שני שוטרים ושכנה אחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שני שוטרים ושכנה אחת
מכר
מאות
עותקים
שני שוטרים ושכנה אחת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שני שוטרים ושכנה אחת

2.9 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

איה, מפיקת אירועים תל אביבית, חוזרת יום אחד אל ביתה, ומגלה שהדלת של רונן בן ארי, השכן, פתוחה. היא מחכה דקות אחדות מחוץ לדלת וכשהיא רואה שרונן לא יוצא, היא מחליטה להיכנס ולראות אם קרה לו משהו. היא נכנסת בחשש לדירה ומוצאת אותו שוכב על הרצפה כשדם זולג מראשו. איה נבהלת, ורצה מדירת הנרצח אל ביתה במהירות אולימפית, נועלת מאחורי גבה את הדלת, ומתקשרת למשטרה. 
אל זירת הרצח מגיעים פקד איתי שדה ועוזרו איציק אוחיון, והם שואלים את איה אם הכירה את הנרצח. איה משיבה שכן. הם הכירו ואפילו יצאו לשתות ביחד מידי פעם בפאבים בתל אביב. 
איתי שדה חוקר את איה והיא מספרת לו את כל הידוע לה. הוא תוהה למה רונן, שהיה אדם מרגיז, שנהג להעליב את הסובב אותו, נרצח דווקא עכשיו ולא קודם. מה היה הטריגר לרצח? מה היה הסוד שהסתיר רונן? 
איה שמדמיינת את עצמה כשרלוק הולמס נשית, נבלעת בתוך חקירת הרצח הזו. 
היא מגלה עולם שלא ידעה על קיומו, החברה הישראלית על היופי והכיעור שבה, הגזענות הומופוביה ושנאת האחר נפרשת מול עיניה. אבל גם אהבה וחברות. ובתוך כל המערבולת הזו פקד איתי שדה והיא חושפים בעקשנות את סודותיו של רונן וביחד הם מוצאים את הרוצח. 

