האמת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האמת
מכר
מאות
עותקים
האמת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.4 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    אדוארד סנודן נולד באליזבת סיטי שבצפון קרוליינה וגדל בצלו של בסיס פוֹרְט מִיד. הוא הוכשר כמהנדס מערכות ועבד כאיש סגל בסוכנות המודיעין המרכזית וכעובד קבלן בסוכנות לביטחון לאומי. הוא זכה בפרסים רבים על שירותו לציבור, ובהם פרס החיים הנכונים, הפרס הגרמני לשוברי שתיקה, פרס ריידנהאור לאומרי האמת ועיטור קרל פון אוסייצקי מהליגה הבינלאומית לזכויות האדם. כיום הוא מכהן כנשיא מועצת המנהלים של הקרן למען עיתונות חופשית.

     
    ב־2013 הדהים סנודן בן ה־29 את העולם כשהתנתק מהממסד המודיעיני האמריקאי וגילה כי ממשלת ארצות הברית חותרת בחשאי להשגת האמצעים שיאפשרו לה לנטר ולאסוף כל שיחת טלפון, כל מסרון וכל דוא"ל בעולם. התוצאה תהיה מערכת חסרת תקדים של מעקב המוני, המסוגלת לחטט בחייו הפרטיים של כל אדם עלי אדמות. עכשיו, כעבור שש שנים, סנודן מגלה לראשונה כיצד השתתף בבניית המערכת הזאת ומה הניע אותו לחשוף אותה.
     
    הספר מגולל את תולדותיו של סנודן החל בילדותו הכפרית הנעימה בצפון קרוליינה ועד לתפקידיו כאדם בוגר ב־CIA וב־NSA, ומתאר באורח מרתק את חייו של צעיר מבריק שגדל באופן מקוון — עד שנעשה מרגל, נהפך לשובר שתיקה ובגלותו נעשה למצפונו של האינטרנט. הספר הכתוב בשנינות, בחן, בלהט ובגילוי לב חסר פשרות, הוא מסמך חיוני בעידן הדיגיטלי שלנו, ואין ספק שהוא ייהפך לקלסיקה.

    פרק ראשון

    מבוא
     
    שמי הוא אדוארד ג'וזף סנודן. פעם עבדתי בשירות הממשלה, אבל עכשיו אני עובד בשירות הציבור. נדרשו לי כמעט 30 שנה כדי להבין שיש הבדל, ומשהבנתי, הסתבכתי באי־אלו צרות במשרד. כתוצאה מכך, אני מקדיש עכשיו את זמני לניסיונות להגן על הציבור מפני האיש שהייתי פעם — מרגל בסוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA), או סתם עוד איש היי־טק צעיר שיצא לבנות עולם שיהיה טוב יותר, כפי שהייתי סמוך ובטוח.
    הקריירה שלי בקהילת המודיעין האמריקאית נמשכה רק שבע שנים קצרות. כלומר, רק שנה אחת יותר, עלי לומר בפליאה מסוימת, ממשך הזמן שאני נמצא בגלות, בארץ שלא בחרתי להיות בה. אבל במשך שבע שנות השירות האלה השתתפתי בשינוי המשמעותי ביותר בתולדות הריגול האמריקאי — שינוי מהמעקב הממוקד אחר יחידים למעקב המוני אחר אוכלוסיות שלמות. הייתי שותף לתהליך הטכנולוגי המאפשר לממשלה יחידה ללקט את כל התקשורת הדיגיטלית העולמית, לאחסן אותה לדורי דורות ולעשות בה חיפושים כאוות נפשה.
    אחרי 11 בספטמבר 2001 היתה קהילת המודיעין אכולת אשמה על שלא הצליחה להגן על אמריקה, על שהניחה להתקפה ההרסנית והקטלנית ביותר על הארץ מאז פרל הארבור להתרחש במשמרת שלה. בתגובה החליטו ראשיה לבנות מערכת שתבטיח כי הם לא ייתפסו עוד ישנים בשמירה, לעולם ועד. הבסיס שלה נועד להיות טכנולוגי, עניין זר ומוזר להמוני בעלי התואר הראשון במדע המדינה והתואר השני במנהל עסקים שאיישו אותה. דלתותיהן של סוכנויות המודיעין החשאיות ביותר נפתחו לרווחה לפני אנשי טכנולוגיה צעירים כמוני. כך קרה שהחנוּנים ירשו את הארץ.
