— - — - — - אני מחפשת, אני מחפשת. אני מנסה להבין. מנסה למסור למישהו אחר את מה שחוויתי ואיני יודעת למי, אבל איני רוצה שמה שחוויתי יישאר אצלי. איני יודעת מה לעשות במה שחוויתי, אני פוחדת משיבוש הארגון העמוק הזה. איני בוטחת במה שקרה לי. האם קרה לי משהו שאני, בשל העובדה שלא ידעתי איך לחוות אותו, חוויתי אותו כמשהו אחר? לזה הייתי רוצה לקרוא שיבוש ארגון, וכך יהיה לי ביטחון להסתכן, מפני שאדע אחר־כך לאן לחזור: לארגון הקודם. לדבר הזה אני מעדיפה לקרוא שיבוש ארגון, כי איני רוצה להכיר בעצמי בתוך מה שחוויתי - אם אכיר בעצמי יאבד לי העולם כפי שהיה לי, ואני יודעת שאיני כשירה לעולם אחר.
אם אכיר בעצמי ואחשיב את עצמי כאמיתית, אהיה אבודה, כי לא אדע היכן לשבץ את ההוויה החדשה שלי - אם אתקדם בחזיונות המקוטעים שלי, יצטרך העולם כולו להשתנות כדי שאמצא בו את מקומי.
איבדתי משהו שהיה מהותי מבחינתי, וכבר אינו כזה. הוא אינו נחוץ לי יותר, כאילו איבדתי רגל שלישית, שעד כה לא אִפשרה לי ללכת, אבל הפכה אותי לחֲצובָה יציבה. את הרגל השלישית הזאת איבדתי. וחזרתי להיות אדם שמעולם לא הייתי. שוב יש לי מה שמעולם לא היה לי: שתי רגליים בלבד. אני יודעת שאך ורק עם שתי הרגליים אני יכולה לצעוד. אבל ההיעדר חסר־התכלית של הרגל השלישית הוא פגם שמבהיל אותי, היא שהפכה אותי למשהו שאני־עצמי יכולה למצוא, ואפילו מבלי שאצטרך לחפש את עצמי.
האם השתבש בי הארגון משום שאיבדתי את מה שלא היה לי צורך בו? בפחדנות החדשה הזאת שלי - פחדנות היא הדבר הכי חדש שקרה לי, היא ההרפתקה הכי גדולה שלי, הפחדנות הזאת שלי היא כר כה נרחב, עד שרק האומץ הרב מביא אותי לקבל אותה - בפחדנות החדשה שלי, שהיא כמו להתעורר בבוקר בביתו של זר, איני יודעת אם יהיה לי אומץ פשוט ללכת. קשה ללכת לאיבוד. קשה כל־כך, עד שככל הנראה אמציא מהר מאוד איזו דרך למצוא את עצמי, גם אם למצוא את עצמי יהיה שוב השקר של מה שאני חיה. עד עכשיו אמרה מציאת עצמי שכבר יש לי מושג מהו אדם, ואני משתבצת בו: באדם המאורגן הזה התגלמתי, ואפילו לא חשתי את המאמץ הגדול של הַבְּנִייה שפירושה לחיות. המושג שגיבשתי בנוגע למהו אדם בא מרגלי השלישית, זו שנטעה אותי בקרקע. אבל עכשיו מה? האם אהיה יותר חופשייה?
לא. אני יודעת שעדיין איני מרגישה חופשייה, ששוב אני חושבת משום שיש לי מטרה למצוא - ולשם זהירות אכנה 'למצוא' את הרגע שאגלה דרך יציאה. כי אין לי אומץ רק לגלות דרך כניסה? הו, אני יודעת שנכנסתי, זה כן. אבל נבהלתי, כי איני יודעת לאן מוליכה הכניסה הזאת. וקודם מעולם לא הרשיתי לעצמי להיסחף, אלא אם כן ידעתי לקראת מה.
