אוטיזם, קוסקוס ורוק&רול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אוטיזם, קוסקוס ורוק&רול

אוטיזם, קוסקוס ורוק&רול

ספר מודפס

עוד על הספר

מורדי בן חמו

ד״ר מורדי בן חמו, בוגר סורבון (פריז) במדעי הרוח, החברה וההתנהגות. מרצה וחוקר (מרכז הלאומי לחקר אוטיזם, אוניברסיטת בן גוריון), הוא גם מחבר הספר ״אוטיזם, קוסקוס ורוק & רול״ ובעצמו… אוטיסט. מורדי חוקר תקשורת בינאישית, קבלת החלטות, סוגיות מגדריות, אינטליגנציה רגשית ואושר.

למורדי קורות חיים משונים. עוד בצעירותו אירועים שקרו הובילו אותו לעזוב את בית המשפחה לחיי הרחוב. דמויות משמעותיות שפגש בדרך אפשרו לו למצוא את דרכו בעולם ודרך תחומי הענין שלו, מוזיקה ומדע, מורדי מצא דרך להשתלב בחברה, ליצור קשרים חברתיים וכמובן להתפרנס. ב-2005, סיים מורדי דוקטורט באוניברסיטת רבת יוקרה בהצטיינות יתרה. מאז מורדי חוקר, מרצה, ממשיך לנסות להשתלב לעולם הנוירוטיפיקלי (הלא אוטיסטי) עם הצלחות וכישלונות.

תקציר

את האבחון הראשון קיבל מורדי בגיל תשע מאימו: ״יא אוטיסט!״ – פוגעני, לא מקצועי, אבל מדויק. כך התחיל מורדי את קורות חייו הלא שגרתיים. הורים מתעללים, צרפת, ישראל, מוזיקה, אהבה, אוטיזם, לימודים אקדמיים ואף ״הידרדרות״ לדוקטורט – כל תולדות חייו מתוארות בכתיבה רגישה וכנה, סוחפת ומרתקת. ספר זה הינו שקיעה לתוך עולמו המשונה ולתוך מסעו אל קבלת העצמי. אך לא מדובר רק בספר אוטוביוגרפי. הקורא יגלה בו נושאים קרובים לליבו שעליהם מורדי מדבר בעזרת חשיבה מקורית מחוזקת בעובדות מדעיות שנונות. האם באמת בוחרים בבני זוג? האם ילדים זה שמחה? למה הזרקת בוטוקס תקרב אותי לחוויה אוטיסטית? למה אהבה היא טריגר לגרושים? האם העולם נהפך לאלים יותר? מהם הפרדוקסים של מערכת החינוך?
 
איזה תהליך עברתי מאז הלילות שביליתי מחובק עם דובי, תוך כדי תהיות על מהות חיי והיותי גדל עם הורים אכזרים. עברתי המון. עם זאת, אני מרגיש שרק עתה נולדתי. זה די נכון. רוב חיי העמדתי פנים שאני מישהו שאני לא. התחזות של ממש. ורק לא מזמן, למדתי לקבל ולהבין את מי שאני. 
אני מורדי. אני אלג׳יראי, צרפתי, ישראלי, יהודי, ערבי, PTSD, חנון, מחונן, אוטיסט, מעופף, אבא של ירדן, מרצה, גיטריסט, חוקר, בעלה של אמרו. אין עליי לבחור בין הדברים האלה, אין עליי להסתיר יותר. זה מי שאני. עכשיו שאני מקבל זאת ומוכן שאחרים יקבלו זאת, אני הופך לפחות אוטיסט. וגם אם לא, לא נורא. 

