טראומה והחלמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טראומה והחלמה
מכר
אלפי
עותקים
טראומה והחלמה
מכר
אלפי
עותקים

טראומה והחלמה

4.8 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: עתליה זילבר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 365 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 5 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בספר המאלף טראומה והחלמה משלבת ג׳ודית לואיס הרמן את שני תחומי הכשרתה וניסיונה הנרחבים — הוראה ומחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארוורד; וטיפול קליני בנפגעי אלימות. במוקדו של החיבור עומדת הטענה הייחודית כי המטפל המבקש להחיש את החלמתם של מטופליו נדרש להתנער מן הגישה המסורתית, המחייבת אותו לניטרליות מוסרית. החלמתם של נפגעי טראומה ושילובם מחדש בחברתם הקרובה ובזו הרחוקה יושגו לא בקתרזיס חד ומהיר אלא בתהליך ארוך ומתמשך שראשיתו בהבנה מעמיקה ויסודית של הניסיון הטראומטי והדינמיקה הטיפולית המביאה להחלמתם של נפגעי אלימות.
 
כדי להעמיק בהבנת מהותה של הפגיעה הקשה הכרוכה בניסיון הטראומטי, המחברת נסמכת על ידיעותיהם של ותיקי קרבות, של השורדים ממחנות ריכוז, של קרבנות של פשעי אלימות, של נשים וילדים מוכים, של בני ערובה, של שבויי מלחמה ושל נפגעי אונס ויוצאת מסיפורים אישיים אלה כדי להקיש על מידת הפגיעה, רגשות האשם והבושה המנתקים באלימות את נפגע הטראומה מסביבתו ומעצמו.
 
טענותיה ומחקרה של ג׳ודית לואיס הרמן מתועדים ומבוססים להפליא, אך אינם פוגעים במסר האנושי העמוק שהיא מבקשת להעביר לקוראיה.
 
טראומה והחלמה הוא ספר חיוני וחשוב בעידן של התרחבות ממדיה של הפשיעה האלימה והתגברות המודעות למהותו של הניסיון הטראומטי. למהדורה הערוכה והמורחבת הזאת, המוגשת עתה לקורא, צורפו שני קטעים שהוסיפה המחברת לספרה מאז יצא לאור: אחרית דבר ראשונה (1997) ואחרית דבר שנייה (2015).

