לנוכח בית הדין השרעי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לנוכח בית הדין השרעי
הוספה למועדפים

לנוכח בית הדין השרעי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

לנוכח בית הדין השרעי עוסק באפשרות לשינוי חוק המעמד האישי למוסלמים בישראל. השאלה שעומדת בבסיסו היא מדוע חוק שנחקק בשלהי תקופת האימפריה העות'מאנית שריר וקיים בישראל של היום, בעוד שבמדינות כמו מצרים, ירדן ומרוקו הוא עומד לדיון ציבורי ואף חלו בו שינויים בעשורים האחרונים.
 
חלקו הראשון של הספר עוסק בהיסטוריה של חוק המעמד האישי מאז ימי האימפריה העות'מאנית ועד ימינו. המאמרים בחלק זה עוסקים בשאלה האם תמורות במעמדן של נשים דורשות שינוי תחיקתי או שמא עליהן להתבצע כחלק מהפרקטיקה של בית הדין, שאכן משתנה בעשורים האחרונים.
חלקו השני של הספר עוסק במעמדן ובמאבקיהן של נשים בתורכיה, באיראן ובמרוקו. באיראן ובמרוקו מאבקן של נשים טומן בחובו פרשנות מחודשת של החוק האסלאמי, ובשתי המדינות ישנם אנשי דת התומכים בדרישותיהן. במרוקו זכה מאבק זה להישגים לא מבוטלים, אבל לעומת זאת מובילותיו באיראן נשלחו למאסר. תורכיה, אשר כביכול פתרה את הקונפליקט בין דת לזכויות נשים על ידי כינונה של חקיקה אזרחית לנישואים וגירושים, דחקה את המערכת הדתית אל המרחבים הלא פורמליים והותירה נשים הנישאות בנישואים דתיים ללא הגנה.
חלקו השלישי של הספר כולל מאמרים על נשים הפונות לבית הדין השרעי, על נשים גרושות בחברה הפלסטינית בישראל ועל יחסה של מערכת המשפט הישראלית לוויתור של נשים על זכויותיהן בירושה. חלק זה בוחן עד כמה המנהג, יחד עם החוק השרעי וחוקי מדינת ישראל, פועלים לדחיקתן של נשים לשוליים הכלכליים והחברתיים.
 
אסופת מאמרים זו, פרי שיתוף פעולה בין היסטוריונים, סוציולוגים ומשפטנים, אינה מספקת תשובות אלא פותחת כיוונים לבחינה ולעיון. היא מעלה את השאלה מהו אופי השינוי התחיקתי והנורמטיבי אשר יש לחולל בישראל על מנת ליישב את מעמדן של נשים עם עקרונות השוויון הנגזרים מהאמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן.
 
עורכת הספר, ד"ר ליאת קוזמא, היא מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריה עוסקים בהיסטוריה של נשים, מגדר ופמיניזם במזרח התיכון וצפון אפריקה.
 
 
תוכן העניינים 
 
 
אהרן ליש: פתח דבר
 
נאיפה סריסי, ליאת קוזמא ורות רודד: מבוא
 
 
חלק א – ממשפט עות'מאני למשפט ישראלי 
 
 
איריס אגמון: בתי הדין השרעיים בפלסטין בסוף התקופה העות'מאנית (המאה ה-19)
 
מוסה אבו רמדאן: מעמדו של חוק המשפחה העות'מאני
 
איאד זחאלקה: הזהות שעיצבו בתי הדין השרעיים בישראל
 
 
חלק ב – תמורות בחוק המעמד האישי המוסלמי במדינות ערב: מודלים להשוואה 
 
 
ענת לפידות-פירילה: בין חוק המדינה לחוקי החברה: מעמדן המשפטי של נשים בתורכיה
 
ליאת קוזמא: המאבק הפמיניסטי המרוקאי לשינוי חוק המעמד האישי
 
ליאורה הנדלמן-בעבור: מיליון למען שוויון: מאבק הנשים לשינוי מעמדן המשפטי ברפובליקה האסלאמית של איראן
 
 
חלק ג – המעמד האישי של נשים בישראל: חוק ופרקטיקה משפטית 
 
 
לילה עבד רבו: בית הדין השרעי והעצמת נשים
 
טל מלר: הקבלה החברתית של תופעת הגירושים
 
חיים זנדברג ואדם חפרי-וינוגרדוב: ויתור הבת על ירושתה במגזר הערבי-פלסטיני בישראל: כלים להתמודדות משפטית

פרק ראשון

פתח דבר 

אהרן ליש

 
אסופת המאמרים המוצעת בספר זה היא דבר בעתו. היא נועדה לעורר תהודה ציבורית למטרותיה של עמותת נִסאא ואַאפאק (נשים ואופקים) ובראשן קידום חוק מעמד אישי למוסלמים בישראל, חוק שיהלום את מעמד האישה בחברה מודרנית. חוק זכויות המשפחה העות'מאני מ-1917 הנהיג בשעתו רפורמות חשובות ביותר בענייני מעמד אישי. החוק הוא בגדר קודיפיקציה של דיני המשפחה ללא ירושה, המבוססת על מבחר דינים מתוך האסכולה החַנַפית אך גם דינים מאסכולות סוניות אחרות שניתן היה לעגן בהם רפורמות חיוניות, כגון תנאים בחוזה הנישואים (האסכולה החנבלית) ועילות להתרת קשר הנישואים ביוזמת האישה (האסכולה המאלכִּית). חוק המשפחה העות'מאני שימש מופת לארצות רבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שמאז הנהיגו תיקונים מרחיקי לכת בענייני מעמד אישי. הרפורמות האלה הן בראש ובראשונה תוצאה של מאבקם של ארגוני נשים שהצליחו לגייס לצדם משפטנים בעלי מודעות חברתית ואחריות ציבורית.
מעמד האישה הוא אמצעי להערכת חוסנה של כל חברה וליכולתו של משפט הלכתי להסתגל לחליפות הזמן. במצרים הייתה זו התנועה המודרניסטית באסלאם מייסודו של הרפורמיסט מוחמד עבדו (נפטר בשנת 1905), שהכינה את התשתית ההלכתית להנהגת רפורמות בדיני המשפחה ששימשה את הפרלמנט בבואו לערוך קודיפיקציה סטטוטורית של דיני המעמד האישי השרעיים.
בישראל המצב שונה מיסודו. מאז קריסת האימפריה העות'מאנית חדלה הארץ להיות חלק ממדינה מוסלמית על כל ההשלכות התיאולוגיות והמשפטיות הכרוכות בכך, כגון הסמכות למינוי קאדים והכפפת מוסלמים לחוק האזרחי של המדינה. מובן מאליו שהכנסת איננה יכולה לאמץ את הטכניקה של החקיקה הרפורמית המקובלת בארצות ערב. היא התערבה בענייני אישות רבים, ובכמה מהם הרחיקה לכת ביותר, אך בהתחשב בשיטות המשפט של העדות הדתיות השונות, נמנעה מפגיעה בדיני איסור והיתר לנישואים ולגירושים, והעדיפה בתחום רגיש זה את העונש הפלילי המעוגן בחוק כגורם מרתיע על פני חקיקה סובסטנטיבית (כך בענייני גיל הנישואים, ריבוי נשים וגירושי האישה על כורחה). בעניינים אחרים לא נרתעה הכנסת מחקיקת הוראות סובסטנטיביות בעלות חשיבות מיוחדת לאישה (אפוטרופסות ומשמורת על ילדים, איזון המשאבים בין בני הזוג, תשלום מזונות לאישה על ידי הביטוח הלאומי ומזונות בחוג הרחב של המשפחה). בעניין הירושה נקבע שוויון מלא בין המינים ובין הקרובים מצד הגבר ומצד האישה, אך עם זאת עומדת בפני הצדדים, בהסכמה הדדית, האפשרות להתדיין בבית הדין השרעי הפוסק לפי הדין הדתי.
החקיקה של הכנסת נועדה לשפר את מעמד האישה באשר היא אישה ולהשוותה לגבר בכל פעולה משפטית. הישגי החקיקה של הכנסת הם תוצאת מאבקן של הנשים בחברה הישראלית. הישגים אלה הועמדו לרשותה של האישה ללא הבדל דת. עמותת נסאא ואאפאק, שהוקמה בשנת 2002, מבקשת לתרום את חלקה ולשאת באחריות במאבק לשיפור מעמדה המשפטי של האישה, והיא ראויה על כך למלוא ההערכה. יצוין שפתיחת האפשרות לאישה, ב-2001, להתדיין בענייני מעמד אישי (למעט נישואים וגירושים) גם בפני בית המשפט לענייני משפחה ("מרוץ סמכויות") היא פרי מאבק ארוך שנים של "ועד הפעולה לשוויון במעמד אישי", המהווה קואליציה של כמה ארגוני נשים.
חוק זכויות המשפחה העות'מאני היה אמנם מתקדם לשעתו אך איננו עונה היום על ציפיות הנשים בחברה מודרנית. גם הפסיקה הליברלית של בתי הדין השרעיים והתקנות המשפטיות (מַרסוּם קדאאִי) שהוציא נשיא בית הדין השרעי לערעורים, ד"ר אחמד נאטור, בענייני מזונות וצוואה לטובת נכד יתום, על אף חשיבותן הפרשנית, אין בהן כדי לשנות הוראת דין שרעית או הוראת דין בחוק זכויות המשפחה העות'מאני. בנסיבות אלה אין מנוס מהנהגת רפורמות משפטיות בדרך של חקיקה. מסיבות מובנות אין זה ראוי שהכנסת תעסוק בדיני משפחה שרעיים; זה עניינם הפנימי של המוסלמים בישראל. לפיכך פתוחות בפני המוסלמים שתי אפשרויות:
א. הכנת הצעת חוק שתכלול את מיטב הרפורמות שכבר הונהגו בארצות ערב ומבוססות על יסודות מתוך כל האסכולות ההלכתיות לפי מידת התאמתן לרפורמה שאותה מבקשים לחולל. לתכלית זו דרושה הקמתה של ועדת מומחים של משפטנים מוסלמים, שבה ייצוג ראוי לנשים, שתדון באופן שיטתי ויסודי בכל ענייני המעמד האישי, ותסתייע ככל הנדרש בחקיקה הרפורמית בארצות ערב. הכנת הצעת חוק מעמד אישי חדשה ואינטגרטיבית היא מטבע הדברים עניין לחודשים רבים ואף לשנים.
ב. אימוץ חוק המעמד האישי הירדני החדש מ-2010 הכולל רפורמות מרחיקות לכת בענייני נישואים, גירושים, אפוטרופסות ומשמורת על ילדים, ירושה וצוואה. אם החוק אכן יאומץ, כי אז יהיה חוק מעמד אישי אחד משותף למוסלמים בישראל, בירושלים המזרחית ובגדה המערבית. אימוץ החוק הירדני הוא דרך קצרה יחסית להכנת הצעת חוק חדשה על ידי ועדת מומחים. החוק הירדני יכול לחול במשך תקופת מעבר עד להכנת הצעת החוק האינטגרטיבית.
 
הכנסת תתבקש לאשר את הצעת החוק של ועדת המומחים או את החוק הירדני בשלמותם מבלי להתערב בסעיפים השונים, אך כמובן בשינויים המחויבים מן החקיקה הישראלית. בדרך זו תוכלנה הנשים המוסלמיות במדינה לשמור על הישגי החקיקה הישראלית, כגון איסור הפוליגמיה או גירושי האישה על כורחה ושוויון מלא בירושה. לאימוץ חוק מעמד אישי ממדינה אחרת יש תקדימים בארץ. למשל, חוק זכויות המשפחה העות'מאני מ-1917 חל במקורו על כל התושבים ללא הבדל דת. שלטונות המנדט הבריטי אישרו אותו ב-1919 אגב צמצום חלותו למוסלמים בלבד. חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בלבנון מ-1948 אומץ על ידי העדה הדרוזית לקראת כינון בתי הדין הדתיים הדרוזיים אגב החלפת הוראות החקיקה הלבנונית, בנסיבות של לקונה בחוק, בהוראות החקיקה הישראלית. ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת הקודמת, בראשותו של פרופ' מנחם בן ששון, גילתה הבנה לחשיבות העניין והייתה מוכנה לאמץ את חוק המעמד האישי הירדני.
חוק מעמד אישי חדש למוסלמים בישראל הוא אתגר המונח לפתחה של עמותת נסאא ואאפאק. נושא זה עמד במוקד של יום העיון שנערך במכון טרומן במאי 2009 בחסות משותפת של מכון המחקר על שם הרי ס' טרומן למען קידום השלום ומרכז לבציון לחקר האסלאם בהשתתפותם של מיטב החוקרים והחוקרות בנושא זה בארץ. אסופת המאמרים המבוססת על יום עיון זה נועדה לעודד תמיכה ציבורית בקרב הציבור השוחר את טובתן של הנשים, ועל כך יבורכו יוזמיה של אסופה זו.
 