פרק ראשון

פרק ראשון 

בראשיתי

27 ‬בפברואר ‭‬1974 ‬
 
מלכה‭ ‬הולכת‭ ‬לקראת‭ ‬בנה‭ ‬שעוד‭ ‬לא‭ ‬חזר‭ ‬מהשוק,‭ ‬שם‭ ‬עבד‭ ‬כל‭ ‬הלילה.‭ ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬הליכה,‭ ‬היא‭ ‬מותחת‭ ‬את‭ ‬צווארה‭ ‬כג׳ירפה‭ ‬כדי‭ ‬לאתר‭ ‬אותו‭ ‬בהמולה.‭ ‬מאחר‭ ‬ששניהם‭ ‬גבוהים,‭ ‬היא‭ ‬תמצא‭ ‬אותו‭ ‬במהירות‭ ‬וכך‭ ‬תחסוך‭ ‬כמה‭ ‬שניות.‭ ‬אחרי‭ ‬עשר‭ ‬דקות‭ ‬של‭ ‬צעדים‭ ‬ארוכים‭ ‬ומהירים‭ ‬נדמה‭ ‬לה‭ ‬שהיא‭ ‬רואה‭ ‬אותו.‭ ‬ואכן‭, ‬מבטה‭ ‬פוגש‭ ‬בעיניו‭ ‬הכחולות‭, ‬הבוהקות.‭ ‬אברהם‭ ‬מרים‭ ‬גבותיו‭ ‬בשאלה‭ ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬הרמת‭ ‬ידו‭ ‬הימנית‭ ‬מעל‭ ‬הקהל‭ ‬שמפריד‭ ‬בינו‭ ‬לבינה.‭ ‬הוא‭ ‬מקפל‭ ‬את‭ ‬אצבעו‭ ‬המורה‭ ‬ככלה‭ ‬שמסכימה, ‬מתחת‭ ‬לחופה,‭ ‬להינשא‭ ‬כדת‭ ‬משה‭ ‬וישראל.‭ ‬מלכה‭ ‬מבינה‭ ‬את‭ ‬הסימן‭ ‬ותוך‭ ‬כדי‭ ‬צמצום‭ ‬המרחק‭ ‬ביניהם‭ ‬היא‭ ‬מהנהנת:‭ ‬כן‭!‬
כאשר‭ ‬הגיעו‭ ‬למצב‭ ‬המאפשר‭ ‬שיחה‭ ‬מחוץ‭ ‬לטווח‭ ‬השמיעה‭ ‬של‭ ‬הסובבים,‭ ‬אברהם‭ ‬שואל‭ ‬שוב‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬ששאל‭ ‬בשפת‭ ‬הסימנים‭ ‬כמה‭ ‬שניות‭ ‬לפני‭ ‬כן‭:‬
‭"‬זה‭ ‬בן‭?"‬
‭"‬כן‭, ‬יפיוף‭!"‬
‭"‬איך‭ ‬שמחה‭?"‬
‭"‬מעולה‭! ‬גיבורה‭ ‬אמיתית‭"‬‭.‬
האם‭ ‬והבן‭ ‬הולכים‭ ‬במהירות‭ ‬בדרך‭ ‬שממנה‭ ‬מלכה‭ ‬הגיעה‭.‬
בצריף,‭ ‬אברהם‭ ‬מגלה‭ ‬שמחה‭ ‬חיוורת,‭ ‬מותשת‭ ‬ממאמצי‭ ‬הלידה‭ ‬שהתמשכה‭ ‬מאמצע‭ ‬הלילה‭ ‬עד‭ ‬שמונה‭ ‬בבוקר.‭ ‬אחרי‭ ‬שנשק‭ ‬למצחה‭ ‬של‭ ‬אשתו,‭ ‬אברהם‭ ‬מתנפל‭ ‬על‭ ‬המיטה‭ ‬הקטנה‭ ‬שבה‭ ‬מונח‭ ‬יצור‭ ‬קטן, ‬מכוער‭ ‬ושמנמן.‭ ‬אברהם‭ ‬חש‭ ‬רגשות‭ ‬מעורבים.‭ ‬הוא‭ ‬מרגיש‭ ‬שהוא‭ ‬אוהב‭ ‬את‭ ‬התינוק‭ ‬גם‭ ‬בלי‭ ‬להכירו.‭ ‬אברהם‭ ‬הוא‭ ‬שאמר‭ ‬לשמחה‭ ‬שרצונו‭ ‬בילד.‭ ‬הרצון‭ ‬הזה‭ ‬בער‭ ‬בו.‭ ‬האם‭ ‬היה‭ ‬זה‭ ‬צורך‭ ‬לממש‭ ‬את‭ ‬אהבתם?‭ ‬אולי‭ ‬צורך‭ ‬נרקיסיסטי‭ ‬להמשכיות‭ ‬שלו?‭ ‬או‭ ‬פשוט‭ ‬חשק‭ ‬טבעי,‭ ‬פרימיטיבי,‭ ‬אבולוציוני, ‬להעביר‭ ‬את‭ ‬הגנים‭ ‬הלאה?‭ ‬אולי‭ ‬זה‭ ‬מסוג‭ ‬הדברים‭ ‬שהחברה,‭ ‬הקהילה,‭ ‬המשפחה,‭ ‬כופות‭ ‬עלינו‭ ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬כך‭ ‬שאנו‭ ‬בטוחים‭ ‬כי‭ ‬זו‭ ‬הייתה‭ ‬החלטה‭ ‬עצמאית‭ ‬שלנו‭?‬
אברהם‭ ‬לא‭ ‬עסוק‭ ‬בסוגיות‭ ‬האלה‭. ‬יש‭ ‬לו‭ ‬בן‭ ‬בכור,‭ ‬זה‭ ‬מה‭ ‬שחשוב‭.‬
כך,‭ ‬ביום‭ ‬חורפי‭ ‬בשנת,‭ ‬1974‭ ‬נולדתי.‭ ‬אני‭ ‬תמיד‭ ‬מספר‭ ‬בהומור,‭ ‬או‭ ‬מה‭ ‬שאני‭ ‬חושב‭ ‬שהוא‭ ‬הומור, ‬שבהגעתי‭ ‬לעולם‭ ‬דרכתי‭ ‬על‭ ‬צואה‭ ‬ענקית‭. ‬
הספר‭ ‬הזה‭ ‬הוא‭ ‬הסיפור‭ ‬שלי,‭ ‬אני, ‬האוטיסט‭.‬

