פרק 1
ביש־מזל בר־מזל
ברעה בני־תמותה בוגרים מהר.
הסיודוס, עבודות וימים
לאנשים מסוימים יש חיים קלים יותר מלאחרים, ולאנשים מסוימים יש חיים טובים יותר מלאחרים. אין בהכרח קשר בין שתי ההבחנות הבנאליות האלו. אך לעתים אנשים נקלעים למזל ביש, סובלים מקשיים חמורים שלא באשמתם, ועומדים בפני ניסיונות קשים שלא ביקשו לעצמם - באופן שסולל את הדרך להצלחתם ולאושרם בחיים. הדבר יוצר בעיה: אם פן בחיים, שהוא לכאורה ביטוי של חוסר מזל, הוכח כמועיל בסך הכול, נראה שלאמיתו של דבר הוא לא היה ביש־מזל. עם זאת, יש מאפיינים מסוימים בחייהם של אנשים שנראה כי אנו חייבים להבין כאירועים של חוסר מזל, ללא קשר למה שקרה בשלב מאוחר יותר. אם כך, אנו יכולים בו בזמן גם לקבוע שהאירועים הללו מהווים ביש־מזל, וגם להכחיש זאת. אך לומר בפשטות שהם גם היו וגם לא היו ביש־מזל, זה אינו פתרון: השאלה המטרידה אותנו היא, האם התרחש אירוע חסר מזל ומצער, אסון. אם נשקול את השאלה הזו ביחס ל"סך הכול בחיים", או "בחשבון כולל", נראה כי הקושי לא נובע מעמימות או מהיסוס. יש כאן שתי תפיסות אפשריות ומנוגדות של אותו אירוע, ואנו מחפשים תשובה חד־משמעית. המצב הפרדוקסלי הזה מעניין לא רק כשלעצמו, אלא גם מפני שהוא רלוונטי לקריטריונים שעל פיהם אנו מעריכים את חיינו שלנו או את חייהם של אחרים מהפן המוסרי ומפָּנים אחרים. באופן אישי, אני מוצא שהרעיון הזה עזר לי להבין היבטים בחיי (מה שאינו מפתיע, לאור העובדה שחוויות אישיות שלי הן שהובילו אותי לחשוב עליו).
היות שזה הפרדוקס הראשון שלנו, נסביר אותו ביתר פירוט. תחילה, נבהיר את ההנחות המקדימות הדרושות כדי שיתקיים פרדוקס ואז נציב את שני צדי האנטינומיה שמכוננת אותו. לאחר שננפה את המרכיבים שאינם רלוונטיים נוכל לראות באילו נסיבות מתקיים הפרדוקס, ונבין את המשיכה החזקה שבכל אחת מהטענות המנוגדות, אשר יוצרות יחד את הפרדוקסליות.
הבה נבחן את סיפורי חייהם של אביגיל ואברהם. אביגיל נולדה, לרוע מזלה, כשהיא סובלת מכמה ליקויים: בעיית נשימה חמורה ומחלת שרירים נדירה, שהקשתה עליה את השימוש ברגליה. למרבה המזל, הרופא המקומי המליץ שתלמד לשחות ותתמיד בשחייה באופן אינטנסיבי. אביגיל חיה בכפר עני הרחק מבריכת שחייה ומהים. עם זאת, אגודת צדקה בעיר הקרובה שמעה על המקרה ועל עצת הרופא, ודאגה לסידורים הדרושים שאפשרו לה לנסוע לבריכת שחייה. בעידודם הפעיל של הוריה למדה אביגיל לשחות ואף עשתה זאת בנחישות רבה. לאחר שנים אחדות נשימתה התייצבה ויכולתה להשתמש כיאות ברגליה השתקמה. בתוך כך, הפכה השחייה לחלק חשוב מזהותה של אביגיל. היא השקיעה בה מאמץ הולך וגובר ומצאה סיפוק הולך וגדל. בבוא הזמן היא היתה לשחיינית מעולה, שכללה תנועת רגליים שונה במקצת בשחיית גב (שהתאימה יותר למגבלות הראשוניות שלה) והפכה לאלופת העולם בשחיית גב לשנים רבות.