מבוא 

נאיפה סריסי, רות רודד וליאת קוזמא

 
טענתו של הקובץ שלפניכם היא ששינויים במעמדן המשפטי והחברתי של נשים מוסלמיות בישראל איננו רק חיוני אלא גם אפשרי. חוקים שנחקקו בימיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית מוסיפים להיות שרירים בישראל של היום. ברוב מדינות האזור חלה רפורמה בחוקים אלה ברוח הזמן — ואולם במדינת ישראל, בשל רגישות יחסיה עם המיעוט הפלסטיני ובשל רגישות היחסים בין דתיים לחילוניים בקרב יהודים בישראל, שינוי כזה טרם התרחש. חוק בן כמעט מאה שנה, המבוסס על קודיפיקציה של השריעה ולא על החוק הדתי כשלעצמו, הוא חוק שניתן לשנותו. מאבקיהן של נשים במדינות השכנות משכנעים אותנו שקריאה מחודשת של השריעה יכולה להביא לפרשנויות שיובילו לשיפור מוחשי בחיי הנשים (והגברים) בישראל. פעילותה של עמותת נסאא ואאפאק, כפי שנראה להלן, כבר הראתה שקריאה מדויקת של השריעה יכולה להביא לשינוי במנהג, לא רק בחוק. אנחנו רואות בקובץ הזה קריאה לשינוי חברתי — שינוי שמתחיל בידע.
 
 
קידום נשים במסגרת האסלאם בעולם היום
 
יוזמתה של עמותת נסאא ואאפאק לשנות את חוק המשפחה הישראלי בהתאם לדיני האישות המתקדמים ביותר בעולם הערבי היא חלק מתנועה רחבה בעולם המוסלמי היום המבקשת להבין את הטקסטים הבסיסיים של האסלאם וליישם אותם למען קידום נשים. תנועה זו כונתה בפי החוקרים "פמיניזם אסלאמי" — להבדיל מפמיניזם של מוסלמים או פמיניזם חילוני — אף שחלק מהנשים המוסלמיות אשר עוסקות בפעילות זו דוחות את התווית הזו או את הזהות הזו.
פמיניזם אסלאמי, על פי החוקרת מרגו בדרן, הנו "שיח ומעשה פמיניסטיים, הבאים לידי ביטוי במסגרת פרדיגמה אסלאמית".1 במילים פשוטות, זהו ניסיון לשלב בין האמונה באללה ובנביאו לבין פמיניזם. שורשיה של תנועה זו הם בשנות ה-70 של המאה ה-20, ובשנות ה-80 וה-90 צמחו סוגים שונים של פמיניזם אסלאמי באזורים שונים של העולם המוסלמי — בארצות הברית, פקיסטן, מרוקו, מלזיה, צרפת, איראן ודרום אפריקה.2
המתודולוגיה המובילה בפמיניזם האסלאמי היא חזרה לטקסט של הקוראן, דבר אלוהים הנצחי, ופירושו מחדש באופן עצמאי. הפמיניסטיות האסלאמיות דוחות את פרשנותם של דורות של פרשנים גברים אשר עוצבו בחברות פטריארכליות, אך לעתים קרובות משתמשות בשיטות קלסיות כגון הפרשנות הפילולוגית של פסוקי הקוראן. מעטות הפמיניסטיות המתמודדות עם נושא החַדִית', מסורות הנביא. מאגר החדית'ים מונה עשרות ומאות אלפים של סיפורים, ועבודה רבה נדרשת רק כדי לאתר את המסורות שיש להן השלכות מגדריות. יתר על כן, מי ששואפת להעריך סיפורים אלה מנקודת מבט פמיניסטית נדרשת לבחון את המוֹסְרים המרובים של החדית'ים, ואולי גם לבדוק את תוכנם בהקשר היסטורי. ראויה לציון היא הסופרת האלג'יראית אסיא ג'באר, שכתבה מחדש את ראשית האסלאם כפי שנשים היו מספרות אותה.
 
 
נשים מפרשות קוראן
 
כאשר הפרופסורית הלבנונית לפילוסופיה ומשפטים עזיזה אל־הברי חקרה את טענת עליונות הגברים על הנשים בתולדות האסלאם, היא נדרשה לפסקה מהקוראן המצוטטת לעתים קרובות: אל־רִג'אל קַוַאמוּן עלא אל־נסאא.3 היא מציינת את הקושי בתרגום המילה קואמון ומזכירה את תרגומו של יוסף עלי4 — "מגִנים" או "מפרנסים" — אך דוחה אותו. היא מפרשת את המילה ועל ידי כך את הפסוק כולו בעצמה, וכותבת: "הרעיון הבסיסי כאן הוא של הדרכה מוסרית ושל דאגה מתוך חיבה (caring)".5 במקביל פרסמה הפקיסטנית רפעת חסן מאמר שבו היא מנתחת את סוגיית בריאתה של האישה בקוראן. באמצעות פרשנות מחודשת של המונחים אדם וזוג בערבית, היא מוכיחה שהאישה והגבר נבראו כשווים בו־זמנית מיצור אחד.6
אמינה וַדוּד מוחסין, המלומדת האפריקאית־אמריקאית המוסלמית, חיברה בעת שהותה במלזיה ספר חדשני שבו היא מפרשת את הקוראן לפי נושא ולא לפי פסוק כפי שהיה מקובל. אחד מרעיונותיה השנויים במחלוקת הוא הקביעה שהקוראן הנשגב, הנצחי והאוניברסלי אינו יכול להיות כבול למגדריות של השפה הערבית. כמו חסן, אך בהסתמך על פרשנים אסלאמיסטים כמו אבו אל־אעלא מַודוּדי וסַיד קוטב, ותוך כדי אימוץ גישה אזוטרית, היא טוענת שהאישה והגבר נבראו שווים. אולם היא מרחיקה לכת בטענתה שעל פי הקוראן נשיות וגבריות אינן תכונות נבראות אלא תלויות תרבות. אמנם רק האישה יכולה ללדת ילדים, אך כל התפקידים האחרים הכרוכים בגידול ילדים אינם נשיים בהכרח.7 לכאורה, טענותיה של ודוד יכולות להיות קבילות רק למוסלמים אשר שפת אמם איננה מגדרית, כגון דוברי אנגלית, מלאי, אורדו או פרסית. אולם עם תרגום הספר לערבית ב-2005 הסתבר שגם דוברי ערבית יכולים לקבל את דעותיה של ודוד.8
בשנות ה-90 המאוחרות התאספה בפריז קבוצה של נשים מוסלמיות מארצות שונות בחסותו של ארגון "נשים החיות בחסות חוקים מוסלמיים" (Women Living under Muslim Laws, WLUML) במטרה "לקרוא את הקוראן". ארגון זה מגדיר את עצמו כ"רשת בינלאומית המספקת מידע, סולידריות ותמיכה לכל הנשים אשר חייהן מעוצבים, מושפעים או נשלטים על ידי חוקים ומנהגים אשר אמורים לנבוע מהאסלאם" (הדגש שלנו).9 פרשנות הקוראן על ידי נשים היא חדשנית כשלעצמה, אך אירוע זה היה מהפכני אף יותר. קבוצת הלימוד הייתה בלתי היררכית ונעזרה גם באנשים לא ידועים כמשאב. שיטה זו היא פמיניסטית באופייה, ונבדלת באופן מובהק מהלמידה האסלאמית המסורתית מפי שיח' ואף מההשכלה האקדמית בראשות פרופסור. תשומת לב רבה הוקדשה למשמעות המדויקת של פסקאות ומילים כגון קואמון, ולא פחות חשובה ממנה — נֻשׁוּז, מרידה, אשר הוסברה על ידי המשתתפים כסירוב ללדת ילדים. האופי הפתוח של פגישות אלה הוכיח את עצמו כאשר אחת הנשים הביעה התנגדות להגדרת האישה על פי תפקידה כאם וכרעיה מבלי להתחשב בשליטת האישה על גופה.10 תוצאות הדיונים בפריז הופצו בצרפתית ובאנגלית כערכת משאב. אתר הארגון זמין היום בצרפתית, אנגלית, ערבית, פרסית, אורדו, רוסית וכמה שפות מזרח אסיאתיות. הרחבת התרגומים מעידה על הרצון להביא את המסר האסלאמי־פמיניסטי של הארגון לנשים ברחבי העולם המוסלמי.
ביקורת החדית'
 
כבר בשנת 1982 הציעה עזיזה אל־הברי שפמיניסטיות יפתחו ביקורת חדית' משלהן, מבלי לפרט את כוונתה.11 היא הבינה שמדובר במשימה מורכבת למדי. שנים מספר לאחר מכן הדגימה הסוציולוגית הפמיניסטית המרוקאית פאטמה מרניסי כיצד ניתן לנטרל מסורות של הנביא באמצעות שיטות ניאו־מסורתיות. מרניסי בחרה שני חדית'ים אנטי־נשיים מרכזיים ובעייתיים אשר מופיעים בספר המסורות המהימנות מאת בֻּח'ארי, אולי האוסף הקנוני ביותר. על פי שיטתו של בח'ארי עצמו היא בדקה את כל המידע הביוגרפי על האיש ששמע מפי הנביא את האִמרה: "אומה הנשלטת בידי אישה לא תנחל הצלחה לעולם". מרניסי גילתה מקרה שבו אותו מוסר ראשון לא דיבר אמת, או במילים אחרות — שיקר. אם המקור הראשון של החדית' היה שקרי, אזי החדית' איננו מהימן, ובח'ארי — מלומד גדול אך בן אדם — טעה בהכלתו בקובץ שלו.12 לספרה של מרניסי נודעה השפעה רבה והוא תורגם לתשע שפות, בכללן ערבית, תורכית, אזרי ובנגלי.13
 
 
נשים מספרות על חיי הנביא
 
הסופרת, אשת הקולנוע וההיסטוריונית האלג'יראית אסיא ג'באר כתבה רומן המציג את תקופת התגבשות האסלאם כפי שנשים היו מספרות על אודותיה, על פי הדגם הפמיניסטי של החזרת קולות הנשים להיסטוריה ובהמשך לסיפורי חיי הנביא אשר חיברו מוסלמים מודרניים.14 הסיפורים של ג'באר ההיסטוריונית מבוססים על חדית'ים אשר הובאו מפי נשים במקורות האסלאמיים, והסופרת ג'באר מוסיפה ראוִיאת, מספרות בדיוניות, אשר מסמלות את הנשים אשר חיו בראשית האסלאם ודבריהן לא נרשמו על ידי המלומדים הגברים. התוצאה היא חיבור מורכב, אשר בו מותו של הנביא מוחמד, ובמידה רבה יותר מותה של בתו פאטמה שישה חודשים לאחר מכן, היוו נקודות מפנה בתפקידי הנשים בחברה האסלאמית, אשר הרחיקו אותן ממדינה — ככותרת הספר — הרחק במקום, הרחק בזמן והרחק מבחינת הערכים. ג'באר מעצימה את פאטמה (בהשפעת הוגה הדעות האיראני עלי שריעתי) במקום דמויות מופת נשיות מקובלות. פאטמה, "הבת האהובה", הופכת במהלך הספר ל"אישה אשר אמרה לא בעיר מדינה". המסר הפמיניסטי־אסלאמי של ג'באר מתגלה כאשר היא שואלת: "מה היה קורה אילו התלכדו קולה הרך, הזרימה הקולחת המאפיינת את סיפורה של עאישה והרהיטות הנוקבת, זו של השצף המתריס [שבסיפורה של פאטמה], לכלל קול משותף אחד?" ותשובתה היא: "זכרה של פאטמה יונצח בסוריה, בעיראק ומאוחר יותר במערב המוסלמי כאחת הנשים המוסלמיות מן הסוג הנדיר ביותר: כנועות לאל מחד גיסא ומורדות לבלי חת נגד כל שלטון באשר הוא שלטון מאידך גיסא".15
קשרים אסלאמיים ופמיניסטיים
 
הרעיונות של הפמיניזם האסלאמי מגיעים לקהל הולך וגדל עם הופעת כתביהן של ההוגות הבולטות בשפות מזרחיות שונות. הרצאותיהן של נשים אלה ושל פמיניסטיות אסלאמיות אחרות ברחבי העולם המוסלמי תורמות אף הן להפצת דעותיהן. מפגשים בין נשים בעלות אמונה דתית ושאיפות פמיניסטיות מולידים חילופי דעות ואסטרטגיות.
מפגשים בין פלסטיניות מוסלמיות לבין הוגות ופעילות של הפמיניזם האסלאמי התקיימו בגדה המערבית, בעזה, במדינות ערביות ובמקומות שונים בעולם המוסלמי כגון מלזיה. הארגון "אחיות באסלאם" (Sisters in Islam, SIS) הוקם בקואלה לומפור, בירת מלזיה, ב-1988 על ידי קבוצה של משפטניות, פעילות, אקדמיות ועיתונאיות כדי לחקור את בעיותיהן של נשים מוסלמיות בבתי הדין השרעיים במדינה.16 מתחילת דרכו ועד היום תומך הארגון בנשים מרחבי העולם המוסלמי הדוגלות בפמיניזם אסלאמי. בראש מטרותיו של הארגון נמנים "לימוד הטקסט המקודש" של הקוראן והעשרת פרשנותו באמצעות החוויה והמחשבה הנשיות וכן הקול הנשי. הפעילות העיונית של "אחיות באסלאם" מהווה בסיס רעיוני לפעילותו המעשית של הארגון, אשר מתמקדת בדיני אישות מוסלמיים ובבעיות בתוך המשפחה. הארגון מהווה מוקד למפגשים של מוסלמיות פמיניסטיות בקואלה לומפור, אשר גם מוסלמיות פלסטיניות נוטלות בהם חלק.
פעילותה של עמותת נסאא ואאפאק מהווה אפוא חלה ממגמה עולמית לשלב בין דת לפמיניזם, בין אסלאם לקידום נשים. פרסומו של קובץ זה בשפה העברית מביא את יעדי הארגון לקהל הישראלי ומסביר אותם בהקשרים היסטוריים, ישראליים, אזוריים ועולמיים.
 
