ראשיתו של ספר זה בסמינר שנתי פתוח בהנחייתי, שהתקיים במסגרת מכון "צפנת" במהלך 2002 בירושלים (גרסה מעודכנת שלו התקיימה שוב שנה לאחר מכן, ופתחה את המסורת של "סמינר תל אביב" במכון). הסמינר ניסה לסקור רעיונות בהגות הפוסטמודרנית ואת האופן שבו עשויה להיות להם רלוונטיות לפרקסיס הארגוני. השיח בסמינר היה ער ומעורר ולימד אותי על הפוטנציאל הגלום בדיון בהגות זו בהקשר הארגוני.

ספר זה אינו מייצג הזדהות מלאה עם ההגות הפוסטמודרנית, מה גם שזו אינה עשויה מקשה אחת. אני נע בין אי־נחת מהשיח הארגוני המודרני, שכה דומיננטי בימינו, לבין הכרה במגבלות המלוות רבים מקווי המתאר של ההגות הפוסטמודרנית. בעבודתי כיועץ ארגוני אני פוגש לא אחת את ביטוייה של החשיבה המודרנית. זו חותרת באופן מוצהר ליעילות וענייניות ומדגישה שליטה, בהניחה כי תכנון מקדים שקול וקפדני ומעקב ביצוע סדיר ומדוקדק משמשים ערובה לתוצאות טובות. תוך שאינני מתכחש לגמרי לביטויים אלה (ומי יכול?), אני מטיל ספק בתחולתם הגורפת, מתעניין במגבלותיהם. התגובות שאני נתקל בהן לנוכח הרעיונות החלופיים מערבות סקרנות ומשיכה מכאן ודאגה וחרדה מכאן; כביכול החשיפה של מגבלות השיח המודרני תותיר אותנו עירומים וחסרי כול. בעבודתי המקצועית אני נתבע לא אחת ל"תכליתיות", מאוים כי איחשב אולי מעניין אך גם לא רלוונטי. עם זאת דווקא ההתנסות המתמשכת שלי בייעוץ לארגונים לימדה אותי כי לנוכח ההפתעות הפוקדות אותנו חדשות לבקרים, ועם גילויי הספק והחרדה שמופיעים מול כל שיבוש במעשה הארגוני או מול גילויים של פערים וסתירות, יש ערך בונה להיכרות עם פרספקטיבה זו.

בעיניי, תרומתה של העמדה הפוסטמודרנית לשיח הארגוני היא בכמה מישורים: בהדגשה שכל הצורות וההבנות הארגוניות נובעות מהבניה חברתית ומדפוסי שיח, בחלקם שרירותיים ובחלקם מושפעים מגורמים עתירי כוח המנסים לרתום את תפיסות המציאות לשירות העדפותיהם; בקשב שניתן לריבוי ולקיום של קונפליקטים במרחב הלוחץ להאחדה ולשכפול; במתן הערך לאִתגור של חלופות חדשות ומחדשות, לערעור עליהן ולחיפוש אחריהן; בהכרה בכוחה של אי־ודאות כמחוללת תנועה של עיצוב תפיסות ופתרונות, שכולם ארעיים.

כאמור, אין זה טקסט של חסיד גמור של גישה פוסטמודרנית, גם משום שגישה כזו מביטה בהסתייגות ובחשד על התמסרות גורפת וגם משום נטייתי לספקנות לנוכח כל דוֹגמה ורצוני להיות מחוצה לה. בסופו של דבר אנו בעידן שבו תהליכי פירוק ובנייה, האחדה וייחוד, שליטה וחריגה ממנה, פועלים בו־זמנית. רוב התהליכים הארגוניים נעים לדעתי באופן דיאלקטי, תוך גילוין של מגמות סותרות המוכרעות לכיוונים משתנים מעת לעת, וכל הכרעה הנה זמנית. כיוון שהאתוס המודרני בארגונים הוא בגדר קנון וזכה לדיון ולייצוג רב, אמעט להתעכב עליו בספר זה. אין הדבר כך בנוגע להגות הפוסטמודרנית. לאורך הדרך אנסה להראות את מגבלותיה של הגות זו בהקשר הארגוני, אך גם להצביע על ערכה ותרומתה.

