נִפְרָדִים מִפּוֹסֵק הַדּוֹר
בְּאוֹתוֹ לֵיל חֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, נִדְמֶה הָיָה כִּי כָּבוּ הַמְּאוֹרוֹת. שִׂמְחַת הַחַג הֻשְׁבְּתָה כַּאֲשֶׁר הַשְּׁמוּעָה הַמָּרָה פָּשְׁטָה בְּכֶרֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.
הַגָּאוֹן הָאַדִּיר, עַמּוּד הָאֵשׁ אֲשֶׁר לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה, מָרָן פּוֹסֵק הַדּוֹר, הַגָּאוֹן רַבִּי שְׁמוּאֵל הַלֵּוִי וָואזְנֶר, נִלְקַח לְגִנְזֵי מְרוֹמִים, עִם הִתְקַדֵּשׁ לֵיל חַג הַפֶּסַח. מֵאָה וּשְׁתַּיִם שָׁנִים שֶׁל עֲמַל הַתּוֹרָה נִלְקְחוּ מֵעִמָּנוּ.
הַלְּבָבוֹת נִרְעֲדוּ, הַדְּמָעוֹת עָמְדוּ בְּזָוִיּוֹת הָעֵינַיִם. רִבְבוֹת יְהוּדִים עָשׂוּ אֶת דַּרְכָּם לִבְנֵי בְרַק, לַחֲלֹק כָּבוֹד אַחֲרוֹן לְפוֹסֵק הַדּוֹר.
אֵבֶל כָּבֵד פָּשַׁט בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַחַג עַל כְּלַל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וּבִמְיֻחָד הִכָּה הָאֵבֶל, בִּמְאוֹת מוֹרֵי הוֹרָאָה, רַבָּנִים וְדַיָּנִים, שֶׁנִּתְגַּדְּלוּ עַל בִּרְכָּיו, שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ אֶת דֶּרֶךְ הַפְּסִיקָה וְאֶת שִׁיטַת הַהוֹרָאָה.
אֵבֶל גָּדוֹל שָׂרַר בְּלִבָּם שֶׁל עַשְׂרוֹת אַלְפֵי בּוֹגְרֵי יְשִׁיבַת 'חַכְמֵי לוּבְּלִין', אוֹתָהּ הֵקִים מָרָן לִפְנֵי כְּיוֹבֵל שָׁנִים.
צַעַר עָמֹק מִלֵּא אֶת בְּנֵי קְהִלּוֹת 'שֵׁבֶט הַלֵּוִי', שֶׁהוּקְמוּ בְּעִדּוּדוֹ וְצָעֲדוּ לְאוֹרוֹ, בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ וּבָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
זָכִינוּ וּמָרָן פּוֹסֵק הַדּוֹר חַי עִמָּנוּ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת. מָרָן נוֹלַד עוֹד קֹדֶם מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה, שָׂרַד אֶת שְׁתֵּי מִלְחֲמוֹת הָעוֹלָם, עָלָה לָאָרֶץ, הִתְגּוֹרֵר בִּירוּשָׁלַיִם וְעָקַר לִבְנֵי בְרַק, וּמִשָּׁם הֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם, כְּמִגְדַּלּוֹר אַדִּיר.
אוּלָם עַל אַף הַגִּיל הַמֻּפְלָג לוֹ זָכָה מָרָן לְהַגִּיעַ, עֲדַיִן מַכָּה בָּנוּ תְּחוּשַׁת הַחֶסֶר לְלֹא רַחֵם. לְעִתִּים דּוֹמֶה, כִּי כְּכֹל שֶׁהַגָּאוֹן הַנִּפְטָר מְבֻגָּר יוֹתֵר, כָּךְ תְּחוּשַׁת הַכְּאֵב עֲצוּמָה יוֹתֵר. הִנֵּה, הִסְתַּלֵּק לוֹ עוֹד שָׂרִיד לְדוֹר דֵּעָה לְבֵית עוֹלָמוֹ.
וּמָרָן פּוֹסֵק הַדּוֹר, כְּכָל שֶׁהָיוּ שָׁרָשָׁיו נְטוּעִים בֵּין חַכְמֵי וִינָה וְלוּבְּלִין, כָּךְ הָיוּ לִבּוֹ וּמֹחוֹ נְתוּנִים בֵּין בְּנֵי הַדּוֹר הַזֶּה. נְעָרִים צְעִירִים, שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָם הִפְרִידוּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, מָצְאוּ עִמּוֹ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת, שְׂפַת הַלֵּב...
