בית לאדם אחד

א

פתאום הבין - והיא הביטה, וראתה זאת בעיניו - למה נתמלטו לה אותן מלים נוראות:

"זהו בית לאדם אחד."

"נתן אמר," אמרה, "בשביל מה את צריכה אותו. קחי לך נהג אגד. או פועל בניין, יהיה לך בית."

החזיקה את הכף באגרוף כמו ילדה קטנה וחתרה וחתרה, ומשכילתה את המרק, סובבה את הצלחת לקלוט את האור. האור שט, עבר, הדליק צורות, כבה, ושוב הדליק. לבסוף לכדה צורת פרח.

"איך אפשר ככה. אני לא יודעת. הייתי רוצה משהו" -

איזי לקח את ידה בידו. עורה הלבן הִשרה עליו שמחה. עור אציל: הרגליים הארוכות, ההליכה הטופפת בנעלי־הסירה, הצעיף השחור השקוף על כתפיים לבנות מאוד. איזי היה בטוח שמוצאה מן האנוסים.

"מה אתה רואה," התגרתה. "משהו לא בסדר?"

הוא רצה, תחילה אמר זאת בנעימה מבודחת, שתקיף בזרועותיה פמוטים מדומים. בתנועה אִטית, מרחפת, מן החוץ פנימה, הסביר לה. היא צייתה, אבל ידיה נעו קפואות. אמר לה שתתרכז בשלהבות כאילו הן דולקות. אז הפשירו ידיה, עיניה נעצמו והתנועה נעשתה כאילו מאליה.

"אמא שלך, נכון?"

איזי שתק.

כבר למחרת הביאה פמוט מתפצל לשני קנים, נחושת מחומצנת, הרבה פיתוחי ציצים, גודש, לא היה מקום נקי מהם. יפה, אמר כדי לא להעציב אותה.

ביום שישי הביאה נרות קלועים, אחד אדום ואחד ירוק, וניסתה להניע את ידיה כפי שלימד אותה.

"לא רוצה שום ליצנות בבית שלי," לחש. קולו השתולל. "מה שמֵת מת."

עליזה ישבה כבהלם. זמן רב לא הוציאה הגה. איזי התחרט ורצה לפייס אותה, ולא ידע איך. ידיה הרפות, נכנעות לאיזה גורל גדול וחזק ממנה, הרגיזו אותו, הרגיעו אותו, טלטלו והריצו אותו מן המרפסת אל המטבח ומן המטבח אל המרפסת.

לבסוף, בהול לפייס, עוד הגדיל את המתח.

"ליזה בתי," פתח.

כמו אב מטיף. כמה שנאה זאת, כל אצבעותיה נטויות היו על השולחן, כאנוסות.

"אני באמת. תראי. את יודעת שקשה לי לדבר. תיכף תזרקי לי: תראה את נתן. נתן אמר. טוב. אגיד לך משהו. נתן, למה הוליד את גיל ואת יואב? את יודעת? אני לא. אני לא, לא!"

בעיניה השלימה את המשפט: רק לא ילדים!

עיניהם הצטלבו.

"ואני רוצה ילדים." אמרה בפשטות.

ב

"כבר אמר החכם מכל אדם," אומר הדוד ברוך הרליך. "עם נבל תתנבּל ועם ישר תתיישר. אם רוצה אתה להיות איש בין אנשים."

"לא רוצה." אומר איזי בשקט.

"ס'טייטש," אומר הדוד ברוך. כשהדוד ברוך הרליך נבוך הוא אומר "ס'טייטש" ומתחייך. זו מידה נאה שהביא עימו מבית אביו. על אבא שלו, סבא של איזי, מקובל היה שאדם ניכר בכעסו, ועל כן חייב הוא לחייך תמיד.

איזי קם. זיכרונות מעייפים אותו.

"לאן," אץ אחריו הדוד ברוך, מטפיח ממחטה ענקית על פניו, מוחה, ומתחתיה בוכה. מכל בית־אבא ("שבעים נפש") לא נשארו כי אם הוא עצמו ואחיינו זה, בן אחותו חנה, והנה גם זה חומק. בידו השנייה מישש כל הזמן באוויר, קצת מעל לראשו, כאילו היה שם כובע, או איזה כתר, חרד שייפול, כי אם ייפול, מי ירים, יקום.