 
נסאא ואאפאק
 
עמותת נסאא ואאפאק — "נשים ואופקים" — הוקמה בשנת 2002 על ידי קבוצת נשים פמיניסטיות ערביות, פלסטיניות, מוסלמיות (דתיות וחילוניות), נוצריות ודרוזיות, חלקן הרב פעיל בארגונים שונים ברחבי הארץ וכולן רואות חשיבות בפעילות ארצית למען שינוי.
העמותה מקדמת שינוי במציאות חייהן של נשים ערביות דרך קריאה פמיניסטית בקוראן ומתוך ההכרה כי קיימות פרשנויות מתקדמות של אנשי דת מוסלמים באשר לפסוקים בקוראן ולדברי הנביא מוחמד, אשר מקנות לאישה זכויות רבות ותומכות בשוויון בין המינים. פרשנויות אלו מושתקות על ידי החברה ובייחוד על ידי הזרם הדתי האדוק. הזרם הדתי השמרני בישראל נוטל לעצמו מונופול על הדת ופרשנויותיה השונות, מתעלם מפרשנויות חדשניות של אנשי דת ידועים בעולם המוסלמי, ובכך מנציח את מעמדן הנחות של נשים מוסלמיות בישראל. מסיבות אלה קיימים בחברה הכחשה וחוסר מודעות, אשר באים לידי ביטוי בערכים ובמנהגים פטריארכליים. נקודת המוצא של עמותת נסאא ואאפאק היא שהדת המוסלמית והחדית' מקנים לנשים זכויות רבות, אך אלה מוכחשות ומושתקות. נשים רבות, למרבה הצער, אינן מודעות לזכויותיהן בחברה ובמשפחה והן חונכו לקבל את המרות הגברית כדבר מובן מאליו, המקודש על פי "הדת".
העמותה פועלת לחשוף את הציבור להבדלים בין הרעיונות המתקדמים בקוראן ובין המנהגים החברתיים השכיחים שמגבילים את האישה ועל ידי כך לקדם את מעמד האישה בחברה הערבית. נסאא ואאפאק שואפת לקדם את מעמד האישה מתוך תפיסת העולם הדתית המוסלמית; זו העמותה היחידה בארץ העוסקת במכלול זכויותיהן של הנשים המוסלמיות בהקשר הדתי, באמצעות קריאה וחשיפה של הטקסטים הדתיים המחזקים ומקדמים את מעמד האישה ואת זכויותיה במרחב הציבורי והפרטי. העמותה חותרת לשינוי חברתי במעמדן של כל הנשים, ובפרט הנשים המוסלמיות, באמצעות הצגת חזון פמיניסטי אלטרנטיבי לתפיסה המסורתית של הדת, ולהעלאת המודעות, בתוך ההקשר הדתי, בקרב נשים ובחברה בכלל.
עמותת נסאא ואפאאק שמה לה למטרה לחולל שינוי מהותי ומשמעותי בתחומים שונים:
הגברת מודעותן של נשים ערביות מוסלמיות ישראליות לזכויות המגיעות להן על פי הדת וחשיפתן לפרשנויות של אנשי דת שונים, הן שמרנים והן מודרניים, לגבי פסוקים שונים ודברי הנביא, אשר חלקן לא הובאו לידיעתן וחלקן הובאו לידיעתן רק על ידי פרשנויות מחמירות ומפלות. נסאא ואאפאק מקיימת סדרה של קורסים לתלמידי בתי ספר בנושא מגדר ושוויון בין המינים מנקודת מבט דתית. ההטיה המגדרית אינה נחלתם של התלמידים בלבד, אלא גם של הצוות החינוכי. מטרתם של הקורסים לחולל השפעה שתיראה בטווח ארוך ותיצור שינוי חברתי. חלק מהקורסים מתקיימים בשותפות עם ארגונים פמיניסטיים ואחרים הפועלים להעצמת נשים ערביות.
העמותה מעבירה קורסים בנושא פמיניזם, דת, תרבות ופוליטיקה לנשים ערביות מכל הארץ, בנושא מעמד האישה בדת בהשוואה למנהגים החברתיים המפלים המשרתים את השליטה הגברית.
לאור העובדה כי נשים מהוות יותר מ-50% מהחברה המוסלמית, ולאור האמונה בכוח הנשי ובהשפעתו על החברה, העמותה ממשיכה לעודד מפגשים קבוצתיים של נשים במטרה להכשירן בנושא.
למאמצים של נסאא ואאפאק יש גם תוצאות מעשיות. לאחר שקיימה מסע פרסום להעלאת המודעות בנושא "זכות האישה בירושה" על פי ההלכה האסלאמית בשנת 2007 התברר שהמנהג החברתי, ולא הדת, הוא זה ששולל זכות זאת. נשים רבות התקשרו לעמותה וביקשו לקבל ייעוץ בנושא. הארגון שיתף פעולה עם אנשי דת מהעדה המוסלמית והנוצרית לאורך כל הדרך במסע הפרסום בנושא "זכות האישה בירושה" על פי ההלכה האסלאמית והנוצרית.
נסאא ואאפאק שואפת לפתח תשתית תיאורטית בנושא יסודות הפילוסופיה של המחשבה הפמיניסטית באסלאם: מטרתן של נשות הארגון היא לפתח תיאוריה הנוגעת לקריאה פמיניסטית בדת, לא להסתמך רק על הפמיניזם המערבי. בעבר היווה הפמיניזם הדתי זרם שולי בצלו של הפמיניזם החילוני שהושפע מהמערב, והיה אף ספק אם כלל ניתן לכנותו פמיניזם. אותו פמיניזם דתי לא רק חשש מההשפעה המערבית אלא אף התנגד לה, וביקש להבליט את מעמדן הנחות של הנשים ולחולל שינוי חברתי, תרבותי ודתי באמצעות שיח אסלאמי מקומי. עמותת נסאא ואאפאק מחפשת הקשר מקומי הנובע מתוך הסביבה שבה היא פועלת. החשיבה הפמיניסטית האסלאמית עוסקת בטקסטים דתיים אסלאמיים, בתרבות ערבית אסלאמית ובחברה האסלאמית בת זמננו, העומדים כולם בפני אתגרים מקומיים ועולמיים הקוראים לשינוי. זהו פמיניזם החותר להעצמת הנשים המוסלמיות באמצעות התבוננות חדשה באסלאם, כזו המבקרת את השיח הדתי ההגמוני ואת הפרשנויות הרבות הנוגעות לנשים; הוא מתאפיין ברצון לפעול מתוך ההקשר התרבותי־חברתי של החברות המוסלמיות בעולם כולו, שבהן יש לדת השפעה גורלית על חיי הפרט בכלל ועל חיי הנשים בפרט. נסאא ואאפאק והרעיונות הפמיניסטיים שהיא מבטאת מהווים אתגר בפני החילוניות ובפני הדת כאחת, אתגר שמן הראוי להעצים אותו, לתת לו מרחב ולשאת ולתת עמו, מכיוון שהוא מחזק את הפלורליזם הרעיוני של המאבק הפמיניסטי בחברה הערבית בישראל.
* * *
ב-7 במאי 2009 התקיים במכון טרומן יום עיון שעסק באפשרות לשינוי בחוק המעמד האישי של מוסלמים בישראל, בחסות משותפת של מכון המחקר על שם הרי ס' טרומן למען קידום השלום ומרכז לבציון לחקר האסלאם. השתתפו בו מרצים למזרח תיכון ולמשפטים מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, לצד פעילות פמיניסטיות וכן נציג של בית הדין השרעי. יום העיון עסק בהיסטוריה של בית הדין השרעי, ביוזמות לשינוי חוק המעמד האישי המוסלמי במדינות אחרות, במעמדן של נשים בבית הדין השרעי בישראל כיום וכן בדרכי פעולה לשינוי מעמדן. נכחו בו סטודנטים, מרצים ופעילי שטח, והוא הוכתר בהצלחה.
הקובץ שלפניכם מבוסס על יום עיון זה, ונערך בשיתוף עם עמותת נסאא ואאפאק. אמונתנו היא שידע שנצבר באקדמיה יכול וצריך לסייע בקידום שינוי חברתי. הקובץ משקף שיתוף פעולה בין־תחומי, של חוקרים מתחומי המשפט, לימודי המזרח התיכון וסוציולוגיה/אנתרופולוגיה; גברים ונשים, ערבים ויהודים, חוקרות וחוקרים מבוססים לצד חוקרות בראשית דרכן האקדמית.
מאמרי הקובץ בוחנים את השתקפותן של מגמות החותרות לשינוי מעמדן של נשים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. תוך התבוננות בהיסטוריה של בית הדין השרעי, במאבקיהן של נשים במדינות האזור ובאתגרים העומדים בפני נשים פלסטיניות בישראל, הוא מעלה שאלות חשובות בדבר האפשרות לשינוי. נראה כאן כי הדין בישראל הוא תולדה של תהליכים היסטוריים ולא צו אלוהי, ולכן בידי אדם לשנותו; נטען גם כי ניסיון העבר מלמדנו כי מאבקים כאלה יכולים להצליח; נסביר גם עד כמה שינוי חוקי ונורמטיבי הנו חיוני. שינוי חקיקתי של חוק מוסלמי בתוך כנסת ישראלית אינו חף מבעיות. כל אלה הופכים משימה כזאת לקשה יותר, אך לא לבלתי אפשרית. קובץ זה מבקש להפוך את האישי לפוליטי, ומבוסס על ההכרה שמצוקות הפרט בתוך מערכת חברתית הן סוגיה פוליטית, שחורגת הרבה מעבר לסבלן האישי של נשים ספציפיות.
הקובץ מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון יסקור את ההיסטוריה של בית הדין השרעי ואת הקודיפיקציה של הדין השרעי החל משלהי האימפריה העות'מאנית, ויציג את בית הדין השרעי כזירה חברתית־פוליטית דינמית ומשתנה. החלק השני יעסוק במעמדן של נשים במדינות שכנות — איראן, מרוקו ותורכיה — וכן במאבקים שהנהיגו נשים לשינוי חוק המעמד האישי בארצותיהן. חלק זה יעזור לנו לבחון ולהעריך אפשרויות לשינוי בחוק המעמד האישי בישראל; הוא ממקם את פעילותה של עמותת נסאא ואאפאק בתוך הקשר רחב של תנועות לשינוי במרחב — חלקן מוצלחות יותר, חלקן מוצלחות פחות, אחדות זכו לשיתוף פעולה שלטוני ואחרות נתקלו בדיכוי אלים. נשים מוסלמיות היוו קול חשוב במרחב הציבורי ובדרישה לשינוי. לצד זאת, מנהגים חברתיים מושרשים, עוני, פריפריאליות ואנאלפביתיות עומדים בדרכו של מימוש הישגים שכבר הושגו במישור החוקי וההצהרתי. החלק השלישי מורכב מכמה מחקרים נקודתיים, משפטיים וסוציולוגיים־אנתרופולוגיים, העוסקים במעמדן של נשים ערביות בישראל. מאמרים אלה עוזרים להעריך את האתגרים הספציפיים הניצבים בפני נשים וגברים הפועלים לשינוי חברתי, בתוך המסגרת המשפטית ומחוץ לה.
מאמרה של איריס אגמון סוקר את עבודת בתי הדין השרעיים העות'מאניים עד לרפורמות המשפטיות של המאה ה-19. על סמך סקירה זו בוחן המאמר את תהליכי השינוי שחלו בבתי הדין השרעיים בפלסטין במהלך למעלה מחמישים השנים האחרונות לקיומה של האימפריה העות'מאנית, ומאפיין את התרבות המשפטית של בתי הדין הללו. טענתה היא שבניגוד לדימוי ההיסטוריוגרפי, הרפורמות המשפטיות לא פסחו על בתי הדין השרעיים ולא עקפו אותם; אדרבה, בתי הדין לקחו חלק פעיל ברפורמות מרחיקות הלכת. תקופה זו בהיסטוריה של בתי הדין השרעיים מלמדת על גמישות מערכת בתי הדין השרעיים ועל תרבות משפטית של שינוי שניכרת בעבודתם עד היום. אגמון מצביעה על חשיבותו של בית הדין השרעי כזירה שמגנה על קבוצות חלשות. היא מראה כיצד בית המשפט אוכף, באמצעים מהותיים ופרוצדורליים, את ההגנות החוקיות שמעניקה השריעה לקבוצות מוחלשות.
מוסה אבו רמדאן מעלה לדיון את הבעייתיות שבמדינה לא מוסלמית, על בתי הדין, בית המחוקקים ובתי המשפט האזרחיים שלה, אשר נדרשים לפסוק בעניינים הקשורים לדין המוסלמי. בעוד שברוב מדינות ערב ישנה חקיקה עדכנית אשר מנסה להביא בחשבון את ההתפתחויות החברתיות, בתי הדין השרעיים מתנגדים לחקיקת חוק חדש למוסלמים בישראל, בין השאר בטענה שמדובר בחקיקה דתית. מאמרו של אבו רמדאן מבקש לסייג את הטיעון שלפיו בתי הדין השרעיים מיישמים את השריעה ה"טהורה", ולטעון שבתי הדין השרעיים מיישמים למעשה משפט שעבר קודיפיקציה, בעיקר בחוק המשפחה. על ידי התבוננות בהיסטוריה של הקודיפיקציה מאתגר המאמר את התנגדותם של זרמים שמרניים להחלפתו של החוק.
לעומתו, מאמרו של הקאדי איאד זחאלקה בוחן עד כמה ניתן לראות בבתי הדין השרעיים חלק ממערכת שרעית אוניברסלית, ועד כמה מנתקת אותם שייכותם למערכת המשפט הישראלית ממערכת זו. בהסתמך על פסקי דין של בית הדין השרעי לערעורים ועל התבטאויותיו של נשיא בית הדין, הקאדי אחמד נאטור, מראה זחאלקה כי מערכת בתי הדין השרעיים מתנגדת להתערבות מערכת המשפט הישראלית ושומרת על האוטונומיה שלה. בכך ניתן לראות בה המשכיות לבתי הדין השרעיים העות'מאניים. הקאדים אף נוקטים אִג'תִהאד, פרשנות עצמאית של המקורות השרעיים, על מנת להתאים את השריעה לתנאי הזמן והמקום, דבר שאינו חורג מתפקודם ומפעילותם של בתי דין שרעיים במדינות מוסלמיות.
מאמרה של ענת לפידות־פרילה עוסק בהשלכות המהפכה הכמאליסטית על מצבן של נשים בתורכיה. הוא סוקר את השינויים המשפטיים החשובים שאפשרו שינוי במעמד החוקי והחברתי כמו גם את השפעת השינויים על יחסי הכוח המגדריים בחברה. המאמר טוען כי המהפכה הכמאליסטית אפשרה טרנספורמציה והשתתפות נשים ממעמד מסוים בעשייה הציבורית, בעוד נשים מהמעמד הנמוך ומהפריפריה החברתית נהנו ממנה פחות. הסיבה העיקרית לכך היא שמלחמת החורמה של הכמאליזם בממסד הדתי יצרה כפילות במערכת המשפטית: מחד גיסא האזרחית הרשמית, ומאידך גיסא זו שפעלה במחתרת. תושבות האזורים הכפריים אך גם אלו שהיגרו לערים הגדולות מצאו עצמן נקרעות בין שתי מערכות וללא הגנה.
מאמרה של ליאת קוזמא עוסק בתהליכים שהובילו לשינוי חוק המעמד האישי במרוקו, החל מהתארגנות ארגוני הנשים בראשית שנות ה-90 ועצומת מיליון החתימות ועד לרפורמה האחרונה בחוק, בשנת 2004. עד לראשית שנות ה-90 לא הורשו נשים להינשא ללא אפוטרופוס, ניתן היה לגרש אישה ללא הסכמתה ואף ללא נוכחותה, ופוליגמיה לא הייתה מוגבלת בחוק. בתחילת שנות ה-90 דרש ארגון הנשים המרוקאי "איחוד הפעולה הנשי" שינוי בחוק, בהסתמך על פרשנות חדשנית של מצוות הדת. לא הייתה בכך קריאת תיגר על הלגיטימיות של החוק האסלאמי, אלא על הפרשנות האנושית שלו. יוזמתו של הארגון לאיסוף מיליון חתימות בדרישה לשינוי החוק הוכתרה בהצלחה והביאה לשינוי ראשון מסוגו בחוק המעמד האישי. בשנים שלאחר מכן, ובפרט לאחר עלייתו לשלטון של המלך חסן השישי בשנת 2000, נערכו רפורמות נוספות בחוק, שלוו גם בשיפור ניכר בייצוגן של נשים בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה. האתגר המרכזי העומד בפני ארגוני הנשים המרוקאיים בשנים האחרונות הוא הסברתי, שכן נשים וגברים רבים אינם מודעים לחוק ולמשמעויותיו. מרוקו מהווה דוגמה למאמץ וליוזמה של ארגוני נשים שהצליחו להוביל לשינוי חוקי וחברתי.
מאמרה של הנדלמן־בעבור סוקר את מאבקן המתמשך של נשים באיראן למען שינוי המעמד החוקי ולמען שוויון זכויות. בהתאם לכך נחלק הדיון בו לשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון בוחן בקצרה שינויים בולטים בחקיקה הקשורה למעמד האישי של נשים באיראן הטרום־מהפכנית ובעקבות המהפכה של 1979; החלק השני מתמקד בתנועת הרפורמה שהתעוררה בשנות ה-90 ומצביע על הישגיה ועל חולשותיה; החלק השלישי מצביע על דרכי המאבק הנוכחיות שנוקטות נשים איראניות למען שינוי מעמדן המשפטי ברפובליקה האסלאמית, בעיקר במרוצת העשור האחרון, במסגרת מאבק מקומי למען קידום זכויות האדם והאזרח.
המאמרים בחלק השני של הקובץ דנים באפשרות ובאסטרטגיות לשינוי, וכן באתגרים אשר מעכבים וממתנים את השפעתו של שינוי תחיקתי. לדוגמה, במרוקו ובתורכיה חוקים שחותרים לבטל סוגים שונים של אפליה ארוכת שנים אינם מיושמים בשל חוסר נכונותם של שופטים לכבד את רוחו של החוק ובשל אנאלפביתיות ופריפריאליות שמונעת מנשים גישה לידע ולמימושו. הן במרוקו והן באיראן קמה תנועת נשים לשינוי מציאות משפטית וחברתית של אפליה. בשני המקרים מדובר בדור של נשים משכילות יותר מאמותיהן, בעלות משפחות קטנות יותר, הנישאות בגיל מאוחר יותר, אשר חוות פער בין ההבטחה לניעות חברתית לבין אפליה מתמשכת. שלושת המאמרים מצביעים על היבטים שונים של אפליה ודיכוי — פוליגמיה, בדיקות בתולים, חוסר יכולתן של נשים להעביר את אזרחותן לילדיהן ועוד. לצד קווים משותפים מצביעים מאמרים אלה על שוני רב בין מקרי הבוחן השונים — בשעה שבמרוקו היוזמה לאיסוף מיליון חתימות בדרישה לשינוי חוק המעמד האישי הוכתרה בהצלחה, נשים המנסות לקדם יוזמה דומה באיראן מוצאות את עצמן במאסר. בשעה שבמרוקו שיעורי אנאלפביתיות עצומים מונעים מרוב הנשים גישה למקורות מידע, הרי שבאיראן חלק מהתסיסה הפמיניסטית־דמוקרטית מתרחשת במרחב האינטרנטי. בשעה שבאיראן ובמרוקו נשים נאבקות לשינוי החוק הדתי, הרי שבתורכיה דחק האתוס החילוני את החוק הדתי מהזירה הפורמלית והותיר נשים להתמודד עם החוק הדתי, ובעיקר עם החוק המנהגי, בזירה הלא־פורמלית וכמעט ללא הגנה מצד המדינה.
מאמרה של לילה עבד רבו, הפותח את החלק השלישי, מביא את סיפוריהן של נשים מוסלמיות בסביבות ירושלים וטייבה אשר פתחו בהליכים משפטיים נגד בני זוגן בבתי הדין השרעיים. נשים אלו סבלו שנים רבות מדיכוי משפחתי וקהילתי, ולאחר תהליך מתיש וארוך מצאו את עצמן עצמאיות ואחראיות לחייהן. ניתוחה של עבד רבו מדגיש את חשיבותה של המודעות בתהליך זה. נשים שאינן מודעות לזכויותיהן החוקיות, הן השרעיות והן האזרחיות, טוענת עבד רבו, לא תוכלנה לשנות את מצבן. מאמרה עוקב אחר סיפוריהן של אותן נשים ובוחן כיצד הן נעזרו צעד אחר צעד בידע שרכשו ממקורות שונים על מנת לשים קץ לסבלן.
מאמרה של טל מלר עוסק באופן שבו נשים גרושות, אימהות חד־הוריות, פלסטיניות אזרחיות ישראל, חוות את התקבלותן בקרב משפחותיהן וקהילתן. המאמר בוחן את נקודת מבטן הסובייקטיבית של נשים אלו באשר לאופן שבו מתייחסות אליהן המשפחה והקהילה בהיותן גרושות ואימהות חד־הוריות. טענתה של מלר היא כי במקרים רבים נשים גרושות אינן חוות הכלה וקבלה מצד משפחותיהן והקהילה לאחר הגירושים. התמיכה המשפחתית אינה מובטחת, וכפי שציינו מרואיינות רבות, גם במקרים שבהם סבלו מאלימות ולכאורה היו אמורים הגירושים להיתפס כמוצדקים — עדיין, חובת ההוכחה מוטלת על האישה, ועליה להוכיח את יושרה והגינותה.
הנוהג החברתי שלפיו בנות מוותרות על חלקן בירושת מקרקעי בית אביהן לטובת אחיהן הזכרים מוכר בחברות מוסלמיות שונות במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה, וכן בחברה הערבית בישראל. מאמרם של אדם חפרי־וינוגרדוב וחיים זנדברג מסכם את העדויות לקיומו של נוהג זה ומנסה לברר מהו רקעו החברתי והתרבותי, כיצד מנסים להצדיקו ועד כמה הוא מתיישב עם עקרונות של שוויון מגדרי. המאמר מצביע על הקושי של שיטות משפט אזרחיות מערביות להתמודד עם נוהג זה כפי שהוא בא לידי ביטוי הן ביחסם של גופים בינלאומיים לתופעה והן בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים בישראל, ומציג כלים משפטיים אשר יכולים לסייע לבנות המבקשות להתנער מוויתור על חלקן בירושה.
החלק השלישי, החותם את הקובץ, מדגים את האתגרים הספציפיים העומדים בפני נשים פלסטיניות בישראל. כמו במקומות אחרים במרחב המזרח תיכוני, גם כאן חוות נשים אתגרים שונים, וכן הזדמנויות שונות להיחלץ מהם. המאמרים בחלק זה מתמקדים בהיבטים החברתיים־נורמטיביים של חייהן, ומאמריהם של עבד רבו ושל חפרי־וינוגרדוב וזנדברג בוחנים את נקודות ההשקה בין הנורמטיבי לרשויות המדינה. כפי שמראה אבו רמדאן בחלק הראשון, אחד ההיבטים הבעייתיים במעמדן המשפטי של נשים מוסלמיות בישראל הוא המסגרת המשפטית של מדינה לא מוסלמית המסדירה את מעמדן. עבד רבו בוחנת את הגורמים המביאים נשים להגיש תביעה לרשויות המדינה, במקרה זה בתי הדין השרעיים, ואילו זנדברג וחפרי־וינוגרדוב מתמקדים ביכולתן של נשים להביא את קובלנותיהן בפני בתי דין אזרחיים. מאמרם מתכתב עם מאמרו של אבו רמדאן ובוחן את הבעייתיות המובנית במעמדן של נשים מוסלמיות אשר נעזרות בערכאות אזרחיות כדי לקרוא תיגר על פרקטיקות פנים־קהילתיות. כמו אבו רמדאן, הם ערים לבעייתיות הטמונה בהתערבותה של מדינה לא מוסלמית בחקיקה ובפסיקה הנוגעות לפרקטיקות אסלאמיות של המיעוט המוסלמי בתוכה. השאלה המובלעת בדיון זה היא האם ועד כמה שינוי במישור זה הוא אפשרי.
שלושת המאמרים בחלק זה מתמקדים בנשים שיצאו נגד מוסכמות חברתיות, שניים מהם מתמקדים בפנייתן לערכאות משפטיות. כל המאמרים בחלק זה מראים כיצד נשים שמחליטות לפרק נישואים, לתבוע בן זוג או לתבוע את זכויותיהן בירושה נשארות לבדן, ורק לעתים נדירות זוכות לתמיכה משפחתית. המאמרים בחלק זה שונים מאוד בגישתם ובמתודולוגיה שלהם. בעוד שעבד רבו מציגה נשים בתחתית הסולם החברתי, סיפורים של עוני ואלימות קשה, ומחפשת עדויות ליכולתן לקחת את גורלן בידן, מלר מתבוננת באימהות חד־הוריות ממעמדות שונים וביכולתן להגדיר את חייהן בחברה שרואה את מעמדן המשפחתי כלוקה בחסר. עבד רבו ומלר נמצאות בעמדות שונות מאלה של המרואיינות שלהן — שתיהן ערות למעמדן כחוקרות ולהשפעתן על הדינמיקה של הריאיון.
לסיכום, הקובץ מראה שהמשימה העומדת בפני ארגוני הנשים היא במישור הנורמטיבי לא פחות מאשר במישור החוקי. חשיבותה של הגנה חוקית אינה מוטלת בספק, אך שינוי חברתי דורש גיבוי מצד רשתות חברתיות תומכות. הקובץ גם מדגים אסטרטגיות שונות של שינוי חברתי: חקיקה, פסיקה, הסברה וניוד חברתי. אנו רואות בקובץ זה צעד ראשון, ומקוות שמחקרים נוספים, של נשות ואנשי משפט, מדעי החברה, חקר המזרח התיכון וההיסטוריה, יקדמו דיון ציבורי במעמדן של נשים מוסלמיות בישראל ויתרמו לשינוי חברתי. אחריותם של חוקרים וחוקרות היא לשתף בידע שצברו ולהעמידו לרשותו של דיון שכזה.
ביבליוגרפיה
 
