הקדמה
אודה ולא אבוש: אני אוהב את תקופת הנאורות, ובעיקר את הוגיה הצרפתיים. כשאני קורא את כתביהם של אנשי הרוח העיקריים שלה — ממונטסקייה ועד דידרו, מוולטר ועד רוסו — אני חש הזדהות עם דעותיהם. מושגים כמו תבוניות, חילוניות והומניזם (״כל מה שעל אדם להיות״, כפי שניסח זאת רוסו) — מושגים שמשמעותם ראיית כל בני האדם בעולם כשווים, תוך כדי טשטוש גבולות לאומיים וזהויות אתניות ושחרור מפולחנים דתיים — רעיונות כאלה הם נר לרגליי. סגנון הכתיבה של הוגי הדעות של הנאורות — סגנון קליל ושנון גם בעת התייחסות לנושאים הרציניים ביותר, ולעתים אף שזור רמזים ארוטיים דקים — סגנון זה קוסם לי הרבה יותר מהרציונליזם הגיאומטרי הקשיח של המאה ה-17 או מהרצינות התהומית של ההגות החברתית והפוליטית של המאות 20-19.
הנאורות, כמובן, אינה רק אוסף של טקסטים מרתקים מאת אנשים מלומדים אלא תופעה היסטורית רחבת היקף הנוגעת בכל תחומי החיים, בעלת זיקות עמוקות לחברה ולפוליטיקה של המאה ה-18 על פני אירופה כולה. אולם במחשבתם של רבים, הנאורות נקשרת בראש ובראשונה למהפכה הצרפתית. קשר זה הוא כה מפורסם, עד ש״נאורות ומהפכה״ הפכו לצמד בלתי נפרד, כמעין סיבה ותוצאה: הנאורות נחשבת מהפכנית ואילו המהפכה נתפסת כמימוש ה״מפעל״ או ״הפרויקט״ של הנאורות.1
ובכל זאת, המחקר המודרני חושף לא מעט קשיים בגישה מסורתית זו. אף על פי שבספרי לימוד רבים נטענת הטענה שהנאורות היא אחת הסיבות לפריצתה של המהפכה הצרפתית, מפתיע לגלות שהקשר בין הנאורות לבין המהפכה הצרפתית אינו כה מובן מאליו, ובוודאי אינו יחס סיבתי פשוט בין מהפכה רוחנית (״הסיבה״) לבין מהפכה פוליטית (״התוצאה״). למעשה, ספק אם אפשר בכלל לומר שהנאורות, כתנועה אינטלקטואלית, הייתה מעין ״מפעל״ משותף של כל הוגי הדעות שפעלו באותה תקופה בצרפת בפרט ובאירופה בכלל, וספק גדול עוד יותר אם הוגי הנאורות שאפו למהפכה כוללת מהסוג שהתחולל בצרפת בשנת 1789.
להיפך, מבחינות רבות המהפכה הצרפתית אינה תוצאתה אלא בעייתה של הנאורות: כאירוע רב רושם היא שואבת את כל תשומת הלב אליה ומנכסת את הנאורות אל עצמה תוך כדי טשטוש השברים בין הגות המאה ה-18 לבין המעשה המהפכני, לצד יצירת רושם שקיימת נאורות אחת ומאוחדת. בכך היא מתעלמת מהמחלוקות העמוקות ומהבדלי התפיסות בין הוגי הדעות של התקופה.
הנאורות הייתה שנויה במחלוקת מראשיתה. ראשי הכנסייה בצרפת וגורמים שמרניים אחרים שטמו את הוגי הנאורות, המלוכה חשדה בהם והאוכלוסייה הרחבה הסתייגה מהם או שלא ממש הבינה אותם. לאחר המהפכה, השמרנים עשו כל שביכולתם להוכיח שהנאורות היא סיבת הסיבות לשקיעתה של צרפת ולהתבוססותה במשטר טרור צמא דם. היסטוריונים ופילוסופים בני המאה ה-19 נטו לראות בנאורות תפיסה שטחית ופשטנית, ואילו במאה ה-20, בין הביקורת הפסימית של אסכולת פרנקפורט שלאחר מלחמת העולם השנייה לבין הרלטיביזם הפוסט־מודרני של סוף המאה, הואשמה הנאורות (ובעקבותיה המהפכה הצרפתית) כמעט בכל חוליי העולם המודרני: היא הושמצה כמקור של גזענות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, אפליית נשים, דיכוי מיעוטים ולמעשה בהדרת כל הקבוצות החברתיות שאינן שותפות לאידיאל הרציונלי והמטריאליסטי (ואף ״הגברי״) של הזרם המרכזי שלה. באופן פרדוקסלי, דווקא התבוניות, שהיא לב לבה של הנאורות, הוצגה כמקור מובהק לאי־רציונליזם, לפשיזם ובאופן כללי לכישלונה של החברה המערבית להבטיח לאזרחיה חירות ושוויון.