פרק ראשון

הקדמה למהדורה העברית

 
בשנת 1992 שהיתי בארצות הברית לצורכי לימודי משפטים, ובעת שהותי שם נפלתי קרבן לתקיפה אלימה בתוך מתקן ספורט שכונתי בפרוור מגורים של לוס אנג'לס. בהתמודדותי עם אירוע זה נחשפתי למגוון של תגובות מן הסביבה, בארצות הברית ולאחר מכן בישראל. תגובות אלו נעו בין האשמה ישירה כלפיי או הטלת אחריות כלשהי דרך הטלת ספק בעובדות המקרה, עד התנכרות והתעלמות מתוך חוסר יכולת להכיל את האימה או מתוך תחושה שמקרים כאלה אולי מידבקים. יחסן של מערכות הצדק לא היה שונה, ולולא ההבנה והתמיכה ששאבתי מספר זה, ומהמטפלות במרכז לטיפול באונס, ה-Rape Treatment Center בסנטה מוניקה, אשר פעלו ברוח ספר זה, לא הייתי מחלימה. עם הגיעי לישראל חלה הרעה במצבי, כאשר נתקלתי בבורות ובאטימות מצד הציבור ומצד אנשים קרובים ביחס לתופעות מסוג זה. המפגש האישי והמקצועי עם עמדות החברה הישראלית כלפי קרבנות באשר הם קרבנות הניע אותי להקדיש את עבודתי המקצועית לזכויות קרבנות אלימוּת מינית ואחרת. בישראל של שנות התשעים עדיין רווח מאוד הנוהג "להאשים את הקרבן", אם מדובר בנשים מוכות, ואם מדובר — להבדיל — בניצולי שואה.
טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי ו"הרוע" האלוהי. ככל שהטראומה חריפה יותר וממושכת יותר, כך היא מעקמת את המבנה הנפשי של הקרבן, הנאלץ לנקוט אסטרטגיות הישרדוּת נואשות במציאות לא אנושית. אסטרטגיות אלו יכולות להתבטא בעיוות מנטלי, כגון פיצול, התנתקות, שכחה, או בעיוותי התנהגות, כגון פשיעה, יצר הרס ואלימות. ממחקרים קיימים עולה כי במקרים רבים מאוד מיתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה. תגובה זו, אשר נובעת ממנגנוני הגנה לא מודעים של החברה, מחריפה עד מאוד את נזקי הטראומה אצל הקרבן. הטרגדיה היא שבמקום לקבל תמיכה, בזמן שהיא דרושה ביותר, מצוי הקרבן במתקפה, סמויה או גלויה, ישירה או עקיפה מצד החברה, ומצד סביבתו הקרובה. לעתים אפשר שתהא זו הטלת אחריות מרומזת ביותר, כמו במקרים רבים של קרבנות אונס, או האשמה בוטה, כמו במקרים רבים של נשים מוכות, אך לרוב מדובר בנטישה ובהתרחקות, באדישות, בהתעלמות ובהתנכרות. כך יוצא שכל קרבן טראומה הופך לאיוב, הנאלץ בזמן שיקומו לערוך עימות רגשי ופילוסופי כואב, הן בינו ובין בוראו או עצמו והן כנגד חבריו ובני קהילתו המתקשים להגיב באמפתיה ועסוקים בהגנה על שלמות עולמם שלהם. כל קרבן טראומה מוצא את עצמו עובר את שלב האימה, הזעם כלפי שמים, ה"למה אני?", ההלקאה העצמית ולבסוף — אם הוא יוצא מנצח — שלב הקבלה העצמית והמחויבות העמוקה יותר לחיים. מי שהאבדן מכריעו, בעיקר בשל היעדר מערכות תומכות, מוצא את עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש. בהיעדר מנגנוני תמיכה מוסדרים — רבים אלה מאוד. נקודת האור במציאות עקומה זו היא העובדה כי התגובה הטבעית של בני אדם היא התנגדות לקיומו של רוע נטול סיבה. ממצא זה מספק סיבות מסוימות לאופטימיות אשר להתמודדות בעתיד עם התגלויות הרוע באשר הן.
כמו רבים מן הקרבנות, גם עליי עבר אותו תהליך כואב וממושך החל באותו אירוע של שידוד מערכות מלא; לעתים קרובות חשתי חוסר רצון להמשיך לחיות בעולם המאפשר אירועים כאלה ועומד מולם בשתיקה או בתמיכה בתוקף ובהאשמת הקרבן. עם זאת, גיליתי בתוכי כוחות של החלמה וריפוי, כאשר ניסיתי לתעל את רשמי האימה לפעולה ציבורית ולפדות בכך את הסבל האישי ולתת לו ערך. מבחינה מקצועית, הפניתי את מרצי לפעילות בתחום מעמד הקרבן וזכויותיו בעבֵרות מין, בניסיון להביא לישראל את החידושים אשר למדתי בקליפורניה, על ספסל הלימודים ומניסיוני האישי.
הספר חיוני לכל מי שהיה בעצמו קרבן לאלימות או השתתף בפעילות אלימה או צבאית וכן לכל מי שפועל לטובת קרבנות אלימות מכל סוג שהוא: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, צוותים של מרכזי סיוע, רופאים ועורכי דין. אך נוסף לתועלת העיונית והמקצועית של ספר זה, תוכנו יורד חדרי בטן לשורשי תפיסות העולם של כולנו, לתגובות אינסטינקטיביות שלנו אשר — לעתים בלא משים — נותנות יד ומעודדות אלימות וטרור. הקישור המעניין שהמחברת יוצרת בין אלימות במשפחה ובין טרור פוליטי וצבאי לסוגיו הוא פריצת דרך מחשבתית ופוליטית גם יחד.
הספר רלוונטי במיוחד לישראלים, משום שהוא מתייחס בהרחבה לשואת יהודי אירופה, לניצולי השואה, למצוקת יהודי רוסיה ומתנגדי המשטר שם ולנפגעי הלם קרב ממלחמות ישראל. העיסוק של המחברת בחוויות ניצולי השואה, כחוויות בעלות רלוונטיוּת מידית לכל אדם באשר הוא אדם, הוא מופת לטיפול נכון בטראומת השואה כיום — יראה לנוכח מעמקי האימה ורצון כן ללמוד את לקחיה ממי שהיו בתוך התופת.
מעל לכול, הספר מסמן את שביל הגישה הנכון לעתיד לבוא למציאת פתרונות חדשים לבעיות יסוד בחברה מודרנית. הפתרון, כך עולה מדבריה של הרמן, טמון בפעילות חסרת לאות להארת כל הפינות החשוכות במציאות חיינו — אם הן מתבטאות בניצול, בטרור, בהשפלה בתחום היחסים ה"פרטיים", ואם הן מתבטאות בעינויים, בפיגועים, בחטיפות ובטרור פוליטי צבאי — ברשות הרבים, בתחום "הציבורי". בשני המקרים, אשר הגבולות ביניהם מטושטשים, פורח הרוע בחסות ההתעלמות, השתיקה ועצימת העיניים. בשני המקרים אפשר להילחם בפגע על ידי חשיפתו כלפי חוץ ואיתור שורשיו בנפשנו פנימה.
 