"אתה זוכר," הדביק את איזי והחזירו וקיפל את הממחטה הענקית ואיזן על פניו את משקפיו בעלי הזגוגיות הכבדות, המפזרות את עיניו, והחל להתנבא: "כשנשאתי אותך על הידיים דרך הנהר, והאדומים מסביב."

"די.? די," אומר איזי ולבו נכמר, "ספר על הפמוטים."

"פמוטי כסף," אומר הדוד ברוך הרליך. "אמא גיטל, סבתא שלך, נתנה לאמא שלך לכלולותיה. נתנה שני פמוטים לכל אחת מארבע הבנות שלה לכלולותיהן. היה לה לסבתא שלך מחבוא סודי מתחת לרצפה שמתחת לשטיח שמתחת לקומודה עם כלי הזכוכית. איך היתה מזיזה לבד את הקומודה בידיה החלשות והקטנות, ומתחת לקומודה את השטיח הכבד, ומתחת לשטיח הכבד את רצפת העץ הכבדה, אלוהים לבד יודע. כולם עמדו וחיכו וסבא שלך בראש. עמדנו וחיכינו לפלא, כי סבתא שלך אסרה עלינו להביט פנימה לתוך החדרים. ואז יוצאת סבתא שלך ופניה כמו מלאך מן השמים ובשתי הידיים שלה שני פמוטי כסף באור מזהירים. ואין קמט על השמלה שלה ולא רבב על הידיים שלה. וכולנו עומדים נדהמים... וסבא שלך אומר תהילים ומסרב להפסיק... זה אחר־כך... התערבב לי... אז מה רציתי לספר... כן, אז קודם בליומצ'י זיכרונה לברכה, ואחר־כך גולדלה זיכרונה לברכה, אחר־כך חנקה אמא שלך זיכרונה לברכה, אחר־כך פייגאלי זיכרונה לברכה, והבעלים שלהם זיכרונם לברכה, וסבא שלך וסבתא שלך זיכרונם לברכה, ואחר־כך כאן, סוף סוף בשעה טובה בארץ־ישראל נטענו יער שלם. אם תחשב נפש ונפש שנפלו מידי צוררים לא יספיקו יערות בעולם. אבל ברוך השם."

וכאן מתחיל הוויכוח הנצחי. איזי טוען שהדוד מבלבל. שרק לאמא שלו היו פמוטים כאלה. הדוד בטוח שהיו לפחות חמישה זוגות פמוטים כאלה, ארבעה זוגות לארבע הבנות וזוג פמוטים שניצב דרך קבע בבית סבא. איזי טוען שאינו זוכר פמוטים כאלה בבית סבא. הדוד מתכעס: "ס'טייטש?" את המתים אמנם אי־אפשר לשאול, אבל הפמוטים מבית סבא הלא שמורים עימו.

והדוד ניגש לארון הבגדים ופותח ומזיז שמלות של פרל אשתו המנוחה ובגדים של אפרים בנו שירד לברזיל, הכול בכיסויים לבנים נגד אבק, ואדרת־פרווה ענקית שהביא עימו מארצות השלג - וריחות מתיקות ומוות פשטו בחדר.

"הנה השלם," אומר הדוד. הפמוט השני אינו יודע היכן הוא, אולי פרל זיכרונה לברכה לקחה אותו עימה, התלוצץ. היא לא הפסיקה להדליק בו נרות לנשמותיהם של כל בני משפחתה שלה ושל כל בני משפחתו שלו. תמיד נדף ריח חֵלב בבית כמו בבית־כנסת ביום־כיפור. התאהבה בריח חלב, הנשמה הטובה. שוב הספיג את פניו בממחטה הענקית וידו השניה על הכתר המדומה שלראשו.

"מה קרה לפמוט?"

"הוא נמס," אומר הדוד ברוך הרליך.

"איך?" הִקשה איזי. אם לקחה עימה את הפמוט כמו שאמר קודם, אז הסתלקה לפני שהפמוט נמס. ואם הסתלקה, כפי שהוא אומר, אחרי שהפמוט נמס, איך לקחה אותו עימה?