ודוד, אמינה. 2006. אל־קראן ואל־מראה, אעאדת קראאת אל־נץ אל־קראני מן מנט'ור נסאאי. תרגום: סאמיה עדנאן. קהיר: מדבולי.
 
רובין, אורי (מתרגם). 2005. קראן. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
 
ריבלין, יוסף יואל (מתרגם). 1936. קראן. תל אביב: דביר.
 
Ali, A. Yusuf. 1978. The Holy Qur'an. Washington, DC: The Islamic Center.
 
Badran, Margot. 2002. "Islamic Feminism: What's in a Name". Al-Ahram Weekly Online (17-23 January). http://weekly.ahram.org.eg/2002/569/cu1.htm
 
Cooke, Miriam. 2001. Women Claim Islam: Creating Islamic Feminism through Literature. New York, London: Routledge.
 
Djebar, Assia. 1991. Loin de Médine: Filles d'Ismael. Paris: Albin Michel.
. 1994. Far from Madina. London: Quartet Books.
 
Hassan, Riffat. 1985. "Made from Adam's Rib: The Woman's Creation Question". Al-Mushir Theological Journal of the Christian Study Centre (Rawalpindi, Pakistan) 27: 124-155.
 
Al-Hibri, Azizah. 1982. "A Study of Islamic Herstory". Women's Studies International Forum 5: 135-243.
 
Mernissi, Fatima. 1987. Le Harem Politique: Le Prophete et les Femmes. Paris: Albin Michel.
. 1992. The Veil and the Male Elite: A Feminist Interpretation of Women's Rights in Islam. Reading, Mass.: Addison-Wesley Pub. Co.
. 1991. Women and Islam: An Historical and Theological Enquiry. Oxford, UK and Cambridge, Mass.: Blackwell.
 
Moghadam, Valentine M. 2002. "Islamic Feminism and Its Discontents: Toward a Resolution of the Debate". Signs 27 (4): 1135-1171.
 
Al-Rifaʽi, Ayesha. 2003. "Exegesis of Women's Rights in Islam". Paper presented at International Conference on Gendered Space in Middle Eastern Societies and Cultures, Jerusalem.
 
Wadud-Muhsin, Amina. 1992. Qur'an and Women. Kuala Lumpur: Penerbit Fajar Bakti Sdn. Bhd.
. 1999. Qurʼan and Woman: Re-Reading the Sacred Text from a Woman's Perspective. Oxford: Oxford University Press.
 
Women Living under Muslim Laws (WLUML). 1997. For Ourselves: Women Reading the Qurʼan. Grabels: Women Living Under Muslim Laws.
לנוכח בית הדין השרעי ליאת קוזמא

פתח דבר 

אהרן ליש

 
אסופת המאמרים המוצעת בספר זה היא דבר בעתו. היא נועדה לעורר תהודה ציבורית למטרותיה של עמותת נִסאא ואַאפאק (נשים ואופקים) ובראשן קידום חוק מעמד אישי למוסלמים בישראל, חוק שיהלום את מעמד האישה בחברה מודרנית. חוק זכויות המשפחה העות'מאני מ-1917 הנהיג בשעתו רפורמות חשובות ביותר בענייני מעמד אישי. החוק הוא בגדר קודיפיקציה של דיני המשפחה ללא ירושה, המבוססת על מבחר דינים מתוך האסכולה החַנַפית אך גם דינים מאסכולות סוניות אחרות שניתן היה לעגן בהם רפורמות חיוניות, כגון תנאים בחוזה הנישואים (האסכולה החנבלית) ועילות להתרת קשר הנישואים ביוזמת האישה (האסכולה המאלכִּית). חוק המשפחה העות'מאני שימש מופת לארצות רבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שמאז הנהיגו תיקונים מרחיקי לכת בענייני מעמד אישי. הרפורמות האלה הן בראש ובראשונה תוצאה של מאבקם של ארגוני נשים שהצליחו לגייס לצדם משפטנים בעלי מודעות חברתית ואחריות ציבורית.
מעמד האישה הוא אמצעי להערכת חוסנה של כל חברה וליכולתו של משפט הלכתי להסתגל לחליפות הזמן. במצרים הייתה זו התנועה המודרניסטית באסלאם מייסודו של הרפורמיסט מוחמד עבדו (נפטר בשנת 1905), שהכינה את התשתית ההלכתית להנהגת רפורמות בדיני המשפחה ששימשה את הפרלמנט בבואו לערוך קודיפיקציה סטטוטורית של דיני המעמד האישי השרעיים.
בישראל המצב שונה מיסודו. מאז קריסת האימפריה העות'מאנית חדלה הארץ להיות חלק ממדינה מוסלמית על כל ההשלכות התיאולוגיות והמשפטיות הכרוכות בכך, כגון הסמכות למינוי קאדים והכפפת מוסלמים לחוק האזרחי של המדינה. מובן מאליו שהכנסת איננה יכולה לאמץ את הטכניקה של החקיקה הרפורמית המקובלת בארצות ערב. היא התערבה בענייני אישות רבים, ובכמה מהם הרחיקה לכת ביותר, אך בהתחשב בשיטות המשפט של העדות הדתיות השונות, נמנעה מפגיעה בדיני איסור והיתר לנישואים ולגירושים, והעדיפה בתחום רגיש זה את העונש הפלילי המעוגן בחוק כגורם מרתיע על פני חקיקה סובסטנטיבית (כך בענייני גיל הנישואים, ריבוי נשים וגירושי האישה על כורחה). בעניינים אחרים לא נרתעה הכנסת מחקיקת הוראות סובסטנטיביות בעלות חשיבות מיוחדת לאישה (אפוטרופסות ומשמורת על ילדים, איזון המשאבים בין בני הזוג, תשלום מזונות לאישה על ידי הביטוח הלאומי ומזונות בחוג הרחב של המשפחה). בעניין הירושה נקבע שוויון מלא בין המינים ובין הקרובים מצד הגבר ומצד האישה, אך עם זאת עומדת בפני הצדדים, בהסכמה הדדית, האפשרות להתדיין בבית הדין השרעי הפוסק לפי הדין הדתי.
החקיקה של הכנסת נועדה לשפר את מעמד האישה באשר היא אישה ולהשוותה לגבר בכל פעולה משפטית. הישגי החקיקה של הכנסת הם תוצאת מאבקן של הנשים בחברה הישראלית. הישגים אלה הועמדו לרשותה של האישה ללא הבדל דת. עמותת נסאא ואאפאק, שהוקמה בשנת 2002, מבקשת לתרום את חלקה ולשאת באחריות במאבק לשיפור מעמדה המשפטי של האישה, והיא ראויה על כך למלוא ההערכה. יצוין שפתיחת האפשרות לאישה, ב-2001, להתדיין בענייני מעמד אישי (למעט נישואים וגירושים) גם בפני בית המשפט לענייני משפחה ("מרוץ סמכויות") היא פרי מאבק ארוך שנים של "ועד הפעולה לשוויון במעמד אישי", המהווה קואליציה של כמה ארגוני נשים.
חוק זכויות המשפחה העות'מאני היה אמנם מתקדם לשעתו אך איננו עונה היום על ציפיות הנשים בחברה מודרנית. גם הפסיקה הליברלית של בתי הדין השרעיים והתקנות המשפטיות (מַרסוּם קדאאִי) שהוציא נשיא בית הדין השרעי לערעורים, ד"ר אחמד נאטור, בענייני מזונות וצוואה לטובת נכד יתום, על אף חשיבותן הפרשנית, אין בהן כדי לשנות הוראת דין שרעית או הוראת דין בחוק זכויות המשפחה העות'מאני. בנסיבות אלה אין מנוס מהנהגת רפורמות משפטיות בדרך של חקיקה. מסיבות מובנות אין זה ראוי שהכנסת תעסוק בדיני משפחה שרעיים; זה עניינם הפנימי של המוסלמים בישראל. לפיכך פתוחות בפני המוסלמים שתי אפשרויות:
א. הכנת הצעת חוק שתכלול את מיטב הרפורמות שכבר הונהגו בארצות ערב ומבוססות על יסודות מתוך כל האסכולות ההלכתיות לפי מידת התאמתן לרפורמה שאותה מבקשים לחולל. לתכלית זו דרושה הקמתה של ועדת מומחים של משפטנים מוסלמים, שבה ייצוג ראוי לנשים, שתדון באופן שיטתי ויסודי בכל ענייני המעמד האישי, ותסתייע ככל הנדרש בחקיקה הרפורמית בארצות ערב. הכנת הצעת חוק מעמד אישי חדשה ואינטגרטיבית היא מטבע הדברים עניין לחודשים רבים ואף לשנים.
ב. אימוץ חוק המעמד האישי הירדני החדש מ-2010 הכולל רפורמות מרחיקות לכת בענייני נישואים, גירושים, אפוטרופסות ומשמורת על ילדים, ירושה וצוואה. אם החוק אכן יאומץ, כי אז יהיה חוק מעמד אישי אחד משותף למוסלמים בישראל, בירושלים המזרחית ובגדה המערבית. אימוץ החוק הירדני הוא דרך קצרה יחסית להכנת הצעת חוק חדשה על ידי ועדת מומחים. החוק הירדני יכול לחול במשך תקופת מעבר עד להכנת הצעת החוק האינטגרטיבית.
 
הכנסת תתבקש לאשר את הצעת החוק של ועדת המומחים או את החוק הירדני בשלמותם מבלי להתערב בסעיפים השונים, אך כמובן בשינויים המחויבים מן החקיקה הישראלית. בדרך זו תוכלנה הנשים המוסלמיות במדינה לשמור על הישגי החקיקה הישראלית, כגון איסור הפוליגמיה או גירושי האישה על כורחה ושוויון מלא בירושה. לאימוץ חוק מעמד אישי ממדינה אחרת יש תקדימים בארץ. למשל, חוק זכויות המשפחה העות'מאני מ-1917 חל במקורו על כל התושבים ללא הבדל דת. שלטונות המנדט הבריטי אישרו אותו ב-1919 אגב צמצום חלותו למוסלמים בלבד. חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בלבנון מ-1948 אומץ על ידי העדה הדרוזית לקראת כינון בתי הדין הדתיים הדרוזיים אגב החלפת הוראות החקיקה הלבנונית, בנסיבות של לקונה בחוק, בהוראות החקיקה הישראלית. ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת הקודמת, בראשותו של פרופ' מנחם בן ששון, גילתה הבנה לחשיבות העניין והייתה מוכנה לאמץ את חוק המעמד האישי הירדני.
חוק מעמד אישי חדש למוסלמים בישראל הוא אתגר המונח לפתחה של עמותת נסאא ואאפאק. נושא זה עמד במוקד של יום העיון שנערך במכון טרומן במאי 2009 בחסות משותפת של מכון המחקר על שם הרי ס' טרומן למען קידום השלום ומרכז לבציון לחקר האסלאם בהשתתפותם של מיטב החוקרים והחוקרות בנושא זה בארץ. אסופת המאמרים המבוססת על יום עיון זה נועדה לעודד תמיכה ציבורית בקרב הציבור השוחר את טובתן של הנשים, ועל כך יבורכו יוזמיה של אסופה זו.
 

מבוא 

נאיפה סריסי, רות רודד וליאת קוזמא

 
טענתו של הקובץ שלפניכם היא ששינויים במעמדן המשפטי והחברתי של נשים מוסלמיות בישראל איננו רק חיוני אלא גם אפשרי. חוקים שנחקקו בימיה האחרונים של האימפריה העות'מאנית מוסיפים להיות שרירים בישראל של היום. ברוב מדינות האזור חלה רפורמה בחוקים אלה ברוח הזמן — ואולם במדינת ישראל, בשל רגישות יחסיה עם המיעוט הפלסטיני ובשל רגישות היחסים בין דתיים לחילוניים בקרב יהודים בישראל, שינוי כזה טרם התרחש. חוק בן כמעט מאה שנה, המבוסס על קודיפיקציה של השריעה ולא על החוק הדתי כשלעצמו, הוא חוק שניתן לשנותו. מאבקיהן של נשים במדינות השכנות משכנעים אותנו שקריאה מחודשת של השריעה יכולה להביא לפרשנויות שיובילו לשיפור מוחשי בחיי הנשים (והגברים) בישראל. פעילותה של עמותת נסאא ואאפאק, כפי שנראה להלן, כבר הראתה שקריאה מדויקת של השריעה יכולה להביא לשינוי במנהג, לא רק בחוק. אנחנו רואות בקובץ הזה קריאה לשינוי חברתי — שינוי שמתחיל בידע.
 
 
קידום נשים במסגרת האסלאם בעולם היום
 
יוזמתה של עמותת נסאא ואאפאק לשנות את חוק המשפחה הישראלי בהתאם לדיני האישות המתקדמים ביותר בעולם הערבי היא חלק מתנועה רחבה בעולם המוסלמי היום המבקשת להבין את הטקסטים הבסיסיים של האסלאם וליישם אותם למען קידום נשים. תנועה זו כונתה בפי החוקרים "פמיניזם אסלאמי" — להבדיל מפמיניזם של מוסלמים או פמיניזם חילוני — אף שחלק מהנשים המוסלמיות אשר עוסקות בפעילות זו דוחות את התווית הזו או את הזהות הזו.
פמיניזם אסלאמי, על פי החוקרת מרגו בדרן, הנו "שיח ומעשה פמיניסטיים, הבאים לידי ביטוי במסגרת פרדיגמה אסלאמית".1 במילים פשוטות, זהו ניסיון לשלב בין האמונה באללה ובנביאו לבין פמיניזם. שורשיה של תנועה זו הם בשנות ה-70 של המאה ה-20, ובשנות ה-80 וה-90 צמחו סוגים שונים של פמיניזם אסלאמי באזורים שונים של העולם המוסלמי — בארצות הברית, פקיסטן, מרוקו, מלזיה, צרפת, איראן ודרום אפריקה.2
המתודולוגיה המובילה בפמיניזם האסלאמי היא חזרה לטקסט של הקוראן, דבר אלוהים הנצחי, ופירושו מחדש באופן עצמאי. הפמיניסטיות האסלאמיות דוחות את פרשנותם של דורות של פרשנים גברים אשר עוצבו בחברות פטריארכליות, אך לעתים קרובות משתמשות בשיטות קלסיות כגון הפרשנות הפילולוגית של פסוקי הקוראן. מעטות הפמיניסטיות המתמודדות עם נושא החַדִית', מסורות הנביא. מאגר החדית'ים מונה עשרות ומאות אלפים של סיפורים, ועבודה רבה נדרשת רק כדי לאתר את המסורות שיש להן השלכות מגדריות. יתר על כן, מי ששואפת להעריך סיפורים אלה מנקודת מבט פמיניסטית נדרשת לבחון את המוֹסְרים המרובים של החדית'ים, ואולי גם לבדוק את תוכנם בהקשר היסטורי. ראויה לציון היא הסופרת האלג'יראית אסיא ג'באר, שכתבה מחדש את ראשית האסלאם כפי שנשים היו מספרות אותה.
 