לנוכח העיסוק הבלתי פוסק הזה בנאורות, האם לא נוכל לטעון שדווקא ההתנגדות העזה לעיקריה ולהשלכותיהם מוכיחה את הפוטנציאל המהפכני הטמון בה ואת חשיבותה כמפתח להבנתה של התרבות המודרנית? כפי שהעיר מישל פוקו, מחשובי המבקרים של הנאורות, השאלה ״נאורות מהי״ היא ״שאלה שהפילוסופיה המודרנית לא הייתה מסוגלת להשיב עליה, אך מעולם גם לא הצליחה להשתחרר ממנה״. ״מהו אפוא״, מקשה פוקו, ״אותו אירוע שאנו קוראים לו נאורות ואשר קבע, באופן חלקי לפחות, את מה שהננו, את מה שאנחנו חושבים ואת מה שאנחנו עושים כיום?״. אם נעמיד את השאלה ההפוכה ונשאל ״הפילוסופיה המודרנית מהי?״, הוא מוסיף, התשובה תהיה שזו היא הפילוסופיה ״שמנסה לענות על השאלה [...] הנאורות מהי?״.2
שתי מטרות עומדות בפנינו בספר זה. הראשונה, אכן, לנסות לתת תשובה לשאלה ״הנאורות מהי?״ בהקשר ההיסטורי הקונקרטי של צרפת במאה ה-18. השנייה היא לנסות לבאר ולהבהיר את קשריה המורכבים של הנאורות עם המהפכה הצרפתית. קוראיו של ספר זה עשויים לשאול: מה כבר לא נאמר על הנאורות והמהפכה? — והם צודקים. כמו כל אירוע מכונן בתולדות האדם, גם הנאורות והמהפכה זכו לאינספור סקירות היסטוריות ופירושים, אך אין זה אומר שהדיון בהן מוצה והסתיים. אין שני דורות של היסטוריונים אשר כותבים את ההיסטוריה באותו אופן: ככל שהחברה משתנה כך גם משתנים האינטרסים והמתודולוגיות המקצועיות של ההיסטוריונים החוקרים את התקופה. הבה לא נדבר עוד על ״היסטוריה אובייקטיבית״ או על ״היסטוריה אולטימטיבית״ שנכתבת פעם אחת ולתמיד.3
יתר על כן, בכל הקשור לנאורות ולמהפכה הצרפתית, קוראי העברית מקופחים. בעברית אין אף ספר שמטפל באופן שיטתי ועדכני בנאורות ובקשר בינה לבין המהפכה הצרפתית: אנו נסמכים בעיקר על מחקרים שפורסמו בשפות זרות, בדרך כלל באנגלית ובצרפתית, ואין לנו כמעט דבר משלנו בבחינת סינתזה של הידע על תקופת־מפתח זו בתולדות התרבות האנושית.4
אכן, חלק מהטקסטים של כמה מגדולי הנאורות תורגמו לעברית, אך כמעט דבר לא תורגם מהספרות המחקרית הענפה העכשווית על הנאורות והמהפכה, שלא לדבר על מקורות היסטוריים חשובים מהמאה ה-18. ספר זה נועד לענות על החסר הזה, ולהיות בין השאר גם ספר עיון לשימושם של הקוראים המבקשים ללמוד את עיקרי הנאורות בצרפת ואת ביטוייה בשלב הראשון של המהפכה. ספר מעודכן מסוג זה חסר מאוד בעברית, ומי שרוצה לדעת על הנושאים האלה חייב ללקט את המידע מחיבורים רבים ושונים באופיים.
היקף החומר העוסק בנאורות ובמהפכה הצרפתית הוא עצום. אלפי פריטים עומדים לרשות חוקרי התקופה — ספרים, מאמרים, מונוגרפיות ואוספי מקורות מוערים (חלק ניכר מהם מקוון). האם בכלל יכול היסטוריון אחד לסכם את תוצריו של המאמץ האינטלקטואלי הכביר הזה ואף להביע עמדה אישית (שלא לדבר על מקורית) בתחום? חשוב להדגיש אפוא שאין תכליתו של ספר זה לנתח במפורט את משנותיהם של כל הוגי הדעות החשובים באותה תקופה. דיון כזה ייראה יותר כמו אנציקלופדיה של אישים שתשתרע על פני מאות עמודים, ואין צורך בכך.