אברהם גדל בסביבה ענייה ביותר. אף על פי שהיה כישרוני מאוד, נאלץ לעזוב את בית הספר בגיל צעיר כדי לעזור בכלכלת המשפחה ומעולם לא השלים את השכלתו התיכונית. הקשיים הללו הפכו את אברהם לשאפתן וחישלו את אופיו במידה יוצאת דופן. לאחר שנים של קושי הוא הצליח להקים עסק קטן משלו למכירת כלי עבודה משומשים. תוך עבודה קשה ומאמץ כמעט על־אנושי הוא הפך בהדרגה את העסק שלו לאימפריה כלכלית חובקת עולם. כיום הוא אחד האנשים העשירים במדינה ונהנה מעושרו.
סיפורי חייהם של אביגיל ואברהם עוזרים לנו לעמוד על כמה נקודות בלתי ניתנות לערעור. בתחילת חייהם, העניינים לא הסתדרו טוב כל כך ואם נשקול רק את השנים המוקדמות, נוכל לומר בביטחון שמכמה בחינות אביגיל ואברהם היו חסרי מזל הרבה יותר מרוב בני האדם. לא ניתן להכחיש שהסבל ההתחלתי בחייהם הוא פן שלילי כשלעצמו. גם אם לא נתייחס לזיכרונות שילוו את אביגיל ואברהם עד סוף ימיהם, הכאב, הבושה והייאוש התקיימו, ולא ניתן למחוק אותם. בחיי שניהם היו הרבה שנים קשות מאוד ואפילו רעות, ללא קשר לתוצאותיהן המאוחרות. ברור גם שהצלחתם הסופית לא היתה מקרית: ההצלחה האישית שלהם הושגה תוך התרסה בפני חוסר המזל, כנגד כל הסיכויים, ובעיקר בזכות עצמם.
שני המרכיבים האחרונים - הפגיעה הקשה או הסבל הכרוכים במה שהוא לכאורה חוסר מזל, והקשר הלא־מקרי בין חוסר המזל לבין המזל הטוב - עושים את 'ביש־מזל בר־מזל' לפרדוקס חשוב. המרכיב הראשון הכרחי. חִשבו למשל על אדם השובר רגל, נלקח לבית חולים ומתאהב שם ברופאה, והם חיים באושר ועושר. זו אינה דוגמה של 'ביש־מזל בר־מזל', כי אם של ברכה במסווה. אמנם בדרך כלל אין זה מזל טוב לשבור רגל, אך במקרה זה קל לבטל את הפן חסר־המזל בזכות האושר שנבע ממנו. תהיה אשר תהיה מסקנתנו בנוגע לסיפוריהם של אביגיל ואברהם, אין אנו יכולים להתעלם מהקשיים המוקדמים שעברו, בעוד אנו כן יכולים להתעלם מרגלו השבורה של האיש. ההיקף ומשך הזמן של ביש־המזל מחווירים במקרה האחרון, אך לא במקרים הראשונים.
נוסף על כך, בסיפור של בית החולים הסיבתיות היתה מקרית: אלמלא שבר אותו אדם את רגלו, סיכויו לפגוש את הרופאה היו ככל הנראה זניחים, אבל הוא עצמו לא השתנה עקב התאונה. המקרים המעניינים יותר הם אלה שבהם המזל הרע קשור ביסודו למזל הטוב, כלומר, שלא במקרה הרע והטוב הם חלק מאותו סיפור חיים. בחייהם של אברהם ואביגיל, המזל הטוב - בהינתן ביש המזל שקדם לו - אינו מקרי, בעוד בהתרחשות בבית החולים המזל הטוב הוא מקרי גם בהינתן ביש המזל הקודם. אצל אביגיל ואברהם יש לנו התערבות אחת של המקריות שהיא, כך נראה, גם דבר רע וגם טוב. לעומת זאת, באירוע של בית החולים יש שתי התערבויות של המקרה: האחת רעה (שבירת הרגל), והשנייה טובה (ההיכרות עם הרופאה). מקרים כמו אלו של אביגיל ושל אברהם, שעוצבו על ידי חוסר המזל בחייהם, מדגימים את הפרדוקס לעומקו.