 
נשים מפרשות קוראן
 
כאשר הפרופסורית הלבנונית לפילוסופיה ומשפטים עזיזה אל־הברי חקרה את טענת עליונות הגברים על הנשים בתולדות האסלאם, היא נדרשה לפסקה מהקוראן המצוטטת לעתים קרובות: אל־רִג'אל קַוַאמוּן עלא אל־נסאא.3 היא מציינת את הקושי בתרגום המילה קואמון ומזכירה את תרגומו של יוסף עלי4 — "מגִנים" או "מפרנסים" — אך דוחה אותו. היא מפרשת את המילה ועל ידי כך את הפסוק כולו בעצמה, וכותבת: "הרעיון הבסיסי כאן הוא של הדרכה מוסרית ושל דאגה מתוך חיבה (caring)".5 במקביל פרסמה הפקיסטנית רפעת חסן מאמר שבו היא מנתחת את סוגיית בריאתה של האישה בקוראן. באמצעות פרשנות מחודשת של המונחים אדם וזוג בערבית, היא מוכיחה שהאישה והגבר נבראו כשווים בו־זמנית מיצור אחד.6
אמינה וַדוּד מוחסין, המלומדת האפריקאית־אמריקאית המוסלמית, חיברה בעת שהותה במלזיה ספר חדשני שבו היא מפרשת את הקוראן לפי נושא ולא לפי פסוק כפי שהיה מקובל. אחד מרעיונותיה השנויים במחלוקת הוא הקביעה שהקוראן הנשגב, הנצחי והאוניברסלי אינו יכול להיות כבול למגדריות של השפה הערבית. כמו חסן, אך בהסתמך על פרשנים אסלאמיסטים כמו אבו אל־אעלא מַודוּדי וסַיד קוטב, ותוך כדי אימוץ גישה אזוטרית, היא טוענת שהאישה והגבר נבראו שווים. אולם היא מרחיקה לכת בטענתה שעל פי הקוראן נשיות וגבריות אינן תכונות נבראות אלא תלויות תרבות. אמנם רק האישה יכולה ללדת ילדים, אך כל התפקידים האחרים הכרוכים בגידול ילדים אינם נשיים בהכרח.7 לכאורה, טענותיה של ודוד יכולות להיות קבילות רק למוסלמים אשר שפת אמם איננה מגדרית, כגון דוברי אנגלית, מלאי, אורדו או פרסית. אולם עם תרגום הספר לערבית ב-2005 הסתבר שגם דוברי ערבית יכולים לקבל את דעותיה של ודוד.8
בשנות ה-90 המאוחרות התאספה בפריז קבוצה של נשים מוסלמיות מארצות שונות בחסותו של ארגון "נשים החיות בחסות חוקים מוסלמיים" (Women Living under Muslim Laws, WLUML) במטרה "לקרוא את הקוראן". ארגון זה מגדיר את עצמו כ"רשת בינלאומית המספקת מידע, סולידריות ותמיכה לכל הנשים אשר חייהן מעוצבים, מושפעים או נשלטים על ידי חוקים ומנהגים אשר אמורים לנבוע מהאסלאם" (הדגש שלנו).9 פרשנות הקוראן על ידי נשים היא חדשנית כשלעצמה, אך אירוע זה היה מהפכני אף יותר. קבוצת הלימוד הייתה בלתי היררכית ונעזרה גם באנשים לא ידועים כמשאב. שיטה זו היא פמיניסטית באופייה, ונבדלת באופן מובהק מהלמידה האסלאמית המסורתית מפי שיח' ואף מההשכלה האקדמית בראשות פרופסור. תשומת לב רבה הוקדשה למשמעות המדויקת של פסקאות ומילים כגון קואמון, ולא פחות חשובה ממנה — נֻשׁוּז, מרידה, אשר הוסברה על ידי המשתתפים כסירוב ללדת ילדים. האופי הפתוח של פגישות אלה הוכיח את עצמו כאשר אחת הנשים הביעה התנגדות להגדרת האישה על פי תפקידה כאם וכרעיה מבלי להתחשב בשליטת האישה על גופה.10 תוצאות הדיונים בפריז הופצו בצרפתית ובאנגלית כערכת משאב. אתר הארגון זמין היום בצרפתית, אנגלית, ערבית, פרסית, אורדו, רוסית וכמה שפות מזרח אסיאתיות. הרחבת התרגומים מעידה על הרצון להביא את המסר האסלאמי־פמיניסטי של הארגון לנשים ברחבי העולם המוסלמי.
ביקורת החדית'
 
כבר בשנת 1982 הציעה עזיזה אל־הברי שפמיניסטיות יפתחו ביקורת חדית' משלהן, מבלי לפרט את כוונתה.11 היא הבינה שמדובר במשימה מורכבת למדי. שנים מספר לאחר מכן הדגימה הסוציולוגית הפמיניסטית המרוקאית פאטמה מרניסי כיצד ניתן לנטרל מסורות של הנביא באמצעות שיטות ניאו־מסורתיות. מרניסי בחרה שני חדית'ים אנטי־נשיים מרכזיים ובעייתיים אשר מופיעים בספר המסורות המהימנות מאת בֻּח'ארי, אולי האוסף הקנוני ביותר. על פי שיטתו של בח'ארי עצמו היא בדקה את כל המידע הביוגרפי על האיש ששמע מפי הנביא את האִמרה: "אומה הנשלטת בידי אישה לא תנחל הצלחה לעולם". מרניסי גילתה מקרה שבו אותו מוסר ראשון לא דיבר אמת, או במילים אחרות — שיקר. אם המקור הראשון של החדית' היה שקרי, אזי החדית' איננו מהימן, ובח'ארי — מלומד גדול אך בן אדם — טעה בהכלתו בקובץ שלו.12 לספרה של מרניסי נודעה השפעה רבה והוא תורגם לתשע שפות, בכללן ערבית, תורכית, אזרי ובנגלי.13
 
 
נשים מספרות על חיי הנביא
 
הסופרת, אשת הקולנוע וההיסטוריונית האלג'יראית אסיא ג'באר כתבה רומן המציג את תקופת התגבשות האסלאם כפי שנשים היו מספרות על אודותיה, על פי הדגם הפמיניסטי של החזרת קולות הנשים להיסטוריה ובהמשך לסיפורי חיי הנביא אשר חיברו מוסלמים מודרניים.14 הסיפורים של ג'באר ההיסטוריונית מבוססים על חדית'ים אשר הובאו מפי נשים במקורות האסלאמיים, והסופרת ג'באר מוסיפה ראוִיאת, מספרות בדיוניות, אשר מסמלות את הנשים אשר חיו בראשית האסלאם ודבריהן לא נרשמו על ידי המלומדים הגברים. התוצאה היא חיבור מורכב, אשר בו מותו של הנביא מוחמד, ובמידה רבה יותר מותה של בתו פאטמה שישה חודשים לאחר מכן, היוו נקודות מפנה בתפקידי הנשים בחברה האסלאמית, אשר הרחיקו אותן ממדינה — ככותרת הספר — הרחק במקום, הרחק בזמן והרחק מבחינת הערכים. ג'באר מעצימה את פאטמה (בהשפעת הוגה הדעות האיראני עלי שריעתי) במקום דמויות מופת נשיות מקובלות. פאטמה, "הבת האהובה", הופכת במהלך הספר ל"אישה אשר אמרה לא בעיר מדינה". המסר הפמיניסטי־אסלאמי של ג'באר מתגלה כאשר היא שואלת: "מה היה קורה אילו התלכדו קולה הרך, הזרימה הקולחת המאפיינת את סיפורה של עאישה והרהיטות הנוקבת, זו של השצף המתריס [שבסיפורה של פאטמה], לכלל קול משותף אחד?" ותשובתה היא: "זכרה של פאטמה יונצח בסוריה, בעיראק ומאוחר יותר במערב המוסלמי כאחת הנשים המוסלמיות מן הסוג הנדיר ביותר: כנועות לאל מחד גיסא ומורדות לבלי חת נגד כל שלטון באשר הוא שלטון מאידך גיסא".15
קשרים אסלאמיים ופמיניסטיים
 
הרעיונות של הפמיניזם האסלאמי מגיעים לקהל הולך וגדל עם הופעת כתביהן של ההוגות הבולטות בשפות מזרחיות שונות. הרצאותיהן של נשים אלה ושל פמיניסטיות אסלאמיות אחרות ברחבי העולם המוסלמי תורמות אף הן להפצת דעותיהן. מפגשים בין נשים בעלות אמונה דתית ושאיפות פמיניסטיות מולידים חילופי דעות ואסטרטגיות.
מפגשים בין פלסטיניות מוסלמיות לבין הוגות ופעילות של הפמיניזם האסלאמי התקיימו בגדה המערבית, בעזה, במדינות ערביות ובמקומות שונים בעולם המוסלמי כגון מלזיה. הארגון "אחיות באסלאם" (Sisters in Islam, SIS) הוקם בקואלה לומפור, בירת מלזיה, ב-1988 על ידי קבוצה של משפטניות, פעילות, אקדמיות ועיתונאיות כדי לחקור את בעיותיהן של נשים מוסלמיות בבתי הדין השרעיים במדינה.16 מתחילת דרכו ועד היום תומך הארגון בנשים מרחבי העולם המוסלמי הדוגלות בפמיניזם אסלאמי. בראש מטרותיו של הארגון נמנים "לימוד הטקסט המקודש" של הקוראן והעשרת פרשנותו באמצעות החוויה והמחשבה הנשיות וכן הקול הנשי. הפעילות העיונית של "אחיות באסלאם" מהווה בסיס רעיוני לפעילותו המעשית של הארגון, אשר מתמקדת בדיני אישות מוסלמיים ובבעיות בתוך המשפחה. הארגון מהווה מוקד למפגשים של מוסלמיות פמיניסטיות בקואלה לומפור, אשר גם מוסלמיות פלסטיניות נוטלות בהם חלק.
פעילותה של עמותת נסאא ואאפאק מהווה אפוא חלה ממגמה עולמית לשלב בין דת לפמיניזם, בין אסלאם לקידום נשים. פרסומו של קובץ זה בשפה העברית מביא את יעדי הארגון לקהל הישראלי ומסביר אותם בהקשרים היסטוריים, ישראליים, אזוריים ועולמיים.
 