כמו כן, ספר זה אינו עוסק בפרטי תולדותיה של צרפת במאה ה-18 או בכל מהלכי המהפכה הצרפתית. תחת זאת, הספר מציע, ראשית, סינתזה פרשנית של עיקרי הנאורות כפי שהופיעו בכתביהם של הוגיה המרכזיים, תוך שימת דגש על התנאים הפוליטיים שאפשרו את צמיחתם; שנית, ניתוח הקשרים בין עיקרי הנאורות לבין המהפכה הצרפתית כתהליך של יצירת תרבות פוליטית חדשה שבה הנאורות הפכה מפילוסופיה מופשטת לאידיאולוגיה פוליטית מורכבת, או אף לכמה אידיאולוגיות פוליטיות המתחרות זו בזו על תמיכת הציבור. לבסוף, שאלה מרכזית שעומדת ברקע הספר כולו היא שאלת הקשר בין תרבות לפוליטיקה, כלומר בין עולם היצירה של אנשי רוח בתחומים שונים לבין המציאות הפוליטית, מציאות שבעת ובעונה אחת גם מעצבת את התנאים שבהם פועלים הוגי דעות, סופרים, אמנים ופילוסופים, וגם מהווה נושא עיקרי ביצירותיהם ומושא ישיר לביקורת שלהם.
ספר זה מושתת על ניסיון בן שנים רבות בהוראה ובמחקר של תולדות הנאורות והמהפכה הצרפתית. הייתה לי הזכות ללמוד היסטוריה אצל כמה מורים דגולים, ואני מבקש להזכיר במיוחד שלושה מהם שסייעו לי לגבש את מחשבותיי ועיצבו את תפיסותיי לאורך ימים: פרופסור יעקב טלמון, מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שלמדתי אצלו בשנים 1981-1978, היה הראשון שלימד אותי על הנאורות כאחד משורשיו של הקיטוב האידיאולוגי במאה ה-20, ועל המהפכה הצרפתית, שאותה פירש כ״מבוא לעידן המודרני״. פרופסור מיכאל הד, אף הוא מהאוניברסיטה העברית, אשר כתבתי בהדרכתו עבודה לתואר שני על ההיסטוריוגרפיה של הנאורות, ועבדתי יחד איתו על הקורס הגדול של האוניברסיטה הפתוחה, ״תרבות ההשכלה״. ולבסוף — פרופסור קית מייקל בייקר (Keith Michael Baker), בזמנו מאוניברסיטת שיקגו (ועתה בסטנפורד), שהיה מדריך שלי בעבודת הדוקטור שעסקה בביקורת הנאורות הצרפתית — מחשובי ההיסטוריונים של התקופה הזאת בדור האחרון.
אני מודה מקרב לב לידידיי ד״ר אהרן זיידנברג, לשעבר ראש המכללה האקדמית בית ברל, לפרופסור יוסף גורני, לשעבר יו״ר הנהלת המכללה, ולחברי הטוב פרופסור יצחק גרינברג, לשעבר משנה ראש המכללה לעניינים אקדמיים, אשר אפשרו לי להשתחרר מהעול הכבד של המטלות והתפקידים במכללה ולהקדיש זמן לכתיבת הספר הזה. צעד זה אינו מובן מאליו, ואני אסיר תודה להם על נדיבותם ותמיכתם.
ספר זה יוצא לאור בסיוע רשות המחקר של המכללה האקדמית בית ברל. אני חב תודה למי שעמדה בראשה עד לא מכבר, פרופסור ברברה פרסקו. כמו כן אני רוצה לציין את הסיוע שקיבלתי מצוות הספרניות במכללה, ובראשן גב' ענת בנסון, מנהלת הספרייה, גב' מיכל בלחסן, האחראית על הרכש וגב' חנה וינר־שלופר, שמטפלת בהשאלה בין־ספרייתית, שלא חסכו מאמצים כדי להשיג עבורי במהירות וביעילות את החומרים שרציתי. תודות גם למנהלת הספרייה של בית הספר לאמנות — המדרשה, גב' מיכל כהנא, ולצוות שלה, על הסיוע במציאת התמונות לספר זה.
לבסוף ברצוני להודות להוצאת רסלינג, ובעיקר לעורכיה הראשיים, ד״ר יצחק בנימיני ומר עידן צבעוני, על עידודם לכתוב את הספר הזה, על תמיכתם בהוצאתו לאור ועל העבודה הטובה שהשקיעו בהפקתו.
אני מקדיש את הספר למשפחתי היקרה: לאשתי יעל, ולבנות שלי, טלי ועדי. מעלליהם של הוגי הדעות הצרפתיים של המאה ה-18 ליוו אותנו זמן רב, ואם בביתנו לא פרצה מהפכה, הרי זה הודות לסובלנותן ולתבונתן — כלומר לאותם ערכים מובהקים של הנאורות שהספר הזה מבקש להציג עתה לקוראיו.
ד״ר עמוס הופמן
המכללה האקדמית בית ברל
סוכות תשע״ב, אוקטובר 2011
