מָרָן הָרַב שַׁךְ לֹא בִקֵּשׁ לְעַצְמוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל בְּמוֹתוֹ. פְּעָמִים רַבּוֹת הִתְבַּטֵּא בְּאָזְנֵי מְקֹרָבָיו, כִּי הוּא מְיַחֵל לַעֲזֹב אֶת הָעוֹלָם בְּיוֹם שִׁשִּׁי, עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְהַגִּיעַ לִמְנוּחַת עוֹלָמִים בְּהַלְוָיָה מְצֻמְצֶמֶת.
אוּלָם, אֶת אוֹתָהּ הַלְּוָיָה לֹא יִשְׁכְּחוּ תּוֹשָׁבֵי בְּנֵי בְרַק לְעוֹלָם. עִם אוֹר הַבֹּקֶר פָּשְׁטָה הַשְּׁמוּעָה הַנּוֹרָאָה, כִּי אֲבִי הַיְשִׁיבוֹת, מָרָן הָרַב שַׁךְ, נִתְבַּקֵּשׁ לְגִנְזֵי מְרוֹמִים, וְנִדְמֶה הָיָה כִּי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מִתְעַטֶּפֶת בְּאֵבֶל נוֹרָא.
יוֹם שִׁשִּׁי חָרְפִּי קָצָר הָיָה זֶה, כַּאֲשֶׁר מְאוֹת אַלְפֵי מְלַוִּים זָרְמוּ מִכָּל רַחֲבֵי הָאָרֶץ, לַחֲלֹק כָּבוֹד אַחֲרוֹן לְמִי שֶׁמָּסַר אֶת נַפְשׁוֹ, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, עַל הַעֲמָדַת הַתּוֹרָה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן.
מְאוֹת אֲלָפִים גָּדְשׁוּ אֶת הָרְחוֹבוֹת, מְבַכִּים בִּדְמָעוֹת אֶת רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה הַיָּשִׁישׁ שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ כְּשֶׁהוּא בֶּן לְמַעְלָה מִמֵּאָה. לְפֶתַע הָשְׁלַךְ הַס. צַוָּאָתוֹ שֶׁל מָרָן רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה הֻקְרְאָה בְּגָרוֹן חָנוּק, וְכַאֲשֶׁר הֻקְרְאוּ הַמִּלִּים קוֹרְעוֹת הַלֵּב: "הַפּוֹרֵשׁ מִכֶּם בְּאַהֲבָה", נִפְרַץ סֶכֶר הַדְּמָעוֹת מֵחָדָשׁ...
אִם נְבַקֵּשׁ לְסַכֵּם אֶת תַּמְצִית חַיָּיו שֶׁל מָרָן הָרַב שַׁךְ, נִמְצָא זֹאת בָּרַעְיוֹן הַבָּא, שֶׁהִשְׁמִיעַ אוֹדוֹת הַמְסֻפָּר בַּמִּדְרָשׁ, עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁעָלָה לַמָּרוֹם וּמָצָא אֶת רַבִּי עֲקִיבָא קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה.
שָׂם, בַּשָּׁמַיִם, רָאָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כֵּיצַד רַבִּי עֲקִיבָא מוּצָא לְהוֹרֵג בִּידֵי הָרוֹמָאִים הָרְשָׁעִים. וְשָׁם רָאָה גַּם כֵּיצַד שׁוֹקְלִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אוֹ אָז, הִשְׁמִיעַ אֶת תְּמִיהָתוֹ: "זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ?!"
מַדוּעַ תָּמַהּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ — "זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ?!" — רַק בִּרְאוֹתוֹ שֶׁשּׁוֹקְלִים אֶת בְּשָׂרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא בְּמָקוֹלִין, וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, בִּרְאוֹתוֹ כֵּיצַד נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא יוֹצֵאת בְּ"אֶחָד"?! הִקְשָׁה מָרָן הָרַב שַׁךְ.