אתמול, בכל אופן, איבדתי במשך שעות על־גבי שעות את המערך האנושי שלי. אילו היה לי אומץ, הייתי ממשיכה ללכת לאיבוד. אבל אני פוחדת מן החדש, ואני פוחדת לחיות את מה שאיני מבינה - אני רוצה תמיד שיהיה לי לפחות ביטחון שאני חושבת שאני מבינה, איני יודעת להתמסר לחוסר־התמצאות. איך אפשר להסביר שהפחד הכי גדול שלי הוא בדיוק בנוגע לַהֱיוֹת? ועל־כל־פנים, אין דרך אחרת. איך אפשר להסביר שהפחד הכי גדול שלי הוא בדיוק לחיות מה שמתרחש? איך אפשר להסביר שאיני יכולה לשאת רְאִיָה רק משום שהחיים אינם מה שחשבתי אלא משהו אחר - כאילו קודם בכלל ידעתי מה הם! למה רְאִיָה היא שיבוש כזה של ארגון?
והתפכחות מאשליה. אבל מאיזו? אם, אפילו בלי להרגיש, לא כל־כך יכולתי לשאת את הארגון הבקושי־בנוי שלי? אולי ההתפכחות מאשליה היא הפחד לא להשתייך יותר למערכת מסוימת. אם כן, היה צריך לומר זאת כך: הוא מאושר מאוד כי הוא סוף־סוף נטול אשליות. מה שהייתי קודם, לא היה טוב לי. אבל מהלא־טוב הזה ארגנתי את הטוב מכל: את התקווה. מהרע האישי שלי יצרתי את הטוֹב העתידי. האם הפחד עכשיו הוא שדרכי החדשה תהיה חסרת־היגיון? אבל למה איני נותנת לעצמי ללכת בעקבות מה שקורה? יהיה עלי להסתכן בסיכון המקודש של המקריות. ואמיר את הגורל בְּהסתברות.
אבל האם היו התגליות של ימי הילדות כמו במעבדה, שבה מוצאים מה שמוצאים? ואם כך, האם רק כמבוגרת התמלאתי פחד ויצרתי את הרגל השלישית? אבל האם כמבוגרת יהיה לי אומץ יַלְדִי ללכת לאיבוד? ללכת לאיבוד פירושו למצוא ולא לדעת מה לעשות במה שמוצאים. שתי הרגליים שהולכות, בלי השלישית שעוצרת אותך. ואני רוצה להיות עצורה. איני יודעת מה לעשות בַּחֵירות המחרידה שעלולה להרוס אותי. אבל כשהייתי עצורה האם הייתי מרוצה? או שהיה שָׁם, ואכן היה, אותו דבר נכלולי וחסר־מנוחה בשגרה המאושרת שלי כאסירה? או שהיה שם, ואכן היה, אותו דבר פועם, שהייתי רגילה אליו כל־כך, עד שחשבתי שלפעום פירושו להיות אדם. האומנם? כן, גם.
אני נבהלת כל־כך כשאני קולטת שלמשך שעות אבדה לי התְּצוּרָה האנושית שלי. איני יודעת אם תהיה לי אחרת שתמלא את מקומה של זו שאבדה. אני יודעת שיהיה עלי להיזהר לא להשתמש בחשאי ברגל שלישית חדשה, שצומחת אצלי בקלות כמו עשב־בר, ולקרוא לרגל המגינה הזאת "אמת".
אלא שגם איני יודעת איזו צורה לתת למה שקרה לי. ובלי לתת צורה, שום דבר לא קיים לי. ואם - ואם המציאות היא אכן ששום דבר לא היה קיים?! מי יודע, אולי לא קרה לי שום דבר? אני יכולה להבין רק מה שקורה לי, אבל קורה לי רק מה שאני מבינה - מה אני יודעת על השאר? השאר לא היה קיים. מי יודע, אולי שום דבר לא היה קיים! מי יודע, אולי קרתה לי רק התפרקות איטית ומתמשכת? ואולי זה המאבק שלי נגד ההתפוררות הזאת: לנסות עכשיו לתת לה צורה? צורה מַתווה קווי מִתאר לכאוס, צורה מעניקה מבנה לחומר האַמוֹרפי - החיזיון של בשר אינסופי הוא החיזיון של המשוגעים, אבל אם אחתוך את הבשר לנתחים, ואחלק אותם לפי ימים ולפי רעבוֹנוֹת - אזי הוא לא יהיה יותר האבדון והשיגעון: הוא יהיה שוב החיים בלבושם האנושי.