    אם היה משהו שידעתי בימים ההם, זה להתעסק עם מחשבים, ומשום כך התקדמתי במהירות. בגיל 22 קיבלתי לראשונה סיווג ביטחוני סודי ביותר מה-NSA ומילאתי תפקיד שנמצא בתחתית הפירמידה הארגונית. פחות משנה אחר כך הייתי ב-CIA, כמהנדס מערכות בעל גישה גורפת לאחדות מהרשתות הרגישות ביותר בעולמנו. המבוגר האחראי היחיד מעלי היה ברנש שבילה את שעות המשמרת שלו בקריאת רומנים של רוברט לדלום וטום קלנסי. הסוכנויות, בלהיטותן להעסיק בעלי יכולות טכניות, ניפצו את כל הכללים שלהן עצמן. בימים כתיקונם הן לא היו מקבלות לעבודה מישהו בלי תואר ראשון, או שלפחות למד שנתיים־שלוש במוסד להשכלה גבוהה, ואני לא הייתי כזה וגם לא כזה. בעולם שנוהג כמנהגו, לא היו נותנים לי אפילו להיכנס לבניין.
    בין 2007 ל-2009 הוצבתי בשגרירות ארצות הברית בז'נבה, כאחד מאותם אנשי טכנולוגיה מועטים שעבדו במסווה של דיפלומטים; משימתי היתה לקדם את ה-CIA לעתיד על ידי העברת התחנות של הסוכנות באירופה לעבודה מקוּונת — להכניס דיגיטציה ואוטומציה לרשתות שבאמצעותן ריגלה ממשלת ארצות הברית אחר כל באי עולם. הדור שלי לא רק בנה מהיסוד את עבודת המודיעין; אנחנו הגדרנו מחדש את עצם המושג "מודיעין". בשבילנו, זה לא היה עניין של מפגשים בסתר או של העברה סמויה של ניירות מיד ליד, אלא עניין של נתונים.
    בגיל 26 הייתי להלכה עובד של חברה פרטית בשם דֵל, אבל בפועל עבדתי שוב ב-NSA. העבודה הקבלנית היתה רק הכיסוי שלי, כמו של רוב רובם של המרגלים בעלי הנטיות הטכניות בקבוצת הגיל שלי. נשלחתי ליפן, שם עזרתי לבנות את מה שהיה למעשה הגיבוי הגלובלי של סוכנות זו — רשת חשאית ענקית, שהבטיחה כי גם אם מִפקדת ה-NSA תהפוך לעפר ואפר בפיצוץ גרעיני, שום נתונים לא ילכו לאיבוד. באותם ימים לא תפסתי שבניית מערכת טכנולוגית העתידה להחזיק לצמיתות בתיעוד חייו של כל אדם ואדם היא טעות טרגית.
    חזרתי לארצות הברית בגיל 28 וקיבלתי קידום לסטרטוספרה, לצוות הקישור הטכני שטיפל ביחסים בין דֵל לבין ה-CIA. תפקידי היה לשבת עם ראשי החטיבות הטכניות של ה-CIA כדי לתכנן ולמכור להם את הפתרון לכל בעיה שהיו יכולים להעלות בדמיונם. הצוות שלי עזר ל-CIA לבנות סוג חדש של ארכיטקטורת חישוב — "ענן", הטכנולוגיה הראשונה אי־פעם המאפשרת לכל סוכן, ואין זה משנה היכן הוא נמצא בעולם, לגשת לנתונים הדרושים לו ולחפש בהם, מכל מרחק שלא יהיה.
    על רגל אחת, תפקיד בניהול הקישוריות והזרימה של מידע מודיעיני התחלף בתפקיד של מציאת דרך לאחסן אותו לצמיתות, וזה פינה מקום לתפקיד נוסף, הדאגה לכך שהוא יהיה זמין ובר־חיפוש בכל קצוות תבל. המיזמים האלה התגבשו, מבחינתי, בהוואי, כאשר עברתי לשם כדי לקבל חוזה חדש עם ה-NSA בגיל 29. עד אז עבדתי במסגרת הדוקטרינה הקרויה "הצורך לדעת", ולא היתה לי היכולת להבין את התכלית המצרפית שמאחורי המשימות הממוקצעות והממודרות שהוטלו עלי. רק כשהגעתי לגן העדן ההוא יכולתי סוף־סוף לראות כיצד כל המשימות שלי משתלבות יחדיו, מתמזגות כמו גלגלי השיניים של מכונה ענקית ויוצרות מערכת של מעקב המוני גלובלי.