וְהוּא תֵרֵץ תֵּרוּץ מַפְעִים. הָעֻבְדָּה שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל יְהוּדִי יוֹצֵאת בְּ"אֶחָד", מִתּוֹךְ יִסּוּרִים קָשִׁים וּמָרִים, וְהוּא אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בְּכָךְ, אֶלָּא מְיַחֵד אֶת בּוֹרְאוֹ בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, בֵּאֵר הָרַב שַׁךְ, אֵינָהּ בְּגֶדֶר דְּבַר פֶּלֶא! זֶהוּ הַטֶּבַע! כָּךְ הוּא טִבְעוֹ שֶׁל יְהוּדִי, לְהָקִיז אֶת נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַיִּרְאָה! עַל כָּךְ אֵין לְהַקְשׁוֹת! אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל, מַדוּעַ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי כְּכָזוֹ, אוּלָם עַל הַיְּהוּדִי עַצְמוֹ אֵין מָקוֹם לִשְׁאֹל... הַשְּׁאֵלָה מַתְחִילָה רַק לְאַחַר מִכֵּן, כַּאֲשֶׁר שׁוֹקְלִים אֶת בְּשָׂרוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי בְּמָקוֹלִין...
זוֹ, אִם תִּרְצוּ, תַּמְצִית חַיָּיו שֶׁל מָרָן הָרַב שַׁךְ. מָרָן הָרַב שַׁךְ, שֶׁהִקִּיז אֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת נִשְׁמָתוֹ עַל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, מָרָן הָרַב שַׁךְ, שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ יוֹקֶדֶת, מָרָן הָרַב שַׁךְ, שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ, וְשֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַהַשְׁקָפָה הַטְּהוֹרָה עַל מְכוֹנָהּ, כְּשׁוֹבֵר גַּלִּים אֵיתָן...
בְּאוֹתוֹ יוֹם שִׁשִּׁי מַר וְנִמְהָר חַשְׁנוּ כֻּלָּנוּ תְּחוּשַׁת יַתְמוּת. אוּלָם זֹאת נֶחָמָתֵנוּ בְּעָנְיֵנוּ, כִּי דַּרְכּוֹ שֶׁל מָרָן רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה מְלַוָּה אוֹתָנוּ, וְרוּחוֹ הַטְּהוֹרָה עוֹדֶנָּה סוֹכֶכֶת עָלֵינוּ.
וְאָנוּ, יַתְמֵי דְּיַתְמֵי, בְּדַרְכּוֹ שֶׁל מָרָן נֵלֵךְ, וּלְאוֹרוֹ נִצְעַד לָעַד, עֲדֵי נֶחֱזֶה פָנָיו בְּבִיאַת גּוֹאֵל.
הַכּוֹתֵב וְחוֹתֵם בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה וּבְתִקְוָה לַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה בב"א
הקדמה להורים
שנות הארבעים של המאה הקודמת. הדי הקרבות ממלחמת העולם השניה שוככים ומותירים אחריהם דם ואש ותמרות עשן. מדינות העולם מלקקות את פצעיהן עם הכרעתה של המפלצת הנאצית, ואז מתבררים ממדי האסון הבלתי נתפס. העם היהודי איבד שישה מליונים מבניו. שישה מליוני קדושים וטהורים, שנרצחו, נטבחו, נשרפו ונחנקו במיתות שונות ומשונות.
"גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה", ואולם, הלב הומה, הנפש יוצאת, מים רבים לא יוכלו לכבות את אש הכאב והיגון.
ואז, בשנת ה'תש"ח, מכריזות אומות העולם בחגיגיות על הקמת מדינת ישראל, וגדולי ישראל יודעים, כי מערכה איתנה ניצבת בפתח, מערכה על נשמת האומה, על האמונה הטהורה בה' ובתורתו, מערכה על דרכי החינוך ועל ההשקפה הטהורה.
רבבות מיהודי עדות המזרח עולים לארץ ישראל. בלב טהור עולים הם לארץ מכורת אבותיהם, כלאחר יד זונחים הם חיי עושר ופאר, רווחה כלכלית ויחסי שכנות טובים, על מנת לנשק את אדמת הארץ, עליה חלמו כל השנים. הנה, מייחלים הם בליבם, קמה לה מדינת היהודים. הגאולה קרבה ובאה.