אירית יער, משפטנית העוסקת בתחום עבֵרות מין
 
 

הקדמה

 
התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי לא יתואר.
ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח. החכמה העממית מלאה רוחות רפאים המסרבות לנוח על משכבן עד שיסופר סיפורן. סוף רצח להתגלות. הזכירה והסיפור של אירועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כַּנוֹ הן לריפוי הנפגע היחיד.
העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת כך את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר האמת זוכה להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעתים קרובות מדי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בתסמינים.
התסמינים של לחץ נפשי המופיעים בקרב נפגעי טראומה מושכים את תשומת הלב אל קיומו של סוד לא יתואר ומסיחים אותה ממנו בעת ובעונה אחת. הדבר ניכר בדרך שמיטלטלים בה נפגעי הטראומה בין הרגשת קהוּת ובין חוויה חוזרת של האירוע. הדיאלקטיקה של הטראומה מולידה שינויי תודעה מסובכים, שלא מן העולם הזה לפעמים. ג'ורג' אורוול (Orwell), ממספרי האמת המושבעים של המאה שלנו, קרא להם "דוחושב", ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, המבקשים להם שפה מיושבת ומדויקת, קוראים להם דיסוציאציה. התוצאה היא תסמיני ההיסטריה הלובשים צורה ופושטים צורה, הדרמטיים והתימהוניים לפרקים, שלפני מאה שנים ראה בהם פרויד שדרים מוסווים על התעללות מינית בילדות.
עדים ונפגעים כאחד נתונים לדיאלקטיקה של הטראומה. העומד מן הצד מתקשה להישאר צלול ורגוע, לראות יותר מקטעים מועטים של התמונה בבת אחת, לשמור במוחו את כל החלקים ולצרפם יחד. הוא מתקשה עוד יותר למצוא שפה שתתאר תיאור מלא ומשכנע את מה שראו עיניו. המנסה לתאר מעשי זוועה שהיה עד להם גם מסתכן באבדן אמינותו. המדבר בפומבי על מעשי זוועה מעורר עליו את הסטיגמה שדבקה בנפגעים.
הידיעה על מעשים מחרידים חודרת מפעם לפעם אל תודעת הציבור, אבל רק לעתים נדירות היא נשארת בה זמן רב. ההכחשה, ההדחקה והדיסוציאציה פועלות ברשות הרבים כשם שהן פועלות ברשות היחיד. לחקר הטראומה הנפשית יש היסטוריה "מחתרתית". כמו נפגעי הטראומה, נותקנו מידיעת עברנו. כמוהם עלינו להבין את עברנו כדי להשיב לעצמנו את ההווה ואת העתיד שלנו. לכן הבנת הטראומה הנפשית, ראשיתה בגילוי מחודש של ההיסטוריה.
הקליניקאים מכירים את רגע החסד של התובנה, כאשר רעיונות, רגשות וזיכרונות מודחקים עולים אל התודעה. רגעים כאלה מתרחשים בתולדותיהן של חברות כמו בתולדותיהם של יחידים. כינוסי החשיפה של התנועה לשחרור האישה בשנות השבעים העלו אל תודעת הציבור את הפשעים הנפוצים של אלימות נגד נשים. נפגעות שהושתקו לפנים החלו לגלות את סודותיהן. כמתמחה בפסיכיאטרייה שמעתי ממטופלותיי סיפורים רבים על אלימות מינית ומשפחתית. בשל מעורבותי בתנועת הנשים יכולתי למחות על ההתכחשות לחוויותיהן האמתיות של הנשים במקצוע שלי ולספר על דברים שהייתי עדה להם. המאמר הראשון שלי על גילוי עריות, שנכתב עם ליסה הירשמן בשנת 1976, עבר במשך שנה מיד ליד ב"מחתרת", בכתב יד, עד שפורסם. קיבלנו מכתבים מנשים מכל רחבי המדינה שלא סיפרו מעולם את סיפוריהן. אז עמדנו על הכוח הטמון בתיאור הלא יתואר, והיינו עדות מכלי ראשון לכוחות היצירתיים המשתחררים עם סילוק מחסומי ההכחשה וההדחקה.
