת כאשר מדובר במפגש בין־אישי, בעוד שהקולניות המצרית קושרה לרוב עם התקבצותם של מצרים רבים ביחד, בייחוד ב"רחוב המצרי" על בתי הקפה, הצפיפות וההתקהלויות שבו. השיח ברחוב יכול היה להיות בוטה ומלא גידופים, אבל היחס המצרי כלפי תופעה זו היה סלחני באופן פרדוקסלי, כלומר הם ראו בו אירוע תיאטרלי שבו המילים אינן נלקחות ברצינות רבה, בניגוד לחשיבות העצומה שיוחסה למילים פוגעות במפגש בין־אישי אינטימי יותר.51
 
הקולניות המצרית התקשרה עם הצגתם של המצרים כבעלי טמפרמנט לטיני. קרומר הצביע על משיכתם של המצרים בפרט והאוריינטליים בכלל לצרפתים; תיאורים רבים הציגו אותם כידידותיים ורעשניים, ולכן הם מעדיפים את הצרפתים על פני הבריטים (מלבד הפלאחים השקטים).
 
בניגוד לכך, בולטים התיאורים המחמיאים של הסופרים־הנוסעים לצורת ההתבטאות של ערביי המדבר: ראש השבט כמעט לוחש, וכולם רוכנים לשמוע את דברו ביראת כבוד. השקט המשתרר באוהל מלמד על הכבוד שרוכשים למנהיג, והוא אינו צריך להרים את קולו כדי להפגין מנהיגות. בראייה הבריטית זו הדרך הנכונה והאצילית להפגנת סמכות.
 
הפתיות (credulity) המצרית. המצרי הוא תמים, נטול ספקות ונוטה לקבל כאמת את השמועות האבסורדיות ביותר שלעיתונות המצרית תפקיד חשוב בהפצתן. קרומר הגדיר את האוכלוסייה העירונית כנתונה למצבי רוח משתנים: מאמרים מסיתים בעיתונות יכולים לעורר התפרצות, בעוד שמאמרים מתונים יכולים לשככה.52 מחליפו, גורסט, כתב בדוח השנתי של 1908 שההמונים בורים מכדי להעריך את האבסורדיות והשקר של גידופי העיתונות המוקראים להם, בעוד שהנוער המצרי הוא צרכן מושבע של סוג ספרותי כזה. אנשי המעמד הבינוני נזהרים מאוד, שכן התקפה אישית בעיתונות יכולה להפוך את חייהם החברתיים לבלתי נסבלים.53
 
בהקשר זה ראוי לעסוק ביתר הרחבה בעיתונות המצרית ובתדמיתה, סוגיה הקשורה לבעיית "המשכילים למחצה" המשמשים כחומר נוח לתעמולה, גיוס והסתה שהעסיקה את הבריטים גם בחלקים אחרים של האימפריה.
 
מצרים הייתה כבר במאה ה-19 המרכז הספרותי הגדול ביותר במזרח התיכון. אחת התופעות שהפתיעו את הבריטים היה מספרם הרב של העיתונים שהופיעו שם, והם נהגו לציין בתדהמה שמספר העיתונים המופיע בקהיר גדול ממספרם של אלה המופיעים בלונדון. עקב מחסור בנתונים, קשה להעריך את מספר הקוראים. הערכה אחת גורסת שבסוף המאה ה-19 היה מספרם קרוב למאה אלף; ניתן להניח שהכותרות העיקריות הגיעו לידיעתם של כחצי מיליון, לנוכח הנוהג להקריאן ולהסבירן במקומות ציבוריים כמו בתי קפה.54
 
בעיתונות הזאת בלט חלקם של העיתונאים הסורים, חלוצי העיתונות הערבית, שהיגרו למצרים עקב מגבלות שהוטלו עליהם על ידי השלטון העות'מאני בסוריה ובלבנון; הם תרמו באופן משמעותי לחיים התרבותיים והאינטלקטואליים במצרים.
 
בימים כתיקונם, כאשר המצב במצרים היה רגוע, נהגו הבריטים, ובכללם אפילו קרומר,55 לציין את עדיפותם האינטלקטואלית של הסורים על המצרים, כשתרומתם לעיתונות ולספרות משמשת הוכחה לכך. אולם כאשר שררה מתיחות במצרים והעיתונות המקומית תמכה בלאומיים המצרים, זכו הסורים לכינויי גנאי כסכסכנים מטבעם ודמגוגים.
 