וגדולי ישראל יודעים, כי המערכה הולכת ומתעצמת. הקהילות הקדושות שבאו ממזרח, חיו את חייהם באמונה טהורה בבורא יתברך, על התורה ועל העבודה. הם אינם ערוכים למלחמת הרוח, על נפשותיהם הטהורות...
הדור משווע למנהיג בעל שיעור קומה, שידריך וינתב, ינחה ויאיר את החשכה.
ואכן, לא אלמן ישראל. שנים קודם לכן, זרח בעולם אורו של מרן הגדול, רבנו אלעזר מנחם מן שך, באחת מעיירותיה הקטנות של ליטא...
הרב שך נולד לאביו, רבי עזריאל, שהיה סוחר תבואה, ירא שמים מרבים ותלמיד חכם, ולאמו בת שבע, אשה יראת ה', צנועה וחסודה.
אהבת התורה שבערה ברב שך מגיל קטן היתה לשם דבר. כבר בגיל צעיר עשה את דרכו לסלוצק הרחוקה, לישיבתו של הגאון הגדול, רבי איסר זלמן מלצר. ושם, בעמל וביגיעה, שקד על דלתי התורה מתוך עוני ודחק נוראיים. לימים יתבטא, כי היו אלו השנים היפות בחייו...
הרב שך עבר את אימי מלחמת העולם הראשונה והשניה, עלה לארץ, והסתופף בצילם של גדולי הדור, מרן הגרי"ז מבריסק וה'חזון איש', ובמקביל זכה להערכה אדירה מצד אדמו"רים, מנהיגי חצרות החסידות, וראשי ישיבות.
כך הלכה וצמחה לה קומתו של אבי הישיבות, הגאון הגדול, רבנו אלעזר מנחם מן שך.
ואכן, גדולי הדור שמו את עיניהם על רבי לייזר והועידוהו להנהיג את הספינה במים הסוערים.
מרן הרב שך, שדבר לא עניין אותו מלבד הקושיה בגמרא, התוספות והרמב"ם, עוד דף גמרא ועוד סוגיה, הוא אשר הוכר בעינם הפקוחה של גדולי הדור, כמנהיג הבא. הוא אשר הוצב על ידיהם לצד הגה הקברניט.
הרב שך נקרא לעמוד בראש ישיבת פוניבז', ובתוך תקופה קצרה זרח אורו על פני תבל. מרן ראש הישיבה היווה את עמוד ההשקפה הטהורה, עליו נשען כל בית ישראל.
ביד איתנה, ברוח יצוקה כסלע, ובנפש אוהבת עד כלות, ניווט מרן הרב שך את היהדות החרדית על נפשה, בצוק העתים.
הדור כולו נתגדל על נטפי האמונה והנוחם, לצד גאווה יהודית אמיתית, שבקעו מגרונו ונוצקו מנשמתו.
אך מרן הרב שך לא היה רק אבי הישיבות, עמוד ההשקפה, קברניט הספינה. מרן הרב שך היה גם אבא פרטי, אב רחום וחנון לכל תלמיד מאלפי תלמידיו, אב אוהב וסועד לכל נפש יהודית שביקשה עידוד ותמיכה. סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה.
הספר שאתם אוחזים בידיכם משקף אך במעט את קומת הענק של מרן הרב שך. מסכת חייו של מרן הרב שך יכולה לאכלס עשרות ומאות סיפורים מרתקים, סיפורים של אהבת תורה יוקדת, של הנהגה איתנה ושל עין פקוחה בטהרתה.
ואולם, גם בעשרים וחמישה הסיפורים שלפניכם, יכול הקורא להתחבר לדמותו רבת ההוד, של אבי עולם התורה והישיבות בדור האחרון.
ויהי רצון שנזכה לילך בדרכו, להתגדל לאורו, ולצעוד בנועם הליכותיו, בתורה וביראה. אמן.