טראומה והחלמה מציג פֵרות של מחקר ועבודה קלינית עם נפגעות אלימות מינית ומשפחתית במשך שני עשורים. הוא גם משקף ניסיון הולך וגדל בטיפול בנפגעי טראומה רבים אחרים, ובייחוד חיילים משוחררים ונפגעי טרור פוליטי. זהו ספר על שיקומם של קשרים: בין הציבורי לפרטי, בין היחיד לקהילה, בין גברים לנשים. הוא עוסק בדברים שיש בהם מן המשותף: לנפגעות אונס ולחיילים משוחררים, לנשים מוכות ולאסירים פוליטיים, לניצולי מחנות ריכוז גדולים ועצומים, שהקימו עריצים המושלים באומות, ולניצולות מחנות ריכוז קטנים וחבויים, שהקימו עריצים המושלים בבתיהם.
בני אדם שהתנסו באירועים מחרידים סובלים מנזק פסיכולוגי צפוי. יש קשת של הפרעות טראומטיות, החל בהשפעותיו של אירוע מכריע יחיד וכלה בהשפעותיה המורכבות של התעללות חוזרת ומתמשכת. במושגי האבחון המקובלים, ובייחוד בהפרעות האישיות החמורות המאובחנות לרוב בקרב נשים, בדרך כלל לא הובא בחשבון חותם הוויקטימיזציה. בחלקו הראשון של ספר זה מסורטטת קשת דרכי ההסתגלות האנושית לאירועים טראומטיים וניתן שֵם אבחוני חדש להפרעה הנפשית שלוקים בה נפגעי התעללות חוזרת ומתמשכת.
הואיל ולתסמינים הטראומטיים יש תכונות יסוד משותפות, תהליך ההחלמה מתנהל אף הוא בנתיב משותף. שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת ביטחון, שחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לקהילתם. בחלק השני מפותחת השקפה כללית על תהליך הריפוי ומוצגת מסגרת מושגית חדשה לטיפול הפסיכולוגי בנפגעי טראומה. הן מאפייני ההפרעות הטראומטיות והן עקרונות הטיפול מודגמים ומומחשים בעדויות נפגעים ובמקרים הלקוחים מספרות מגוּונת.
מקורות המחקר לספר זה הם מחקריי המוקדמים על נפגעות גילוי עריות ומחקר שעשיתי בזמן האחרון על התפקיד שממלאת טראומת ילדות במצב המוכר בשם "הפרעת אישיות גבולית". המקורות הקליניים לספר הזה הם עשרים שנות עבודתי בקליניקה פמיניסטית לבריאות הנפש ועשר השנים ששימשתי מורה ומפקחת בבית חולים אוניברסיטאי.
עדויות נפגעי הטראומה הן לב לבו של הספר הזה. מטעמי סודיות הצגתי את כל ספקי המידע שלי בשמות בדויים, לבד משני מקרים: המטפלים והקליניקאים שרואיינו על עבודתם ונפגעים שכבר חשפו את עצמם בציבור. "הסיפורים הקטנים" על המקרים הם פרי הדמיון; כל אחד מהם מבוסס על ניסיונם ועל חוויותיהם של מטופלים רבים, ולא של מטופל יחיד.
הנפגעים דורשים מאתנו לשוב ולחבר קטעים, לשחזר היסטוריה, לפרש תסמינים המופיעים היום על פי אירועי העבר. השתדלתי למזג יחד את נקודת המבט הקלינית ואת נקודת המבט החברתית על הטראומה ולהימנע מלהקריב בתוך כך את המורכבות של ניסיון היחיד ואת רוחב ההקשר הפוליטי. ניסיתי לאחד מסת ידע מסועפת לכאורה ולפתח מושגים שכוחם יפה הן לחוויות חיי המין וחיי המשפחה, תחומן המסורתי של הנשים, הן לחוויות המלחמה והחיים הפוליטיים, תחומם המסורתי של הגברים.
ספר זה יוצא לאור בזמן שהדיון הציבורי במעשי הזוועה השכיחים בחיי המין והמשפחה נעשה אפשרי בזכות תנועת הנשים, והדיון הציבורי במעשי הזוועה השכיחים בחיים הפוליטיים נעשה אפשרי בזכות התנועה לזכויות האזרח. אני מצפה שהספר יעורר מחלוקת — ראשית, מפני שהוא כתוב מנקודת מבט פמיניסטית; שנית, מפני שהוא קורא תיגר על מושגי אבחון מקובלים; אבל שלישית, ואולי החשובה מכול, מפני שהוא עוסק בדברים מחרידים, שאיש אינו חפץ באמת לשמוע עליהם. השתדלתי להביע את רעיונותיי בשפה משמרת קשרים ונאמנה הן למסורות המיושבות והשקולות של מקצועי, הן לטענות הנסערות והרוגשות של בני אדם שנעשו בהם מעשי אונס ונבלה. השתדלתי למצוא שפה שיכולה לעמוד בציוויי ה"דוחושב" ומניחה לכולנו לקרוב עוד קצת לעמידה נוכח הלא יתואר.