 
נסאא ואאפאק
 
עמותת נסאא ואאפאק — "נשים ואופקים" — הוקמה בשנת 2002 על ידי קבוצת נשים פמיניסטיות ערביות, פלסטיניות, מוסלמיות (דתיות וחילוניות), נוצריות ודרוזיות, חלקן הרב פעיל בארגונים שונים ברחבי הארץ וכולן רואות חשיבות בפעילות ארצית למען שינוי.
העמותה מקדמת שינוי במציאות חייהן של נשים ערביות דרך קריאה פמיניסטית בקוראן ומתוך ההכרה כי קיימות פרשנויות מתקדמות של אנשי דת מוסלמים באשר לפסוקים בקוראן ולדברי הנביא מוחמד, אשר מקנות לאישה זכויות רבות ותומכות בשוויון בין המינים. פרשנויות אלו מושתקות על ידי החברה ובייחוד על ידי הזרם הדתי האדוק. הזרם הדתי השמרני בישראל נוטל לעצמו מונופול על הדת ופרשנויותיה השונות, מתעלם מפרשנויות חדשניות של אנשי דת ידועים בעולם המוסלמי, ובכך מנציח את מעמדן הנחות של נשים מוסלמיות בישראל. מסיבות אלה קיימים בחברה הכחשה וחוסר מודעות, אשר באים לידי ביטוי בערכים ובמנהגים פטריארכליים. נקודת המוצא של עמותת נסאא ואאפאק היא שהדת המוסלמית והחדית' מקנים לנשים זכויות רבות, אך אלה מוכחשות ומושתקות. נשים רבות, למרבה הצער, אינן מודעות לזכויותיהן בחברה ובמשפחה והן חונכו לקבל את המרות הגברית כדבר מובן מאליו, המקודש על פי "הדת".
העמותה פועלת לחשוף את הציבור להבדלים בין הרעיונות המתקדמים בקוראן ובין המנהגים החברתיים השכיחים שמגבילים את האישה ועל ידי כך לקדם את מעמד האישה בחברה הערבית. נסאא ואאפאק שואפת לקדם את מעמד האישה מתוך תפיסת העולם הדתית המוסלמית; זו העמותה היחידה בארץ העוסקת במכלול זכויותיהן של הנשים המוסלמיות בהקשר הדתי, באמצעות קריאה וחשיפה של הטקסטים הדתיים המחזקים ומקדמים את מעמד האישה ואת זכויותיה במרחב הציבורי והפרטי. העמותה חותרת לשינוי חברתי במעמדן של כל הנשים, ובפרט הנשים המוסלמיות, באמצעות הצגת חזון פמיניסטי אלטרנטיבי לתפיסה המסורתית של הדת, ולהעלאת המודעות, בתוך ההקשר הדתי, בקרב נשים ובחברה בכלל.
עמותת נסאא ואפאאק שמה לה למטרה לחולל שינוי מהותי ומשמעותי בתחומים שונים:
הגברת מודעותן של נשים ערביות מוסלמיות ישראליות לזכויות המגיעות להן על פי הדת וחשיפתן לפרשנויות של אנשי דת שונים, הן שמרנים והן מודרניים, לגבי פסוקים שונים ודברי הנביא, אשר חלקן לא הובאו לידיעתן וחלקן הובאו לידיעתן רק על ידי פרשנויות מחמירות ומפלות. נסאא ואאפאק מקיימת סדרה של קורסים לתלמידי בתי ספר בנושא מגדר ושוויון בין המינים מנקודת מבט דתית. ההטיה המגדרית אינה נחלתם של התלמידים בלבד, אלא גם של הצוות החינוכי. מטרתם של הקורסים לחולל השפעה שתיראה בטווח ארוך ותיצור שינוי חברתי. חלק מהקורסים מתקיימים בשותפות עם ארגונים פמיניסטיים ואחרים הפועלים להעצמת נשים ערביות.
העמותה מעבירה קורסים בנושא פמיניזם, דת, תרבות ופוליטיקה לנשים ערביות מכל הארץ, בנושא מעמד האישה בדת בהשוואה למנהגים החברתיים המפלים המשרתים את השליטה הגברית.
לאור העובדה כי נשים מהוות יותר מ-50% מהחברה המוסלמית, ולאור האמונה בכוח הנשי ובהשפעתו על החברה, העמותה ממשיכה לעודד מפגשים קבוצתיים של נשים במטרה להכשירן בנושא.
למאמצים של נסאא ואאפאק יש גם תוצאות מעשיות. לאחר שקיימה מסע פרסום להעלאת המודעות בנושא "זכות האישה בירושה" על פי ההלכה האסלאמית בשנת 2007 התברר שהמנהג החברתי, ולא הדת, הוא זה ששולל זכות זאת. נשים רבות התקשרו לעמותה וביקשו לקבל ייעוץ בנושא. הארגון שיתף פעולה עם אנשי דת מהעדה המוסלמית והנוצרית לאורך כל הדרך במסע הפרסום בנושא "זכות האישה בירושה" על פי ההלכה האסלאמית והנוצרית.
נסאא ואאפאק שואפת לפתח תשתית תיאורטית בנושא יסודות הפילוסופיה של המחשבה הפמיניסטית באסלאם: מטרתן של נשות הארגון היא לפתח תיאוריה הנוגעת לקריאה פמיניסטית בדת, לא להסתמך רק על הפמיניזם המערבי. בעבר היווה הפמיניזם הדתי זרם שולי בצלו של הפמיניזם החילוני שהושפע מהמערב, והיה אף ספק אם כלל ניתן לכנותו פמיניזם. אותו פמיניזם דתי לא רק חשש מההשפעה המערבית אלא אף התנגד לה, וביקש להבליט את מעמדן הנחות של הנשים ולחולל שינוי חברתי, תרבותי ודתי באמצעות שיח אסלאמי מקומי. עמותת נסאא ואאפאק מחפשת הקשר מקומי הנובע מתוך הסביבה שבה היא פועלת. החשיבה הפמיניסטית האסלאמית עוסקת בטקסטים דתיים אסלאמיים, בתרבות ערבית אסלאמית ובחברה האסלאמית בת זמננו, העומדים כולם בפני אתגרים מקומיים ועולמיים הקוראים לשינוי. זהו פמיניזם החותר להעצמת הנשים המוסלמיות באמצעות התבוננות חדשה באסלאם, כזו המבקרת את השיח הדתי ההגמוני ואת הפרשנויות הרבות הנוגעות לנשים; הוא מתאפיין ברצון לפעול מתוך ההקשר התרבותי־חברתי של החברות המוסלמיות בעולם כולו, שבהן יש לדת השפעה גורלית על חיי הפרט בכלל ועל חיי הנשים בפרט. נסאא ואאפאק והרעיונות הפמיניסטיים שהיא מבטאת מהווים אתגר בפני החילוניות ובפני הדת כאחת, אתגר שמן הראוי להעצים אותו, לתת לו מרחב ולשאת ולתת עמו, מכיוון שהוא מחזק את הפלורליזם הרעיוני של המאבק הפמיניסטי בחברה הערבית בישראל.
* * *
ב-7 במאי 2009 התקיים במכון טרומן יום עיון שעסק באפשרות לשינוי בחוק המעמד האישי של מוסלמים בישראל, בחסות משותפת של מכון המחקר על שם הרי ס' טרומן למען קידום השלום ומרכז לבציון לחקר האסלאם. השתתפו בו מרצים למזרח תיכון ולמשפטים מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, לצד פעילות פמיניסטיות וכן נציג של בית הדין השרעי. יום העיון עסק בהיסטוריה של בית הדין השרעי, ביוזמות לשינוי חוק המעמד האישי המוסלמי במדינות אחרות, במעמדן של נשים בבית הדין השרעי בישראל כיום וכן בדרכי פעולה לשינוי מעמדן. נכחו בו סטודנטים, מרצים ופעילי שטח, והוא הוכתר בהצלחה.
הקובץ שלפניכם מבוסס על יום עיון זה, ונערך בשיתוף עם עמותת נסאא ואאפאק. אמונתנו היא שידע שנצבר באקדמיה יכול וצריך לסייע בקידום שינוי חברתי. הקובץ משקף שיתוף פעולה בין־תחומי, של חוקרים מתחומי המשפט, לימודי המזרח התיכון וסוציולוגיה/אנתרופולוגיה; גברים ונשים, ערבים ויהודים, חוקרות וחוקרים מבוססים לצד חוקרות בראשית דרכן האקדמית.
מאמרי הקובץ בוחנים את השתקפותן של מגמות החותרות לשינוי מעמדן של נשים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. תוך התבוננות בהיסטוריה של בית הדין השרעי, במאבקיהן של נשים במדינות האזור ובאתגרים העומדים בפני נשים פלסטיניות בישראל, הוא מעלה שאלות חשובות בדבר האפשרות לשינוי. נראה כאן כי הדין בישראל הוא תולדה של תהליכים היסטוריים ולא צו אלוהי, ולכן בידי אדם לשנותו; נטען גם כי ניסיון העבר מלמדנו כי מאבקים כאלה יכולים להצליח; נסביר גם עד כמה שינוי חוקי ונורמטיבי הנו חיוני. שינוי חקיקתי של חוק מוסלמי בתוך כנסת ישראלית אינו חף מבעיות. כל אלה הופכים משימה כזאת לקשה יותר, אך לא לבלתי אפשרית. קובץ זה מבקש להפוך את האישי לפוליטי, ומבוסס על ההכרה שמצוקות הפרט בתוך מערכת חברתית הן סוגיה פוליטית, שחורגת הרבה מעבר לסבלן האישי של נשים ספציפיות.
הקובץ מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון יסקור את ההיסטוריה של בית הדין השרעי ואת הקודיפיקציה של הדין השרעי החל משלהי האימפריה העות'מאנית, ויציג את בית הדין השרעי כזירה חברתית־פוליטית דינמית ומשתנה. החלק השני יעסוק במעמדן של נשים במדינות שכנות — איראן, מרוקו ותורכיה — וכן במאבקים שהנהיגו נשים לשינוי חוק המעמד האישי בארצותיהן. חלק זה יעזור לנו לבחון ולהעריך אפשרויות לשינוי בחוק המעמד האישי בישראל; הוא ממקם את פעילותה של עמותת נסאא ואאפאק בתוך הקשר רחב של תנועות לשינוי במרחב — חלקן מוצלחות יותר, חלקן מוצלחות פחות, אחדות זכו לשיתוף פעולה שלטוני ואחרות נתקלו בדיכוי אלים. נשים מוסלמיות היוו קול חשוב במרחב הציבורי ובדרישה לשינוי. לצד זאת, מנהגים חברתיים מושרשים, עוני, פריפריאליות ואנאלפביתיות עומדים בדרכו של מימוש הישגים שכבר הושגו במישור החוקי וההצהרתי. החלק השלישי מורכב מכמה מחקרים נקודתיים, משפטיים וסוציולוגיים־אנתרופולוגיים, העוסקים במעמדן של נשים ערביות בישראל. מאמרים אלה עוזרים להעריך את האתגרים הספציפיים הניצבים בפני נשים וגברים הפועלים לשינוי חברתי, בתוך המסגרת המשפטית ומחוץ לה.
מאמרה של איריס אגמון סוקר את עבודת בתי הדין השרעיים העות'מאניים עד לרפורמות המשפטיות של המאה ה-19. על סמך סקירה זו בוחן המאמר את תהליכי השינוי שחלו בבתי הדין השרעיים בפלסטין במהלך למעלה מחמישים השנים האחרונות לקיומה של האימפריה העות'מאנית, ומאפיין את התרבות המשפטית של בתי הדין הללו. טענתה היא שבניגוד לדימוי ההיסטוריוגרפי, הרפורמות המשפטיות לא פסחו על בתי הדין השרעיים ולא עקפו אותם; אדרבה, בתי הדין לקחו חלק פעיל ברפורמות מרחיקות הלכת. תקופה זו בהיסטוריה של בתי הדין השרעיים מלמדת על גמישות מערכת בתי הדין השרעיים ועל תרבות משפטית של שינוי שניכרת בעבודתם עד היום. אגמון מצביעה על חשיבותו של בית הדין השרעי כזירה שמגנה על קבוצות חלשות. היא מראה כיצד בית המשפט אוכף, באמצעים מהותיים ופרוצדורליים, את ההגנות החוקיות שמעניקה השריעה לקבוצות מוחלשות.
מוסה אבו רמדאן מעלה לדיון את הבעייתיות שבמדינה לא מוסלמית, על בתי הדין, בית המחוקקים ובתי המשפט האזרחיים שלה, אשר נדרשים לפסוק בעניינים הקשורים לדין המוסלמי. בעוד שברוב מדינות ערב ישנה חקיקה עדכנית אשר מנסה להביא בחשבון את ההתפתחויות החברתיות, בתי הדין השרעיים מתנגדים לחקיקת חוק חדש למוסלמים בישראל, בין השאר בטענה שמדובר בחקיקה דתית. מאמרו של אבו רמדאן מבקש לסייג את הטיעון שלפיו בתי הדין השרעיים מיישמים את השריעה ה"טהורה", ולטעון שבתי הדין השרעיים מיישמים למעשה משפט שעבר קודיפיקציה, בעיקר בחוק המשפחה. על ידי התבוננות בהיסטוריה של הקודיפיקציה מאתגר המאמר את התנגדותם של זרמים שמרניים להחלפתו של החוק.