השאלה שמעניינת אותנו נוגעת לחיים מוצלחים ככלל ולא לקריירה מצליחה או לפן זה או אחר של החיים. לצורך הדיון אתייחס פשוט ל"הצלחה", בהנחה שההישגים של אביגיל בספורט ושל אברהם בעסקים העניקו להם חיים מספקים ומאושרים. יש כמובן דוגמאות רבות ל'ביש־מזל בר־מזל' חוץ מאשר בספורט ובעסקים: למשל מקרים שבהם ההצלחה שנוצרה מתוך התמודדות עם קושי היא אמנותית, או אפילו מקרים שבהם ההצלחה אינה קשורה להישגים שמעבר להתפתחות עצמית, כמו במקרה של אדם ההופך לחכם או רגיש יותר עקב חוויות קשות.
אנחנו כבר רואים שדרכי המחשבה הרגילות שלנו בעניין מזל וחוסר מזל מובילות אותנו לתסבוכת. סביר מאוד להניח שאברהם לא היה מגיע לאותה מידה של הצלחה אלמלא היה לו "מזל רע" מלכתחילה. וכך גם במקרה של אביגיל. אבל אם אנו מניחים כי בסופו של דבר אברהם ואביגיל מאושרים יותר משהיו לולא היו חסרי מזל מלכתחילה, אנו ניצבים בפני בעיה, שכן הנחה כזו מוליכה למסקנה ש"ביש־המזל" של אביגיל ואברהם היה למעשה מזלם הטוב.
אפשר לשאול, האם אדם אחד יכול לקבוע שאדם אחר מאושר יותר בסך הכול מכפי שהיה בנסיבות אחרות, כאשר השני אינו מסכים עם השיפוט הזה. אבל הספק הזה לא צריך להטריד אותנו כאן, מפני שאנו מניחים כי אביגיל ואברהם היו מסכימים עם הקביעה, שבסך הכול טוב להם יותר מאשר היה לולא הקשיים המקוריים. במילים אחרות, בפרדוקס הזה אנו מניחים שהתפיסה הסובייקטיבית של האדם תואמת את השיפוט שביש־המזל היה "כדאִי". אפשר לקרוא לזה 'תנאי הסובייקטיביות'.
שאלה נוספת היא, האם אדם יכול להסכים שטוב לו יותר, בסך הכול, כתוצאה מגורם מסוים, אבל עדיין להעדיף באופן רציונלי שהגורם הזה לא היה נכנס לתמונה, כלומר, להעדיף שיהיה לו פחות טוב. גם שאלה זו אינה צריכה להטריד אותנו כאן, כי אנו מניחים שאביגיל ואברהם בעצמם היו אומרים שהם שמחים להיות במצב הטוב יותר.
אסור לנו להקל ראש בהנחות כאלה. אירועים רבים הנראים כמקרים של 'ביש־מזל בר־מזל' לא יכולים להיחשב באמת למקרים של מזל טוב בגלל 'תנאי הסובייקטיביות'. לדוגמה, אנשים מסוימים יטענו בכנות שהיו מוותרים בשמחה על כל הצלחה ש"נגרמה" על ידי ביש המזל שלהם, אילו רק יכלו לקבל בתמורה ילדות מאושרת. או שהם מאמינים שהקושי וההצלחה אינם בני־השוואה ולא ניתן לשקול אותם זה מול זה, או שכל שיפוט בנוגע לחייהם ואושרם יהיה עמום ולא חד־משמעי. אבל אנשים רבים אחרים יאמרו שאפילו אם חוו קשיים, בסופו של דבר הם יצאו נשכרים, ולא היו מעדיפים לחיות את החיים שקרוב לוודאי היו חייהם ללא ביש־המזל.