עוד על הספר

  • תרגום: עתליה זילבר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 365 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 5 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

טראומה והחלמה ג'ודית לואיס הרמן

הקדמה למהדורה העברית

 
בשנת 1992 שהיתי בארצות הברית לצורכי לימודי משפטים, ובעת שהותי שם נפלתי קרבן לתקיפה אלימה בתוך מתקן ספורט שכונתי בפרוור מגורים של לוס אנג'לס. בהתמודדותי עם אירוע זה נחשפתי למגוון של תגובות מן הסביבה, בארצות הברית ולאחר מכן בישראל. תגובות אלו נעו בין האשמה ישירה כלפיי או הטלת אחריות כלשהי דרך הטלת ספק בעובדות המקרה, עד התנכרות והתעלמות מתוך חוסר יכולת להכיל את האימה או מתוך תחושה שמקרים כאלה אולי מידבקים. יחסן של מערכות הצדק לא היה שונה, ולולא ההבנה והתמיכה ששאבתי מספר זה, ומהמטפלות במרכז לטיפול באונס, ה-Rape Treatment Center בסנטה מוניקה, אשר פעלו ברוח ספר זה, לא הייתי מחלימה. עם הגיעי לישראל חלה הרעה במצבי, כאשר נתקלתי בבורות ובאטימות מצד הציבור ומצד אנשים קרובים ביחס לתופעות מסוג זה. המפגש האישי והמקצועי עם עמדות החברה הישראלית כלפי קרבנות באשר הם קרבנות הניע אותי להקדיש את עבודתי המקצועית לזכויות קרבנות אלימוּת מינית ואחרת. בישראל של שנות התשעים עדיין רווח מאוד הנוהג "להאשים את הקרבן", אם מדובר בנשים מוכות, ואם מדובר — להבדיל — בניצולי שואה.
טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי ו"הרוע" האלוהי. ככל שהטראומה חריפה יותר וממושכת יותר, כך היא מעקמת את המבנה הנפשי של הקרבן, הנאלץ לנקוט אסטרטגיות הישרדוּת נואשות במציאות לא אנושית. אסטרטגיות אלו יכולות להתבטא בעיוות מנטלי, כגון פיצול, התנתקות, שכחה, או בעיוותי התנהגות, כגון פשיעה, יצר הרס ואלימות. ממחקרים קיימים עולה כי במקרים רבים מאוד מיתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה. תגובה זו, אשר נובעת ממנגנוני הגנה לא מודעים של החברה, מחריפה עד מאוד את נזקי הטראומה אצל הקרבן. הטרגדיה היא שבמקום לקבל תמיכה, בזמן שהיא דרושה ביותר, מצוי הקרבן במתקפה, סמויה או גלויה, ישירה או עקיפה מצד החברה, ומצד סביבתו הקרובה. לעתים אפשר שתהא זו הטלת אחריות מרומזת ביותר, כמו במקרים רבים של קרבנות אונס, או האשמה בוטה, כמו במקרים רבים של נשים מוכות, אך לרוב מדובר בנטישה ובהתרחקות, באדישות, בהתעלמות ובהתנכרות. כך יוצא שכל קרבן טראומה הופך לאיוב, הנאלץ בזמן שיקומו לערוך עימות רגשי ופילוסופי כואב, הן בינו ובין בוראו או עצמו והן כנגד חבריו ובני קהילתו המתקשים להגיב באמפתיה ועסוקים בהגנה על שלמות עולמם שלהם. כל קרבן טראומה מוצא את עצמו עובר את שלב האימה, הזעם כלפי שמים, ה"למה אני?", ההלקאה