לעומתו, מאמרו של הקאדי איאד זחאלקה בוחן עד כמה ניתן לראות בבתי הדין השרעיים חלק ממערכת שרעית אוניברסלית, ועד כמה מנתקת אותם שייכותם למערכת המשפט הישראלית ממערכת זו. בהסתמך על פסקי דין של בית הדין השרעי לערעורים ועל התבטאויותיו של נשיא בית הדין, הקאדי אחמד נאטור, מראה זחאלקה כי מערכת בתי הדין השרעיים מתנגדת להתערבות מערכת המשפט הישראלית ושומרת על האוטונומיה שלה. בכך ניתן לראות בה המשכיות לבתי הדין השרעיים העות'מאניים. הקאדים אף נוקטים אִג'תִהאד, פרשנות עצמאית של המקורות השרעיים, על מנת להתאים את השריעה לתנאי הזמן והמקום, דבר שאינו חורג מתפקודם ומפעילותם של בתי דין שרעיים במדינות מוסלמיות.
מאמרה של ענת לפידות־פרילה עוסק בהשלכות המהפכה הכמאליסטית על מצבן של נשים בתורכיה. הוא סוקר את השינויים המשפטיים החשובים שאפשרו שינוי במעמד החוקי והחברתי כמו גם את השפעת השינויים על יחסי הכוח המגדריים בחברה. המאמר טוען כי המהפכה הכמאליסטית אפשרה טרנספורמציה והשתתפות נשים ממעמד מסוים בעשייה הציבורית, בעוד נשים מהמעמד הנמוך ומהפריפריה החברתית נהנו ממנה פחות. הסיבה העיקרית לכך היא שמלחמת החורמה של הכמאליזם בממסד הדתי יצרה כפילות במערכת המשפטית: מחד גיסא האזרחית הרשמית, ומאידך גיסא זו שפעלה במחתרת. תושבות האזורים הכפריים אך גם אלו שהיגרו לערים הגדולות מצאו עצמן נקרעות בין שתי מערכות וללא הגנה.
מאמרה של ליאת קוזמא עוסק בתהליכים שהובילו לשינוי חוק המעמד האישי במרוקו, החל מהתארגנות ארגוני הנשים בראשית שנות ה-90 ועצומת מיליון החתימות ועד לרפורמה האחרונה בחוק, בשנת 2004. עד לראשית שנות ה-90 לא הורשו נשים להינשא ללא אפוטרופוס, ניתן היה לגרש אישה ללא הסכמתה ואף ללא נוכחותה, ופוליגמיה לא הייתה מוגבלת בחוק. בתחילת שנות ה-90 דרש ארגון הנשים המרוקאי "איחוד הפעולה הנשי" שינוי בחוק, בהסתמך על פרשנות חדשנית של מצוות הדת. לא הייתה בכך קריאת תיגר על הלגיטימיות של החוק האסלאמי, אלא על הפרשנות האנושית שלו. יוזמתו של הארגון לאיסוף מיליון חתימות בדרישה לשינוי החוק הוכתרה בהצלחה והביאה לשינוי ראשון מסוגו בחוק המעמד האישי. בשנים שלאחר מכן, ובפרט לאחר עלייתו לשלטון של המלך חסן השישי בשנת 2000, נערכו רפורמות נוספות בחוק, שלוו גם בשיפור ניכר בייצוגן של נשים בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה. האתגר המרכזי העומד בפני ארגוני הנשים המרוקאיים בשנים האחרונות הוא הסברתי, שכן נשים וגברים רבים אינם מודעים לחוק ולמשמעויותיו. מרוקו מהווה דוגמה למאמץ וליוזמה של ארגוני נשים שהצליחו להוביל לשינוי חוקי וחברתי.
מאמרה של הנדלמן־בעבור סוקר את מאבקן המתמשך של נשים באיראן למען שינוי המעמד החוקי ולמען שוויון זכויות. בהתאם לכך נחלק הדיון בו לשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון בוחן בקצרה שינויים בולטים בחקיקה הקשורה למעמד האישי של נשים באיראן הטרום־מהפכנית ובעקבות המהפכה של 1979; החלק השני מתמקד בתנועת הרפורמה שהתעוררה בשנות ה-90 ומצביע על הישגיה ועל חולשותיה; החלק השלישי מצביע על דרכי המאבק הנוכחיות שנוקטות נשים איראניות למען שינוי מעמדן המשפטי ברפובליקה האסלאמית, בעיקר במרוצת העשור האחרון, במסגרת מאבק מקומי למען קידום זכויות האדם והאזרח.
המאמרים בחלק השני של הקובץ דנים באפשרות ובאסטרטגיות לשינוי, וכן באתגרים אשר מעכבים וממתנים את השפעתו של שינוי תחיקתי. לדוגמה, במרוקו ובתורכיה חוקים שחותרים לבטל סוגים שונים של אפליה ארוכת שנים אינם מיושמים בשל חוסר נכונותם של שופטים לכבד את רוחו של החוק ובשל אנאלפביתיות ופריפריאליות שמונעת מנשים גישה לידע ולמימושו. הן במרוקו והן באיראן קמה תנועת נשים לשינוי מציאות משפטית וחברתית של אפליה. בשני המקרים מדובר בדור של נשים משכילות יותר מאמותיהן, בעלות משפחות קטנות יותר, הנישאות בגיל מאוחר יותר, אשר חוות פער בין ההבטחה לניעות חברתית לבין אפליה מתמשכת. שלושת המאמרים מצביעים על היבטים שונים של אפליה ודיכוי — פוליגמיה, בדיקות בתולים, חוסר יכולתן של נשים להעביר את אזרחותן לילדיהן ועוד. לצד קווים משותפים מצביעים מאמרים אלה על שוני רב בין מקרי הבוחן השונים — בשעה שבמרוקו היוזמה לאיסוף מיליון חתימות בדרישה לשינוי חוק המעמד האישי הוכתרה בהצלחה, נשים המנסות לקדם יוזמה דומה באיראן מוצאות את עצמן במאסר. בשעה שבמרוקו שיעורי אנאלפביתיות עצומים מונעים מרוב הנשים גישה למקורות מידע, הרי שבאיראן חלק מהתסיסה הפמיניסטית־דמוקרטית מתרחשת במרחב האינטרנטי. בשעה שבאיראן ובמרוקו נשים נאבקות לשינוי החוק הדתי, הרי שבתורכיה דחק האתוס החילוני את החוק הדתי מהזירה הפורמלית והותיר נשים להתמודד עם החוק הדתי, ובעיקר עם החוק המנהגי, בזירה הלא־פורמלית וכמעט ללא הגנה מצד המדינה.
מאמרה של לילה עבד רבו, הפותח את החלק השלישי, מביא את סיפוריהן של נשים מוסלמיות בסביבות ירושלים וטייבה אשר פתחו בהליכים משפטיים נגד בני זוגן בבתי הדין השרעיים. נשים אלו סבלו שנים רבות מדיכוי משפחתי וקהילתי, ולאחר תהליך מתיש וארוך מצאו את עצמן עצמאיות ואחראיות לחייהן. ניתוחה של עבד רבו מדגיש את חשיבותה של המודעות בתהליך זה. נשים שאינן מודעות לזכויותיהן החוקיות, הן השרעיות והן האזרחיות, טוענת עבד רבו, לא תוכלנה לשנות את מצבן. מאמרה עוקב אחר סיפוריהן של אותן נשים ובוחן כיצד הן נעזרו צעד אחר צעד בידע שרכשו ממקורות שונים על מנת לשים קץ לסבלן.
מאמרה של טל מלר עוסק באופן שבו נשים גרושות, אימהות חד־הוריות, פלסטיניות אזרחיות ישראל, חוות את התקבלותן בקרב משפחותיהן וקהילתן. המאמר בוחן את נקודת מבטן הסובייקטיבית של נשים אלו באשר לאופן שבו מתייחסות אליהן המשפחה והקהילה בהיותן גרושות ואימהות חד־הוריות. טענתה של מלר היא כי במקרים רבים נשים גרושות אינן חוות הכלה וקבלה מצד משפחותיהן והקהילה לאחר הגירושים. התמיכה המשפחתית אינה מובטחת, וכפי שציינו מרואיינות רבות, גם במקרים שבהם סבלו מאלימות ולכאורה היו אמורים הגירושים להיתפס כמוצדקים — עדיין, חובת ההוכחה מוטלת על האישה, ועליה להוכיח את יושרה והגינותה.
הנוהג החברתי שלפיו בנות מוותרות על חלקן בירושת מקרקעי בית אביהן לטובת אחיהן הזכרים מוכר בחברות מוסלמיות שונות במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה, וכן בחברה הערבית בישראל. מאמרם של אדם חפרי־וינוגרדוב וחיים זנדברג מסכם את העדויות לקיומו של נוהג זה ומנסה לברר מהו רקעו החברתי והתרבותי, כיצד מנסים להצדיקו ועד כמה הוא מתיישב עם עקרונות של שוויון מגדרי. המאמר מצביע על הקושי של שיטות משפט אזרחיות מערביות להתמודד עם נוהג זה כפי שהוא בא לידי ביטוי הן ביחסם של גופים בינלאומיים לתופעה והן בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים בישראל, ומציג כלים משפטיים אשר יכולים לסייע לבנות המבקשות להתנער מוויתור על חלקן בירושה.
החלק השלישי, החותם את הקובץ, מדגים את האתגרים הספציפיים העומדים בפני נשים פלסטיניות בישראל. כמו במקומות אחרים במרחב המזרח תיכוני, גם כאן חוות נשים אתגרים שונים, וכן הזדמנויות שונות להיחלץ מהם. המאמרים בחלק זה מתמקדים בהיבטים החברתיים־נורמטיביים של חייהן, ומאמריהם של עבד רבו ושל חפרי־וינוגרדוב וזנדברג בוחנים את נקודות ההשקה בין הנורמטיבי לרשויות המדינה. כפי שמראה אבו רמדאן בחלק הראשון, אחד ההיבטים הבעייתיים במעמדן המשפטי של נשים מוסלמיות בישראל הוא המסגרת המשפטית של מדינה לא מוסלמית המסדירה את מעמדן. עבד רבו בוחנת את הגורמים המביאים נשים להגיש תביעה לרשויות המדינה, במקרה זה בתי הדין השרעיים, ואילו זנדברג וחפרי־וינוגרדוב מתמקדים ביכולתן של נשים להביא את קובלנותיהן בפני בתי דין אזרחיים. מאמרם מתכתב עם מאמרו של אבו רמדאן ובוחן את הבעייתיות המובנית במעמדן של נשים מוסלמיות אשר נעזרות בערכאות אזרחיות כדי לקרוא תיגר על פרקטיקות פנים־קהילתיות. כמו אבו רמדאן, הם ערים לבעייתיות הטמונה בהתערבותה של מדינה לא מוסלמית בחקיקה ובפסיקה הנוגעות לפרקטיקות אסלאמיות של המיעוט המוסלמי בתוכה. השאלה המובלעת בדיון זה היא האם ועד כמה שינוי במישור זה הוא אפשרי.
שלושת המאמרים בחלק זה מתמקדים בנשים שיצאו נגד מוסכמות חברתיות, שניים מהם מתמקדים בפנייתן לערכאות משפטיות. כל המאמרים בחלק זה מראים כיצד נשים שמחליטות לפרק נישואים, לתבוע בן זוג או לתבוע את זכויותיהן בירושה נשארות לבדן, ורק לעתים נדירות זוכות לתמיכה משפחתית. המאמרים בחלק זה שונים מאוד בגישתם ובמתודולוגיה שלהם. בעוד שעבד רבו מציגה נשים בתחתית הסולם החברתי, סיפורים של עוני ואלימות קשה, ומחפשת עדויות ליכולתן לקחת את גורלן בידן, מלר מתבוננת באימהות חד־הוריות ממעמדות שונים וביכולתן להגדיר את חייהן בחברה שרואה את מעמדן המשפחתי כלוקה בחסר. עבד רבו ומלר נמצאות בעמדות שונות מאלה של המרואיינות שלהן — שתיהן ערות למעמדן כחוקרות ולהשפעתן על הדינמיקה של הריאיון.
לסיכום, הקובץ מראה שהמשימה העומדת בפני ארגוני הנשים היא במישור הנורמטיבי לא פחות מאשר במישור החוקי. חשיבותה של הגנה חוקית אינה מוטלת בספק, אך שינוי חברתי דורש גיבוי מצד רשתות חברתיות תומכות. הקובץ גם מדגים אסטרטגיות שונות של שינוי חברתי: חקיקה, פסיקה, הסברה וניוד חברתי. אנו רואות בקובץ זה צעד ראשון, ומקוות שמחקרים נוספים, של נשות ואנשי משפט, מדעי החברה, חקר המזרח התיכון וההיסטוריה, יקדמו דיון ציבורי במעמדן של נשים מוסלמיות בישראל ויתרמו לשינוי חברתי. אחריותם של חוקרים וחוקרות היא לשתף בידע שצברו ולהעמידו לרשותו של דיון שכזה.
ביבליוגרפיה
 