וּכְבָר כּוֹאֲבִים אָנוּ אֶת כְּאֵבָם שֶׁל יְלָדֵינוּ, שֶׁבְּרֻבָּם לֹא זָכוּ לְהַכִּיר מִקָּרוֹב אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל מָרָן פּוֹסֵק הַדּוֹר.
מִשּׁוּם כָּךְ, אָסַפְנוּ וְקִבַּצְנוּ אֶת מֵיטַב הַסִּפּוּרִים שֶׁסֻּפְּרוּ אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל מָרָן פּוֹסֵק הַדּוֹר, לִכְדֵי סֵפֶר זִכָּרוֹן, לִדְמוּתוֹ וְלִכְבוֹדוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן, בַּעַל 'שֵׁבֶט הַלֵּוִי'.
סֵפֶר זֶה, הִנּוֹ סֵפֶר פְּרֵדָה מִמָּרָן פּוֹסֵק הַדּוֹר. אוּלָם, לְמַעֲשֶׂה, אֵין הוּא אֶלָּא סֵפֶר חִבּוּר וְהֶמְשֵׁךְ!
לֹא! אֵין אָנוּ נִפְרָדִים מִמָּרָן פּוֹסֵק הַדּוֹר! אַדְּרַבָּה, מַמְשִׁיכִים אָנוּ בְּדַרְכּוֹ, צוֹעֲדִים לְאוֹרוֹ וּמִתְגַּדְּלִים בַּדֶּרֶךְ שֶׁהִתְוָה לָנוּ, דֶּרֶךְ עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא בִּמְסִירוּת וּבְהַתְמָדָה, דֶּרֶךְ אַהֲבַת הַתּוֹרָה עַד אֵין קֵץ, וְדֶרֶךְ עֲבוֹדַת הַמִּדּוֹת וּנְקִיּוּת הַנֶּפֶשׁ.
הַכּוֹתֵב בְּדֶמַע וּבִתְחוּשַׁת יַתְמוּת.
אברהם אוחיון
הקדמה להורים
מרן פוסק הדור הוא התואר בו נתעטר הגאון האדיר, רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל, ראש ישיבת 'חכמי לובלין', ומחבר שו"ת 'שבט הלוי', ולא בכדי.
מעבר להיותו ראש ישיבה, מרביץ תורה לעדרים, מעמיד מורי הוראה למאות ולאלפים, ומייסדן של קהילות מובחרות, בארץ ובעולם, היה מרן 'פוסק הדור'.
מסכת חייו, מן המסד ועד הטפחות, רצופה היתה באהבת התורה בכלל, ובאהבת ההלכה בפרט. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב מרן הרב וואזנר את התורה, בוז יבוזו לו...
רבבות שאלות הורצו אל שולחנו של מרן פוסק הדור במהלך השנים, ועל כולן ניתנה תשובה בהירה ומפורטת, מנומקת ומיוסדת על אדני פז.
אך לא זו בלבד. בהוויית חייו, היה מרן פוסק הדור. כפי שהעיד הוא על עצמו, מעולם לא התערב במחלוקות בין שיטות וקהילות, מעודו היה אהוב ונערץ על הכל, ומשום כך, קיבלו הכל את הנהגתו ואת הדרכותיו ללא עוררין.
מרן נתבקש להכריע בעניינים חמורים העומדים על הפרק, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, והוא עשה זאת בדרכו המיוחדת, בענוות חן המשולבת בתקיפות דקדושה.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, נענו לקריאתו: "מי לה' אלי!", ובכך היה מרן ל'פוסק הדור'...
ספר זה, בו קובצו עשרים וחמישה סיפורים נפלאים, ממסכת חייו של מרן 'פוסק הדור', שונה במעט משאר הספרים שבסדרת 'המאורות הגדולים'.
את מרן פוסק הדור, הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר, זכיתי להכיר באופן אישי, כמעט.
מורי ורבי, ועט"ר רבי אהרן פיינהנדלר, ראש מוסדות 'מחנה ישראל' בירושלים, הינו תלמידו המובהק, אשר חסה בצילו שנים רבות, וינק ממנו דוגמה אישית ואת דרך הקירוב.
מורי ורבי, היה מבטל עצמו למורו ורבו, מרן פוסק הדור. וביסודה של התבטלות זו, נעוץ סיפור הקמתה של ישיבת 'מחנה ישראל', בשכונת בית ישראל שבירושלים, כמסופר בין דפי הספר.