אם כך, מהי הבעיה? אביגיל ואברהם היו עומדים על כך שמאחר שהקושי בילדותם היה כה מהותי, ומכיוון שנדרש מאמץ כה רב כדי להתגבר עליו ולזכות להצלחה שְלה זכו, קושי זה צריך להיחשב לביש־מזל. הם היו מתנגדים, ובוודאי גם נמלאים תרעומת, לשמע הרעיון כי מה שהם סבלו, למעשה לא היה ביש־מזל. השאלה האחרונה, האם אביגיל ואברהם היו חסרי מזל למרות ההצלחה הניכרת שלהם בהמשך חייהם (הצלחה שתלויה בביש־המזל), היא שמטרידה אותנו. אנו יכולים לדמיין נסיבות שבהן גרסאות שונות של הדמויות שלנו - נקרא להן אביגיל2 ואברהם2 - היו מצליחות ומאושרות בדיוק באותה מידה, אך בלי הקושי ההתחלתי. אחרי הכול, קושי בוודאי אינו הכרחי כשלעצמו לשם השגת הצלחה או אושר (יש מובן מסוים של 'הצלחה', המורכב מהתגברות על קשיים, אבל אנחנו לא מגבילים את דיוננו למובן הזה). אילו אביגיל לא נולדה נכה, אילו הוריו של אברהם זכו בהגרלת הלוטו כשנולד, ואילו אביגיל ואברהם נולדו עם כישרונות מוזיקליים נדירים, ייתכן ששניהם היו מצליחים ומאושרים ללא הקושי המוקדם. אפשר להודות שתרחיש כזה היה עדיף, אבל זה אינו משנה הרבה בפרדוקס. בשביל אביגיל ואברהם האמיתיים, הקושי היה בעצם תנאי להצלחה. אנחנו לא צריכים לחקור כאן את מושג ה'תנאי' לעומק. די לומר שאביגיל ואברהם לא היו מצליחים או מאושרים באותה מידה ללא הקושי (כאשר כל שאר הנתונים זהים).[5] אם כן, איך יכול הקושי הזה להיחשב להם לביש־מזל?
נפנה לרגע לדוגמה שונה מאוד, לסיפור של תּימנָה. ה"מזל הטוב" שלה (הוריה התומכים, העושר שלתוכו נולדה וכל האפשרויות שנפתחו בפניה) "פינק" אותה, דלדל את שאפתנותה ואת המשמעת העצמית שלה, ופגע ביכולתה להתמודד עם קשיים ולהתגבר עליהם. היא נכנעת בקלות וחסרה את החוסן הנפשי לעשות משהו עם חייה. תימנה אינה אומללה לחלוטין, אבל היא פשוט לא הצליחה להשיג הרבה. חסרות לה השמחות העמוקות יותר ותחושת הגאווה שיש לאברהם ולאביגיל. תימנה המסכנה, חסרת־המזל! ייתכן שהיא הקורבן האמיתי של ביש־מזל, ולא אביגיל ואברהם.
נראה שמשהו השתבש. ייתכן שטעינו כשלא הבאנו בחשבון את העובדה שהאביגיל־יות והאברהם־ים הם יוצאי דופן ביכולתם להתגבר על קשיים חמורים כל כך, שרוב האנשים נכנעים להם. במובן זה, העובדה שאביגיל לא התירה לעצמה להידרדר לנכות ולדיכאון היא הישג אישי שלה, ניצחון על ביש־המזל, בדיוק באותה מידה שזהו הישג של אברהם שלא הפך לבינוני וממורמר. מי שמכחיש זאת עושה להם עוול או - גרוע מכך - לוקה בגישה דטרמיניסטית פשטנית וקיצונית, השוללת את חופש הרצון. כך לפחות אפשר לטעון. אך הבה נניח לבעיית חופש הרצון וננסה להבהיר לעומק את הבעיה המרכזית שלנו כאן. הרי סביר שאביגיל ואברהם ידחו כל מחשבה על 'ביש־מזל בר־מזל'. במקום זאת הם יגידו משהו כזה: "לא רק שתחילת דרכנו היתה כל כך חסרת מזל, הן בפני עצמה והן בהשוואה לאחרים, אלא שהצלחנו אפילו להגיע להישגים מרשימים יותר מרוב האנשים. ניצחוננו הוא ניצחון כפול: התגברות על ביש־מזל, והצלחה כה רבה. למעשה מגיעה לנו חמלה ואולי אף פיצוי על שהיינו חסרי מזל, ובנוסף גם שבחים על הצלחתנו המאוחרת, והערכה מיוחדת על שעשינו זאת בתנאים כה קשים".