    במעמקי מנהרה מתחת לשדה אננס — בעבר, בימי פרל הארבור, היה שם מפעל מטוסים תת־קרקעי — ישבתי לפני מסוף שממנו היתה לי גישה בלתי־מוגבלת, למעשה, לכל התקשורת של כמעט כל גבר, אישה או ילד עלי אדמות: כל מי שאי־פעם חייג בטלפון או נגע במחשב. בין האנשים האלה היו כ-320 מיליון אזרחים אמריקאים כמוני, שניהולם השוטף את חיי היומיום שלהם היה נתון למעקב — מתוך הפרה גסה לא רק של חוקת ארצות הברית, אלא גם של ערכיה הבסיסיים של כל חברה דמוקרטית.
    אם אתם קוראים את הספר הזה, הרי זה מפני שעשיתי דבר מסוכן לאדם במעמדי: החלטתי לשבור שתיקה ולספר את האמת. אספתי מסמכים פנימיים של קהילת המודיעין המכילים ראיות לכך שממשלת ארצות הברית מפֵרָה את החוק ומסרתי אותם לעיתונאים, שאחרי עריכתם הביאו אותם לידיעתו של העולם המזועזע.
    הספר הזה מספר מה הניע אותי לקבל את ההחלטה הזאת, מה היו העקרונות המוסריים והאתיים שמאחוריה, וכיצד קרו הדברים — ולפיכך, הוא מספר גם את קורות חיי שלי.
    מה הם החיים? יותר ממה שאנחנו אומרים; יותר, אפילו, ממה שאנחנו עושים. החיים הם גם מה שאנחנו אוהבים ומה שאנחנו מאמינים בו. מבחינתי, מה שאני אוהב ומאמין בו יותר מכול הוא הקשר — הקשר האנושי, והטכנולוגיות שבאמצעותן הוא מוגשם. הטכנולוגיות האלה כוללות גם ספרים, כמובן. אבל לדור שלי, קשר פירושו בראש ובראשונה האינטרנט.
    אם אתם מתחלחלים — שהרי אתם מכירים טוב מאוד את הטירוף הרעיל שממלא את קופת השרצים הזאת בימינו — עליכם להבין שבשבילי, כאשר התוודעתי אליו, האינטרנט היה משהו אחר לגמרי. הוא היה ידיד, אפילו הורה. הוא היה קהילה בלי גבולות וסייגים, קול אחד ומיליוני קולות, ארץ סְפָר משותפת שהיה צורך ליישב אותה, אבל לא לנצלהּ, בשבטים רבים ושונים החיים במידה סבירה של אחווה ורעות זה לצד זה, שכל אחד מבניהם חופשי לבחור לעצמו שם וקורות חיים ומנהגים. כולם עטו מסכות, ובכל זאת, התרבות הזאת של עילום־שם־מתוך־ריבוי־שמות הפיקה יותר אמת מאשר כזב, כי היא היתה יצירתית ושיתופית, ולא מסחרית ותחרותית. ודאי, היו סכסוכים, אבל הם היו בטלים בשישים לעומת הרצון הטוב והתחושה הטובה — הרוח החלוצית האמיתית.
    אם כך, תבינו בוודאי את כוונתי כשאני אומר כי האינטרנט של היום השתנה לבלי הכר. העובדה שהשינוי הזה היה פרי החלטה מודעת, תוצאה של מאמץ שיטתי מצד כמה בעלי זכויות יתר, חשובה כקליפת השום. המירוץ הראשוני להפיכת המסחר לסחר אלקטרוני הוליד בועה, ולאחר מכן, מיד אחרי תחילת האלף החדש, להתמוטטות. בעקבות זאת הבינו החברות המסחריות שהאנשים המקוונים מתעניינים הרבה פחות בהוצאת כספים מאשר בשיתוף, ושאפשר למסחר את הקשר האנושי המתאפשר הודות לאינטרנט. אם מה שרוב האנשים רוצים לעשות באופן מקוון הוא לספר לבני משפחה, לחברים ולזרים מה הם עושים עכשיו, ולשמוע במענה מה עושים עכשיו בני משפחתם, חבריהם ואנשים זרים, אזי כל מה שהחברות צריכות לעשות הוא להציב את עצמן בתווך, בצמתים של המגעים החברתיים הללו, ולהפיק מהם רווחים.
