חידת הייסורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חידת הייסורים
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, חבר המכון היונגיאני וממייסדי מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. מספריו הקודמים: "שבירה ותיקון — מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית" (2010), "השטיבל והסטארט־אפ — שיחות עם מרדכי רוטנברג" (2018).

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

תקציר

חידת הייסורים מעסיקה את האנושות מאז ראשית התרבות. פתרונות שונים הוצעו לחידה זו: אחדים ניסו להסביר כי מקורם של הייסורים הוא בטבע המציאות, בחטאי האדם, ברצון הבורא. אחרים ניסו לעקור את השאלה מעיקרה, להוכיח שהיא חסרת משמעות וחבל להשקיע בה מאמץ מחשבתי כלשהו.

כותבי המאמרים שבספר מתמודדים, איש-איש בתחומו, עם החיפוש האין-סופי אחר פשר הייסורים. מי בעבודתו החינוכית או הטיפולית, מי באמנותו או בהגותו. ביקשנו מהם לכתוב על התפיסות שגיבשו לנוכח ההתמודדות המורכבת הזו. חלקם העמיקו בעולמות מושגיים, בתהייה על משמעות החידה ופשרה; חלקם נשארו קרובים יותר לחוויה האישית.

גם הפתרונות עצמם משקפים מגוון רחב של גישות והתמודדויות.

הספר הוא פרי יזמתו של רוני רדמן, אחד משלושת העורכים, שאיבד שני בני-משפחה קרובים בסמיכות זמנים טרגית. סיפורו וסיפורם האישי פותח את הספר הזה כמין מבוא. מהחוויה האישית ומחיפושי הפשר צמח הספר שלפנינו.

פרק ראשון

סיפורם של ציפי ואסף
המונולוג של רוני


משה כותב בדמע
ציפי חייתה שש־עשרה שנים עם מחלת הסרטן. ארבע־עשרה שנים מתוכן המחלה היתה פעילה. ציפי עצמה היתה פעילה כמעט כל התקופה הזו, וחיה חיים מלאים במהלכה. היתה זו התמודדות של אדם המנסה בכל כוחו לחיות כאשר "עלה מוות בחלוננו", ובחדרי לִבו של האדם מקננת האימה.
אסף היה חולה תקופה קצרה מאוד, פחות מחודשיים. אסף גדל והתמודד במשך שנים רבות עם חיים בצל הסרטן של אִמו, והתמודד כחודשיים ימים עם מחלתו שלו.
כל־כך שונה, כל־כך דומה.
חיים צעירים שבבת־אחת נזרקים מעולם שכולו שגרה ונורמליות לעולם כל־כך שונה. מעולם שבדיעבד נראה כל־כך טוב לעולם שבו מלאך המוות הוא הדייר העיקרי.
ומלאך המוות מציב שאלה על קיומנו, על פשרו. הכאבים והגעגועים מציבים שאלות על הדברים החשובים בחיים ועל האופן שבו ניתן לנהל את היום־יום.