וכאן המקום להודות לבורא עולם על שסייע בידי עד הלום, ובפרט בכל הקשור במישרין ובעקיפין לחינוך ילדי ישראל ברוח ישראל סבא. במה אקדם ה', איכף לאלקי מרום, על כל הטובה אשר גמלני עד כה?
אודה מאד לעוסקים במלאכה, העומדים לימיני במים רבים.
ראשית אשגר מילות ברכה ואין סוף הכרת הטוב למי שמתלווה אלי בעבודתי, במסירות אין קץ ובנאמנות שלמה זה שנים רבות, הלא הוא עורך הלשון המקצועי והמיוחד, ידידי ורב חביבי, הרה"ג רבי שאול עובדיה פתיה שליט"א. על שסייעני ומסייעני תדיר, הן בעריכת הלשון, הן בבחירת הסיפורים והן בהאדרת התוכן בדרכו הייחודית, המקצועית והמדויקת. ועל כרחי אני עונה ואומר שלולא סיועו התמידי וללא התערבותו הברוכה במלאכת הקודש, לא היה יוצא לאור עולם הספר הזה, כפי שהוא מוגש לפניכם. ליבי עולה על גדותיו בהכרת הטוב עצומה, על אותן שעות על גבי שעות בהן הוא השקיע את כל כשרונו ומרצו, לפאר את הספר החשוב הזה ולסייע בהגשתו לכדי יצירה מושלמת ושופעת חן. יתן ה' ויזכו הוא, רעייתו וילדיהם היקרים להתברך בכל הברכות הכתובות בתורה.
חפניים של תודה והערכה לנקדנית והמגיהה, הגב' יהודית הירשמן. כן אודה לידידי ורב חביבי החשוב שמסייע בעדנו ברבים מספרינו, מגיה הלשון והניקוד המקצועי, הרה"ג ר' מאיר ארלנגר. תודה מיחדת מקרב לב נתונה לציירת בידי אמן, הגב' תמר צייטלין, על ציורי הספר והעטיפה המלאים בחן מיוחד ובאיכות שאינה מתפשרת. אודה בזאת לגרפיקאית והמעצבת ביד אמן הגב' מירי פלקסר, על עימוד הספר ועל עיצוב העטיפה.
אחרית, דבר אודה לנוות ביתי היקרה והמסורה מנב"ת נעמה תחי', העומדת לצידי, תומכת ומסייעת בכל מלאכת הקודש, ונוטלת על כתפיה את עול הבית וגידול הילדים, בתבונה רבה ובדעת רחבה. יזכנו ה' לראות נחת מכל עמלנו. אמן.
אברהם אוחיון
אלול, התשע"ה
סֵפֶר הַחַיִּים
הַיָּמִים יְמֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה. רוּחוֹת מִלְחָמָה מְנַשְּׁבוֹת בָּאֲוִיר, וְהֵדֵי הַהִתְפּוֹצְצֻיּוֹת מַרְעִידִים אֶת הַלְּבָבוֹת. הָרוּסִים הָלְכוּ וְכָבְשׁוּ עִיר אַחַר עִיר, וּבְכָל מָקוֹם אֵלָיו הִגִּיעוּ זָרְעוּ הֶרֶס וְחֻרְבָּן, כַּאֲשֶׁר הָאֻכְלוּסִיָּה הַסּוֹבֶלֶת בְּיוֹתֵר, הָיְתָה, כַּמּוּבָן, אֻכְלוּסִיַּת הַיְּהוּדִים...
תּוֹשָׁבֵי הֶעָרִים שֶׁנִּקְלְעוּ לְעֵין הַקְּרָבוֹת, מָצְאוּ עַצְמָם נָעִים וְנָדִים כִּפְלִיטִים חַסְרֵי כֹּל. אַךְ בְּאוֹתָם יָמִים לֹא חָשַׁב אִישׁ עַל רְכוּשׁוֹ וְעַל בֵּיתוֹ שֶׁהֻשְׁאֲרוּ מֵאָחוֹר. הַחַיִּים הָיוּ חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מִכֹּל.
כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ הַשְּׁמוּעוֹת לִסְלוּצְק, כִּי הָרוּסִים עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר, וְכִי בְּכָל רֶגַע עוֹמְדִים הֵם לִכְבֹּשׁ אֶת הָעִיר, אָחֲזָה בֶּהָלָה בְּתַלְמִידֵי יְשִׁיבַת סְלוּצְק. אִם יַשִּׂיגוּם הָרוּסִים, יָדְעוּ, נְתוּנִים הֵם בְּסַכָּנַת מָוֶת.
מִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ, הִשִּׂיגוּ תַּלְמִידֵי הַיְשִׁיבָה מִסְפַּר עֲגָלוֹת רְתוּמוֹת לְסוּסִים, וּמִהֲרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶן, בְּמַטָּרָה לִבְרֹחַ מִן הָעִיר מִפְּנֵי הָרוּסִים.
הַבַּחוּרִים מִלְּאוּ אֶת הָעֲגָלוֹת עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהָעֶגְלוֹן כְּבָר עָמַד לְהַדְהִיר אֶת הַסּוּסִים, כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל מָרָן רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה: "רֶגַע! שָׁכַחְתִּי מַשֶּׁהוּ! אֲנִי מֻכְרָח לַחֲזֹר וְלָקַחַת אוֹתוֹ!"
וּבְטֶרֶם הָיָה סִפֵּק בִּידֵי מִי מֵהֶם לְהַשְׁמִיעַ קוֹל, כְּבָר נִתֵּר לֵיזֶר הַצָּעִיר מִן הָעֲגָלָה וְאָץ רָץ לְבִנְיַן הַיְשִׁיבָה.
"הֲלֹא סַכָּנַת מָוֶת מְרַחֶפֶת עַל רֹאשֵׁנוּ בְּכָל רֶגַע!" הִתְרַעֲמוּ הַבַּחוּרִים בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, "מֶה עָשׂוּי לְהַצְדִּיק עִכּוּב שֶׁכָּזֶה?!"
"וּבִכְלָל", הִרְהֲרוּ בְּקוֹל, "הֲלֹא לֵיזֶר יָדוּעַ כְּבָחוּר עָנִי וַחֲסַר כֹּל, אֵיזֶה דְּבַר עֵרֶךְ נִסְתָּר הוּא מַחֲזִיק בֵּין כָּתְלֵי הַיְשִׁיבָה?!"
הֵם לֹא הִתְלַבְּטוּ בְּהִרְהוּרֵיהֶם זְמַן רַב. שֶׁכֵּן, תּוֹךְ רְגָעִים סְפוּרִים נִרְאָה לֵיזֶר רָץ לְכִוּוּן הָעֲגָלָה, מִתְנַשֵּׁם וּמִתְנַשֵּׁף...
בְּיָדָיו אָחַז, סֵפֶר מוּסָר בָּלוּי וְקָרוּעַ... הָיָה זֶה סֵפֶר 'שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה', לְרַבֵּנוּ יוֹנָה...
"מָה?!" הִשְׁתּוֹמְמוּ הַבַּחוּרִים, "זֶה מַה שֶּׁשָּׁכַחְתָּ בַּיְשִׁיבָה?! בִּשְׁבִיל זֶה סִכַּנְתָּ אֶת כֻּלָּנוּ?!"
לֵיזֶר לֹא הֵבִין עַל מָה הֵם מְדַבְּרִים. "נוֹסְעִים אָנוּ כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חַיֵּינוּ, הֲלֹא כֵן?" הִתְעַנְיֵן. "וּבְכֵן, שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר: 'הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ'!
הַמּוּסָר הוּא הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם, וּבְלִי מוּסָר — אֵין סִבָּה לִחְיוֹת, וְאֵין סִבָּה לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָרוּסִים! רַק עַכְשָׁו, שֶׁסֵּפֶר הַמּוּסָר בִּרְשׁוּתֵנוּ, יֵשׁ לָנוּ סִבָּה לִחְיוֹת, וְיֵשׁ לָנוּ סִבָּה לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָרוּסִים", חָתַם אֶת דְּבָרָיו וְשָׁקַע בְּלִמּוּד בַּסֵּפֶר הַבָּלוּי...