ההגות המוצאת ביטוי בספר זה אינה אחידה, וגם אינה תמיד קלה להבנה ולפענוח. להבדיל מטקסטים האוחזים במודרניות, החותרים לשקיפות, לבהירות מושגית ולכך שנוכל לפענחם באופן מוסכם ומידי, הכתיבה הפוסטמודרנית עמומה וחידתית לא אחת, ודורשת קריאה חוזרת ונשנית. היא משאירה לא מעט לעבודת הקורא ורואה בכך ערך. מאחר שזהו טקסט המציג באופן ראשוני את הכותבים השונים, חתרתי להביא גרסה משלי לדברים, וזאת בלי לתת הד מלא למחלוקות הפרשניות ולרקען. אלה ייוותרו למי שירצו להעמיק תוך מפגש עם כתיבת המקור של ההוגים השונים, בהמשך ובנפרד. אלה יצטרכו להתמודד גם עם המקורות השונים שהשפיעו על הגות זו או שהיא מאתגרת אותם: בהם פילוסופיים (גיאורג וילהלם פרידריך הגל, עמנואל קאנט, אנרי לואי ברגסון, פרידריך ניטשה, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר), בהם כרוכים בשיג ושיח שליווה את התנועות הסוציאליסטיות והמרקסיסטיות באירופה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, ובהם כרוכים בהתפתחויות בפסיכואנליזה (בייחוד לנוכח הרעיונות של ז'אק לאקאן). ובינתיים, גם אם לא הכול נהיר ולא הכול מובן באותה דרך, אין זה מחייב להרפות מהדברים.

בחרתי לארגן את הכתוב בשמונה פרקים. כל אחד מהם מוקדש לסוגיה ארגונית הזוכה כאן לדיון מבואי, ואז נקשרת לחשיבה הפוסטמודרנית בכלל ולהוגה אחד באופן מודגש בכל פעם: ליוטאר, דרידה, פוקו, אלתוסר, דלז, בודריאר, קריסטבה ובארת. אלה מרכיבים את בחירתי כאן. לא כולם בהכרח "פוסטמודרניים", אך כולם פעלו בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-20 במרחב שיח משותף, בעיקר בצרפת, תוך התייחסות הדדית ניכרת. בפרקים שזורות גם דוגמאות, שכולן לקוחות מפרקטיקות מגוונות במסגרת ארגונים. תפקידן של הדוגמאות הוא בעיקר להמחיש את הרעיונות ולהעיד על רלוונטיות, ואין הן באות במעמד של הוכחה. החוט השזור המלווה את הכתובים הוא ראיית הארגון כניסיון אנושי (תמיד מאומץ, תמיד כושל בחלקו) להתמודד עם אי־הוודאות, עם העמימות ועם היסוד הכאוטי והארעי בהוויה האנושית. ארגונים מבטאים אולי ניסיון לסדר, להכוונת משמעות, ליצירה של תיאום ושיטה, אך מפעלי תרבות ממוסדים אלה הנם מאומצים ומאולצים, ותמיד פוגשים את מגבלתם. תוך כדי כך עוסק החיבור הזה בפעולה במרכזי שירות, בגיוס החיוך לשירות הארגון, בניהול פרויקטים ובמה שמשבש זאת, בשיח המלווה מוות ארגוני ועוד.

הדברים הכתובים שזורים דוגמאות שצברתי לאורך השנים או שהגיעו לידי. לעתים תכופות שונו בהן פרטים, כדי למנוע זיהוי. הדוגמאות המובאות משמשות רק כדי להמחיש רעיונות, ובוודאי ניתנות להצגה גם בפרשנויות אחרות. ככל שהובאו ארגונים בשמם (עניין נדיר), נוגע הדבר רק למה שהובא בתקשורת ההמונים, וממילא חשוף לעין כול.

הספר שנפתח בעמודים אלה נכתב לאורך שש השנים האחרונות (בעיקר בחופשות קיץ קצרות, בעיקר בבודפשט), אך הוא בהחלט "כאן ועכשיו".