המילים אינן מצליחות להתלבש על המחשבות, אינן מצליחות לתאר ולדייק בתחושות ובאירועים. אני איני מצליח לכתוב ולתאר את מחשבותיי בקו רציף והגיוני.
אנסה לשרטט נקודות ואירועים, לייצר אפיזודות שאולי יהפכו לכלל יריעה ואולי יישארו בגדר אוסף טלאים של פחות משלוש על שלוש...
נתחיל עם העובדות.
אפשר לשרטט שתי תקופות שונות: חיים בצל מחלה וחיים עם שכול. יש דמיון ויש שוני ביניהן.
אתחיל מתקופת המחלה. מתקופת מחלתה של ציפי.
היינו זוג צעיר. אני זוכר שפעם ראינו ברחוב זוג שכנים שלנו שחגגו עשר שנים לנישואיהם. עשר שנים נראו בעינינו כנצח, לא האמנו שנגיע לזה, הדבר נראה לנו כל־כך זקן. ראינו את עצמנו כזוג צעיר. חשבנו - איך נהיה בתום עשר שנים? היינו כל־כך צעירים, וההווה היה כל־כך חזק ולא יכולנו לחשוב על שנים קדימה.
לפתע, נזרקנו לתוך סיטואציה חדשה. הילדוּת נקטעה. התמימות נלקחה.
ציפי חייתה תמיד בפחד מסוים שתחלה. היא התחילה לבדוק את עצמה בגיל מאוד צעיר. יום אחד הלכה להיבדק, בדיקה שגרתית, עוד יום של חול. כתוצאה מהבדיקה, אמר לה הרופא שעליה לעשות בדיקה נוספת, הפעם בבית־החולים. לא הבנתי שעלינו לחשוש, לא ידעתי אפילו ממה עלינו לחשוש. באותו זמן הייתי במילואים. היתה זו תקופת החגים, ואמרתי שבמקום לצאת שבת - אבקש יציאה לכבוד הבדיקה. אמנם, אני לא דאגתי, חשבתי שזה שום דבר, אבל כיוון שציפי דאגה, החלטתי להיות אִתה בבדיקה. הבדיקה אכן היתה כואבת, ואנו חזרנו לשגרה, כלומר ציפי הביתה ואני למילואים. כעבור שבוע ביום של שמיעת התוצאות מן הבדיקה אפילו לא הצלחתי לבוא מהמילואים. ציפי הלכה לרופא עם אמהּ. בגלל טעות פרוצדורלית היא שמעה את הבשורה הקשה בצורה לא אנושית ולא נורמלית.
אני זוכר את היום ההוא: מוצב רחוק ומאובק על מפגש־הגבולות, חום, אבק וחוסר יכולת לתקשר. אני מנסה מפעם לפעם להתקשר, בעזרת טלפון שדה למרכזייה שלא עונה, אבל ללא הצלחה. בסופו־של־דבר הצלחתי להתקשר דרך מספר מרכזיות ביניים. שיחה מקוטעת בטלפון שדה, לא היה טלפון נייד. קליטה גרועה. רעש מסביב. אין פרטיות. פתאום אני שומע אותה אומרת, נשברת, בוכה: "הנורא מכול." ובשנייה הראשונה אני לא ממש מבין מה זה "הנורא מכול". בבת־אחת אתה נזרק מעולם של מילואים ושמירות, מעולם של לימודים ובחינות, מעולם של ילדים קטנים ובעיותיהם שאינן באמת בעיות. בבת־אחת אתה נזרק לעולם אחר, עולם של בתי־חולים, עולם של פרוצדורות רפואיות, עולם שיש לו שפה משלו וקצב משלו, עולם שאתה זר בו ולא שולט על גורלך ועל גופך.
המעבר הזה הוא מעבר חד. ברוך הבא לעולם האחר. העולם המקביל.
לאחר שנים בעולם ההוא, עולמם של בתי־החולים, של הרופאים ושפתם ושל החולים ומאבקם, אתה מסתכל על העולם האחר, הנורמלי ושואל הכיצד? איך ניתן לקבל שיש אנשים שחיים מבלי לדעת שיש כאן עולם שכן? מבלי לדעת שבמרחק נגיעה מתנהלת מלחמה, מתנהל קרב על נשימה, מתנהל קרב על הליכה עצמאית לשירותים. מתנהל קרב של אדם כדי להיות נורמלי.
כשנודע דבר המחלה, ציפי היתה בהיריון בשלב מתקדם. פתאום אנחנו שני ילדים בני עשרים ומשהו עומדים מול השאלה מה עושים עם ההיריון, עם מי מתייעצים. מי יכול לתת תשובה?! עולם היום־יום הפסיק. נעצר. זה כבר לא משחק פתאום. זו כבר לא הפסקת היריון רגילה, אלא הרבה יותר כואבת. ההתמודדות עם החלום שנגנז, ההתמודדות עם הכאבים הפיזיים, ההתמודדות עם הפחדים הגדולים, הניסיון לעשות את הדבר הנכון שאין לך מושג מהו. והכול צריך להיעשות מהר מהר, בלחץ מאוד גדול. לחץ שאתה חושב שאתה מתפקד בו, אבל אתה בעצם על 'טייס אוטומטי'. זה התחיל בתקופת 'הימים הנוראים'. למעשה, מיד אחרי שמחת תורה היא קיבלה את התשובות. יום או יומיים אחר־כך כבר הלכנו לעשות הפלה. במשך שנים, היתה זו החוויה הכי טראומטית שאי־פעם עברתי, לפחות מבחינתי, הפסקת החיים הזו. אחר־כך ניתוח וטיפולים.
הטיפולים. ציפי בחרה לעבור את הטיפולים בימי חמישי כדי שהיא תוכל לנוח בסוף השבוע ולחזור לעבודה ביום א'. העבודה, קידום הילדים בחינוך המיוחד, היתה חשובה לה מאוד. ציפי היתה מורה לחינוך מיוחד כל ימיה, וברמ"ח איבריה, עד יום מותה. היא אהבה את החינוך המיוחד, היא לא בחרה בו בשל האידיאל, היא פשוט אהבה ילדים ואהבה לקדם ילדים.
פעם שאל אותה חבר מה זה עושה לה לראות ילדים פגועים כל־כך. היא ממש נפגעה מהשאלה. השאלה הזו צרבה בה קשות, שהרי ילדים מתוקים ומקסימים לפניה.
במשך שנים רבות ציפי המשיכה ללמד ולבנות תוכנית לימודים פרטנית בקידום קריאה, זאת גם בתקופה שהיא היתה מקבלת טיפול כל שבוע ולפעמים יותר מאחד. כשלא היתה לה ברֵרה והיא נאלצה להפחית בכמות השעות, היא הצטערה מאוד ומצאה לה פרויקט אחר בקידום ילדת חינוך מיוחד.
התחילו הטיפולים. הרופאים, מצִדם, כל הזמן אומרים שאלו הם טיפולים קלים. קלים הם לא היו. נראה שאין דבר כזה טיפולים קלים. הסדרה הראשונה ארכה כשמונה חודשים בערך. כל טיפול כרוך בהרגשה פיזית קשה, בחילות הקאות חולשה. אחרי הטיפול, אתה זה לא אתה. נשירת שֵׂיער, פגיעה בדימוי העצמי, חולשה, פגיעה בתפקוד. הטיפול עושה שמות בגוף.
הטיפול עושה שמות גם בנפש. הרגשת הבדידות. "כולם בריאים ורק אני חולה". "הם לא מבינים מה עובר עליי". "למה דווקא אני". "כואב לי". "נמאס לי לסבול". "נמאס לי לבכות". "מה עשיתי לא טוב". שאלות, שאלות. אין תשובות. התשובות, הנשמעות מפי אותם שחושבים שהם יודעים את התשובות, אלו הן תשובות רעֵי איוב: סיסמאות. והתשובות הללו כואבות כפליים מהשאלות. והגוף מיוסר והנפש גם.
עם הטיפולים והחולשה מגיעים הפחדים. עלה מוות בחלוננו. הדייר הנוסף, בן־הבית הנוסף הצטרף: הצל של מלאך המוות. "והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר." כשהיינו מדברים על העתיד, השאלה האם יהיה עתיד היתה מרחפת חזק באוויר. מי שראה את ציפי מברכת ברכת 'שהחיינו' ראה כוונה ומשמעות חדשה. בכל חג ישנה התחושה של: "הנה, הגענו לרגע הזה." את הכול אופפת תחושה של זמניות.
ציפי אהבה את החיים. החיים אהבו אותה. היא היתה מאלו שמנסים דברים חדשים, מאלו שאינם מפחדים לצאת ולתור שטחים חדשים. היא לא נתנה למוגבלות הפיזית לעצור אותה. היתה זו מלחמה קבועה בין הניסיון לחיות כפי שציפי רצתה - בית, ילדים, הוראת חינוך מיוחד, יצירת אומנות, חברים, טיולים, לימודי העשרה רבים ומגוונים - ובין המניעה הפיזית. באחד המקרים, לאחר שנים של טיפולים הגענו לבית־החולים וספירות הדם שלה היו נמוכות מאוד. הרופאים אמרו שהם לא מאמינים שהיא הולכת, ואילו היא לא האמינה שביקשו ממנה לשבת. היה לה קשה לשבת בכיסא הגלגלים. היה קשה לה להפחית מקצב חייה.
נחזור לתחילת ההתמודדות.
הבחירה בחיים היתה בחירה בכך שהמחלה לא נותנת לנו, לה, הנחות כלשהן. ציפי פחדה מרחמיו של העולם, וניסתה לשמור את עצם המחלה בסוד. גם לאחר שנים, כשהיא הבינה שאי־אפשר לא לדבר, היא עדיין לא רצתה לדבר ולא ביקשה הנחות בשל היותה מוגבלת.
שלוש שנים אחרי שציפי חלתה נולדה בתנו הצעירה. היתה זו שמחה עצומה. היה נראה שניצחנו את מלאך המוות והוספנו חיים. אולם, המחלה חזרה. כשהתינוקת היתה בת חודשים ספורים, ציפי עברה השתלת מוח־עצם. היתה זו פרוצדורה לא פשוטה, בבידוד. הפחד, לפני הטיפול ותוך כדי הטיפול, היה גדול. אליו התלוותה התמודדות עם קושי פיזי גדול מאוד, וכל זה תוך גידול של שלושה ילדים קטנים, שהקטנה שבהם בת כמה חודשים.
למרות היותנו בבידוד, ליוו אותנו בני המשפחה והחברים. למדנו שאיננו לבד בעולם. וזה על אף שהאדם בודד מטבע היותו אדם, הנמצא בתוך מחשבותיו ורגשותיו.
ההשתלה עזרה חלקית, וכששוב חזרה המחלה כבר לא היו טיפולים. היו תרופות ניסיוניות והיתה מערכת שלמה שהיה צריך להילחם בה: משרד הבריאות, מאבקים משפטיים בכל מיני גופים, מתוך ניסיון לארגן תרופות. אתה תקוע בכל מיני ביורוקרטיות. ובתוך כל זה - מלחמה מאוד חזקה לנסות לשמור על בית נורמלי. לתת לילדים בית, כאילו הנורמלי זה הדבר הכי טוב בעולם. לאפשר לילדים בית שיוכלו להביא חברים, יוכלו לצחוק, לתת להם הסברים, או שלא לתת. לא להיות חלש כלפי העולם.
משיחות שקיימתי אחר־כך עם אסף ועם הבנות, אני בספק עד כמה הצליחו הניסיונות האלה לייצר חיים נורמליים. חוששני שבמציאות זה לא עבד. במשך ארבע־עשרה שנים ציפי עברה טיפולים כל הזמן. והילדים שוב ושוב שמעו את אמא שלהם מקיאה. מתקשה בהליכה, מתקשה בתפקוד, פעם מקריחה ופעם לא, כתוצאה מכל הטיפולים האלה, חומרים שלא קונים אותם בחנות הטבע. המצב הזה יוצר אצלם פחדים וקשיים, שיכולים לפרנס פסיכולוגים.
מצד שני, אנחנו מאוד נאבקים כדי לייצר שגרה ונורמליות. לא מוותרים על ארוחות שבת, אף שלא פעם זה אחרי יום חמישי של טיפולים. בכל שבת ציפי מנסה לקום לשולחן שבת, לא בכל שבת היא מצליחה. ציפי מבשלת, מייצרת בית. היא מזמינה אורחים, ממציאה מאכלים. מציירת, עושה תכשיטים. קוראת ספרים. לומדת. לא מוותרים לילדים בשום דבר. התירוץ "אמא חולה" אינו תירוץ. אין דבר כזה. מתיישרים עם הנורמה, וזה על אף שבה־במידה, אתה צריך להילחם בעוד חזיתות. וזה מאמץ יום־יומי מאוד קשה. ציפי יצאה ללמוד, הלכה ללימודים, עבודה, טיפולים. שגרת חיים. היא רצתה שיבואו חברים הביתה. זה דורש להיערך אחרת. שלא יהיה מצב שבו הילדים יתביישו וירגישו לא נוח כי אמא שלהם חולה.
הנטייה הבסיסית היא לגונן על הילדים. לא שזה הצליח. זה לא שהשכבות אכן הסתירו משהו. התחושה היתה קיימת. הילדים, אולי זה יצר אצלם יותר פחד. הם הרגישו. הם יכלו לשמוע באמצע הלילה מישהו קם ומקיא. כשזה יוצר עייפות - זה יוצר עייפות. כשזה יוצר חולשה - זה יוצר חולשה.
פתאום אתה מבין שהחיים כל־כך קצרים. אם לא תצליח לייצר את החוויות האלה - כנראה הן לא יהיו. הזמניות נורא חזקה. התחושה היא של זמן שאול. שעון מתקתק ברקע, והולך אחורה, והחלטות מתקבלות. המשפט "חיים פעם אחת" הוא משפט חזק. מרגיש שהוא תופס אותך. המילה 'נורמליות' היא לא ניסיונות הסתרה, אתה נאחז בנורמליות כאילו הנורמליות היא תורה מסיני, אף שלפני כן אותה נורמליות נתפסה כבינוניות. רק אתמול נורמלי נחשב בנלי. פתאום הוא הפך להיות דבר ששואפים אליו. שיחת חברים ביום שישי הופכת להיות משהו נחשק. להצליח לקיים פגישה כזו הִנו דבר שאינו מובן מאליו. הישג.