"פאקט." אומר הדוד ברוך ומביט בו ברחמים גדולים.

נגד זה לא היה לאיזי מה לומר.

ג

"אתה בא לאבו־גוש?"

"מה פתאום."

נתן, דיבורו יגע כשל מי שסובל מחוסר דם. שפמו הבובתי מסתמר כלפי איזי, חצי ליצן חצי פרופסור, ואשתו ניני, דקה וצחקנית מאחורי גבו.

"המתיאוס פסיון בכנסייה, אתה יודע מה זה? ויהיו שם כל המי ומי. ספר לו, נתן."

"אני מספר לו," אומר נתן, ומגבהיו (מטר תשעים ושתיים נטו) רוכן עליו, כמין ג'ירפה המואילה לתת את דעתה על עץ אחד מן הנמוכים.

"עזוב אותו. איזי חושב על משהו אחר," צוחקת ניני בקול צלצלני.

"איזי תמיד חושב על משהו אחר," אומר נתן.

כבר הסיר את משקפי־מסגרת־הפלטינה וכונן את מצחו הקצר לניגוח. מאז גילה את דמיונו המפתיע לקפיטן קופייקין, מספר רוסי אחד מאויר של גוגול, אינו מפסיק לחקותו (מרתק! מהמם! פרא קדמון בגלימת פרופסור!).

"אני דווקא חשבתי על הכנסייה היפה ההא. עם המזבח היפה והצלוב היפה ההוא והכמרים היפים ההם במדי הכמרים היפים עם הנרות והצלבים והקטורת והמלאכים היפים ההם. זהב טהור, מה יש לדבר. כן, וכמובן הבהמות מן המקהלה."

"אוי ואבוי," מצלצלת ניני (סופרנו במקהלה של דב בר גבריני), מביטה בנתן לתפוס תגובה, לא נרמזת, ומוצאת לה מפלט בצחקוקים.

לשם מה בא אליהם, לא זכר. אולי כדי להקניט. ביום שישי בשעה חמש אחר־הצהריים מתעוררת תאוותו להקניט. ביום שישי בשעה חמש, כאשר צעירים יפים רוחצים את מכוניותיהם לקראת טיולי השבת ונשותיהם משדרות אליהם הוראות ממעלה המרפסות, עיניהן פזולות זו אל זו, הצידניות כבר פתוחות. מחר יהיה חם ויהיה ים ויהיו חופים גדושים בשר וצחנה.

"אתה רומנ־טי־קן," מונה נתן את ההברות ומוסיף: "יש להם זה את זו ומה הם צריכים," רמז מגונה למשורר אחד הנטרף בבדידותו, אך לא יוותר עליה בעד שום הון שבעולם.

פיו של נתן משוך לצד, מגחך קשות, בודק את הרושם, מרוצה: קלע ולא החטיא.

לפני עיני איזי דלקו נרות, פתאום שתי זרועות טובות ואִטיות בתנועת חיבוק, מרחפת, שלוש פעמים מן החוץ פנימה ועל עיניה. השלהבות נחו והוורידו פנימה וידי אמא בלובן אצילי: גאט פון אברהם יצחק און יעקב - את השאר לא שמע רק את רוח הלחישה (מרגע זה ואילך לא יראה זרועות אשה לבנות בלא שלִבו יתפרע כמטורף), ואביו נכנס מן הקור ומשפשף יד ביד כמי שעומד בפני מעשה רב ואומר: בואי כלה, בואי כלה, והולך מפינה לפינה כמזמין אותה מן הפינות ואחר־כך מזמין את מלאכי השלום, הקומדיה השבועית. עד גיל אחת־עשרה, שנת עקירתו, הספיקה לדחוס בו סקרנות ומסתורין לכל החיים.

ימי שישי היו הימים הכי קשים שלו.

"אין לך מה להגיד, הה!" משרבב נתן שפתיו.

"אין," אומר איזי בפשטות נכנעת, לפתע רכה כל־כך.

ונתן מתחייך, ומשקפיו צונחים מעיניו ונתלים על שרוך. הם אהבו זה את זה על־פי דרכם.