העיתונות המצרית נהנתה מחופש כמעט מוחלט, וציטוטים מהעיתונות האנטי־בריטית שימשו כ"הוכחה" לקיצוניות והפתיות המצרית, כמו ידיעות שפורסמו בעיתון מצרי אשר לפיהן הבריטים נוהגים להחדיר חיידקים של אבעבועות למזונם של תושבי הקולוניות שבשליטתם.56 פריחת העיתונות נתפסה, לעתים, כהוכחה לחיבת המצרים לרכילות ולפוליטיקה אשר באה על חשבון עמקות אינטלקטואלית. תומס ראסל, אשר עמד בראש המשטרה במצרים, ציין שמצרים מהמעמד הגבוה יכולים לקרוא כמה עיתונים ביום, אבל מעולם לא פתחו ספר.57
 
דימוי המצרי יכול היה להופיע בצורה מעודנת ונרמזת, לעתים תוך כדי שימוש בהומור, וגם בצורה גסה ומוקצנת. ספרו של דאגלס סלאדן מצרים והאנגלים (1908) הוא אולי הדוגמה הקיצונית והוולגרית ביותר להצגת הדימוי השלילי של המצרי, ויש בה כדי להעיד על ממדי השתרשות הדימוי. סלאדן, סופר פורה גם בנושאים אחרים, כתב את ספרו כדי לעורר את דעת הקהל הבריטית לסכנה שבוויתורים ללאומיות המצרית. הוא טען שזהו הספר הראשון המביא את דעתה של הקהילה הבריטית במצרים, ושהוא נעזר באנשיה ותודרך על ידיהם רבות.58
 
הספר הכיל פרקים של אנקדוטות שנועדו להדגים את רמתו האינטלקטואלית הירודה של המצרי ואת אי־יכולתו לקבל אחריות. ההתקפה על האופי המצרי היא חסרת מעצורים ואינה פוסחת על הילדים המצרים, המתוארים כבעלי "פחדנות מוסרית", "שקרנים", "גנבים" ו"נחשים". הם אינם נלחמים כלל אלא יורקים אחד על השני, ואפילו כשהם משחקים כדורגל, ההנאה העיקרית שלהם היא לרמות את השופט. המצרי המבוגר הוא שקרן, נוכל ורוצח פוליטי. הוא אינו ספורטאי ברוחו ואינו יכול להעריך את התכונות של הג'נטלמן האנגלי. כשם שהתלמיד מרמה בלימודיו, כך המבוגר מרמה בעסקיו.59
 
סלאדן הקדיש מקום נרחב גם להתקפה על המצרים הצעירים העומדים בראש המאבק הלאומי, תיאר בבוז את צורת לבושם, אופן דיבורם וישיבתם בבתי קפה, ואף העניק לכך גוון של פריצות מינית כאשר רמז למחשבות המתועבות העוברות בראשם של הלאומנים בשעה שהם צופים בנשים אירופיות.60 האנגלים במצרים, בייחוד אנשי הצבא, מתוארים כג'נטלמנים מושלמים שהמצרים מתלוננים על ריחוקם ויהירותם, אבל בה בעת מנסים לחקות אותם בכול. האנגלי, אשר עוסק בספורט כל היום, רוקד בערב ולעתים כמעט שאינו ישן, זוכה להערצה בקרב המצרים העצלים.61
 
 
 
ד. ממדים שונים בדימוי המצרי
 
1. דימוי המצרי בסיפורת הבריטית
 
השטף הספרותי הבריטי על מצרים החל רק בתחילת המאה ה-20 (אינני מכליל בז'אנר זה את ספרי המסעות של הסופרים־הנוסעים). שתי מלחמות העולם הביאו, כל אחת בזמנה, לגל פרסומים חדש.62 ספרות פופולרית זו, ברובה סיפורי הרפתקאות, הציגה בדרך כלל את המצרים כדמויות מפוקפקות מבחינה מוסרית, שוחרי מועדונים ומסיבות, המנהלים רומנים עם נשים אירופאיות ולעתים אף חוטפים אותן. המאורעות יכלו להתרחש ברחובות קהיר, בספינה על הנילוס וגם בבריטניה (בעיקר סביב דמותם של סטודנטים מצרים הלומדים שם).
 
רוב הבריטים החיים במצרים כתבו את יצירותיהם בשליש הראשון של המאה ה-20, כשמוטיב מרכזי אצלם היה הקלילות והעליזות של הנפש המצרית. החיים הקשים של המצרי, אשר חי מזה דורות תחת שלטון מדכא, היו גם הם נושא פופולרי.63 הדמות הבולטת בשטח הספרות היפה שנכתבה על המזרח התיכון הייתה זו של מרמדוק פיקט'הל, אשר הקריירה הספרותית שלו החלה ב-1904 בספרו סעיד הדייג שתורגם לכמה שפות, יצא ב-14 מהדורות, ומזרחנים ידועי שם שיבחו אותו. הספר אף חולק לפקידים בריטים במצרים כמדריך ללימוד מנהגי הארץ.
 
פיקט'הל היה אמנם סנגורו של המזרח בספרות הבריטית, אולם גם יצירותיו מעידות על נחיתות דימויו של המצרי. עבורו, "האוריינטלי האמיתי" היה בן "העמים השליטים": התורכים, הצ'רקסים והאלבנים, אשר מאז ימי הביניים שימשו כאנשי צבא ושלטון בעולם האסלאמי, בעוד שהמצרים והערבים הם נחותים יותר בהתפתחותם.
 