במשך השנים חגגנו בר־מצווה לאסף, חגגנו בת־מצווה להדר, נסענו לטיולים, ציפי התקדמה בעבודה והתנדבה בכל מיני מסגרות. ציפי רכשה חברים, עשתה ועזרה. המשפחה גדלה והתמודדנו עם נושאים שכל משפחה מתמודדת איתם - ניסיון להיות הורים טובים, לגדל ילדים טובים. למדנו הרבה. ניסינו לבנות משכן של אור.
שנים שלא ניתן לתאר אותן. שנים שהיום הייתי מגדיר אותן כגבורה עילאית, גם אם אז זה היה המובן מאליו. שנים של ימים ולילות שבהם אתה רוצה לעשות טוב ולא יודע מהו. שנים של שמחה, כן היתה שם שמחה, שנים של סבל, גם הוא היה. מה פשר העניין?
אפשר לומר שבת־המצווה של טל היתה האירוע האחרון שחגגנו. לטל היתה בת־מצווה מיד אחרי סוכות. ציפי נפטרה באלול שאחרי. שבוע אחרי בת־המצווה נשברה הרגל של ציפי. ציפי היתה בדרך לתיאטרון, כחלק מקורס שאותו למדה. מאותו רגע המצב צנח. הידרדר. במבט לאחור, זו היתה שירת הברבור. אותם חודשיים של אלול-תשרי של אותה שנה.
ציפי היתה בדרך לתיאטרון. אני הייתי בדרך ללמוד עם אסף, בישיבה. היא כבר היתה לבושה ומוכנה ליציאה. ואז, בטעות, היא דרכה על כפכף של 'קרוקס', על הקצה שלו. בשנייה אחת כל עצם הירך נשברה. העצם היתה חלשה כל־כך. ציפי אמרה ששמעה 'פַּק' והלכה הרגל. זו היתה טראומה לא פשוטה. לא הכינו אותנו לכך שדבר כזה עלול לקרות.
היא התקשרה אלי היסטרית. הייתי בדרך מתל אביב לישיבה של אסף בנתיבות. בהתחלה לא קלטתי את חומרת העניין. אמרתי לה: "שבי, תנוחי." לקח לי עוד כמה צמתים עד שהבנתי שצריך להזמין את מד"א ולהתקשר לאיזה רופא. הגעתי לבית־החולים עוד לפניה. זה מחזה מאוד קשה לראות כאבי תופת כאלה. פשוט כאבי תופת. למעשה מאותו רגע המצב הידרדר כל אותה שנה. התרופות כבר לא עבדו. היא עוד ניסתה לארגן יום הולדת שבעים לאמא שלה. בפסח עשינו קומזיץ אצלנו בבית, על השטיח. היא כבר לא יכלה ללכת. אני הפסקתי לעבוד.
ראיתי פעם כמה דברים שאסף כתב לעצמו, הוא כתב שהוא הגיע לפסח הביתה והיה המום. בפסח, כל בלאבוסטע יהודייה מתכוננת, מתחילה לדבר עליו כבר מט"ו בשבט. "מה הספקת וכמה ניקית." באותה שנה ציפי לא ניקתה את הבית. באותה שנה היא בקושי קמה מהכורסה. כל פסיעה כאבה, עברה מהמיטה לכורסה וחוזר חלילה. לציפי עצמה זה היה מאוד קשה. כל יומיים-שלושה ללכת לבית־חולים. ספירות־דם נמוכות, לקבל מנות דם. כל פעם שעות בבית־חולים, כאבים. לאט לאט היא בורחת מהחברה. היא, שהיתה חיה מאוד חברתית, מתביישת לארח. בקושי יכולה לשלוח מסרון. הבגידה של הגוף. הילדים רואים את זה.
מבלי לדעת, באותם ימים ממש התחיל להתבשל גם באסף גידול קטלני. לצערי, לא הצלחתי לראות את זה. אסף התחיל לרדת במשקל. לפני כן היו תקופות שהיה מאוד רזה, היו תקופות שהיה שמנמן. אחד הרופאים אפילו אמר לו להוריד כמה קילו לפני הצבא. והנה הוא מוריד משקל. הכול נראה טוב. אני זוכר שבאחת הפעמים אמרתי: "כל הכבוד. תפסת את עצמך בידיים." הוא אומר לי: "סתם, אין לי תיאבון." אחרי חג השבועות היה יום בוגרים בישיבת הר־עציון. לא אהבתי ללכת לימי הבוגרים האלה. אני תמיד מפחד להסתכל אחורה, מעדיף להסתכל קדימה. ציפי אמרה לי: "לך, אני אבוא אִתך." מובן שכשהגיע המועד, כבר לא היה על מה לדבר. סידרתי שמישהו אחר ילך אִתה לבית־החולים, ואני הלכתי למפגש בגוש־עציון.
שבת אחרי י"ז בתמוז, המשפחה יוצאת לנופש. ציפי מתקשה לרדת שלוש מדרגות, אבל היא יוצאת. אסף מרגיש כאב בכתף. נראה שנתפס לו השריר, אבל הוא לא מצליח לישון. מתברר, בדיעבד, שהאבחנה היתה מוטעית. יושבים כולנו יחד במטולה. מי היה יכול לחשוב שיותר לא נשב יחדיו?
תשעה באב, אסף בישיבה. מתקשר אליי שהוא לא מרגיש טוב. אמרתי לו: "עזוב, למה לך לחזור בטרמפים, אבוא לקחת אותך." יום אחר־כך, הוא אומר לי: "אני לא מרגיש טוב." אמרתי לו: "לך לרופא." הרופא אמר: "וירוס." יום, יומיים, שלושה. לא עובר. אמרתי לו: "לך, תתקשר לרופא שוב," אמר: "לא צריך." אחרי שבוע לא עובר ולא כלום. אני רואה שהמצב אפילו מידרדר. אסף כל־כך חלש, אסף הגדול, מטר תשעים ומשהו, והוא לא מצליח ללכת מהחדר שלו לשירותים. ממש קשה לו. באותו זמן ציפי נחלשת לגמרי, ממש צריך לקחת אותה פיזית ממקום למקום. ואני ממוקד בציפי, ואומר לו: "מה לעשות, אין לי כוח. תתגבר."
עוד כמה ימים עוברים. ברגע מסוים נשברתי ואמרתי לו: "בוא, הולכים לרופא. עם כל הכבוד אתה אמנם בחורצ'יק בן תשע־עשרה, אבל אני אבא שלך ואני לוקח אותך לרופא."
הרופא אמר: "אני לא שומע את הריאות שלו. קח אותו לבית־חולים." אמרתי לו שאני הולך ממילא להדסה, לאמא שלו, נעשה את זה שניים במחיר של אחד - אקח גם אותו לשם, ולאסף אני אומר: "חכה, בוא הביתה, ניקח את אמא וניסע," אבל הוא לא מצליח לעלות את המדרגות. השארתי אותו באוטו, עם המיזוג פועל, כי הייתי צריך לקחת את ציפי, והמאמץ הפיזי לא פשוט.
באותו יום ראשון של סוף אב, אִשפזנו את שניהם. בעבור שניהם זה היה היום האחרון שהם ראו בו את השמש, מאז - רק אור פלורסנט.
ארבעים יום. הם התחילו קצת לפני ר"ח אלול, והמשיכו עד יום־הכיפורים. ציפי לא ידעה מה קרה לאסף. היא היתה בהכרה עוד יום וחצי, שבמהלכם אמרתי לה לגבי אסף שיש חשש לדלקת־ריאות. הדסה עין־כרם: ציפי במכון שרת, בקומה 0, ואסף בקומה 8. ציפי היתה חלשה, שאלה שוב: "מה עם אסף?" בכנות רבה אני יכול להגיד שזו הפעם הראשונה שאמרתי לה משהו שהוא ליד האמת, ולא את האמת המלאה. בכל שנות היכרותנו, לא חושב שאי־פעם אמרתי לה משהו שאינו אמת. באותו זמן כבר ידעתי שלאסף יש סרטן. נשארתי עם הגרסה הישנה שזו דלקת־ריאות. לא שאני מצטער על השקר הקטן הזה.
באותו לילה היא התקשתה לנשום. זה היה לילה נורא. כל הלילה התרוצצתי בין הקומות. ציפי בקושי נושמת. בבוקר, בא רופא ריאות ואמר לי שעוד לילה כזה היא לא תשרוד.
למחלקה האונקולוגית אין פרוטוקול של החייאה או מכונות הנשמה. יצאתי למאבק כדי לתת לה את הצ'אנס הקטן מאוד הטמון באפשרות הזו. בהתחלה חשבו שזה רק אני רוצה, כשהבינו שגם ציפי רוצה, הסכימו. ביום שני בערב, בשעה חמש, ציפי הורדמה והונשמה, ושבוע אחר־כך, ביום רביעי, ג' אלול, נפטרה.
לאסף בישרתי את הבשורה דקות ספורות לאחר שציפי נפטרה. הוא שכב. התאושש ממצב של חוסר הכרה. התגובות שלו היו מאוד מאופקות. היה מכונס בתוך עצמו. לא הצלחנו להבקיע זה לזה על־ידי מילים. חבל.
באותו יום שציפי ואסף אושפזו, הדר התחילה שבוע היערכות לקראת תחילת השירות־הלאומי. ביום שלישי הלכתי להודיע להם, לאסוף אותם, להביא אותם להיפרד מאמא. הם נפרדו מציפי מורדמת. הסיפור של ימי בתי־החולים האלה הוא סיפור הזוי, אפילו הממד הטכני שלו. התכנסנו ביום שלישי, אסף ירד ממחלקת טיפול־נמרץ, עם כל המכשירים והצינורות, לחדר של ציפי. היינו כל המשפחה ביחד. ציפי מורדמת, אסף בכיסא גלגלים עם בלון־חמצן. טל בבגדי המחנה. כולנו ביחד, בעולם הזוי שאיננו יודעים מהו.
ציפי נפטרה בבוקר. הלכתי להגיד לאסף, שהיה בבידוד, שאמא נפטרה. הוא התאושש כאמור מכמה ימים בלי הכרה. הדר היתה. הלכתי כדי לחזור הביתה, ואמרתי להם שיכתבו דברים שהם רוצים לומר בלוויה. שאלתי את אסף מי הוא רוצה שיהיה אִתו בלוויה. הוא בחר את הר"מ (רב־מחנך) שלו מהשמינית. שיהיה שם אִתו. בלוויה ליוו אותו הר"מ וראש־הישיבה, אספו כמה חברים שיהיה לו מניין להגיד קדיש. חברה של המשפחה קנתה לו חולצה שיוכל לעשות קריעה כי אי־אפשר בבגד של בית־החולים. הוא שמע את הלוויה בטלפון.
במהלך השבעה כל יום קפצתי לבית־החולים. לקראת צהריים, ועוד פעם באחת בלילה. כל הזמן אתה מתלבט - בין החיים ובין המתים. מאבק. אתה רואה שהילד שלך צמא לך, ואין אף אחד שהוא מרגיש אִתו בנוח. החבר היחיד שהיה מוכן שיהיה אתו, היה בחו"ל. יש כל מיני אנשים שעוזרים, אבל אתה רואה שלא טוב לו אִתם. אני מרגיש שאיני יכול להיות שם כל הזמן. יש שבעה. מקפץ כל הזמן בין המקומות. הרגשתי כמה חסר לו הזמן שלי, כמה חסר לי הזמן אתו. ארעיות אין־סופית.
הבדידות של אסף בולטת. הוא כמעט שלא מדבר, מפחד להעיק, מפחד לספר את פחדיו או אולי סתם חלש פיזית. העובדה שהוא, הבחור הגדול והגאה תלוי כל־כך בכל מיני דברים, גם היא יוצרת אצלו תחושה קשה. במילים המעטות שדיברנו הוא סיפר לי שקשה לו להיות תלוי בכל מיני קרובים. הוא סיפר לי כמה טוב לו שאנחנו ביחד. הוא היה מפוחד. אני ניסיתי לא להיות מבולבל.
בשבת של ה'שבעה' היינו אצלו, הבנות ואני, בבית־החולים. בליל שבת, מיד אחרי הדלקת נרות, כחצי שעה, הוא הלך כמה צעדים, פתאום אני רואה שאני מאבד אותו. התחלנו לקרוא לרופאים. אותו ליל שבת היה לו כנראה דימום פנימי, ב־2 בלילה כל בית־החולים היה על־גלגלים לכבודו. פתחו את יחידת ההקרנות, שלא עובדת בשבתות, קומה שלמה, ניסו לעשות אתו כל מיני דברים. העברנו אותו לטיפול־נמרץ. שבוע הוא שוכב בטיפול־נמרץ. הבחור הגדול והמסיבי הזה מחובר לעשרות צינורות. שערו הגדול והארוך ממלא את הכר כולו.
בשבת אחר־כך מצבו הידרדר. בתחילת השבת הדברים התנהלו כסדרם. אכלנו ביחד ובלילה הוא אפילו גילה תיאבון. דיברנו מעט. הוא היה חלש. כל הלילה הוא נשם בקושי אבל היה מלא חיוניות. בשבת בבוקר החליטו להרדים אותו. הרופאים דיברו איתי. כביכול, זו היתה החלטה שלי. אבל רק לכאורה, כי אמרו לי שאין הרבה אפשרויות. הוא כבר בן תשע־עשרה. לא היו לי גם הרבה סמכויות. החליטו להרדים אותו. בפועל הוא לא התעורר. היו לו נצנוצים. אבל הוא היה בהרדמה מאותו רגע עד ערב סוכות.
ציפי נפטרה בג' אלול. אסף הורדם בי"ג אלול, ונפטר בלילה שבין י"ג לי"ד תשרי, בערב סוכות. ישבנו שבעה שעתיים.
בסוכות נהגנו כמו אחינו הערבים: פתחנו סוכת אבלים. כולם באו, זה היה כמו בשבעה, אבל בניגוד לשבעה - היה צריך גם לארח.
התיאור הסכֶמטי הזה, אוסף התמונות היבשות הוא תיאור קשה כי הוא כל־כך לא משקף את הדבר עצמו. כשם שהגוף הוא לא האדם, כך סדר האירועים אינו הדבר עצמו. אנחנו מדברים על סבל וייסורים. לא יודע איך לשים את זה במילים. לוח הזמנים הזה כל־כך מעוות. הוא לא מתאר כמה יפה היתה ציפי, הוא לא מתאר כמה חיים היו בה (אני יודע שזה נשמע כמו עוד הספד מכל ההספדים. אבל זה הספד אותנטי וכן). הוא לא מעביר כמה קשה היה לה, כמה לילות היא בכתה. התיאור הוא סכמה, קווי פחם שאינם תופסים עומק, כמו שרופא מתאר גוף, ובו עצמות, אבל זה לא האדם. אני יכול לומר גם על ציפי וגם על אסף שעל אף שהיו מוקפים בהמון אנשים, במחלתם הם היו בודדים. אדם חולה הוא אדם בודד.