העצמית ולבסוף — אם הוא יוצא מנצח — שלב הקבלה העצמית והמחויבות העמוקה יותר לחיים. מי שהאבדן מכריעו, בעיקר בשל היעדר מערכות תומכות, מוצא את עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש. בהיעדר מנגנוני תמיכה מוסדרים — רבים אלה מאוד. נקודת האור במציאות עקומה זו היא העובדה כי התגובה הטבעית של בני אדם היא התנגדות לקיומו של רוע נטול סיבה. ממצא זה מספק סיבות מסוימות לאופטימיות אשר להתמודדות בעתיד עם התגלויות הרוע באשר הן.
כמו רבים מן הקרבנות, גם עליי עבר אותו תהליך כואב וממושך החל באותו אירוע של שידוד מערכות מלא; לעתים קרובות חשתי חוסר רצון להמשיך לחיות בעולם המאפשר אירועים כאלה ועומד מולם בשתיקה או בתמיכה בתוקף ובהאשמת הקרבן. עם זאת, גיליתי בתוכי כוחות של החלמה וריפוי, כאשר ניסיתי לתעל את רשמי האימה לפעולה ציבורית ולפדות בכך את הסבל האישי ולתת לו ערך. מבחינה מקצועית, הפניתי את מרצי לפעילות בתחום מעמד הקרבן וזכויותיו בעבֵרות מין, בניסיון להביא לישראל את החידושים אשר למדתי בקליפורניה, על ספסל הלימודים ומניסיוני האישי.
הספר חיוני לכל מי שהיה בעצמו קרבן לאלימות או השתתף בפעילות אלימה או צבאית וכן לכל מי שפועל לטובת קרבנות אלימות מכל סוג שהוא: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, צוותים של מרכזי סיוע, רופאים ועורכי דין. אך נוסף לתועלת העיונית והמקצועית של ספר זה, תוכנו יורד חדרי בטן לשורשי תפיסות העולם של כולנו, לתגובות אינסטינקטיביות שלנו אשר — לעתים בלא משים — נותנות יד ומעודדות אלימות וטרור. הקישור המעניין שהמחברת יוצרת בין אלימות במשפחה ובין טרור פוליטי וצבאי לסוגיו הוא פריצת דרך מחשבתית ופוליטית גם יחד.
הספר רלוונטי במיוחד לישראלים, משום שהוא מתייחס בהרחבה לשואת יהודי אירופה, לניצולי השואה, למצוקת יהודי רוסיה ומתנגדי המשטר שם ולנפגעי הלם קרב ממלחמות ישראל. העיסוק של המחברת בחוויות ניצולי השואה, כחוויות בעלות רלוונטיוּת מידית לכל אדם באשר הוא אדם, הוא מופת לטיפול נכון בטראומת השואה כיום — יראה לנוכח מעמקי האימה ורצון כן ללמוד את לקחיה ממי שהיו בתוך התופת.
מעל לכול, הספר מסמן את שביל הגישה הנכון לעתיד לבוא למציאת פתרונות חדשים לבעיות יסוד בחברה מודרנית. הפתרון, כך עולה מדבריה של הרמן, טמון בפעילות חסרת לאות להארת כל הפינות החשוכות במציאות חיינו — אם הן מתבטאות בניצול, בטרור, בהשפלה בתחום היחסים ה"פרטיים", ואם הן מתבטאות בעינויים, בפיגועים, בחטיפות ובטרור פוליטי צבאי — ברשות הרבים, בתחום "הציבורי". בשני המקרים, אשר הגבולות ביניהם מטושטשים, פורח הרוע בחסות ההתעלמות, השתיקה ועצימת העיניים. בשני המקרים אפשר להילחם בפגע על ידי חשיפתו כלפי חוץ ואיתור שורשיו בנפשנו פנימה.
 