מורדי בן חמו

ד״ר מורדי בן חמו, בוגר סורבון (פריז) במדעי הרוח, החברה וההתנהגות. מרצה וחוקר (מרכז הלאומי לחקר אוטיזם, אוניברסיטת בן גוריון), הוא גם מחבר הספר ״אוטיזם, קוסקוס ורוק & רול״ ובעצמו… אוטיסט. מורדי חוקר תקשורת בינאישית, קבלת החלטות, סוגיות מגדריות, אינטליגנציה רגשית ואושר.

למורדי קורות חיים משונים. עוד בצעירותו אירועים שקרו הובילו אותו לעזוב את בית המשפחה לחיי הרחוב. דמויות משמעותיות שפגש בדרך אפשרו לו למצוא את דרכו בעולם ודרך תחומי הענין שלו, מוזיקה ומדע, מורדי מצא דרך להשתלב בחברה, ליצור קשרים חברתיים וכמובן להתפרנס. ב-2005, סיים מורדי דוקטורט באוניברסיטת רבת יוקרה בהצטיינות יתרה. מאז מורדי חוקר, מרצה, ממשיך לנסות להשתלב לעולם הנוירוטיפיקלי (הלא אוטיסטי) עם הצלחות וכישלונות.

עוד על הספר

אוטיזם, קוסקוס ורוק&רול מורדי בן חמו

פרק ראשון 

בראשיתי

27 ‬בפברואר ‭‬1974 ‬
 
מלכה‭ ‬הולכת‭ ‬לקראת‭ ‬בנה‭ ‬שעוד‭ ‬לא‭ ‬חזר‭ ‬מהשוק,‭ ‬שם‭ ‬עבד‭ ‬כל‭ ‬הלילה.‭ ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬הליכה,‭ ‬היא‭ ‬מותחת‭ ‬את‭ ‬צווארה‭ ‬כג׳ירפה‭ ‬כדי‭ ‬לאתר‭ ‬אותו‭ ‬בהמולה.‭ ‬מאחר‭ ‬ששניהם‭ ‬גבוהים,‭ ‬היא‭ ‬תמצא‭ ‬אותו‭ ‬במהירות‭ ‬וכך‭ ‬תחסוך‭ ‬כמה‭ ‬שניות.‭ ‬אחרי‭ ‬עשר‭ ‬דקות‭ ‬של‭ ‬צעדים‭ ‬ארוכים‭ ‬ומהירים‭ ‬נדמה‭ ‬לה‭ ‬שהיא‭ ‬רואה‭ ‬אותו.‭ ‬ואכן‭, ‬מבטה‭ ‬פוגש‭ ‬בעיניו‭ ‬הכחולות‭, ‬הבוהקות.‭ ‬אברהם‭ ‬מרים‭ ‬גבותיו‭ ‬בשאלה‭ ‬תוך‭ ‬כדי‭ ‬הרמת‭ ‬ידו‭ ‬הימנית‭ ‬מעל‭ ‬הקהל‭ ‬שמפריד‭ ‬בינו‭ ‬לבינה.‭ ‬הוא‭ ‬מקפל‭ ‬את‭ ‬אצבעו‭ ‬המורה‭ ‬ככלה‭ ‬שמסכימה, ‬מתחת‭ ‬לחופה,‭ ‬להינשא‭ ‬כדת‭ ‬משה‭ ‬וישראל.‭ ‬מלכה‭ ‬מבינה‭ ‬את‭ ‬הסימן‭ ‬ותוך‭ ‬כדי‭ ‬צמצום‭ ‬המרחק‭ ‬ביניהם‭ ‬היא‭ ‬מהנהנת:‭ ‬כן‭!‬