לפיקט'הל אף היה "מבחן היגיון" שעל פיו הגיע למסקנה ש"העמים השליטים" במזרח הם בעלי "היגיון אירופי", בעוד המצרים והסורים נעדרים תכונה זו (השאלה שהציב הייתה: "יש שני ברווזים לפני ברווז, שני ברווזים אחרי ברווז, וברווז אחד באמצע. כמה ברווזים ישנם בסך הכול?". לטענתו, האירופים, התורכים, הצ'רקסים והאלבנים היו עונים: חמישה ברווזים. המצרים והסורים: שבעה ברווזים).64 תמיכתו בתורכים נבעה גם מאמונתו שרק שלטון עריץ כשלהם מתאים לשליטה במצרים ובערבים — "גזעים שהתדרדרו, הדורשים יחס כשל ילד סורר". גם קרומר התאים, לפי תפיסתו, לשלוט במצרים שכן הם "מעריצים גבר".65
 
סוג ספרותי נוסף שנוצר בעקבות השלטון הבריטי במצרים היה ספרות הומוריסטית למחצה. סגנון זה אפשר לבריטים ששהו במזרח לכתוב על תופעות ו"תכונות מזרחיות" בדרך הומוריסטית, שלא נעדרה ממנה מידה של חיבה פטרונית לנשואי כתיבתם, ובדרך זו גם לזכות בקהל קוראים שנהנה מן ההומור.
 
דוגמה לכך הוא ספרו של הלורד ססיל — The Leisure of Egyptian Official — שראה אור ב-1921 וכלל הומורסקות שנכתבו על ידו במהלך השנים הרבות שבהן שירת במצרים. סיפור אופייני מתוכו עסק במצרי שנכנס לשירות הממשלתי בגיל שמונה עשרה, עלה בסולם הדרגות ונהיה לשופט "שהוריד את מנגנון עשיית הצדק לתעריף פשוט של תשלום קנסות ששולמו לו ישירות". מאוחר יותר התמנה לשר לענייני האומנויות והמלאכה שעשה הכול על מנת לקיים את משפחתו הענפה: "באופן אישי הייתה לי חיבה חשאית כלפיו, שכן הייתה לו הדרך הגסה והעליזה של האיכר, אשר יש להעדיפה על פני הסגנון השמנוני דוגמת הנחש של המצרי העירוני".66 בחירת השם של גיבור הסיפור הייתה סטריאוטיפית גם כן: מחמד פאשא אחמד. שימוש בשמות אחמד, מחמד, מחמוד (מהשמות הנפוצים ביותר בחברה המוסלמית) בצירופים שונים ביניהם היה אופייני לתיאור ערבים, והתואר פאשא העניק את הגוון המצרי לשם.
 
 
 
2. הקהילה הבריטית במצרים וחלקה ביצירת הדימוי
 
עד הכיבוש הגיעו בריטים למצרים בעיקר כתיירים. המפגש שלהם עם האוכלוסייה כלל בעיקר עמידה על המקח עם הסוחרים, מורי הדרך ובעלי הגמלים שליד הפירמידות. סיטואציה זו תרמה לחיזוק דימויה של מצרים כ"ארץ הבקשיש". מצרים נכנסה לתודעה כארץ שבה האוכלוסייה המקומית היא אמנם בלתי מזיקה, אבל טורדנית בניסיונותיה להפיק תועלת מנוכחותם של הזרים.67 היו גם משלחות של ארכיאולוגים שהמפגש שלהם עם האוכלוסייה המקומית לא התנהל דווקא על מי מנוחות, שכן המצרים היו חשדנים כלפי התעניינות הזרים בעתיקות, אשר אותה לא תמיד יכלו להבין. לעתים ציינו הבריטים שהמצרים חושדים שיש במקום החפירה אוצר נסתר שהזרים באו לקחתו.68
 
גם לאחר הכיבוש, הבריטים במצרים באו במגע בעיקר עם אלה שהם נזקקו לשירותיהם: מתורגמנים, נהגי מוניות, מלצרים, סוחרים, וכן עם אלה שאיתם היו להם קשרי עבודה, בעיקר פקידי ממשלה, בעוד שמגעם עם החלק העיקרי של האוכלוסייה — הפלאחים — היה מזערי.
 
הקהילה הבריטית הייתה מסוגרת ומתנשאת; היא בילתה את שעות הפנאי במועדונים ובמגרשי ספורט שיועדו לה בלבד. צורת חיים זו רק חיזקה תפיסה סטריאוטיפית של "פאשות שמנים", "פועלים עצלנים", "סוחרים ערמומיים" ו"פלאחים מושפלים"69 (המצרים הכפריים שפגשו הבריטים היו לרוב אלה שבאו לעיר הגדולה למטרות מסחר או עבודה. ניתוקם ממקומם הטבעי בכפר הפך אותם, לעתים קרובות, לחסרי אונים).
 
הקהילה הבריטית במצרים, מכיוון שחייתה בינה לבין עצמה, ומכיוון שרובה ראתה את נוכחותה במצרים כזמנית, לא פיתחה תפיסה ייחודית של המצרים שניתן להבדילה בבירור מהדימוי שנוצר על ידי בריטים אחרים. מכיוון שאנשי הקהילה היו עלולים להפסיד באופן אישי משינויים פוליטיים מפליגים, כאשר התעורר חשש כזה, הייתה להם נטייה לצייר את המצרים באופן שלילי יותר מאשר בנסיבות אחרות.
 