פרק ראשון

פרק 1
 
זה היה יום שלישי אחר הצהריים, היום הראשון של חודש אוגוסט. אני זוכרת את זה מצוין כי בימי שלישי אני מצליחה לצאת מהעבודה קצת יותר מוקדם, וכבר בדרך משחזרת בדמיוני את הטקס הקטן שאני עורכת בסוף ימי עבודה מתישים: הסרת הנעליים המעוצבות והלא־נוחות להפליא, צניחה מהירה על הכורסה בסלון, השלכת התיק על הרצפה, ואז עצימת העיניים ונשימה של כמה נשימות עמוקות, ואחר כך - כוס קפה וסיגריה. לטקס הזה יש תוצאה מבורכת אחת: אני נרגעת ומוחקת מתודעתי יום עבודה מייגע. למדתי אותו באחת מהסדנאות לדמיון מודרך שעברתי. ולדמיין, כידוע, הרבה יותר קל מלעשות, קל אפילו יותר מלדבר.
אני גרה במרכז תל אביב, בבית ישן ברחוב סירקין, ובאזור המקסים הזה, חמש דקות מהים, קשה מאוד שלא לומר בלתי אפשרי, למצוא מקום חניה פנוי, במיוחד בקיץ. באותו יום שלישי, כמו בכל יום ממוצע, הנחתי לעיני לרפרף בקנאה על המכוניות המצוחצחות שחנו בשלווה ליד מדרכות ביתי, ושיננתי את אחת המנטרות מהסדנאות: "אני מוצאת חניה בקלות ובמהירות." בהתאם להנחיות, חזרתי על המנטרה כמה וכמה פעמים, מזמנת מהיקום מקום חניה. אני מניחה שהמנטרה עבדה, כי אחרי עשרים דקות וארבעה סיבובים באזור חניתי, ובחמש ורבע בדיוק טיפסתי במעלה גרם המדרגות הישן לקומה הראשונה, שלחתי מבט חטוף לעבר דלת דירתו של רונן בן ארי, ו... עצרתי. הדלת הייתה פתוחה כדי סנטימטרים אחדים, אבל מהדירה עצמה לא עלה כל אור. עמדתי מול הדלת, חוככת בדעתי אם להיכנס, ובאותה הזדמנות גם ניסיתי לחשוב מה אומר לו אם יֵצא בפתאומיות מדירתו כשעל פניו אותו חיוך שחצן ובעיניו הוא אומד אותך מכף רגל ועד קצה ראש.
אלא שדווקא הפעם, דמיוני סירב לשתף פעולה. כעבור דקות אחדות, בעודי עומדת ומתבוננת בריכוז בפתח הדירה, התברר לי אט אט שרונן אינו עומד לצאת מהבית, ושלמעשה, על פי הדממה המוזרה ששוררת בדירה, אפשר להסיק שאין שם איש.
בהיסוס הדפתי את הדלת, עצרתי את נשימתי והמתנתי.
"רונן?" קראתי לחלל, "אתה כאן?" התריסים היו מוגפים, והדירה חשוכה. צעדתי עוד צעד אחד, ולחצתי על המפסק. הסלון הקטן הואר, ואני מצמצתי והבטתי ברצפת החדר, מסונוורת מהאור שהכה בעיני דרך שברי זכוכית, שמבט נוסף הבהיר לי את מקורם: הטלוויזיה, הדי־וי־די והמחשב היו מנותצים, וסביבם היו פזורים ספרים וקרעי נייר. פניתי בחשש אל המסדרון הקטן המוליך אל המטבח וחדר השינה. מעט האור שבקע מהסלון לא הספיק, ולכן לחצתי גם פה על המפסק. האור עלה, והעולם נדם. על הרצפה שכב רונן בתוך שלולית של דם, על פניו הבעת הפתעה וכאב, ועיניו פקוחות. עצמתי את עיני בחוזקה, ופקחתי אותן בתקווה שהסיוט ייעלם, אבל רונן עדיין היה שם, שכוב באותה תנוחה, ואני הבחנתי שבראשו פעור חתך, ובטיפות דם שזלגו על מצחו. לא איבדתי את עשתונותי, וצעדתי לעברו צעד נוסף. מבט בעיניו הפקוחות, חסרות המבע, הבהיר לי חד־משמעית שהוא מת.