הספר הזה בא לענות על צורך שאין לו מענה. אם לא לתת פשר לייסורים - הרי לתת להם הכרה, חברה וחברות. לתת כוח לאדם שמתמודד לראות שגם אם הוא לבד, הרי שהוא ביחד; גם אם הוא סובל, הרי שיש במאבקו ניצחון. בעצם המאבק והרצון יש הישג ויש סיפוק. גם אם אין הסבר, הרי שיש תוכן. יש טעם לייסורים במובן זה שניתן לטעום אותם, גם אם אין הסבר מה טעמם. הכאב מבודד את האדם ומחליש אותו. החברה והעשייה יש בכוחם לתת לאדם לבטא את האנושיות, שגם היא יכולה לרומם, אם לא לנצח.
כל האמירות הידועות כל־כך לא מתאימות אל מול הכאב, אל מול המוות, אל מול הגעגוע. האמירות הכי מרגיזות היו שהקב"ה מנסה קנקנים חזקים, ועוד כל מיני דברים ריקים כאלה, אמירות מקטינות ופוגעות. האמירות אינן תשובה.
מה נותר לנו כבני־אנוש? להרגיש את המכה. לא את ההיגיון, לא את הסדר, לא את השכל, ואפילו לא את ה"מה לעשות עם זה". המילים נגמרות, הן מאוד ריקות. נותר לנו להיות אנושיים. לכאוב ביחד, לקבל את הייסורים של חברנו בכאב, להילחם בבדידות מתוך הקשבה והזדהות. להתגבר על המרחק באהבה ורגש.
איני מצפה שהספר יעניק לי או לאחרים תשובות כי איני מאמין שהן קיימות. אני רוצה לפגוש באמצעותו את החשיבה על הנושאים הללו. מי שיקרא את הספר אולי ירגיש שהוא לא לבד בהתלבטויות, אני לא יודע אם הוא ימצא תשובה. יש בו כמה מאמרים שמנסים להשיב או לסקור תשובות שנתנו אחרים. אישית אני מרגיש פחות בנוח עם התשובות שניסו לתת. ההשפעה של הספר היא כזו שמי שקורא אותו רואה עד כמה אנשים מתחבטים, עד כמה השאלה הזו מציקה. המפגש עם כמות כזו של חשיבה, מצמצם מעט את הבדידות. אבל שום דבר שיֵאמר אינו מרגיע באמת. יש איזה משיח שיושב בשערי רומי, שפותח וסוגר את הפצעים שלו. הוא לא בא לגאול את העולם מייסוריו. עצם זה שהוא שם, פותח וסוגר פצעים - בכך הוא משיח. כמו הפסוק: "עִמו אנוכי בצרה". הוא בא ואומר את זה. "עמו אנוכי בצרה". זהו.
בבת־המצווה של טל דיברתי בסעודה שלישית על פרק התהלים "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". המזמור הזה נאמר כולו בגוף שלישי, חוץ מקטע אחד העובר לגוף שני, ישיר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".
אני חושב שזהו אותו משיח, דווקא בנכונותו להיות אנושי, חלש, סובל, לקבל את זה, יש משהו קצת יותר משיחי מאשר בניסיון להבין, להגיד שיהיה טוב, ולהצביע על סדר אלוקי. אני לא יכול לקבל שישנם סדר או משמעות כלשהם בדבר הזה. וכי איזו משמעות יכולה להיות? הדבר לא מובן לי ולא נתפס בעיניי. הדבר היחיד שאני יכול להסכים לו זה לומר שיש עוד מישהו שסובל.
לא בכדִי אין לנו הרבה פירושים דתיים למגילת איכה. קשה לעמוד מול חורבן. איוב קל יותר. לך תכתוב מאמר על "אני הגבר ראה עוני". הצעקה כמו שהיא. כאבו של המקונן הוא שאלוקים זנח אותו. יש בכאב זה מהרגשת הבדידות של הסובל. גם איוב הרגיש שהרֵעים לא אתו. הספר מנסה, בעיניי, לגשר על הפער הזה ולייצר שפה שמכירה בכאב ואינה מסתירה אותו, אינה מתעלמת ממנו, רק מאפשרת אותו.
הכאב והגעגוע חיים עִמנו.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, חבר המכון היונגיאני וממייסדי מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. מספריו הקודמים: "שבירה ותיקון — מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית" (2010), "השטיבל והסטארט־אפ — שיחות עם מרדכי רוטנברג" (2018).