אולם כשאביגיל ואברהם מציגים את העניין כך, נראה שיש לנו תשובה עבורם. בסיפורי חייהם, הקשר בין הקושי המוקדם לבין ההצלחה המאוחרת איננו מקרי. ההצלחה תלויה בקושי. ללא "ביש־המזל" המוקדם, אופיים לא היה מתפתח באותו אופן, והצלחותיהם, והאושר הנובע מהן, לא היו להם. לכן, מבלי להכחיש את הסבל הכרוך בקושי, לא נוכל להחשיב אותו כעת כ"ביש־מזל".
אבל הרי זו אמירה מקוממת! מה עם תחושת חוסר האונים, הכאב, הפחד, ההשפלה, מאבק ההישרדות היום־יומי, הפער הניכר לעומת כל אותם אנשים בני־המזל באופן יחסי? האם ברצוני לטעון שילדות של שחיקה ועוני, ללא אפשרות ללמוד ולפתח את כישרונותיך, חיים בדוחק תוך מאבק הישרדות מתמיד במשך שנים, כל אלה אינם מהווים ביש־מזל? האם אני מכחיש שזה מזל רע לסבול בילדותך קשיי נשימה ולהתקשות בהליכה, וכל זאת, לא במשך פרק זמן קצר כי אם לאורך שנים רבות? להכחיש כי מדובר כאן בביש־מזל נראה בלתי הגיוני, ואפילו אכזרי.
עם זאת, השאלה נותרה בעינה. אולי אנו צריכים לומר שקושי כזה אכן היה מהווה ביש־מזל עבור רוב האנשים, אלא שלא כך הדבר עבור אביגיל ואברהם. או לחלופין, שאביגיל ואברהם הצליחו להפוך את ביש־המזל הפוטנציאלי ללא־ביש־מזל, או אפילו - וכאן אני מהסס - אולי למזל טוב.
מיעוט האפשרויות לפיתוח עצמי שהיו גלומות בתנאי חייהם ההתחלתיים של אביגיל ואברהם התגלה כממריץ להתפתחות החיובית. אי אפשר להגדיר מצב כביש־מזל בפני עצמו, גם במקרים מובהקים לכאורה כמו זה של אביגיל. עובדת היותו של אירוע "ביש־מזל" תלויה במה שהאדם מפיק ממנו, ובמה שהאירוע מוציא מן האדם. במילים אחרות, זה תלוי במה שקורה אחר כך. אביגיל ואברהם לא יכולים לטעון שסבלו מביש־מזל שבעטיו הם ראויים לרחמים או לפיצוי, אם אותו "ביש־המזל" חיוני לתהליך שהפך אותם למי שהם, למי שהם גאים להיות: מצליחים ומאושרים. הצגת פני הדברים באופן כזה מובילה למסקנה שהתוצאות הסופיות והחיוביות של ביש־המזל עשויות לפצות עליו ואף לבטלו.