אבל אם נשווה את הבריטים במצרים להוויה קולוניאלית אחרת — של הצרפתים באלג'יריה למשל — ניווכח לדעת שהשוני הוא עצום. מחקרים שנעשו על הקהילה הצרפתית באלג'יריה, כמו זה של עמנואל סיון, מראים, למשל, השתרשות של ביטויים לשוניים גסים שנועדו להביע זלזול והשפלה כלפי האוכלוסייה המקומית. הערבים כונו בין השאר: "עכברושים", "בולי עץ", "שחורים", "ראשי מלונים", "ממזרים", "כיסנים מטוגנים", והיו ביטויים כגון "עבודה ערבית", "טלפון ערבי", "בצורה ערבית" (פעולה שנעשתה בצורה פרימיטיבית, פראית או לא אסתטית) וכדומה. כינויים אלה זכו ללגיטימציה, והם הופיעו לא רק בשפה המדוברת ובספרות העממית, אלא גם בעיתונים של הצרפתים באלג'יריה ובנאומים.70
 
גם לבריטים במצרים היו כינויים לתושבים המקומיים, אבל הם נעדרו את מידת הגסות שהייתה במקבילה הצרפתית (המצרי כונה לרוב Gypo"" או "Gyppy"", ולעתים רחוקות גם Nigger). ככלל, הקהילה הבריטית במצרים הייתה מתונה בהרבה ביחסה למקומיים, בהשוואה לצרפתים באלג'יריה. ניתן לעמוד על כך הן בספרות שנכתבה על ידי אנשי הקהילה והן בקריאת העיתונות שלה, דוגמת ה-Egyptian Gazette וה-Egyptian Mail אשר לא נהגו אומנם להחמיא למצרים, אבל לא בלטו בהבעת דעות חריפות או וולגריות כלפיהם. העיתונים נכתבו באופן סולידי ורציני, ואפילו בשעת מתיחות הם ציטטו מהעיתונות הערבית המצרית.
 
חלק גדול מהידיעות והמאמרים הוקדש לנעשה בבריטניה, ובכך המחישו את מקום העניין האמיתי של הקוראים. סלאדן אף תקף בספרו את העיתונות הזו, על כך שאינה עוסקת מספיק בסכנה של הלאומיות המצרית, ומעדיפה לעסוק במרוצי סוסים ובקריקט.71
 
ישנן כמה סיבות להבדל הניכר הזה בין מצרים לאלג'יריה. בראש ובראשונה יש לזכור שהבריטים במצרים באו ממוצא חברתי גבוה יחסית, בשונה מהצרפתים באלג'יריה, שמספרם היה רב מהם עשרות מונים, והיו בהם פשוטי עם. לכן ניתן לדבר על מנטליות עממית של הצרפתים באלג'יריה, אבל לא ניתן לעשות זאת במצרים, אליה הגיעו הבריטים בתוקף תפקידם הזמני, שלא על מנת לחיות שם את חייהם. הסיטואציה באלג'יריה הייתה קולוניאלית טהורה — צרפתים רבים קבעו שם את ביתם, הם לא ראו בשהייתם מעשה זמני.
 
מעל לכל זה, עמדה התפיסה הקולוניאלית הבריטית הבסיסית, שגרסה כיבוד מנהגים מקומיים וניסיון להימנע ככל האפשר מפגיעה בערכים וברגשות של המקומיים, בעוד שהקולוניאליזם הצרפתי דגל ב"צירפות" האליטות והנחלת השפה והתרבות הצרפתית, תוך כדי התעלמות מהתרבויות המקומיות ואף זלזול בהן.
 
 
 
3. מצרים בבריטניה
 
סטודנטים מצרים בבריטניה. המגע בין בריטים למצרים לא הוגבל למצרים בלבד. מצרים עשירים היו מבקרים בבריטניה ואף שולחים את בניהם לשם על מנת לרכוש השכלה באוניברסיטאות הטובות. הסטודנטים המצרים נשלחו בחלקם על ידי הממשלה המצרית, כשלסעד זע'לול, לימים מנהיג הלאומיות המצרית, היה, בשמשו כשר החינוך, חלק חשוב בהגדלת מספר היוצאים. אלה שנשלחו על ידי הממשלה למדו בעיקר במנצ'סטר, גלזגו ובריסטול. המצרים העשירים, לעומת זאת, העדיפו לשלוח את בניהם לאוקספורד וקיימברידג' היוקרתיות, וכן ללונדון.
 
קרומר, לאחר שסיים את תפקידו במצרים, התעניין בגורלם של הסטודנטים המצרים, ומכיוון שחש שאין מי שדואג להם, התערב על מנת למנות איש קשר עבורם באוקספורד. ממכתבים שהגיעו לקרומר, עולה תמונה עגומה בנוגע להתנהגותם ודימוים. אנשי אוניברסיטה מסרו לו שמכל הסטודנטים האוריינטליים הבאים לבריטניה, המצרים הם הקשים ביותר לשליטה והגרועים ביותר מבחינה מוסרית.72 ממכתב אחד אף עולה שהיו מחשבות באוקספורד להגביל את מספרם "ובכך להגביל את הפגעים שהם גורמים".73 קרומר חשב שהסטודנטים המצרים חוזרים בדרך כלל למצרים כאנטי־בריטים, ואחת הסיבות לכך היא הקשרים המפוקפקים שהם קושרים בבריטניה עם חלקים בלתי ראויים בחברה.74
 
אנו רואים כאן גישה בריטית נפוצה: כאשר בריטים במצרים נמשכו לחלק האפל של רובע הזונות בקהיר, הוצג הדבר כנפילתם ברשת של החברה המצרית המושחתת. כאשר מצרים בבריטניה נהגו באופן דומה, הדבר הוצג בעיקר כהוכחה לפגמים באופיים, מבלי להתעמק בחוליי החברה הבריטית.
 