חיותה דויטש (נולדה ב-17 בספטמבר 1960 בתל אביב) היא סופרת ועורכת ישראלית.

דויטש למדה באולפנת כפר פינס, במכללת בית וגן, בבית הספר לקולנוע מעלה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן. ובמרכז האקדמי בית מורשה בירושלים להכשרת מנהיגות יהודית ציונית. את עיסוקה בכתיבה החלה בכתב העת לילדים אותיות בשנת 1983. בשנים 1997-1999 ערכה את אותיות ואת סוכריות. ערכה את מדור הספרות וההגות בשבועון "הצופה" והייתה סגנית עורך ב"נקודה". כתבה מאמרי פובליציסטיקה בבמות שונות - בהן עיתון "הצופה", "מקור ראשון", ynet,‏ nrg יהדות.
בשנים 2005-2002 כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. הייתה ממייסדות ארגון קולך וכיהנה מספר שנים כחברת הוועד המנהל של הארגון.
דויטש השלימה דוקטורט בנושא חכמים ומטרונות בשנת 2011 במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
כיום משמשת כמנהלת מחלקת ההוצאה לאור של בית מורשה ועורכת את כתב העת אקדמות.

עוד על הספר

חידת הייסורים ברוך כהנא, רוני רדמן, חיותה דויטש

סיפורם של ציפי ואסף
המונולוג של רוני


משה כותב בדמע
ציפי חייתה שש־עשרה שנים עם מחלת הסרטן. ארבע־עשרה שנים מתוכן המחלה היתה פעילה. ציפי עצמה היתה פעילה כמעט כל התקופה הזו, וחיה חיים מלאים במהלכה. היתה זו התמודדות של אדם המנסה בכל כוחו לחיות כאשר "עלה מוות בחלוננו", ובחדרי לִבו של האדם מקננת האימה.
אסף היה חולה תקופה קצרה מאוד, פחות מחודשיים. אסף גדל והתמודד במשך שנים רבות עם חיים בצל הסרטן של אִמו, והתמודד כחודשיים ימים עם מחלתו שלו.
כל־כך שונה, כל־כך דומה.
חיים צעירים שבבת־אחת נזרקים מעולם שכולו שגרה ונורמליות לעולם כל־כך שונה. מעולם שבדיעבד נראה כל־כך טוב לעולם שבו מלאך המוות הוא הדייר העיקרי.
ומלאך המוות מציב שאלה על קיומנו, על פשרו. הכאבים והגעגועים מציבים שאלות על הדברים החשובים בחיים ועל האופן שבו ניתן לנהל את היום־יום.