בניגוד גמור למה שמתרחש בסרטי אימה, לא יכולתי לצרוח. רגלי נעו מעצמן, ובתוך רגע מצאתי את עצמי בחדר המדרגות. ובעודי עומדת שם, מפשפשת בתיק הגדול באצבעות רועדות, הדלת פתוחה מולי לרווחה, עלה בי הרעיון שמי שעולל את זה לרונן עלול לעולל לי אותו הדבר בדיוק. את סופו של ההגיג השלמתי כבר בתוך דירתי, כשאני טורקת את הדלת, נועלת אותה, תולשת את האלחוטי מהתושבת, ומחייגת למשטרה. כשהטלפון האלחוטי צמוד לאוזני השמאלית, שלפתי בקבוק שרי ברנדי, ניגשתי למטבח ומזגתי את המשקה, חלקו לכוס וחלקו לשיש, הערתי מחצית ממנו לגרוני, ואז שלפתי מהמגרה סכין בשר חדה, ואחזתי אותה צמוד לחזה.
"משטרה שלום," נשמע קולה האדיש של המוקדנית מעברו האחר של הקו.
"השכן שלי נרצח," אמרתי בקול רועד, "ואני עלולה להיות הבאה בתור."
"איך קוראים לך? מאיפה את מדברת?" עלה קולה החד של המוקדנית.
צנחתי על הכיסא. "אני איה גרייניך מרחוב סירקין."
היא ביקשה את הכתובת המדויקת ואת מספר הטלפון שלי, ואני מסרתי לה את הפרטים ואימצתי אל לבי את הסכין.
"אני כבר שולחת ניידת, איה," אמרה בקול מרגיע, "אל תפחדי. השוטרים יגיעו מיד, ואם את בבית כלום לא יקרה לך. את לגמרי בטוחה עכשיו," היא נשמעה כמעט כמו לואיז היי.1
"בסדר, אני אהיה כאן." ניתקתי את הטלפון, קמתי, הפעלתי את המזגן, התיישבתי והדלקתי סיגריה. אינני יודעת כמה זמן חלף, אבל כנראה שלא הרבה, משום שברגע ששמעתי דפיקה על הדלת, עדיין אחזתי את הסיגריה בין אצבעותי. או אולי זו הייתה סיגריה אחרת. התרוממתי ברגליים רועדות, הסכין אחוזה ביד רוטטת, וקרבתי אל הדלת.
"מי זה?"
"משטרה, גברת גרייניך," נשמע קול גברי נעים, " אנחנו שלושה. אם תציצי תראי את התעודות שלנו. למטה תוכלי לראות את הניידת. נמתין פה עד שתהיי בטוחה."
לקול היתה כנראה יכולת ריפוי, כי עוד לפני שבדקתי אם הניידת חונה ברחוב פתחתי את הדלת.
"שלום, גברת גרייניך," אמר בעל הקול המרפא, "אני פקד איתי שדה, הבלש הממונה על החקירה. ראינו את הדירה למטה, ואנחנו מחכים לצוות לזיהוי פלילי. נרצה לחזור אלייך אחרי שנבדוק את הדירה ונשלח את המנוח לאבו כביר."
"אז הוא מת?" הרעד שב ותקף אותי.
פקד שדה הביט על ידי הרועדות, על הסכין שצנחה בקול צלצול אל הרצפה, ועל הדמעות שפרצו מעיני מבלי שיכולתי לעצור אותן. "כן, גברת גרייניך, הוא מת," הביט בי בעיניים חומות שהזכירו לי סוכריות שוקולד. "הכרת אותו?"
הנהנתי בעוד הדמעות זולגות ללא מעצור.
"היית רוצה שאחד השוטרים יישאר איתך עד שנסיים את בדיקת הדירה?"
שוב הנהנתי, ושוטרת בעלת גזרה עגלגלה הופיעה מאי שם.
שלום, איה, אני מרב," חייכה לעומתי חיוך רך, "מיד נכין כוס תה מעורר ומרגיע." היא פלשה למטבח שלי, פתחה בזריזות את החלון, הפעילה את הקומקום החשמלי, איתרה בקלות את קופסת התה, והעלתה מתוכה שני שקיקים קמוטים.
"אין לך תה?" בעיניה עלה מבט השתאות ואכזבה.
הנדתי בראשי לשלילה.
"אז מה את שותה?"
"בדרך כלל דיאט קולה."
בהבעת פנים קפואה היא הוציאה את הקולה מהמקרר והניחה בעדינות שתי כוסות על השולחן. "שתי," אמרה רכות.
לגמתי בצמא מהמשקה הקר.
"במה את עובדת, איה?" היא מזגה לעצמה כוס.
"במשרד להפקת אירועים," אמרתי, ומבלי משים סיפרתי לה כמעט את כל תולדות חיי.
היא הקשיבה באהדה. "הכרת טוב את רונן בן ארי?" שאלה.
"אם הכרתי אותו טוב?" נלחמתי בדמעות שאיימו לפרוץ שוב, שלפתי טישו מהקופסה, וניגבתי את עיני.
מרב הביטה בי במבט מוזר. "הכול יהיה בסדר," מלמלה רכּוֹת.