אירית יער, משפטנית העוסקת בתחום עבֵרות מין
 
 

הקדמה

 
התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי לא יתואר.
ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח. החכמה העממית מלאה רוחות רפאים המסרבות לנוח על משכבן עד שיסופר סיפורן. סוף רצח להתגלות. הזכירה והסיפור של אירועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כַּנוֹ הן לריפוי הנפגע היחיד.
העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת כך את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר האמת זוכה להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעתים קרובות מדי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בתסמינים.
התסמינים של לחץ נפשי המופיעים בקרב נפגעי טראומה מושכים את תשומת הלב אל קיומו של סוד לא יתואר ומסיחים אותה ממנו בעת ובעונה אחת. הדבר ניכר בדרך שמיטלטלים בה נפגעי הטראומה בין הרגשת קהוּת ובין חוויה חוזרת של האירוע. הדיאלקטיקה של הטראומה מולידה שינויי תודעה מסובכים, שלא מן העולם הזה לפעמים. ג'ורג' אורוול (Orwell), ממספרי האמת המושבעים של המאה שלנו, קרא להם "דוחושב", ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, המבקשים להם שפה מיושבת ומדויקת, קוראים להם דיסוציאציה. התוצאה היא תסמיני ההיסטריה הלובשים צורה ופושטים צורה, הדרמטיים והתימהוניים לפרקים, שלפני מאה שנים ראה בהם פרויד שדרים מוסווים על התעללות מינית בילדות.
עדים ונפגעים כאחד נתונים לדיאלקטיקה של הטראומה. העומד מן הצד מתקשה להישאר צלול ורגוע, לראות יותר מקטעים מועטים של התמונה בבת אחת, לשמור במוחו את כל החלקים ולצרפם יחד. הוא מתקשה עוד יותר למצוא שפה שתתאר תיאור מלא ומשכנע את מה שראו עיניו. המנסה לתאר מעשי זוועה שהיה עד להם גם מסתכן באבדן אמינותו. המדבר בפומבי על מעשי זוועה מעורר עליו את הסטיגמה שדבקה בנפגעים.
הידיעה על מעשים מחרידים חודרת מפעם לפעם אל תודעת הציבור, אבל רק לעתים נדירות היא נשארת בה זמן רב. ההכחשה, ההדחקה והדיסוציאציה פועלות ברשות הרבים כשם שהן פועלות ברשות היחיד. לחקר הטראומה הנפשית יש היסטוריה "מחתרתית". כמו נפגעי הטראומה, נותקנו מידיעת עברנו. כמוהם עלינו להבין את עברנו כדי להשיב לעצמנו את ההווה ואת העתיד שלנו. לכן הבנת הטראומה הנפשית, ראשיתה בגילוי מחודש של ההיסטוריה.
הקליניקאים מכירים את רגע החסד של התובנה, כאשר רעיונות, רגשות וזיכרונות מודחקים עולים אל התודעה. רגעים כאלה מתרחשים בתולדותיהן של חברות כמו בתולדותיהם של יחידים. כינוסי החשיפה של התנועה לשחרור האישה בשנות השבעים העלו אל תודעת הציבור את הפשעים הנפוצים של אלימות נגד נשים. נפגעות שהושתקו לפנים החלו לגלות את סודותיהן. כמתמחה בפסיכיאטרייה שמעתי ממטופלותיי סיפורים רבים על אלימות מינית ומשפחתית. בשל מעורבותי בתנועת הנשים יכולתי למחות על ההתכחשות לחוויותיהן האמתיות של הנשים במקצוע שלי ולספר על דברים שהייתי עדה להם. המאמר הראשון שלי על גילוי עריות, שנכתב עם ליסה הירשמן בשנת 1976, עבר במשך שנה מיד ליד ב"מחתרת", בכתב יד, עד שפורסם. קיבלנו מכתבים מנשים מכל רחבי המדינה שלא סיפרו מעולם את סיפוריהן. אז עמדנו על הכוח הטמון בתיאור הלא יתואר, והיינו עדות מכלי ראשון לכוחות היצירתיים המשתחררים עם סילוק מחסומי ההכחשה וההדחקה.