המילים אינן מצליחות להתלבש על המחשבות, אינן מצליחות לתאר ולדייק בתחושות ובאירועים. אני איני מצליח לכתוב ולתאר את מחשבותיי בקו רציף והגיוני.
אנסה לשרטט נקודות ואירועים, לייצר אפיזודות שאולי יהפכו לכלל יריעה ואולי יישארו בגדר אוסף טלאים של פחות משלוש על שלוש...
נתחיל עם העובדות.
אפשר לשרטט שתי תקופות שונות: חיים בצל מחלה וחיים עם שכול. יש דמיון ויש שוני ביניהן.
אתחיל מתקופת המחלה. מתקופת מחלתה של ציפי.
היינו זוג צעיר. אני זוכר שפעם ראינו ברחוב זוג שכנים שלנו שחגגו עשר שנים לנישואיהם. עשר שנים נראו בעינינו כנצח, לא האמנו שנגיע לזה, הדבר נראה לנו כל־כך זקן. ראינו את עצמנו כזוג צעיר. חשבנו - איך נהיה בתום עשר שנים? היינו כל־כך צעירים, וההווה היה כל־כך חזק ולא יכולנו לחשוב על שנים קדימה.
לפתע, נזרקנו לתוך סיטואציה חדשה. הילדוּת נקטעה. התמימות נלקחה.
ציפי חייתה תמיד בפחד מסוים שתחלה. היא התחילה לבדוק את עצמה בגיל מאוד צעיר. יום אחד הלכה להיבדק, בדיקה שגרתית, עוד יום של חול. כתוצאה מהבדיקה, אמר לה הרופא שעליה לעשות בדיקה נוספת, הפעם בבית־החולים. לא הבנתי שעלינו לחשוש, לא ידעתי אפילו ממה עלינו לחשוש. באותו זמן הייתי במילואים. היתה זו תקופת החגים, ואמרתי שבמקום לצאת שבת - אבקש יציאה לכבוד הבדיקה. אמנם, אני לא דאגתי, חשבתי שזה שום דבר, אבל כיוון שציפי דאגה, החלטתי להיות אִתה בבדיקה. הבדיקה אכן היתה כואבת, ואנו חזרנו לשגרה, כלומר ציפי הביתה ואני למילואים. כעבור שבוע ביום של שמיעת התוצאות מן הבדיקה אפילו לא הצלחתי לבוא מהמילואים. ציפי הלכה לרופא עם אמהּ. בגלל טעות פרוצדורלית היא שמעה את הבשורה הקשה בצורה לא אנושית ולא נורמלית.
אני זוכר את היום ההוא: מוצב רחוק ומאובק על מפגש־הגבולות, חום, אבק וחוסר יכולת לתקשר. אני מנסה מפעם לפעם להתקשר, בעזרת טלפון שדה למרכזייה שלא עונה, אבל ללא הצלחה. בסופו־של־דבר הצלחתי להתקשר דרך מספר מרכזיות ביניים. שיחה מקוטעת בטלפון שדה, לא היה טלפון נייד. קליטה גרועה. רעש מסביב. אין פרטיות. פתאום אני שומע אותה אומרת, נשברת, בוכה: "הנורא מכול." ובשנייה הראשונה אני לא ממש מבין מה זה "הנורא מכול". בבת־אחת אתה נזרק מעולם של מילואים ושמירות, מעולם של לימודים ובחינות, מעולם של ילדים קטנים ובעיותיהם שאינן באמת בעיות. בבת־אחת אתה נזרק לעולם אחר, עולם של בתי־חולים, עולם של פרוצדורות רפואיות, עולם שיש לו שפה משלו וקצב משלו, עולם שאתה זר בו ולא שולט על גורלך ועל גופך.
המעבר הזה הוא מעבר חד. ברוך הבא לעולם האחר. העולם המקביל.
לאחר שנים בעולם ההוא, עולמם של בתי־החולים, של הרופאים ושפתם ושל החולים ומאבקם, אתה מסתכל על העולם האחר, הנורמלי ושואל הכיצד? איך ניתן לקבל שיש אנשים שחיים מבלי לדעת שיש כאן עולם שכן? מבלי לדעת שבמרחק נגיעה מתנהלת מלחמה, מתנהל קרב על נשימה, מתנהל קרב על הליכה עצמאית לשירותים. מתנהל קרב של אדם כדי להיות נורמלי.
כשנודע דבר המחלה, ציפי היתה בהיריון בשלב מתקדם. פתאום אנחנו שני ילדים בני עשרים ומשהו עומדים מול השאלה מה עושים עם ההיריון, עם מי מתייעצים. מי יכול לתת תשובה?! עולם היום־יום הפסיק. נעצר. זה כבר לא משחק פתאום. זו כבר לא הפסקת היריון רגילה, אלא הרבה יותר כואבת. ההתמודדות עם החלום שנגנז, ההתמודדות עם הכאבים הפיזיים, ההתמודדות עם הפחדים הגדולים, הניסיון לעשות את הדבר הנכון שאין לך מושג מהו. והכול צריך להיעשות מהר מהר, בלחץ מאוד גדול. לחץ שאתה חושב שאתה מתפקד בו, אבל אתה בעצם על 'טייס אוטומטי'. זה התחיל בתקופת 'הימים הנוראים'. למעשה, מיד אחרי שמחת תורה היא קיבלה את התשובות. יום או יומיים אחר־כך כבר הלכנו לעשות הפלה. במשך שנים, היתה זו החוויה הכי טראומטית שאי־פעם עברתי, לפחות מבחינתי, הפסקת החיים הזו. אחר־כך ניתוח וטיפולים.
הטיפולים. ציפי בחרה לעבור את הטיפולים בימי חמישי כדי שהיא תוכל לנוח בסוף השבוע ולחזור לעבודה ביום א'. העבודה, קידום הילדים בחינוך המיוחד, היתה חשובה לה מאוד. ציפי היתה מורה לחינוך מיוחד כל ימיה, וברמ"ח איבריה, עד יום מותה. היא אהבה את החינוך המיוחד, היא לא בחרה בו בשל האידיאל, היא פשוט אהבה ילדים ואהבה לקדם ילדים.
פעם שאל אותה חבר מה זה עושה לה לראות ילדים פגועים כל־כך. היא ממש נפגעה מהשאלה. השאלה הזו צרבה בה קשות, שהרי ילדים מתוקים ומקסימים לפניה.
במשך שנים רבות ציפי המשיכה ללמד ולבנות תוכנית לימודים פרטנית בקידום קריאה, זאת גם בתקופה שהיא היתה מקבלת טיפול כל שבוע ולפעמים יותר מאחד. כשלא היתה לה ברֵרה והיא נאלצה להפחית בכמות השעות, היא הצטערה מאוד ומצאה לה פרויקט אחר בקידום ילדת חינוך מיוחד.
התחילו הטיפולים. הרופאים, מצִדם, כל הזמן אומרים שאלו הם טיפולים קלים. קלים הם לא היו. נראה שאין דבר כזה טיפולים קלים. הסדרה הראשונה ארכה כשמונה חודשים בערך. כל טיפול כרוך בהרגשה פיזית קשה, בחילות הקאות חולשה. אחרי הטיפול, אתה זה לא אתה. נשירת שֵׂיער, פגיעה בדימוי העצמי, חולשה, פגיעה בתפקוד. הטיפול עושה שמות בגוף.
הטיפול עושה שמות גם בנפש. הרגשת הבדידות. "כולם בריאים ורק אני חולה". "הם לא מבינים מה עובר עליי". "למה דווקא אני". "כואב לי". "נמאס לי לסבול". "נמאס לי לבכות". "מה עשיתי לא טוב". שאלות, שאלות. אין תשובות. התשובות, הנשמעות מפי אותם שחושבים שהם יודעים את התשובות, אלו הן תשובות רעֵי איוב: סיסמאות. והתשובות הללו כואבות כפליים מהשאלות. והגוף מיוסר והנפש גם.
עם הטיפולים והחולשה מגיעים הפחדים. עלה מוות בחלוננו. הדייר הנוסף, בן־הבית הנוסף הצטרף: הצל של מלאך המוות. "והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר." כשהיינו מדברים על העתיד, השאלה האם יהיה עתיד היתה מרחפת חזק באוויר. מי שראה את ציפי מברכת ברכת 'שהחיינו' ראה כוונה ומשמעות חדשה. בכל חג ישנה התחושה של: "הנה, הגענו לרגע הזה." את הכול אופפת תחושה של זמניות.
ציפי אהבה את החיים. החיים אהבו אותה. היא היתה מאלו שמנסים דברים חדשים, מאלו שאינם מפחדים לצאת ולתור שטחים חדשים. היא לא נתנה למוגבלות הפיזית לעצור אותה. היתה זו מלחמה קבועה בין הניסיון לחיות כפי שציפי רצתה - בית, ילדים, הוראת חינוך מיוחד, יצירת אומנות, חברים, טיולים, לימודי העשרה רבים ומגוונים - ובין המניעה הפיזית. באחד המקרים, לאחר שנים של טיפולים הגענו לבית־החולים וספירות הדם שלה היו נמוכות מאוד. הרופאים אמרו שהם לא מאמינים שהיא הולכת, ואילו היא לא האמינה שביקשו ממנה לשבת. היה לה קשה לשבת בכיסא הגלגלים. היה קשה לה להפחית מקצב חייה.
נחזור לתחילת ההתמודדות.
הבחירה בחיים היתה בחירה בכך שהמחלה לא נותנת לנו, לה, הנחות כלשהן. ציפי פחדה מרחמיו של העולם, וניסתה לשמור את עצם המחלה בסוד. גם לאחר שנים, כשהיא הבינה שאי־אפשר לא לדבר, היא עדיין לא רצתה לדבר ולא ביקשה הנחות בשל היותה מוגבלת.
שלוש שנים אחרי שציפי חלתה נולדה בתנו הצעירה. היתה זו שמחה עצומה. היה נראה שניצחנו את מלאך המוות והוספנו חיים. אולם, המחלה חזרה. כשהתינוקת היתה בת חודשים ספורים, ציפי עברה השתלת מוח־עצם. היתה זו פרוצדורה לא פשוטה, בבידוד. הפחד, לפני הטיפול ותוך כדי הטיפול, היה גדול. אליו התלוותה התמודדות עם קושי פיזי גדול מאוד, וכל זה תוך גידול של שלושה ילדים קטנים, שהקטנה שבהם בת כמה חודשים.
למרות היותנו בבידוד, ליוו אותנו בני המשפחה והחברים. למדנו שאיננו לבד בעולם. וזה על אף שהאדם בודד מטבע היותו אדם, הנמצא בתוך מחשבותיו ורגשותיו.
ההשתלה עזרה חלקית, וכששוב חזרה המחלה כבר לא היו טיפולים. היו תרופות ניסיוניות והיתה מערכת שלמה שהיה צריך להילחם בה: משרד הבריאות, מאבקים משפטיים בכל מיני גופים, מתוך ניסיון לארגן תרופות. אתה תקוע בכל מיני ביורוקרטיות. ובתוך כל זה - מלחמה מאוד חזקה לנסות לשמור על בית נורמלי. לתת לילדים בית, כאילו הנורמלי זה הדבר הכי טוב בעולם. לאפשר לילדים בית שיוכלו להביא חברים, יוכלו לצחוק, לתת להם הסברים, או שלא לתת. לא להיות חלש כלפי העולם.
משיחות שקיימתי אחר־כך עם אסף ועם הבנות, אני בספק עד כמה הצליחו הניסיונות האלה לייצר חיים נורמליים. חוששני שבמציאות זה לא עבד. במשך ארבע־עשרה שנים ציפי עברה טיפולים כל הזמן. והילדים שוב ושוב שמעו את אמא שלהם מקיאה. מתקשה בהליכה, מתקשה בתפקוד, פעם מקריחה ופעם לא, כתוצאה מכל הטיפולים האלה, חומרים שלא קונים אותם בחנות הטבע. המצב הזה יוצר אצלם פחדים וקשיים, שיכולים לפרנס פסיכולוגים.
מצד שני, אנחנו מאוד נאבקים כדי לייצר שגרה ונורמליות. לא מוותרים על ארוחות שבת, אף שלא פעם זה אחרי יום חמישי של טיפולים. בכל שבת ציפי מנסה לקום לשולחן שבת, לא בכל שבת היא מצליחה. ציפי מבשלת, מייצרת בית. היא מזמינה אורחים, ממציאה מאכלים. מציירת, עושה תכשיטים. קוראת ספרים. לומדת. לא מוותרים לילדים בשום דבר. התירוץ "אמא חולה" אינו תירוץ. אין דבר כזה. מתיישרים עם הנורמה, וזה על אף שבה־במידה, אתה צריך להילחם בעוד חזיתות. וזה מאמץ יום־יומי מאוד קשה. ציפי יצאה ללמוד, הלכה ללימודים, עבודה, טיפולים. שגרת חיים. היא רצתה שיבואו חברים הביתה. זה דורש להיערך אחרת. שלא יהיה מצב שבו הילדים יתביישו וירגישו לא נוח כי אמא שלהם חולה.
הנטייה הבסיסית היא לגונן על הילדים. לא שזה הצליח. זה לא שהשכבות אכן הסתירו משהו. התחושה היתה קיימת. הילדים, אולי זה יצר אצלם יותר פחד. הם הרגישו. הם יכלו לשמוע באמצע הלילה מישהו קם ומקיא. כשזה יוצר עייפות - זה יוצר עייפות. כשזה יוצר חולשה - זה יוצר חולשה.
פתאום אתה מבין שהחיים כל־כך קצרים. אם לא תצליח לייצר את החוויות האלה - כנראה הן לא יהיו. הזמניות נורא חזקה. התחושה היא של זמן שאול. שעון מתקתק ברקע, והולך אחורה, והחלטות מתקבלות. המשפט "חיים פעם אחת" הוא משפט חזק. מרגיש שהוא תופס אותך. המילה 'נורמליות' היא לא ניסיונות הסתרה, אתה נאחז בנורמליות כאילו הנורמליות היא תורה מסיני, אף שלפני כן אותה נורמליות נתפסה כבינוניות. רק אתמול נורמלי נחשב בנלי. פתאום הוא הפך להיות דבר ששואפים אליו. שיחת חברים ביום שישי הופכת להיות משהו נחשק. להצליח לקיים פגישה כזו הִנו דבר שאינו מובן מאליו. הישג.