לעתים, כאשר מתבונן אני בדרכיו ובאורחותיו של מורי ורבי, משתומם אני לראות, עד היכן קיבל ממרן פוסק הדור.
כל הליכותיו בקודש, אורחותיו, צניעותו ועדינותו, הלא המה העתק ממורו ורבו, הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר.
ממורו ורבו קיבל את הכוח והעוז, ללחום את מלחמת ה' בקודש, נגד פגעי הטכנולוגיה וסכנת האינטרנט, וממורו ורבו קיבל את דרך הקירוב האמיתית.
זכיתי להיות גם אני קשור וכרוך במורי ורבי, כפי שהיה הוא קשור וכרוך במורו ורבו, ובכך חש אני כנכד רוחני למרן פוסק הדור.
תחושת היתמות שאפפה את המוני בית ישראל, עם הישמע הבשורה הנוראה, היכתה בי באופן אישי, כמי שזקנו הרוחני נסתלק מעמו לבית עולמו.
ספר זה, הינו עבורי כמשאלת לב, בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", ויהי רצון שנזכה כולנו לילך בדרכו של מרן פוסק הדור, בהתמדה בלימוד התורה, בנקיות הנפש, בעבודת המידות, באהבת ישראל ובעבודת ה' שלימה וטהורה. אמן.
וכאן המקום להודות לבורא עולם על שסייע בידי עד הלום, ובפרט בכל הקשור במישרין ובעקיפין לחינוך ילדי ישראל ברוח ישראל סבא. במה אקדם ה', איכף לאלוקי מרום, על כל הטובה אשר גמלני עד כה?
אודה מאוד לעוסקים במלאכה, העומדים לימיני במים רבים. ראשית, אשגר ברכות תודה והערכה לעורך החשוב, ידידי עוז, הרה"ג ר' שאול עובדיה פתיה, על עריכת הלשון המקצועית בחן מיוחד. כן אודה לידידי ורב חביבי החשוב שמסייע בעדנו ברבים מספרינו, מגיה הלשון, הניקוד והתוכן המקצועי הרה"ג ר' מאיר ארלנגר. חופניים של תודה והערכה לנקדנית והמגיהה הגב' יהודית הירשמן. תודה מיוחדת מקרב לב נתונה לידידי היקר והחביב ונוגה לו סביב, הצייר האומן אבישי חן, על הציורים המלאים בחן מיוחד ובאיכות שאינה מתפשרת. אודה בזאת לגרפיקאית והמעצבת ביד אמן הגב' מירי פלקסר, על עימוד הספר ועל עיצוב העטיפה.
אחרית דבר, אודה לנוות ביתי היקרה והמסורה, מנב"ת, נעמה תחי', העומדת לצידי, תומכת ומסייעת בכל מלאכת הקודש, ונוטלת על כתפיה את עול הבית וגידול הילדים, בתבונה רבה ובדעת רחבה. יזכנו ה' לראות נחת מכל עמלנו, אמן.
אברהם אוחיון
תמוז, התשע"ה
"אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד בַּ'חֶדֶר', לֹא בָּאוֹפֶּרָה!"
הַמַּעֲשֶׂה הַבָּא אֵרַע כַּאֲשֶׁר הָיָה מָרָן יֶלֶד קָטָן, כְּבֶן שֶׁבַע בְּסַךְ הַכֹּל. בְּאוֹתָם יָמִים, נָהוּג הָיָה לְלַמֵּד גַּם בְּתַלְמוּדֵי הַתּוֹרָה 'מַחֲזִיקֵי הַדָּת' שֶׁבְּוִינָה, לִמּוּדִים כְּלָלִיִּים, כְּדֻגְמַת לִמּוּדֵי סְפּוֹרְט, הִתְעַמְּלוּת וּמוּסִיקָה.
הַמּוֹרֶה לְמוּסִיקָה, שֶׁלִּמֵּד אֶת בְּנֵי כִתָּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הַלֵּוִי הַקָּטָן, לֹא הָיָה יְהוּדִי. מְנַהֲלֵי הַתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׂכְרוּ אוֹתוֹ, עַל מְנָת לְלַמֵּד אֶת הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים נְגִינָה וּמוּסִיקָה.
כְּיֶתֶר בְּנֵי הַכִּתָּה, אָחַז גַּם שְׁמוּאֵל הַקָּטָן בִּכְלִי נְגִינָה, וּבִצַּע בִּתְשׂוּמֶת לֵב אֶת הוֹרָאוֹתָיו שֶׁל הַמּוֹרָה. יֶלֶד מֻכְשָׁר הָיָה, וּתְפִיסָתוֹ וַהֲבָנָתוֹ לֹא נֶעֶלְמוּ מֵעֵינֵי הַמּוֹרֶה.
