הספר הזה מוקדש לכל האנשים השבורים והפגומים. אנחנו רואים אתכם, אנחנו פוחדים מכם, וזאת מפני שאתם מרגישים רגשות בעוצמה כל־כך גדולה, שזה מפחיד אותנו. אל תיתנו לזה לעצור בעדכם. אתם מיוחדים, אתם נפלאים. לעולם אל תיתנו לאיש לומר לכם שאתם שונים.
לפני חמש שנים
אנחנו כלי קיבול שנועדו לאהוב.
אהבה.
המילה הזאת הייתה מוזרה עבור אדם כמוני, אדם שמעולם לא חווה את הרגשות האמיתיים הנלווים למילה הזאת. אנשים מכבירים במילים על אודותיה, אנשים הורגים למענה, אבל האם האהבה שווה את כל זה? לאנשים יש מעין אידיאל לגבי אהבה, חושבים שהיא יכולה לשנות הכול, שאם יש אהבה, היא יכולה לתקן הכול.
לא האמנתי באידיאל הזה. אפילו לא הבנתי את משמעות המילה. מבחינתי זו הייתה רק מילה, לא הרבה מעבר לכך.
אף אחד לא אהב אותי, אף אחד לא היה מוכן להסתכן בלאהוב אותי. הייתי בן אנוש שבור ופגום – ממיט הרס. העבודה שלי הייתה לגזול אנשים מאהובי ליבם, שירותיי נשכרו בידי אנשים שטענו שהם אוהבים את האנשים שנשלחתי להרוס, למרות שרצו במותם. לא הבנתי את זה – עדיין אינני מבין.
אבל היא גרמה לי להאמין. היא גרמה לי להאמין שאכן היה משהו מעבר לחשיכה. היא לקחה אותי למקום עם צבע, מקום שהיה כאן ועכשיו. העולם היה קר, עיניי נעצמו שוב ושוב ואזרתי את כל כוחותיי בניסיון להשאיר אותן פקוחות – למענה. הכול היה למענה. החשיכה כבשה אותי, שאבה אותי לתוך מערבולת אין־סופית, אבל היא קרנה בעוצמה גם כשעיניי היו עצומות, כאילו הייתה ממש לנגד עיניי. הבעות פניה היו קלות לקריאה, בכל פעם שהיינו יחדיו, מאז היינו בני שש עשרה ועד שהבינה שזה אני. אך היו אלה העיניים שלה, שבהן תמיד התבוננתי. התכלת של עיניה, האופן שבו יכולתי לראות בהן כל־כך הרבה. כאילו נועדו לראות רק אותי, לאהוב רק אותי.
ואז היא נעלמה והכול נעשה שחור.
פרק 1
ההווה
טרייס
פגום.
אנשים משתמשים במילה הזאת מסיבות שונות. חלקם אינם מבינים את המילה לעומקה על כל משמעויותיה. עבור אנשים מסוימים היא גורמת כאב ניכר, אך עבור אחרים, זו בסך הכול מילה.
פגום.
הנה היא שוב, המילה הזאת. היא רודפת אותי. היא מייסרת אותי בכאבים חרישיים.
פגום.
זו מילה שבה אנשים משתמשים כדי לתאר אותי.
פגום.
זו מילה שמתארת אותי, מפני שזה בדיוק מה שאני – סחורה פגומה.
יש אנשים שיסתכלו על חפץ שבור ויניחו שהוא פגום. עבור אנשים מסוימים, זו המשמעות היחידה של המילה הזאת. עבור אחרים, היא נושאת משמעות אחרת לחלוטין – אנשים הסובלים מחרדה, מדיכאון. ואז יש אותי. מישהו שעצמותיו כה סדוקות עד שאינו חושב שהן ברות תיקון. שבור. פגום. אלה כל המילים שצריך כדי לתאר אותי. אלה המילים שמתמצתות את סיפור חיי.
חייתי עם התחושה הזאת במשך חמש השנים האחרונות. הרגשתי פגום במובן כלשהו, חסר תקנה במובן כלשהו. כאילו משהו חסר, אבל מה?
האנשים הסובבים אותי מנסים לעזור לי להיפטר מהתחושה הזאת, מנסים לספר לי עד כמה אני חשוב, עד כמה מתגעגעים אליי, עד כמה הם דואגים לי. שום דבר מכל אלה לא נתפס בעיניי כממשי. הכול הרגיש לא נכון. האם אמרו לי את האמת? אני מכיר את האנשים האלה היטב. הם שקרנים, רמאים, גנבים ורוצחים, עד כמה אפשר לסמוך על המילים שלהם?
באופן אישי, אני לא חושב שהמילים שלהם שוות הרבה. נראה שהם כל מה שיש לי בעולם הזה אם כי אני מאמין שאינני זקוק לאיש. יש לי מעין תחושה כזאת שטוב לי להיות לבד. יש שקט, ואין הרבה שדים שרודפים אותי. כשאני נמצא עם אנשים, אני חושב שהם מזויפים, לא אמיתיים, לא אנשים מהסוג החביב עליי.
הם מנסים לגרום לי להאמין בדברים שהם אומרים, אני רואה את זה בעיניים שלהם, אבל זה קשה, בעת שעמוק בפנים, עד לעצמות שלי, אני מחזיק באמונה שלי שהם משקרים.
הייתי איתם במשך חמש שנים ולא הפסקתי להטיל בהם ספק. הם תמיד סיפקו תשובות לשאלותיי אך לא הפסיקו לפזול לצד. אני קולט הכול. המבטים הצדדיים כשאני מדבר, משהו שלא קורה לעתים קרובות. לחישותיהם הרפות. שפת הגוף שלהם, כאילו הם תמיד נמצאים על המשמר כשהם במחיצתי, מישהו שאמור להיות אח שלהם.
הספק שוקע עמוק יותר ויותר ואני מתכוון לגלות למה. למה הספק נדבק לעצמותיי ולא משחרר. למה אני מרגיש שמשהו, או אולי שמישהו, חסר לי.