במשך השנים חגגנו בר־מצווה לאסף, חגגנו בת־מצווה להדר, נסענו לטיולים, ציפי התקדמה בעבודה והתנדבה בכל מיני מסגרות. ציפי רכשה חברים, עשתה ועזרה. המשפחה גדלה והתמודדנו עם נושאים שכל משפחה מתמודדת איתם - ניסיון להיות הורים טובים, לגדל ילדים טובים. למדנו הרבה. ניסינו לבנות משכן של אור.
שנים שלא ניתן לתאר אותן. שנים שהיום הייתי מגדיר אותן כגבורה עילאית, גם אם אז זה היה המובן מאליו. שנים של ימים ולילות שבהם אתה רוצה לעשות טוב ולא יודע מהו. שנים של שמחה, כן היתה שם שמחה, שנים של סבל, גם הוא היה. מה פשר העניין?
אפשר לומר שבת־המצווה של טל היתה האירוע האחרון שחגגנו. לטל היתה בת־מצווה מיד אחרי סוכות. ציפי נפטרה באלול שאחרי. שבוע אחרי בת־המצווה נשברה הרגל של ציפי. ציפי היתה בדרך לתיאטרון, כחלק מקורס שאותו למדה. מאותו רגע המצב צנח. הידרדר. במבט לאחור, זו היתה שירת הברבור. אותם חודשיים של אלול-תשרי של אותה שנה.
ציפי היתה בדרך לתיאטרון. אני הייתי בדרך ללמוד עם אסף, בישיבה. היא כבר היתה לבושה ומוכנה ליציאה. ואז, בטעות, היא דרכה על כפכף של 'קרוקס', על הקצה שלו. בשנייה אחת כל עצם הירך נשברה. העצם היתה חלשה כל־כך. ציפי אמרה ששמעה 'פַּק' והלכה הרגל. זו היתה טראומה לא פשוטה. לא הכינו אותנו לכך שדבר כזה עלול לקרות.
היא התקשרה אלי היסטרית. הייתי בדרך מתל אביב לישיבה של אסף בנתיבות. בהתחלה לא קלטתי את חומרת העניין. אמרתי לה: "שבי, תנוחי." לקח לי עוד כמה צמתים עד שהבנתי שצריך להזמין את מד"א ולהתקשר לאיזה רופא. הגעתי לבית־החולים עוד לפניה. זה מחזה מאוד קשה לראות כאבי תופת כאלה. פשוט כאבי תופת. למעשה מאותו רגע המצב הידרדר כל אותה שנה. התרופות כבר לא עבדו. היא עוד ניסתה לארגן יום הולדת שבעים לאמא שלה. בפסח עשינו קומזיץ אצלנו בבית, על השטיח. היא כבר לא יכלה ללכת. אני הפסקתי לעבוד.
ראיתי פעם כמה דברים שאסף כתב לעצמו, הוא כתב שהוא הגיע לפסח הביתה והיה המום. בפסח, כל בלאבוסטע יהודייה מתכוננת, מתחילה לדבר עליו כבר מט"ו בשבט. "מה הספקת וכמה ניקית." באותה שנה ציפי לא ניקתה את הבית. באותה שנה היא בקושי קמה מהכורסה. כל פסיעה כאבה, עברה מהמיטה לכורסה וחוזר חלילה. לציפי עצמה זה היה מאוד קשה. כל יומיים-שלושה ללכת לבית־חולים. ספירות־דם נמוכות, לקבל מנות דם. כל פעם שעות בבית־חולים, כאבים. לאט לאט היא בורחת מהחברה. היא, שהיתה חיה מאוד חברתית, מתביישת לארח. בקושי יכולה לשלוח מסרון. הבגידה של הגוף. הילדים רואים את זה.
מבלי לדעת, באותם ימים ממש התחיל להתבשל גם באסף גידול קטלני. לצערי, לא הצלחתי לראות את זה. אסף התחיל לרדת במשקל. לפני כן היו תקופות שהיה מאוד רזה, היו תקופות שהיה שמנמן. אחד הרופאים אפילו אמר לו להוריד כמה קילו לפני הצבא. והנה הוא מוריד משקל. הכול נראה טוב. אני זוכר שבאחת הפעמים אמרתי: "כל הכבוד. תפסת את עצמך בידיים." הוא אומר לי: "סתם, אין לי תיאבון." אחרי חג השבועות היה יום בוגרים בישיבת הר־עציון. לא אהבתי ללכת לימי הבוגרים האלה. אני תמיד מפחד להסתכל אחורה, מעדיף להסתכל קדימה. ציפי אמרה לי: "לך, אני אבוא אִתך." מובן שכשהגיע המועד, כבר לא היה על מה לדבר. סידרתי שמישהו אחר ילך אִתה לבית־החולים, ואני הלכתי למפגש בגוש־עציון.
שבת אחרי י"ז בתמוז, המשפחה יוצאת לנופש. ציפי מתקשה לרדת שלוש מדרגות, אבל היא יוצאת. אסף מרגיש כאב בכתף. נראה שנתפס לו השריר, אבל הוא לא מצליח לישון. מתברר, בדיעבד, שהאבחנה היתה מוטעית. יושבים כולנו יחד במטולה. מי היה יכול לחשוב שיותר לא נשב יחדיו?
תשעה באב, אסף בישיבה. מתקשר אליי שהוא לא מרגיש טוב. אמרתי לו: "עזוב, למה לך לחזור בטרמפים, אבוא לקחת אותך." יום אחר־כך, הוא אומר לי: "אני לא מרגיש טוב." אמרתי לו: "לך לרופא." הרופא אמר: "וירוס." יום, יומיים, שלושה. לא עובר. אמרתי לו: "לך, תתקשר לרופא שוב," אמר: "לא צריך." אחרי שבוע לא עובר ולא כלום. אני רואה שהמצב אפילו מידרדר. אסף כל־כך חלש, אסף הגדול, מטר תשעים ומשהו, והוא לא מצליח ללכת מהחדר שלו לשירותים. ממש קשה לו. באותו זמן ציפי נחלשת לגמרי, ממש צריך לקחת אותה פיזית ממקום למקום. ואני ממוקד בציפי, ואומר לו: "מה לעשות, אין לי כוח. תתגבר."
עוד כמה ימים עוברים. ברגע מסוים נשברתי ואמרתי לו: "בוא, הולכים לרופא. עם כל הכבוד אתה אמנם בחורצ'יק בן תשע־עשרה, אבל אני אבא שלך ואני לוקח אותך לרופא."
הרופא אמר: "אני לא שומע את הריאות שלו. קח אותו לבית־חולים." אמרתי לו שאני הולך ממילא להדסה, לאמא שלו, נעשה את זה שניים במחיר של אחד - אקח גם אותו לשם, ולאסף אני אומר: "חכה, בוא הביתה, ניקח את אמא וניסע," אבל הוא לא מצליח לעלות את המדרגות. השארתי אותו באוטו, עם המיזוג פועל, כי הייתי צריך לקחת את ציפי, והמאמץ הפיזי לא פשוט.
באותו יום ראשון של סוף אב, אִשפזנו את שניהם. בעבור שניהם זה היה היום האחרון שהם ראו בו את השמש, מאז - רק אור פלורסנט.
ארבעים יום. הם התחילו קצת לפני ר"ח אלול, והמשיכו עד יום־הכיפורים. ציפי לא ידעה מה קרה לאסף. היא היתה בהכרה עוד יום וחצי, שבמהלכם אמרתי לה לגבי אסף שיש חשש לדלקת־ריאות. הדסה עין־כרם: ציפי במכון שרת, בקומה 0, ואסף בקומה 8. ציפי היתה חלשה, שאלה שוב: "מה עם אסף?" בכנות רבה אני יכול להגיד שזו הפעם הראשונה שאמרתי לה משהו שהוא ליד האמת, ולא את האמת המלאה. בכל שנות היכרותנו, לא חושב שאי־פעם אמרתי לה משהו שאינו אמת. באותו זמן כבר ידעתי שלאסף יש סרטן. נשארתי עם הגרסה הישנה שזו דלקת־ריאות. לא שאני מצטער על השקר הקטן הזה.
באותו לילה היא התקשתה לנשום. זה היה לילה נורא. כל הלילה התרוצצתי בין הקומות. ציפי בקושי נושמת. בבוקר, בא רופא ריאות ואמר לי שעוד לילה כזה היא לא תשרוד.
למחלקה האונקולוגית אין פרוטוקול של החייאה או מכונות הנשמה. יצאתי למאבק כדי לתת לה את הצ'אנס הקטן מאוד הטמון באפשרות הזו. בהתחלה חשבו שזה רק אני רוצה, כשהבינו שגם ציפי רוצה, הסכימו. ביום שני בערב, בשעה חמש, ציפי הורדמה והונשמה, ושבוע אחר־כך, ביום רביעי, ג' אלול, נפטרה.
לאסף בישרתי את הבשורה דקות ספורות לאחר שציפי נפטרה. הוא שכב. התאושש ממצב של חוסר הכרה. התגובות שלו היו מאוד מאופקות. היה מכונס בתוך עצמו. לא הצלחנו להבקיע זה לזה על־ידי מילים. חבל.
באותו יום שציפי ואסף אושפזו, הדר התחילה שבוע היערכות לקראת תחילת השירות־הלאומי. ביום שלישי הלכתי להודיע להם, לאסוף אותם, להביא אותם להיפרד מאמא. הם נפרדו מציפי מורדמת. הסיפור של ימי בתי־החולים האלה הוא סיפור הזוי, אפילו הממד הטכני שלו. התכנסנו ביום שלישי, אסף ירד ממחלקת טיפול־נמרץ, עם כל המכשירים והצינורות, לחדר של ציפי. היינו כל המשפחה ביחד. ציפי מורדמת, אסף בכיסא גלגלים עם בלון־חמצן. טל בבגדי המחנה. כולנו ביחד, בעולם הזוי שאיננו יודעים מהו.
ציפי נפטרה בבוקר. הלכתי להגיד לאסף, שהיה בבידוד, שאמא נפטרה. הוא התאושש כאמור מכמה ימים בלי הכרה. הדר היתה. הלכתי כדי לחזור הביתה, ואמרתי להם שיכתבו דברים שהם רוצים לומר בלוויה. שאלתי את אסף מי הוא רוצה שיהיה אִתו בלוויה. הוא בחר את הר"מ (רב־מחנך) שלו מהשמינית. שיהיה שם אִתו. בלוויה ליוו אותו הר"מ וראש־הישיבה, אספו כמה חברים שיהיה לו מניין להגיד קדיש. חברה של המשפחה קנתה לו חולצה שיוכל לעשות קריעה כי אי־אפשר בבגד של בית־החולים. הוא שמע את הלוויה בטלפון.
במהלך השבעה כל יום קפצתי לבית־החולים. לקראת צהריים, ועוד פעם באחת בלילה. כל הזמן אתה מתלבט - בין החיים ובין המתים. מאבק. אתה רואה שהילד שלך צמא לך, ואין אף אחד שהוא מרגיש אִתו בנוח. החבר היחיד שהיה מוכן שיהיה אתו, היה בחו"ל. יש כל מיני אנשים שעוזרים, אבל אתה רואה שלא טוב לו אִתם. אני מרגיש שאיני יכול להיות שם כל הזמן. יש שבעה. מקפץ כל הזמן בין המקומות. הרגשתי כמה חסר לו הזמן שלי, כמה חסר לי הזמן אתו. ארעיות אין־סופית.
הבדידות של אסף בולטת. הוא כמעט שלא מדבר, מפחד להעיק, מפחד לספר את פחדיו או אולי סתם חלש פיזית. העובדה שהוא, הבחור הגדול והגאה תלוי כל־כך בכל מיני דברים, גם היא יוצרת אצלו תחושה קשה. במילים המעטות שדיברנו הוא סיפר לי שקשה לו להיות תלוי בכל מיני קרובים. הוא סיפר לי כמה טוב לו שאנחנו ביחד. הוא היה מפוחד. אני ניסיתי לא להיות מבולבל.
בשבת של ה'שבעה' היינו אצלו, הבנות ואני, בבית־החולים. בליל שבת, מיד אחרי הדלקת נרות, כחצי שעה, הוא הלך כמה צעדים, פתאום אני רואה שאני מאבד אותו. התחלנו לקרוא לרופאים. אותו ליל שבת היה לו כנראה דימום פנימי, ב־2 בלילה כל בית־החולים היה על־גלגלים לכבודו. פתחו את יחידת ההקרנות, שלא עובדת בשבתות, קומה שלמה, ניסו לעשות אתו כל מיני דברים. העברנו אותו לטיפול־נמרץ. שבוע הוא שוכב בטיפול־נמרץ. הבחור הגדול והמסיבי הזה מחובר לעשרות צינורות. שערו הגדול והארוך ממלא את הכר כולו.
בשבת אחר־כך מצבו הידרדר. בתחילת השבת הדברים התנהלו כסדרם. אכלנו ביחד ובלילה הוא אפילו גילה תיאבון. דיברנו מעט. הוא היה חלש. כל הלילה הוא נשם בקושי אבל היה מלא חיוניות. בשבת בבוקר החליטו להרדים אותו. הרופאים דיברו איתי. כביכול, זו היתה החלטה שלי. אבל רק לכאורה, כי אמרו לי שאין הרבה אפשרויות. הוא כבר בן תשע־עשרה. לא היו לי גם הרבה סמכויות. החליטו להרדים אותו. בפועל הוא לא התעורר. היו לו נצנוצים. אבל הוא היה בהרדמה מאותו רגע עד ערב סוכות.
ציפי נפטרה בג' אלול. אסף הורדם בי"ג אלול, ונפטר בלילה שבין י"ג לי"ד תשרי, בערב סוכות. ישבנו שבעה שעתיים.
בסוכות נהגנו כמו אחינו הערבים: פתחנו סוכת אבלים. כולם באו, זה היה כמו בשבעה, אבל בניגוד לשבעה - היה צריך גם לארח.
התיאור הסכֶמטי הזה, אוסף התמונות היבשות הוא תיאור קשה כי הוא כל־כך לא משקף את הדבר עצמו. כשם שהגוף הוא לא האדם, כך סדר האירועים אינו הדבר עצמו. אנחנו מדברים על סבל וייסורים. לא יודע איך לשים את זה במילים. לוח הזמנים הזה כל־כך מעוות. הוא לא מתאר כמה יפה היתה ציפי, הוא לא מתאר כמה חיים היו בה (אני יודע שזה נשמע כמו עוד הספד מכל ההספדים. אבל זה הספד אותנטי וכן). הוא לא מעביר כמה קשה היה לה, כמה לילות היא בכתה. התיאור הוא סכמה, קווי פחם שאינם תופסים עומק, כמו שרופא מתאר גוף, ובו עצמות, אבל זה לא האדם. אני יכול לומר גם על ציפי וגם על אסף שעל אף שהיו מוקפים בהמון אנשים, במחלתם הם היו בודדים. אדם חולה הוא אדם בודד.