החיים בלבושם האנושי. יותר מדי שיוויתי אנושיות לחיים.
אבל מה אעשה עכשיו? האם עלי להישאר עם החִיזָיון במלואו, גם אם פירוש הדבר שתהיה לי אמת לא־מובנת? ושמא אשַׁווה צורה לָאַיִן, וזו תהיה דרכי להטמיע לתוכי את התפוררותי־שלי? אבל אני כל־כך לא ערוכה להבין. קודם, בכל פעם שניסיתי, היו מגבלותי גורמות לי תחושה פיזית של אי־נוחות, כל התחלה של מחשבה בי היתה נתקלת מיד בַּמצח. בשלב מוקדם נאלצתי להכיר, מבלי להתלונן, בַּגבולות של תבונתי הדלה, והייתי חוזרת בי. ידעתי שנגזר עלי לחשוב רק מעט, החשיבה ההגיונית היתה כובלת אותי בתוך עורי. איך אחנוך איפוא בתוכי עכשיו את החשיבה? ואולי רק החשיבה תציל אותי, אני פוחדת מן התשוקה.
אם כבר עלי להציל את יום המחר, אם כבר צריכה להיות לי איזו צורה, כי איני חשה שיש לי כוח להישאר לא־מאורגנת, אם כבר אין מנוס ועלי למסגר את הבשר המפלצתי האינסופי ולחתוך אותו לנתחים ההולמים את ממדי הפה שלי ואת ממדי הראִייה של עינַי, אם כבר אין מנוס מכניעה לְצורך בְּצוּרה, שמקורו באימה שלי להישאר נטולת גבולות - שלפחות יהיה לי אומץ לאפשר לצורה הזאת להיווצר בכוח עצמה, כעין קרום שמתקשה מעצמו, לאפשר לערפילית האש להצטנן ולהיות לְאדמה. ושיהיה לי האומץ הרב לעמוד בפני הפיתוי להמציא צורה.
המאמץ הזה שאעשה עכשיו, להעלות אל־פני השטח משמעות, תהיה מה שתהיה, המאמץ הזה יהיה קל יותר אם אעמיד פנים שאני כותבת למישהו.
אבל אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי אותו מישהו דמיוני, אני חוששת להתחיל "לייצר" משמעות באמצעות שיגעון כבוש, שעד אתמול היה דרכי השפויה למצוא את מקומי באיזו מערכת. האם יהיה עלי לאזור אומץ להשתמש בלב לא מוגן ולהתחיל לדבר אֶל השום־כלום ואל שום־איש? כמו שילד חושב אֶל השום־כלום? ולהסתכן בכך שיד המקרה תמחץ אותי.
איני מבינה מה שראיתי. וגם לא ממש יודעת אם ראיתי, מאחר שבסופו של דבר עיני לא התבדלו מהדבר שנראָה. רק באמצעות רטט לא־צפוי של שורות, רק באמצעות אַנומַליה בהמשכיות הלא־מופסקת של הציביליזציה שלי, התנסיתי להרף־עין בַּמוות המְחיה. המוות החד שגרם לי למשש את המארג האסור של החיים. אסור לומר את שמם של החיים. ואני כמעט אמרתי אותו. כמעט לא הצלחתי להתיר את עצמי מן המארג שלו, וזה היה עלול להיות הרס התקופה שלי בתוכי.
אולי מה שקרה לי הוא הבנה - וכדי להיות אמיתית עלי להמשיך לא להגיע לרמתה, עלי להמשיך לא להבינהּ. כל הבנה פתאומית דומה מאוד לאי־הבנה חריפה.