האם התפיסה הזו מתקבלת על הדעת? עדיין נותרת כאן מידה של פרדוקסליות, שכן, האם אנו באמת יכולים לומר על אברהם ואביגיל, לנוכח הילדות הקשה שלהם, שלא סבלו מביש־מזל? אם בעת התרחשותם של אירועים איומים, אנו יכולים לומר בביטחון רב כל כך שמדובר במקרים של ביש־מזל, האם הערכת מקרה כ"ביש־מזל" יכולה להסתמך אך ורק על מה שקרה בהמשך? אחרי הכול, אפילו אם התקבל פיצוי מלא עבור ביש־המזל, האין מעמדו כביש־מזל מובטח לו בשל העובדה שהיה כל כך הרבה שחִייֵב פיצוי? ומי לא היה רואה במקרה כזה מזל־ביש, אם ילדיו היו מעורבים בו, תהיה אשר תהיה התוצאה הסופית? יתרה מזאת, האם ביש־מזל חדל להיות ביש־מזל רק משום שמתגברים עליו תוך מאמצים אדירים ויוצאי דופן?
אלא שאז שבות ועולות מחשבות התומכות בתפיסה כי לא מדובר בביש־מזל: אמנם אביגיל ואברהם התמודדו עם מה שהוא לכאורה ביש־מזל, אך הוא אינו יכול להיחשב כביש־מזל עבורם כפי שהוא היה עבור אחרים. כן, הם היו אומללים, אבל כתוצאה מכך הפכו למאושרים הרבה יותר משהיו אלמלא כן. נכון, הם כמעט קרסו תחת כוחותיהם האכזריים של הטבע או של החברה, אבל כתוצאה מכך נהיו אדונים לגורלם ולעתידם במידה יוצאת דופן. גם בלי שנלך בעקבות דוסטוייבסקי או ניטשה בהדגשת הצדדים האציליים של הסבל, אנו יכולים לראות שאביגיל ואברהם יצאו נשכרים מסבלם. חייהם הפכו טובים יותר.
המטוטלת הזו של טיעונים ואינטואיציות מוסיפה להתנדנד. נראה כאילו אנו רוצים להתעקש בו בזמן על כך שאנשים כאלה היו, ולא היו, חסרי מזל.
אם כך, אולי עלינו פשוט להכיר במסקנה הזו ולהיוותר עם האנטינומיה הפרדוקסלית, שהיא עמוקה וחזקה מכל פתרון הנוטה לאחת העמדות. זו בהחלט גישה אפשרית.* אבל לרוב, עמדתי היא שאביגיל ואברהם לא סבלו מביש־מזל. אף שהם בהחלט סבלו, עבורם הסבל לא היה ביש־מזל אמיתי. עם זאת, הטענה שאנשים כאברהם ואביגיל לא היו חסרי מזל (או שאפילו היו בני־מזל) נותרת פרדוקסלית, גם אם היא נכונה. ברגע שאנו פוסעים אל תוך ממלכת הפרדוקס, אפילו פתרון (כלומר בחירה בצד הנכון של האנטינומיה) אינו מפוגג את הפרדוקסליות כולה. ייתכן שזה המבחן לפרדוקס אמיתי.
[* יובל כהן מגן עליה במאמרו על הנושא (כהן 2011).]
כאן מתגלה תפנית פרדוקסלית נוספת: אם אתה מצליח בחיים, תוך מאמץ אדיר והקרבה, אתה מוותר על חלק מהרחמים והפיצוי שייתכן שמגיעים לאלה שלא מתאמצים, ומסיימים את חייהם ככישלון. אתה מוותר על יתרונות מסוימים על ידי ההתגברות על הקושי. הקביעה שאם התגברת על ביש־מזל אז למעשה הוא לא היה ביש־מזל, נשמעת פרדוקסלית. אבל ייתכן שזוהי העמדה הנכונה.