הספר הזה בא לענות על צורך שאין לו מענה. אם לא לתת פשר לייסורים - הרי לתת להם הכרה, חברה וחברות. לתת כוח לאדם שמתמודד לראות שגם אם הוא לבד, הרי שהוא ביחד; גם אם הוא סובל, הרי שיש במאבקו ניצחון. בעצם המאבק והרצון יש הישג ויש סיפוק. גם אם אין הסבר, הרי שיש תוכן. יש טעם לייסורים במובן זה שניתן לטעום אותם, גם אם אין הסבר מה טעמם. הכאב מבודד את האדם ומחליש אותו. החברה והעשייה יש בכוחם לתת לאדם לבטא את האנושיות, שגם היא יכולה לרומם, אם לא לנצח.
כל האמירות הידועות כל־כך לא מתאימות אל מול הכאב, אל מול המוות, אל מול הגעגוע. האמירות הכי מרגיזות היו שהקב"ה מנסה קנקנים חזקים, ועוד כל מיני דברים ריקים כאלה, אמירות מקטינות ופוגעות. האמירות אינן תשובה.
מה נותר לנו כבני־אנוש? להרגיש את המכה. לא את ההיגיון, לא את הסדר, לא את השכל, ואפילו לא את ה"מה לעשות עם זה". המילים נגמרות, הן מאוד ריקות. נותר לנו להיות אנושיים. לכאוב ביחד, לקבל את הייסורים של חברנו בכאב, להילחם בבדידות מתוך הקשבה והזדהות. להתגבר על המרחק באהבה ורגש.
איני מצפה שהספר יעניק לי או לאחרים תשובות כי איני מאמין שהן קיימות. אני רוצה לפגוש באמצעותו את החשיבה על הנושאים הללו. מי שיקרא את הספר אולי ירגיש שהוא לא לבד בהתלבטויות, אני לא יודע אם הוא ימצא תשובה. יש בו כמה מאמרים שמנסים להשיב או לסקור תשובות שנתנו אחרים. אישית אני מרגיש פחות בנוח עם התשובות שניסו לתת. ההשפעה של הספר היא כזו שמי שקורא אותו רואה עד כמה אנשים מתחבטים, עד כמה השאלה הזו מציקה. המפגש עם כמות כזו של חשיבה, מצמצם מעט את הבדידות. אבל שום דבר שיֵאמר אינו מרגיע באמת. יש איזה משיח שיושב בשערי רומי, שפותח וסוגר את הפצעים שלו. הוא לא בא לגאול את העולם מייסוריו. עצם זה שהוא שם, פותח וסוגר פצעים - בכך הוא משיח. כמו הפסוק: "עִמו אנוכי בצרה". הוא בא ואומר את זה. "עמו אנוכי בצרה". זהו.
בבת־המצווה של טל דיברתי בסעודה שלישית על פרק התהלים "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". המזמור הזה נאמר כולו בגוף שלישי, חוץ מקטע אחד העובר לגוף שני, ישיר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".
אני חושב שזהו אותו משיח, דווקא בנכונותו להיות אנושי, חלש, סובל, לקבל את זה, יש משהו קצת יותר משיחי מאשר בניסיון להבין, להגיד שיהיה טוב, ולהצביע על סדר אלוקי. אני לא יכול לקבל שישנם סדר או משמעות כלשהם בדבר הזה. וכי איזו משמעות יכולה להיות? הדבר לא מובן לי ולא נתפס בעיניי. הדבר היחיד שאני יכול להסכים לו זה לומר שיש עוד מישהו שסובל.
לא בכדִי אין לנו הרבה פירושים דתיים למגילת איכה. קשה לעמוד מול חורבן. איוב קל יותר. לך תכתוב מאמר על "אני הגבר ראה עוני". הצעקה כמו שהיא. כאבו של המקונן הוא שאלוקים זנח אותו. יש בכאב זה מהרגשת הבדידות של הסובל. גם איוב הרגיש שהרֵעים לא אתו. הספר מנסה, בעיניי, לגשר על הפער הזה ולייצר שפה שמכירה בכאב ואינה מסתירה אותו, אינה מתעלמת ממנו, רק מאפשרת אותו.
הכאב והגעגוע חיים עִמנו.