מכתב פומבי מסטודנט מצרי שפורסם ב-Egypt — ירחון בריטי פרו־מצרי — מעיד על מודעותם של המצרים לתדמיתם הנמוכה. הכותב הסביר שסטודנטים מצרים רבים הגיעו לבריטניה מכיוון שנכשלו בלימודיהם במצרים, ומתוך מחשבה שהלימודים שם קלים יותר. אין עליהם השגחה, הם מבזבזים את זמנם ואת כספם ומוציאים שם רע גם לסטודנטים המצרים הרציניים.75
 
לא כל הסטודנטים המצרים חזרו לארצם עם רגשי מרירות, ובספרי זיכרונותיהם מוצאים גם כאלה שנישבו בקסמי התרבות הבריטית.76 היחס אליהם בבריטניה היה, על פי עדותם, לרוב ידידותי וסובלני. נקודת השבר עבור אנשים אלה הייתה, בדרך כלל, המפגש המחודש עם הבריטים במצרים, שהיו עתה בעלי תפקיד רשמי, ולפתע התייחסו אליהם בביטול ובזלזול. לעתים היו אלה חבריהם לספסל הלימודים שיצאו עם סיומם לשירות באימפריה והתעלמו בקרירות מחבריהם לשעבר (תופעה דומה התקיימה בקנה מידה גדול גם בהודו).
 
אדוארד עטיה, נוצרי סורי שהעריץ בתחילה את האנגלים ואת התרבות האנגלית — הפרק מתוך ספר זיכרונותיו המתאר את בואו לבריטניה נקרא בשם "מכה" — ושעבר תהליך התפכחות דומה, ציטט סיפור נפוץ במצרים על מצרי בן המעמד העליון שלמד באוקספורד ועשה לעצמו ידידים רבים שבילו על חשבונו בהיותו עשיר מהם. כשחזר למצרים הלך לפגוש את אחד מידידיו שהפך לפקיד ממשלתי, ושם נשאל בקרירות "האם ניתן לעשות משהו עבורו". על פי עטיה, האוריינטליים (כהגדרתו) תומכי בריטניה פיתחו תיאוריה על מנת להסביר את הניגוד: הבריטים עושים זאת בתוקף תפקידם, שכן במצרים עליהם להקרין ריחוק ועוצמה כדי להשיג מטרות פוליטיות. רק בביתם ובארצם הם, ניתן לעמוד על אופיים האמיתי.77
 
הלובי הפרו־מצרי בבריטניה. עניינה של מצרים הועלה בבריטניה בהתמדה על ידי וילפרד בלאנט, דיפלומט לשעבר, סופר־נוסע במזרח התיכון, שתמך בלאומיות המצרית מתוך גישה עקרונית כללית (בלאנט תמך גם בלאומיות ההודית והאירית). מעמדו וקשריו החברתיים אפשרו לו גישה לבכירי המדינאים הבריטים לאורך עשרות שנים, ולמרות דעותיו יוצאות הדופן הוא שמר על קשרים טובים עם רבים מהם, בהם וינסטון צ'רצ'יל.
 
ב-1911 החל בלאנט, בצוותא עם קבוצה של רדיקלים, להוציא לאור את הירחון Egypt. מטרת הירחון, כהגדרתו, הייתה לספק לחברי הפרלמנט והממשלה עובדות מהימנות על המזרח הקרוב ובייחוד על מצרים, ולעודד הענקת עצמאות למצרים מוקדם ככל האפשר. הירחון חושף את תחושותיהם של חברי "הלובי" הפרו־אוריינטלי הזעיר באנגליה, והוא מלמד על תחושת הבידוד שלהם ומודעותם לחולשתם. למרות שמו, לא עסק הירחון בשאלת מצרים בלבד אלא לימד סנגוריה על המזרח כולו, הערבים ודת האסלאם, תוך כדי תקיפת המערב ואורח החיים הנהוג בו.
 
הירחון לא נרתע מעיסוק בשאלות קשות כמו דעות קדומות אנגליות על רקע של צבע וגזע.78 במאמר אחד נדונה הצדקנות של קרומר, שניסה לארגן באנגליה פעולה ציבורית כנגד התאכזרות לחיות במצרים, כל זאת בשעה שהמצרים ביסודם אכזריים פחות מהאנגלים, שנהגו בעבר לתלות כלבים וחתולים "כשעשועים של יום ראשון אחרי הצהריים". היחס הגרוע כיום כלפי חיות במצרים נובע מהבהילות והמהירות שכפה המערב על המצרים, אשר נאלצים לנצל את סוסיהם עד תום כדי לספק את מעבידיהם.79 גם העובדה שקהיר הפכה לעיר מושחתת, מלאה בבתי זונות ענקיים, מחלות מין, שוד ורצח היא תוצאת חדירתה של התרבות האירופית למצרים.80
 
