ירושלים, מקום התאווה

א | הדרך

אל ירושלים הגעתי מתל אביב, עיר הולדתי, במסע שלא פסק מאז. הוא השתנה מבעד לתחנות חיי, אך לא פחות מבעד לפניה המשתנים של ירושלים. בחרתי לשוב אליה מפריז, שאליה נסעתי ללימודים. משם, מרחוק, החלה הנהייה לירושלים. מסע פנימי בלתי צפוי. געגועים. אבל אל מה? לא היו לי מילים. רק זיכרון, מציף כול, של צל עמוק בלב יום קיץ. רגבי האדמה הקשים, אצטרובלי הברוש, אוושת הרוח החמה בענפי האורן, ריח עמוק, משכר, של תאנה ועפר יבש. ורגיעה עמוקה פושטת בגוף של נערה. רגיעה שלא ידעתי עד אז שהיא קיימת.

על שפת הים בתל אביב נפרדתי ערב יציאתי לפריז מכל מה שהיה חיי עד אז. מול קצף הגלים הנסוג לעומק עד קצה האופק אל מה שנפתח, אינסופי, חֲסַר שם בינתיים, נשבעתי לעצמי: לנהות אחרי ה"מֵעֵבֶר" הקם מהחול ואינסופיות גרגריו. נשבעתי לתור אחריו באצבעות טבולות בנביעת הקיום. עדיין לא ידעתי מהו (והאם נדע אי פעם?) מלבד מחנק הרִגשה שפרץ כמשק כנפיים אדירות מתוך הנשימה. אבל ידעתי, כבר אז, שמרומי מגדל אייפל, וההבטחה המערבית ל"רעדה מטפיזית", אינם אלא תחנות על אֵם הדרך.

אמא ניצולת השואה לקחה אותי ערב הנסיעה לירושלים. בשוק בעיר העתיקה, בחגיגת הדו־קיום לכאורה שהייתה אז, קנינו שמלה פלסטינית רקומה. אבל ליבת הנסיעה הייתה אחרת. היא, החילונית האדוקה, שאלוהיה מת כשבנה נחנק באושוויץ, הלכה אתי לכותל, כדי לשלוח אותי עם ברכה לדרך (שנים אחר כך אשוב לכותל עם חילוני אדוק ומאמין אחר, אבל על כך בהמשך). אז עוד לא ידעתי איך הנסיעה לפריז תוליך אותי גם מול פני הרוע, או איך תוביל אל שפת התהום בירושלים.

בילדוּת, בתל אביב, אבא היה אומר "ירושלים..." במבט חולמני, ומקולו הרך עלה הד צעדיהם של דורות המשפחה אשר הגיעו בשנות העשרים לירושלים מהעיירה באוקראינה ונפטרו לפני שנולדתי. סבים ואבות־סבים. צעדיהם הדהדו ברחובותיה הנבנים, נשענים על מקל בחום הקיץ, מרימים את ראשם בפליאה, "איך זכינו אנו, מבני כל הדורות, לשוב אל עיר ציון וירושלים". אז לא שיערתי איך אמצא במחברותיו שחורות הכריכה של סבי, הכתובות בכתב יד של תלמיד חכם, את הנתיב שיוליך גם אותי, דורות אחר כך, בירושלים.

נסעתי אל פריז ישראלית ושבתי ממנה יהודייה. כאחד מהיהודים במרחקי הגולה הנכספים לציון, כאחד מצלייני המערב, עליתי גם אני לרגל לירושלים. עם שובי מעיר האורות בחרתי להתיישב לא בתל אביב, העיר ה"סקסית", אלא בירושלים, ליבת הארוס. הייתה זו ראשיתו של מסע אל מקום התאווה. מסע אישי שטבועים בו עקבות רבים.

*

אולם המסע לירושלים לא נפסק עם הגיעי. להפך. הוא הוליך אל שבילי המקום ואל מעמקיו של מיתוס ירושלים. מסע אל הנוף, אל העיר ואל שכבותיה הרבות ומסע אל פניה של ירושלים בכתובים ובתודעות — תל ארכיאולוגי של מילים, של דימויים ושל ערגות, המתארים את ירושלים של מטה ושל מעלה ושבים וכותבים את עלילותיה. מסע אחד חצה את השני.

כי המסע לירושלים הוא הרפתקה מתמדת בחיפוש: "מהי ירושלים?" אך גם תביעה לשאול, "מי אני?" מהי "דרכי" בירושלים? ירושלים, כפריז של הסוריאליסטים עם הפסאז'ים של וַלטֶר בֶּנימין, כסנט פטרסבורג של גיבורי דוסטוייבסקי או כפראג של קפקא, כותבת את הנמצאים בה ואת ההולכים בדרכים אליה, והיא שבה ונכתבת על ידיהם.

היה זה מסע שראשיתו תשוקה, שלא פסקה מלשנות את פנַי ואת פני העיר. וחיפוש, איך לומר את ירושלים? כמשאלתו של המשורר פאול צלאן: "אִמְרִי, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הוֹיָה".