כאשר‭ ‬הגיעו‭ ‬למצב‭ ‬המאפשר‭ ‬שיחה‭ ‬מחוץ‭ ‬לטווח‭ ‬השמיעה‭ ‬של‭ ‬הסובבים,‭ ‬אברהם‭ ‬שואל‭ ‬שוב‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬ששאל‭ ‬בשפת‭ ‬הסימנים‭ ‬כמה‭ ‬שניות‭ ‬לפני‭ ‬כן‭:‬
‭"‬זה‭ ‬בן‭?"‬
‭"‬כן‭, ‬יפיוף‭!"‬
‭"‬איך‭ ‬שמחה‭?"‬
‭"‬מעולה‭! ‬גיבורה‭ ‬אמיתית‭"‬‭.‬
האם‭ ‬והבן‭ ‬הולכים‭ ‬במהירות‭ ‬בדרך‭ ‬שממנה‭ ‬מלכה‭ ‬הגיעה‭.‬
בצריף,‭ ‬אברהם‭ ‬מגלה‭ ‬שמחה‭ ‬חיוורת,‭ ‬מותשת‭ ‬ממאמצי‭ ‬הלידה‭ ‬שהתמשכה‭ ‬מאמצע‭ ‬הלילה‭ ‬עד‭ ‬שמונה‭ ‬בבוקר.‭ ‬אחרי‭ ‬שנשק‭ ‬למצחה‭ ‬של‭ ‬אשתו,‭ ‬אברהם‭ ‬מתנפל‭ ‬על‭ ‬המיטה‭ ‬הקטנה‭ ‬שבה‭ ‬מונח‭ ‬יצור‭ ‬קטן, ‬מכוער‭ ‬ושמנמן.‭ ‬אברהם‭ ‬חש‭ ‬רגשות‭ ‬מעורבים.‭ ‬הוא‭ ‬מרגיש‭ ‬שהוא‭ ‬אוהב‭ ‬את‭ ‬התינוק‭ ‬גם‭ ‬בלי‭ ‬להכירו.‭ ‬אברהם‭ ‬הוא‭ ‬שאמר‭ ‬לשמחה‭ ‬שרצונו‭ ‬בילד.‭ ‬הרצון‭ ‬הזה‭ ‬בער‭ ‬בו.‭ ‬האם‭ ‬היה‭ ‬זה‭ ‬צורך‭ ‬לממש‭ ‬את‭ ‬אהבתם?‭ ‬אולי‭ ‬צורך‭ ‬נרקיסיסטי‭ ‬להמשכיות‭ ‬שלו?‭ ‬או‭ ‬פשוט‭ ‬חשק‭ ‬טבעי,‭ ‬פרימיטיבי,‭ ‬אבולוציוני, ‬להעביר‭ ‬את‭ ‬הגנים‭ ‬הלאה?‭ ‬אולי‭ ‬זה‭ ‬מסוג‭ ‬הדברים‭ ‬שהחברה,‭ ‬הקהילה,‭ ‬המשפחה,‭ ‬כופות‭ ‬עלינו‭ ‬עד‭ ‬כדי‭ ‬כך‭ ‬שאנו‭ ‬בטוחים‭ ‬כי‭ ‬זו‭ ‬הייתה‭ ‬החלטה‭ ‬עצמאית‭ ‬שלנו‭?‬
אברהם‭ ‬לא‭ ‬עסוק‭ ‬בסוגיות‭ ‬האלה‭. ‬יש‭ ‬לו‭ ‬בן‭ ‬בכור,‭ ‬זה‭ ‬מה‭ ‬שחשוב‭.‬
כך,‭ ‬ביום‭ ‬חורפי‭ ‬בשנת,‭ ‬1974‭ ‬נולדתי.‭ ‬אני‭ ‬תמיד‭ ‬מספר‭ ‬בהומור,‭ ‬או‭ ‬מה‭ ‬שאני‭ ‬חושב‭ ‬שהוא‭ ‬הומור, ‬שבהגעתי‭ ‬לעולם‭ ‬דרכתי‭ ‬על‭ ‬צואה‭ ‬ענקית‭. ‬
הספר‭ ‬הזה‭ ‬הוא‭ ‬הסיפור‭ ‬שלי,‭ ‬אני, ‬האוטיסט‭.‬