הַמּוֹרֶה הִבְחִין בְּדָבָר נוֹסָף. קוֹלוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הַקָּטָן נָעַם לְאָזְנָיו בִּמְיֻחָד...
כַּעֲבוֹר תְּקוּפָה מְסֻיֶּמֶת נִפְגַּשׁ הַמּוֹרֶה עִם אִמּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד וְאָמַר לָהּ: "דְּעִי לָךְ! לַבֵּן שֶׁלָּךְ יֵשׁ קוֹל מְיֻחָד, קוֹל שֶׁל זַמַּר אוֹפֶּרָה! אִם יִפְנֶה לְכִוּוּן שֶׁל נְגִינָה, הוּא עָתִיד לְהִתְקַבֵּל בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה, וּמִשָּׁם הוּא עָתִיד לְהִתְפַּרְסֵם כְּזַמַּר אוֹפֶּרָה מְעֻלֶּה, בַּעַל קוֹל אַדִּיר!"
אִמּוֹ שֶׁל מָרָן שָׁמְעָה אֶת הַדְּבָרִים וְנִרְעֲדָה. לְהִתְקַבֵּל בָּאוֹפֶּרָה הַמַּלְכוּתִית שֶׁל וִינָה?! הָאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה נֶחְשְׁבָה בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה לְסֵמֶל הַתַּרְבּוּת הָאוֹסְטְרִית, וְהַהַצָּעָה לֹא הָיְתָה דָּבָר שֶׁל מָה בְּכָךְ.
הָיְתָה זוֹ מִלְחָמָה פְּנִימִית לֹא פְּשׁוּטָה, מִצַּד אֶחָד בִּקְּשׁוּ הַהוֹרִים לִרְאוֹת אֶת יַלְדָּם גָּדֵל בַּתּוֹרָה, וּמִצַּד שֵׁנִי, עָמְדָה הַהַצָּעָה הַמְכֻבֶּדֶת עַל הַפֶּרֶק.
וְאָז, כַּאֲשֶׁר עָמְדָה אִמּוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל לִקְבֹּעַ פְּגִישָׁה עִם הַנְהָלַת הָאוֹפֶּרָה, לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִיהֶם, הִגִּיעָה הַהִתְנַגְּדוּת מִמָּקוֹר בִּלְתִּי צָפוּי. הָיָה זֶה שְׁמוּאֵל הַקָּטָן עַצְמוֹ, שֶׁסֵּרַב בְּכָל תֹּקֶף לָלֶכֶת אֶל הָאוֹפֶּרָה. "אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד גְּמָרָא, רַשִּׁ"י וְ'תוֹסְפוֹת'! רִיטְבָ"א וְרַשְׁבָּ"א! אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד בַּ'חֶדֶר', לֹא בָּאוֹפֶּרָה..."
בְּאוֹתָם יָמִים הִגִּיעַ לָגוּר בְּוִינָה הָאַדְמוֹ"ר רַבִּי אַבְרָהָם יַעֲקֹב מִסַּדִּיגוּרָה. הוֹרָיו שֶׁל שְׁמוּאֵל הֶחְלִיטוּ לָלֶכֶת וּלְהִוָּעֵץ בּוֹ, כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת. הֵם נָטְלוּ עִמָּהֶם אֶת שְׁמוּאֵל בֶּן הַשֶּׁבַע, וְעָלוּ אֶל מְעוֹנוֹ שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר.
הֶאֱזִין הָאַדְמוֹ"ר לְדִבְרֵיהֶם, שָׁמַע אֶת הִתְנַגְּדוּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וְאָמַר בְּקוֹלוֹ הַחַם: "דְּעוּ לָכֶם, כִּי אִם תִּתְגַּבְּרוּ עַל הַפִּתּוּי וְלֹא תִּשְׁלְחוּ אֶת הַיֶּלֶד לִלְמֹד מוּסִיקָה, אֲנִי מְבָרֵךְ אֶתְכֶם, שֶׁהַיֶּלֶד, שְׁמוּאֵל הַלֵּוִי, יִצְמַח וְיִהְיֶה לְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל..."
כַּיָּדוּעַ לַכֹּל, בִּרְכַּת הָאַדְמוֹ"ר הִתְקַיְּמָה בִּמְלוֹאָהּ...