לא. כל הבנה פתאומית היא בסופו של דבר גילוי של אי־הבנה חריפה. בכל רגע שבו אתה מוצא, אתה הולך לאיבוד לעצמך. אולי מה שקרה לי היה הבנה שהיא טוטלית כל־כך עד שהיא כמו אי־ידיעה, וממנה אצא תמה ותמימה כמו שהייתי קודם. שום הבנה שלי לעולם לא תגיע לרמת ההבנה הזאת, כי החיים הם בסך־הכל הרמה שאליה אני יכולה להגיע - המישור היחיד שלי הוא מישור החיים. אלא שעכשיו, עכשיו ידוע לי סוד. שאותו אני כבר שוכחת, אה, אני מרגישה שאני כבר שוכחת...
כדי לדעת אותו שוב, אצטרך עכשיו למות־מחדש. והידיעה תהיה אולי הרצח של הנפש האנושית שלי. ואיני רוצה, איני רוצה. מה שעוד יוכל להציל אותי יהיה התמסרות לאי־ידיעה חדשה, זה יהיה אפשרי. כי בעוד אני נאבקת לדעת, הפכה אי־הידיעה החדשה שלי, שהיא השִׁכחה, למקודשת. אני כוהנת וֶסטָה של סוד שכבר איני יודעת מה הוא היה. ואני משרתת את הסכנה שנשכחה. ידעתי מה שלא יכולתי להבין, פי נשאר חתום, ונותרו לי רק פרגמנטים לא מובָנים של ריטואל. אם כי בפעם הראשונה אני מרגישה שהשִׁכחה שלי סוף־סוף מגיעה לרמת העולם. אה, ואפילו איני רוצה שיוסבר לי משהו שכדי שיהיה מוסבר יצטרך לצאת מתוך עצמו. איני רוצה שיוסבר לי משהו ששוב יזדקק לאישור אנושי כדי להתפרשׁ.
חיים ומוות היו שלי, ואני הייתי מפלצתית. היה לי אומץ של סהרורי שפשוט הולך. במשך שְׁעות האבדון היה לי אומץ לא לחבר ולא לארגן. ובעיקר, אומץ לא לחזות מראש. עד אז לא היה לי אומץ להניח לְמה שאיני מכירה להנחות אותי, ולהנחות אותי לקראת מה שאיני מכירה: הצְפיות־מראש שלי התנו את מה שאראה. הן לא היו ראִיות־מראש של חיזיון: הן כבר היו בַּמידה של אמצעֵי־הזהירות שלי. הציפיות שלי סגרו לי את העולם.
עד שלמשך שעות ויתרתי. ובשם אלוהים, קיבלתי מה שלא רציתי. לא לאורכו של ערוץ נחל צעדתי - תמיד חשבתי שמציאה תהיה פורייה ולחה כמו ערוצי נחלים. לא הבאתי בחשבון שזו תהיה ההחמצה הגדולה.
האם כדי להמשיך להיות אנושית יהיה הקורבן שלי לשכוח? עכשיו אדע לזהות על פניהם הרגילות של אנשים אחדים ש- שהם שכחו. ואינם יודעים עוד ששכחו מה ששכחו.
אני ראיתי. אני יודעת שראיתי משום שלא הענקתי למה שראיתי את המשמעות שלי. אני יודעת שראיתי - משום שאיני מבינה. אני יודעת שראיתי - משום שאין שום תועלת במה שראיתי. שְׁמע, יהיה עלי לדבר, משום שאיני יודעת מה לעשות במה שחוויתי. עוד יותר גרוע: איני רוצה את מה שראיתי. מה שראיתי מנתץ את חיי היום־יום שלי. סלח לי שאני מוסרת לך את זה, בהחלט הייתי רוצה לראות משהו טוב יותר. קח את מה שראיתי, חלץ אותי מן המראֶה המיותר שראיתי, ומן החטא המיותר שלי.
אני מבוהלת כל־כך עד שאוכל לקבל שהלכתי לאיבוד רק אם אדמיין שמישהו נותן לי יד.