רבים מאיתנו חוו קשיים - קרוב לוודאי שפחותים מאלה של אביגיל ואברהם - מהם יצאנו נשכרים. לעתים קרובות, דבר שנראה כחוסר מזל מתגלה כחיובי, כי הוא הפך אותנו לחזקים יותר, מסוגלים יותר להעריך את הנאות החיים, בוגרים, נבונים או אנושיים יותר. אם העמדה שהצגתי קודם נראית לנו משכנעת, איננו צריכים להתייחס לקשיים הללו כאל ביש־מזל. איני טוען שאדם צריך לחפש לעצמו קשיים כדי לצאת נשכר מהם בסופו של דבר. אולם אם הם נקרו בדרכנו, אזי - גם אם נצטער במקרים מסוימים על כך שהמכלול (קשיים + הצלחה) היה הכרחי להצלחה - אין אנו יכולים להתלונן על הקושי ובו בזמן לקבל בשמחה את השפעתו על חיינו.
מחשבה אחת מוסיפה להטריד. אמנם בסופו של דבר מצבם של אביגיל ואברהם בעולם אינו רע, אבל הם אלה שהפכו אותו לכזה, בכך שהתמודדו עם הקשיים. הם לא בחרו לעבור מידה מסוימת של קושי בתמורה לסיכויי הצלחה בהמשך; הם מצאו את עצמם נתונים בקושי עצום וניצבו בפני הבחירה - להיאבק ככל יכולתם, או לטבוע. האין הם ראויים לרחמינו על שנאלצו לחוות את כל זה? כן, במידה מסוימת. אך האמת הזאת אינה משנה באופן משמעותי את המסקנה הקודמת שלנו. ודאי שהם ראויים לחמלה על הסבל, ההשפלה והפחד שסבלו בילדותם. זה גם מצער - זהו מזל רע - שלאביגיל ולאברהם לא היו חיים קלים יותר, אך מוצלחים בדיוק באותה מידה. אמנם הם ראויים לאהדה ולהערכה על שהתגברו על קושי אדיר וביש־מזל בפוטנציה, אבל, לאור התוצאה, לא ברור שאביגיל ואברהם אכן ראויים לרחמים במובן שבו ראויים לו אנשים שהיו מאוד חסרי מזל. אחרי הכול, ללא הקושי הראשוני, לאביגיל ולאברהם היה פחות טוב; בסופו של דבר, עבורם הקושי הזה לא היה ביש־מזל.
ניפרד מהעניין הזה עם ציטוט מדברי הסופר היהודי־איטלקי פרימו לוי, ששרד את הזוועות של אושוויץ, בקטע מאחרית הדבר לספר הידוע שכתב על חוויותיו, הזהו אדם:
על גבי ניסיוני הקצר והטרגי כמגורש ניצב הניסיון הארוך יותר והמורכב של היותי עֵד־כותב, והסך הכול הוא בבירור חיובי: בכללותו, העבר הזה הפך אותי לעשיר יותר ובטוח יותר. (Levi 1987: 397-398)*
[* הספר תורגם לעברית (1988), אך קטע זה נמצא באחרית דבר של מהדורה שלא תורגמה.]
'ביש־מזל בר־מזל' מתקיים גם בפן הקולקטיבי. דוגמה מוכרת היא זו של ההולנדים, שעל כוח העמידה ויכולת ההמצאה שלהם כאומה נֶאמר שהתהוו מתוך הצורך להתמודד עם איום ההצפה מהים. בדיון על 'ביש־מזל בר־מזל' קולקטיבי עולות סוגיות אחרות, כגון אחריות קולקטיבית. בחינה מדוקדקת של השאלה, מי הוא זה שסבל מביש־המזל ומי זה שיצא נשכר ממנו, היא הכרחית כמובן כדי שיהיה אפשר להכתיר מקרה מסוים כ'ביש־מזל בר־מזל'. מבחינה פילוסופית, אין שום דבר מתמיה בכך שביש־מזל של אדם אחד תורם לאדם אחר.