מאמר אחר תקף את "הרעיון הפנטסטי" שהופיע בספרו של מזרחן ידוע בשעתו, פרופ' מרגוליות', מוחמדניזם, אשר בו תיאר את האסלאם כדת שמאפיינת ארצות חמות בלבד, כלומר שקיים קשר סיבתי בין טמפרטורה גבוהה לאמונה בדת האסלאם. לעומתו הובאו ציטוטים מהתבטאויותיו של פרופ' בראון שהחזיק בדעות פרו־אוריינטליות דומות לאלה של בלאנט.81 האסלאם הוצג כדת הומניסטית ובעלת צדק חברתי, מול אירופה המעמדית אשר עוסקת בצבירת רכוש על ידי מעטים ובעבדות מאורגנת של כל השאר.82
 
חברי הלובי כינסו אספות ופרסמו גילויי דעת, אולם ביטאונם הזהיר מפני "האילוזיה המוחמדנית" לפיה יש להם משקל נחשב בדעת הקהל הבריטית.83 ואכן, התחושה שמתקבלת מקריאת הירחון היא של קבוצה זעירה, אקסצנטרית ומבודדת, שלא הסתפקה במתיחת ביקורת אנטי־אימפריאליסטית (כאן יכולה הייתה למצוא בעלות ברית בקרב קבוצות וקהלים אחרים) אלא העמידה את המזרח כאלטרנטיבה ערכית עדיפה על פני המערב, דבר שהוציא אותה מכלל הדעה המקובלת, גם בקרב רדיקלים אנטי־אימפריאליסטים.
 
הצלחתו היחסית של הירחון הייתה לכן רק במצרים (אלא שלאחר כשנה אסר קיצ'נר את הפצתו שם, בטענה שהוא מפר את הסדר הציבורי) ובהודו. בלאנט זכה להבעות תודה מהודים ומצרים שקראו אותו, ומאמרים מתוכו אף תורגמו לעיתונות ההודית.84
 
בלאנט, יותר מכל אדם אחר, היה מזוהה עם המאבק של המזרח בכלל ושל מצרים בפרט לעצמאות. ב-1920, בהיותו בן שמונים, ביקש ממנו סעד זע'לול, מנהיג הלאומיות המצרית, לעמוד בראש הסניף האנגלי של ארגון למען עצמאות למצרים, שכן כל המצרים רואים בו "את אביהם".85 אישים שונים שהיו קשורים לסוגיות המזרח התכתבו עמו, ביקרו אותו והעבירו לו אינפורמציה גם בערוב ימיו (לורנס ביקר אותו ב-1920 וסיפר לו על עלילותיו המלחמתיות), אולם לכל הקשרים החברתיים הענפים של בלאנט לא היו תוצאות פוליטיות. אלה שהסכימו עמו היו חסרי השפעה פוליטית, בעוד שידידיו בעלי ההשפעה הפוליטית היו רחוקים מעמדותיו יוצאות הדופן.
 
מצרים בעיתונות הבריטית. המקור הטוב ביותר לבדיקת דימוי המצרי והערבי בעיתונות הבריטית הוא השבועון The Near East שהחל לראות אור ב-1911 והפך לבמה החשובה ביותר לענייני האזור. היה בו מדור ספרותי, ידיעות מכתבי השבועון בקהיר ובמקומות אחרים, מאמרי מערכת, ידיעות על כינוסים בנושאי המזרח, ידיעות מסחריות ואף מדור הומוריסטי. כמו כן היה בו מדור שהביא מאמרים העוסקים במזרח מהעיתונות הבריטית בכללה, והתבסס על סריקה של עשרות עיתונים. אישים שהמזרח היה תחום עיסוקם נהגו להתבטא מעל דפי השבועון ואף שמרו קטעים מתוכו באוספיהם הפרטיים. גם העיתונות הערבית עקבה אחריו ונהגה לפרסם מאמרים וידיעות מתורגמים מתוכו.
 
עד מלחמת העולם הראשונה הנושא הבולט בשבועון היה באופן טבעי הנושא המצרי, גם מכיוון שתושביו האחרים של המזרח הערבי כמעט ולא נראו בבריטניה (השבועון ציין עם בואו של בן שייח' ערבי כסטודנט לקיימברידג' שזהו "הבדווי האמיתי הראשון" שילמד באוניברסיטה אנגלית, ו"מעניין יהיה לראות כיצד יחליף את החופש של המדבר בהגבלות שדורשים הלימודים").86
 
דימוי המצרי המשתקף מהעיתון הוא זה המוכר והלא מחמיא שהתגבש זה מכבר. מאמר אחד עסק בהרחבה בסוגיית הסטודנטים המצרים ותלה את האשמה בהוריהם המעניקים לבניהם כסף רב על מנת "שחוסיין יוכל להסתובב כל היום בחברת לורדים". הסטודנטים המצרים, אשר בארצם מפרידה בינם לבין הבריטים חומה בלתי עבירה, מוצאים את עצמם עם כיסים תפוחים המאפשרים להם תענוגות לא מוכרים וקהל ידידים בעלי שמות מצלצלים יפה.
 