עוד על הספר

נושאים

שני שוטרים ושכנה אחת מרים טל
פרק 1
 
זה היה יום שלישי אחר הצהריים, היום הראשון של חודש אוגוסט. אני זוכרת את זה מצוין כי בימי שלישי אני מצליחה לצאת מהעבודה קצת יותר מוקדם, וכבר בדרך משחזרת בדמיוני את הטקס הקטן שאני עורכת בסוף ימי עבודה מתישים: הסרת הנעליים המעוצבות והלא־נוחות להפליא, צניחה מהירה על הכורסה בסלון, השלכת התיק על הרצפה, ואז עצימת העיניים ונשימה של כמה נשימות עמוקות, ואחר כך - כוס קפה וסיגריה. לטקס הזה יש תוצאה מבורכת אחת: אני נרגעת ומוחקת מתודעתי יום עבודה מייגע. למדתי אותו באחת מהסדנאות לדמיון מודרך שעברתי. ולדמיין, כידוע, הרבה יותר קל מלעשות, קל אפילו יותר מלדבר.
אני גרה במרכז תל אביב, בבית ישן ברחוב סירקין, ובאזור המקסים הזה, חמש דקות מהים, קשה מאוד שלא לומר בלתי אפשרי, למצוא מקום חניה פנוי, במיוחד בקיץ. באותו יום שלישי, כמו בכל יום ממוצע, הנחתי לעיני לרפרף בקנאה על המכוניות המצוחצחות שחנו בשלווה ליד מדרכות ביתי, ושיננתי את אחת המנטרות מהסדנאות: "אני מוצאת חניה בקלות ובמהירות." בהתאם להנחיות, חזרתי על המנטרה כמה וכמה פעמים, מזמנת מהיקום מקום חניה. אני מניחה שהמנטרה עבדה, כי אחרי עשרים דקות וארבעה סיבובים באזור חניתי, ובחמש ורבע בדיוק טיפסתי במעלה גרם המדרגות הישן לקומה הראשונה, שלחתי מבט חטוף לעבר דלת דירתו של רונן בן ארי, ו... עצרתי. הדלת הייתה פתוחה כדי סנטימטרים אחדים, אבל מהדירה עצמה לא עלה כל אור. עמדתי מול הדלת, חוככת בדעתי אם להיכנס, ובאותה הזדמנות גם ניסיתי לחשוב מה אומר לו אם יֵצא בפתאומיות מדירתו כשעל פניו אותו חיוך שחצן ובעיניו הוא אומד אותך מכף רגל ועד קצה ראש.
אלא שדווקא הפעם, דמיוני סירב לשתף פעולה. כעבור דקות אחדות, בעודי עומדת ומתבוננת בריכוז בפתח הדירה, התברר לי אט אט שרונן אינו עומד לצאת מהבית, ושלמעשה, על פי הדממה המוזרה ששוררת בדירה, אפשר להסיק שאין שם איש.
בהיסוס הדפתי את הדלת, עצרתי את נשימתי והמתנתי.
"רונן?" קראתי לחלל, "אתה כאן?" התריסים היו מוגפים, והדירה חשוכה. צעדתי עוד צעד אחד, ולחצתי על המפסק. הסלון הקטן הואר, ואני מצמצתי והבטתי ברצפת החדר, מסונוורת מהאור שהכה בעיני דרך שברי זכוכית, שמבט נוסף הבהיר לי את מקורם: הטלוויזיה, הדי־וי־די והמחשב היו מנותצים, וסביבם היו פזורים ספרים וקרעי נייר. פניתי בחשש אל המסדרון הקטן המוליך אל המטבח וחדר השינה. מעט האור שבקע מהסלון לא הספיק, ולכן לחצתי גם פה על המפסק. האור עלה, והעולם נדם. על הרצפה שכב רונן בתוך שלולית של דם, על פניו הבעת הפתעה וכאב, ועיניו פקוחות. עצמתי את עיני בחוזקה, ופקחתי אותן בתקווה שהסיוט ייעלם, אבל רונן עדיין היה שם, שכוב באותה תנוחה, ואני הבחנתי שבראשו פעור חתך, ובטיפות דם שזלגו על מצחו. לא איבדתי את עשתונותי, וצעדתי לעברו צעד נוסף. מבט בעיניו הפקוחות, חסרות המבע, הבהיר לי חד־משמעית שהוא מת.