תופעה מוכרת היא, שאנשים שגדלו כחברי קבוצה המופלית בשיטתיות (למשל בגלל גזענות), נהפכו כתוצאה מכך לעמידים ולשאפתנים יותר. כשאנו ניגשים לנתח מקרים כאלה, הרעיון של 'ביש־מזל בר־מזל' עשוי להיות מרכזי. אבל מהי חשיבותו המוסרית של מזל טוב הנובע מביש־מזל? במובן מסוים, המזל הטוב איננו רלוונטי. מה שחשוב הוא כוונת הגזענים לעלוב ולהרע, והעובדה שהציבו מכשולים בלתי הוגנים וגרמו לפגיעה רגשית ארוכת טווח. אלה אמורים להספיק כדי שקורבנות הגזענות יוכלו לדרוש התנצלות ואולי אף פיצוי. למרות זאת, הסוגיה המשונה של 'ביש־מזל בר־מזל' עדיין נראית רלוונטית, לפחות משתי בחינות: ראשית, היא גורמת למידה של 'מזל מוסרי'* עבור הגזענים, מכיוון שבסופו של דבר לא גרמו לסבל שקיוו לו (מקבץ מאמרים חשובים בנושא הוא Statman 1993). שנית, מקרים של 'ביש־מזל בר־מזל' מסבכים בבירור את השיפוט בשאלה, מה פירוש הדבר להיות קורבן.
[* "מזל מוסרי" הוא הרעיון שלפיו ההערכה של אדם כטוב או כרע תלויה במידה רבה גם במזל, בגורמים שאינם נתונים לשליטתו. כך לדוגמה, אדם מסוים ייחשב טוב בגלל תוצאות מפתיעות של מעשיו, תוצאות שכלל לא היו בשליטתו. ראו: תומס נייגל, "מזל מוסרי", שאלות עלמוות (2010). ההשוואה בין 'ביש-מזל בר-מזל' ובין מזל מוסרי עשויה להיות פורה, אבל לא נעסוק בה כאן.]
סוגיית 'ביש־מזל בר־מזל' ברמה הקולקטיבית; הרעיון של 'מזל טוב חסר מזל' (כמו של תימנה); או חקירה מדוקדקת של תפקיד הגורל, המזל, הבחירה והמאמץ במקרים של 'ביש־מזל בר־מזל', ידרשו כל אחד דיון נפרד. דיון תובעני כזה יידרש גם לשם בחינת האפשרויות הרבות של תוצאות פרדוקסליות הנובעות מהפרדוקס 'ביש־מזל בר־מזל': לדוגמה, מה יידרש כדי להגיע לשוויון חברתי (האם על אביגיל ואברהם לפצות את תימנה, שמצבה גרוע בהרבה משלהם?). לחלופין, תחושות כמו חרטה או סליחה עלולות להשתנות אם מאמציו של אדם אחד לפגוע במשנהו התבררו כ'ביש־מזל בר־מזל' עבור האדם השני. אבל לא נוכל להיכנס לעניינים האלה כאן.
כולנו יודעים שלעתים קרובות קשה להעריך חשיבות של אירועים, אם בזמן התרחשותם ואם לאחר מכן, ובייחוד קשה להעריך מהי חשיבותם למהלך חיים שלמים. מקרים של 'ביש־מזל בר־מזל' מדגימים את הבעיה הזו באופן קיצוני במיוחד, מפני שב'ביש־מזל בר־מזל' קרה משהו שהוא כשלעצמו ביש־מזל מובהק ועגום, אלא שהביא עמו ברכה.
מה נוכל להסיק מכך? בפרק זה הצעתי לאנטינומיה שבבסיס הפרדוקס סוג של פתרון, הנוגד אולי את האינטואיציות שלנו: במקרים אמיתיים של 'ביש־מזל בר־מזל', לא ברור, האם אפילו אירועים מובהקים־לכאורה של ביש־מזל אכן ראויים להיחשב לכאלה. אבל גם אם נמצא שהפתרון הזה מספק מבחינה פילוסופית, משהו מהאבסורד נותר. אפילו אם נפתור את האנטינומיה הפרדוקסלית על ידי כך שנכחיש כי אנשים כמו אברהם ואביגיל היו חסרי מזל, התוצאה תיוותר פרדוקסלית.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