לחירות הפתאומית הזו, שמתלווה לה תחושה של חשיבות עצמית, יש השפעה חמורה על אופיים של המצרים, וכשהם חוזרים לארצם הם נעשים חסרי שביעות רצון ותככנים, מאבדים את הקשר עם דתם ואינם מביאים שום תועלת לארצם. מוטב היה, מסכם העיתון, שלא היו נשלחים כלל סטודנטים מצרים "ללמוד" (המירכאות במקור) באנגליה ובאירופה בכלל.87
 
 
 
4. האלמנט הפוליטי והשפעתו על הדימוי
 
היווצרות של דימוי לאומי מוכתבת במידה רבה על ידי הסיטואציה שבה מצויים יוצרי הדימוי ומושאי הדימוי — ממרכיבים כמו חלוקת הכוח ביניהם והמידה שבה האינטרסים שלהם עולים בקנה אחד או מתנגשים זה בזה. לכן ניתן למצוא נטייה בריטית ברורה להחמרה בדימוי המצרי כאשר מושאי הדימוי פעלו בניגוד לאינטרס הבריטי, או אז הייתה קיימת נטייה להציגם כתככנים, פנאטים או מושחתים.
 
יחד עם זאת אין בכוונתי לטעון שנסיבות פוליטיות בלבד עומדות בבסיס דימויים שיש לעמים על עמים אחרים. בעיקרו של דבר התנהל השלטון הבריטי במצרים בבטחה ובשלווה (כאמור מ-1882 ועד לפרוץ ההתקוממות האנטי־בריטית ב-1919), והבריטים הבחינו בתכונות מצריות טיפוסיות (לדעתם) גם במנותק מאלמנט הקונפליקט.
 
תכונות כאלו יוחסו לעתים למצרים גם על ידי בני עמם, בין השאר מתוך רצון למצוא חן בעיני הבריטים, בייחוד על ידי אישים שראו את עצמם כעילית המורמת משאר העם. לדוגמה: החדיב (שליטה הרשמי של מצרים מטעם האימפריה העות'מאנית) עבאס חלמי השני טען שהפשיעה באזור הדלתה נובעת מכך שתושבי האזור הם העשירים והחכמים ביותר מבין המצרים, ובמצרים, כאשר אנשים מתעשרים הם הופכים לתככנים ונכלוליים.88
 
החברה המצרית הייתה מחולקת ומתוחמת למעמדות חברתיים וקהילות אתניות ודתיות. חלוקה זו תרמה לשכיחות הגבוהה של השימוש בדימוי עצמי שלילי במגעים בין מצרים לבריטים, כאשר הדוגמה הנפוצה ביותר לכך הם הביטויים של המעמד המצרי הגבוה ביחס לפלאחים, רובו של העם.
 
העובדה שהמצרים חיו דורות רבים תחת שלטון זר ומושחת שימשה גם היא כהסבר לתכונות אופי שהמצרים פיתחו כאמצעי לשרוד. מילנר, למשל, הסביר שהמצרים אינם חסרי יושר מטבעם יותר מאשר עמים אחרים, אולם השיטה שבה הם חיים הרגילה אותם לשקר.89 הבריטים (מלבד בודדים כמו בלאנט ותומכיו) לא ראו את עצמם כחלק מאותה מסורת של שלטון זר ונצלני, ועל כן התכונות המצריות, למרות שנבעו מנסיבות היסטוריות, נראו להם עובדה קיימת שאינה תלויה בהתנהגות השלטון הבריטי.
 
כאשר המצרים הגיבו, שלא כמצופה, בחוסר שביעות רצון מהשלטון הזה הועצם דימוי המצרי השלילי ונוספו לו ממדים שהעיקרי בהם הוא ההשפעות השליליות שיש לפעילות פוליטית על האופי המצרי. במסגרת זו הוקדש מקום נרחב למנהיגים המצרים ולהשפעתם "המזיקה" על ההמונים.
 
המנהיגים המצרים שעמדו בראש המאבק הלאומי הציבו בעיה תדמיתית עבור הבריטים, בהיותם מהרובד המשכיל והמתקדם בחברה המצרית. "הפתרון" לכך הייתה ההבחנה שמנהיג מצרי כזה קיבל מהמערב רק את המעטה החיצוני, מבלי להפנים באמת ערכים מערביים.
 
באופן הזה, תיאור אופייני של מצטפא כאמל (מנהיג "המפלגה הלאומית", שנחשב לאבי הלאומיות המצרית ושזכה להשכלה משפטית בפריס) ייחס לו "דמיון חם כמו של הנוער הסמי־אוריינטלי", "מוח מזרחי שסער בעקבות השכלה מערבית שטחית", וכן כריזמה של מנהיג מלידה, יכולת רטורית והבנת הפתיות של בני ארצו — נאומיו מליציים ונסערים, מטרתם לגייס המונים שלא היו מגיבים למשהו פחות אלים.90
 
ניתן להבחין כאן בהתלבטות שהפגינו הבריטים גם כלפי מנהיגים לאומיים אחרים במזרח שהיו בעלי השכלה מערבית: האם התנהגותם הבלתי רצויה, אשר לה נלווה לעתים קרובות שם התואר "מסית",91 נובעת מאופיים המזרחי/מצרי/ערבי, כלומר מהיותם תוצר של עמם ומייצגי האופי הלאומי שלו, או מתוך הכרתם את עמם והצורך להפעילו בדרך הטובה ביותר, למרות שהמנהיג עצמו הוא כבר בדרגה גבוהה יותר.
 