טראומה והחלמה מציג פֵרות של מחקר ועבודה קלינית עם נפגעות אלימות מינית ומשפחתית במשך שני עשורים. הוא גם משקף ניסיון הולך וגדל בטיפול בנפגעי טראומה רבים אחרים, ובייחוד חיילים משוחררים ונפגעי טרור פוליטי. זהו ספר על שיקומם של קשרים: בין הציבורי לפרטי, בין היחיד לקהילה, בין גברים לנשים. הוא עוסק בדברים שיש בהם מן המשותף: לנפגעות אונס ולחיילים משוחררים, לנשים מוכות ולאסירים פוליטיים, לניצולי מחנות ריכוז גדולים ועצומים, שהקימו עריצים המושלים באומות, ולניצולות מחנות ריכוז קטנים וחבויים, שהקימו עריצים המושלים בבתיהם.
בני אדם שהתנסו באירועים מחרידים סובלים מנזק פסיכולוגי צפוי. יש קשת של הפרעות טראומטיות, החל בהשפעותיו של אירוע מכריע יחיד וכלה בהשפעותיה המורכבות של התעללות חוזרת ומתמשכת. במושגי האבחון המקובלים, ובייחוד בהפרעות האישיות החמורות המאובחנות לרוב בקרב נשים, בדרך כלל לא הובא בחשבון חותם הוויקטימיזציה. בחלקו הראשון של ספר זה מסורטטת קשת דרכי ההסתגלות האנושית לאירועים טראומטיים וניתן שֵם אבחוני חדש להפרעה הנפשית שלוקים בה נפגעי התעללות חוזרת ומתמשכת.
הואיל ולתסמינים הטראומטיים יש תכונות יסוד משותפות, תהליך ההחלמה מתנהל אף הוא בנתיב משותף. שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת ביטחון, שחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לקהילתם. בחלק השני מפותחת השקפה כללית על תהליך הריפוי ומוצגת מסגרת מושגית חדשה לטיפול הפסיכולוגי בנפגעי טראומה. הן מאפייני ההפרעות הטראומטיות והן עקרונות הטיפול מודגמים ומומחשים בעדויות נפגעים ובמקרים הלקוחים מספרות מגוּונת.
מקורות המחקר לספר זה הם מחקריי המוקדמים על נפגעות גילוי עריות ומחקר שעשיתי בזמן האחרון על התפקיד שממלאת טראומת ילדות במצב המוכר בשם "הפרעת אישיות גבולית". המקורות הקליניים לספר הזה הם עשרים שנות עבודתי בקליניקה פמיניסטית לבריאות הנפש ועשר השנים ששימשתי מורה ומפקחת בבית חולים אוניברסיטאי.
עדויות נפגעי הטראומה הן לב לבו של הספר הזה. מטעמי סודיות הצגתי את כל ספקי המידע שלי בשמות בדויים, לבד משני מקרים: המטפלים והקליניקאים שרואיינו על עבודתם ונפגעים שכבר חשפו את עצמם בציבור. "הסיפורים הקטנים" על המקרים הם פרי הדמיון; כל אחד מהם מבוסס על ניסיונם ועל חוויותיהם של מטופלים רבים, ולא של מטופל יחיד.
הנפגעים דורשים מאתנו לשוב ולחבר קטעים, לשחזר היסטוריה, לפרש תסמינים המופיעים היום על פי אירועי העבר. השתדלתי למזג יחד את נקודת המבט הקלינית ואת נקודת המבט החברתית על הטראומה ולהימנע מלהקריב בתוך כך את המורכבות של ניסיון היחיד ואת רוחב ההקשר הפוליטי. ניסיתי לאחד מסת ידע מסועפת לכאורה ולפתח מושגים שכוחם יפה הן לחוויות חיי המין וחיי המשפחה, תחומן המסורתי של הנשים, הן לחוויות המלחמה והחיים הפוליטיים, תחומם המסורתי של הגברים.
ספר זה יוצא לאור בזמן שהדיון הציבורי במעשי הזוועה השכיחים בחיי המין והמשפחה נעשה אפשרי בזכות תנועת הנשים, והדיון הציבורי במעשי הזוועה השכיחים בחיים הפוליטיים נעשה אפשרי בזכות התנועה לזכויות האזרח. אני מצפה שהספר יעורר מחלוקת — ראשית, מפני שהוא כתוב מנקודת מבט פמיניסטית; שנית, מפני שהוא קורא תיגר על מושגי אבחון מקובלים; אבל שלישית, ואולי החשובה מכול, מפני שהוא עוסק בדברים מחרידים, שאיש אינו חפץ באמת לשמוע עליהם. השתדלתי להביע את רעיונותיי בשפה משמרת קשרים ונאמנה הן למסורות המיושבות והשקולות של מקצועי, הן לטענות הנסערות והרוגשות של בני אדם שנעשו בהם מעשי אונס ונבלה. השתדלתי למצוא שפה שיכולה לעמוד בציוויי ה"דוחושב" ומניחה לכולנו לקרוב עוד קצת לעמידה נוכח הלא יתואר.