בניגוד גמור למה שמתרחש בסרטי אימה, לא יכולתי לצרוח. רגלי נעו מעצמן, ובתוך רגע מצאתי את עצמי בחדר המדרגות. ובעודי עומדת שם, מפשפשת בתיק הגדול באצבעות רועדות, הדלת פתוחה מולי לרווחה, עלה בי הרעיון שמי שעולל את זה לרונן עלול לעולל לי אותו הדבר בדיוק. את סופו של ההגיג השלמתי כבר בתוך דירתי, כשאני טורקת את הדלת, נועלת אותה, תולשת את האלחוטי מהתושבת, ומחייגת למשטרה. כשהטלפון האלחוטי צמוד לאוזני השמאלית, שלפתי בקבוק שרי ברנדי, ניגשתי למטבח ומזגתי את המשקה, חלקו לכוס וחלקו לשיש, הערתי מחצית ממנו לגרוני, ואז שלפתי מהמגרה סכין בשר חדה, ואחזתי אותה צמוד לחזה.
"משטרה שלום," נשמע קולה האדיש של המוקדנית מעברו האחר של הקו.
"השכן שלי נרצח," אמרתי בקול רועד, "ואני עלולה להיות הבאה בתור."
"איך קוראים לך? מאיפה את מדברת?" עלה קולה החד של המוקדנית.
צנחתי על הכיסא. "אני איה גרייניך מרחוב סירקין."
היא ביקשה את הכתובת המדויקת ואת מספר הטלפון שלי, ואני מסרתי לה את הפרטים ואימצתי אל לבי את הסכין.
"אני כבר שולחת ניידת, איה," אמרה בקול מרגיע, "אל תפחדי. השוטרים יגיעו מיד, ואם את בבית כלום לא יקרה לך. את לגמרי בטוחה עכשיו," היא נשמעה כמעט כמו לואיז היי.1
"בסדר, אני אהיה כאן." ניתקתי את הטלפון, קמתי, הפעלתי את המזגן, התיישבתי והדלקתי סיגריה. אינני יודעת כמה זמן חלף, אבל כנראה שלא הרבה, משום שברגע ששמעתי דפיקה על הדלת, עדיין אחזתי את הסיגריה בין אצבעותי. או אולי זו הייתה סיגריה אחרת. התרוממתי ברגליים רועדות, הסכין אחוזה ביד רוטטת, וקרבתי אל הדלת.
"מי זה?"
"משטרה, גברת גרייניך," נשמע קול גברי נעים, " אנחנו שלושה. אם תציצי תראי את התעודות שלנו. למטה תוכלי לראות את הניידת. נמתין פה עד שתהיי בטוחה."
לקול היתה כנראה יכולת ריפוי, כי עוד לפני שבדקתי אם הניידת חונה ברחוב פתחתי את הדלת.
"שלום, גברת גרייניך," אמר בעל הקול המרפא, "אני פקד איתי שדה, הבלש הממונה על החקירה. ראינו את הדירה למטה, ואנחנו מחכים לצוות לזיהוי פלילי. נרצה לחזור אלייך אחרי שנבדוק את הדירה ונשלח את המנוח לאבו כביר."
"אז הוא מת?" הרעד שב ותקף אותי.
פקד שדה הביט על ידי הרועדות, על הסכין שצנחה בקול צלצול אל הרצפה, ועל הדמעות שפרצו מעיני מבלי שיכולתי לעצור אותן. "כן, גברת גרייניך, הוא מת," הביט בי בעיניים חומות שהזכירו לי סוכריות שוקולד. "הכרת אותו?"
הנהנתי בעוד הדמעות זולגות ללא מעצור.
"היית רוצה שאחד השוטרים יישאר איתך עד שנסיים את בדיקת הדירה?"
שוב הנהנתי, ושוטרת בעלת גזרה עגלגלה הופיעה מאי שם.
שלום, איה, אני מרב," חייכה לעומתי חיוך רך, "מיד נכין כוס תה מעורר ומרגיע." היא פלשה למטבח שלי, פתחה בזריזות את החלון, הפעילה את הקומקום החשמלי, איתרה בקלות את קופסת התה, והעלתה מתוכה שני שקיקים קמוטים.
"אין לך תה?" בעיניה עלה מבט השתאות ואכזבה.
הנדתי בראשי לשלילה.
"אז מה את שותה?"
"בדרך כלל דיאט קולה."
בהבעת פנים קפואה היא הוציאה את הקולה מהמקרר והניחה בעדינות שתי כוסות על השולחן. "שתי," אמרה רכות.
לגמתי בצמא מהמשקה הקר.
"במה את עובדת, איה?" היא מזגה לעצמה כוס.
"במשרד להפקת אירועים," אמרתי, ומבלי משים סיפרתי לה כמעט את כל תולדות חיי.
היא הקשיבה באהדה. "הכרת טוב את רונן בן ארי?" שאלה.
"אם הכרתי אותו טוב?" נלחמתי בדמעות שאיימו לפרוץ שוב, שלפתי טישו מהקופסה, וניגבתי את עיני.
מרב הביטה בי במבט מוזר. "הכול יהיה בסדר," מלמלה רכּוֹת.