במקרה של מצטפא כאמל, נפגעו דימויו ואמינותו גם כתוצאה מהאידיאולוגיה הלא מגובשת ובעלת הסתירות שלו. הדבר נבע מסתירה פנימית אמיתית שהייתה קיימת בתפיסתו: מצד אחד הוא טען בזכות השוויון בין בני כל הדתות במולדת האחת — מצרים; מצד שני הוא הטעים בדבריו שהלאומיות והדת קשורות זו לזו. ניתן היה לחוש בהזדהותו העמוקה עם האסלאם, והוא קיים, למרות הכחשותיו, קשרים עם אגודות פאן־אסלאמיות. לכן, כאשר דיבר לאוזניים אירופיות, או בפני המיעוט הנוצרי־קופטי במצרים, הציג את הלאומיות המצרית כליברלית ומערבית, בעוד שבאוזני האוכלוסייה המוסלמית הדגיש את הרגש הפאן־אסלאמי.
 
לעומתו, סעד זע'לול, יורשו של כאמל כמנהיג הלאומיות המצרית, הציג גישה ליברלית מגובשת יותר וזכה אפילו לאהדתו של קרומר שמינה אותו ב-1906 לתפקיד שר החינוך ותיאר אותו כמצרי המוכשר והחזק ביותר אשר עמו בא במגע.92
 
זע'לול המשיך ליהנות מאהדת הבריטים כאיש מתון וישר, עד שהעמיד את עצמו בראש המחנה הלאומי במאבק לעצמאות עם תום מלחמת העולם הראשונה.93 השינוי שחל עקב כך בדימויו של זע'לול (ראו בפרק הרביעי) יכול ללמד על מידת ההשפעה של המרכיב הפוליטי בעיצוב הדימוי, מכיוון שהוא ניקז אליו עתה את הדימויים "המסורתיים" שהבריטים נהגו לייחס למנהיגים לאומיים אנטי־בריטים: דמגוגיה, הסתה, השתלהבות וכו', כל זאת בניגוד בולט לתדמיתו המתונה והמיושבת עד כה.
 

 
ניתוח של דימוי המצרי והערבי (במובן של ערביי המדבר) מציג בפנינו לכאורה שני דימויים כמעט מנוגדים. זה של המצרי מוכר — מלא חולשות ועם מעט מעלות. שנים של שלטון בריטי במצרים ומגע בין העמים, גם בבריטניה, יצרו דימוי שבדיקתו במקורות השונים — ספרי זיכרונות ויומנים, מסמכים מדיניים, ספרות מסעות, סיפורת ועיתונות — מעלה תמונה כמעט אחידה. מנגד, דימוי הערבי היה באופן כמעט מוחלט דימוי ספרותי, חיובי בעיקרו, שנוצר על ידי אנשים מעטים שנחשבו כברי סמכא לאוכלוסייה בלתי מוכרת כמעט לחלוטין. דימוי כזה הוא מטבעו מוגבל בהיקפו, בממדיו ובמידת היקלטותו בקרב קהלים גדולים.
 
הנטייה הכללית של חוקרים העוסקים בדימויים היא להניח שככל שקיים מגע רב יותר בין שתי קבוצות כך נוצר דימוי ברור ומתון יותר.94 אולם מובן שאין הכרח שכך יהיה, שכן מהות הקשר ואופיו הם שקובעים יותר מכול. לפנינו דוגמה הפוכה: לבריטים כמעט שלא היה מגע עם ערביי המדבר, ובכל זאת דימוים היה טוב בהרבה מזה של המצרים אשר עמם התקיים מגע רצוף. הדבר נבע גם מאופייה של האידיאולוגיה האימפריאליסטית הבריטית שהעמידה במרכזה גם את רעיון השליחות והייעוד של האדם הלבן The White Man's Burden)), שכן ציון המגרעות של המצרים שימש לעתים כצידוק להמשכו של השלטון הבריטי "הזמני" במצרים.
 
מלחמת העולם הראשונה הביאה למגע רב יותר גם בין בריטים לערבים (שאינם מצרים) ולשינוי בדימוים. הפרקים הבאים (השני והשלישי) עוסקים בדימוי הערבי דרך מקורות נוספים, שנוספו לדימוי הספרותי. הדבר מאפשר לענות על השאלה עד כמה השתרש הדימוי הספרותי של העבר בתודעת הבריטים, או שמא הדימוי הממשי התהווה דרך המגע האינטנסיבי בתקופת המלחמה ולאחריה. גם המאורעות במצרים בתקופה הנחקרת, בעיקר ההתקוממות העממית ב-1919, היה בהם לכאורה כדי לערער הנחות יסוד בריטיות ביחס לדימוי המצרי. האם כך אירע, באיזו מידה, והאם היה בכך כדי להשפיע על המדיניות הבריטית במצרים? שאלות אלה ידונו בפרק הרביעי.