ודוד, אמינה. 2006. אל־קראן ואל־מראה, אעאדת קראאת אל־נץ אל־קראני מן מנט'ור נסאאי. תרגום: סאמיה עדנאן. קהיר: מדבולי.
 
רובין, אורי (מתרגם). 2005. קראן. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
 
ריבלין, יוסף יואל (מתרגם). 1936. קראן. תל אביב: דביר.
 
Ali, A. Yusuf. 1978. The Holy Qur'an. Washington, DC: The Islamic Center.
 
Badran, Margot. 2002. "Islamic Feminism: What's in a Name". Al-Ahram Weekly Online (17-23 January). http://weekly.ahram.org.eg/2002/569/cu1.htm
 
Cooke, Miriam. 2001. Women Claim Islam: Creating Islamic Feminism through Literature. New York, London: Routledge.
 
Djebar, Assia. 1991. Loin de Médine: Filles d'Ismael. Paris: Albin Michel.
. 1994. Far from Madina. London: Quartet Books.
 
Hassan, Riffat. 1985. "Made from Adam's Rib: The Woman's Creation Question". Al-Mushir Theological Journal of the Christian Study Centre (Rawalpindi, Pakistan) 27: 124-155.
 
Al-Hibri, Azizah. 1982. "A Study of Islamic Herstory". Women's Studies International Forum 5: 135-243.
 
Mernissi, Fatima. 1987. Le Harem Politique: Le Prophete et les Femmes. Paris: Albin Michel.
. 1992. The Veil and the Male Elite: A Feminist Interpretation of Women's Rights in Islam. Reading, Mass.: Addison-Wesley Pub. Co.
. 1991. Women and Islam: An Historical and Theological Enquiry. Oxford, UK and Cambridge, Mass.: Blackwell.
 
Moghadam, Valentine M. 2002. "Islamic Feminism and Its Discontents: Toward a Resolution of the Debate". Signs 27 (4): 1135-1171.
 
Al-Rifaʽi, Ayesha. 2003. "Exegesis of Women's Rights in Islam". Paper presented at International Conference on Gendered Space in Middle Eastern Societies and Cultures, Jerusalem.
 
Wadud-Muhsin, Amina. 1992. Qur'an and Women. Kuala Lumpur: Penerbit Fajar Bakti Sdn. Bhd.
. 1999. Qurʼan and Woman: Re-Reading the Sacred Text from a Woman's Perspective. Oxford: Oxford University Press.
 
Women Living under Muslim Laws (WLUML). 1997. For Ourselves: Women Reading the Qurʼan. Grabels: Women Living Under Muslim Laws.