    זו היתה ההתחלה של הקפיטליזם של המעקב, וזה היה הסוף של האינטרנט כפי שהכרתי אותו.
    והנה, הרשת היצירתית היא שהתמוטטה, עם סגירתם של המוני אתרים יפהפיים, קשים ואינדיווידואליסטיים. פיתויי הנוחות הניעו את הבריות להחליף את האתרים האישיים שלהם — המחייבים תחזוקה שוטפת ומייגעת — בדף פייסבוק ובחשבון ג'ימייל. היה קל לטעות במראית העין של בעלוּת עליהם, היה קל לחשוב שהיא ממשית. לא רבים מאיתנו הבינו זאת בשעתו, אבל שום דבר מכל הדברים שהמשכנו לשתף בהם את חברינו לא נשאר שלנו בלבד. יורשותיהן של חברות הסחר האלקטרוני שכשלו, מפני שלא הצליחו למצוא שום דבר שנהיה מעוניינים לקנות, יכלו עכשיו למכור מוצר חדש.
    המוצר החדש הזה היה אנחנו.
    הדברים המעניינים אותנו, הפעילויות שלנו, מקום הימצאנו, רצונותינו — כל דבר שחשפנו על עצמנו, ביודעין או שלא ביודעין, נמצא תחת מעקב ונמכר בחשאי, כדי להשהות את הופעת התחושה הבלתי־נמנעת של חילול פרטיותנו, המתעוררת במרביתנו רק בימים אלה ממש. והמעקב הזה עתיד להימשך ולזכות בעידוד, אפילו במימון, של המוני ממשלות, בלהיטותן להשיג את המצבור הענקי הזה של מידע מודיעיני. מלבד סיסמאות כניסה ועסקאות פיננסיות, כמעט שום דבר מכל התקשורת המקוונת לא הוצפן בעשור הראשון של המאה הזאת. לכן, במקרים רבים, הממשלות אפילו לא היו צריכות להטריח את עצמן ולפנות לחברות כדי לדעת מה עושים לקוחותיהן. הן יכלו פשוט לרגל אחר העולם בלי לגלות זאת לנפש חיה.
    ממשלת ארצות הברית, בהתעלמות בוטה ממגילת הזכויות שלה, נפלה קורבן לפיתוי הזה עצמו, ומרגע שטעמה את פרי העץ האסור, נכנסה בה קדחת תזזיתית, חסרת מרפא. בסודי־סודות, היא נטלה לעצמה את עוצמת המעקב ההמוני — סמכות שמעצם הגדרתה פוגעת לרעה בחפים מפשע הרבה יותר מאשר באשמים.
    רק אחרי שהבנתי טוב יותר את המעקב הזה ואת נזקיו, התחילה לייסר אותי ההכרה בכך שאנו, הציבור הרחב — הציבור לא בארץ אחת בלבד, אלא בכל העולם — מעולם לא קיבלנו את הזכות להצביע על התהליך הזה, או אפילו את ההזדמנות להביע את דעתנו. מערכת המעקב הכמעט־אוניברסלי הוקמה לא רק בלי הסכמתנו, אלא גם באופן שהעלים מידיעתנו כל היבט והיבט של תוכניותיה. על כל צעד ושעל, שינויי הנהלים והשלכותיהם הוסתרו מכולנו, ובכלל זה מפני רוב המחוקקים שלנו. אל מי יכולתי לפנות? עם מי יכולתי לדבר? אמירת האמת, אפילו בלחש, אפילו באוזנו של עורך דין או שופט או חבר קונגרס, נעשתה עבירה חמורה עד כדי כך שאפילו רמיזה על קווי המתאר של העובדות הכלליות ביותר היתה גוררת מאסר עולם בתא כלא פדרלי.
    הייתי אבוד ושקעתי במצב רוח קודר בעת שהתלבטתי עם מצפוני. אני אוהב את ארצי ואני מאמין בשירות הציבור — כל משפחתי, כל השושלת שלי במשך מאות שנים, מלֵאה באנשים שהקדישו את חייהם לשירות הארץ הזאת ואזרחיה. אני עצמי נשבעתי שבועת אמונים — לא לאיזו סוכנות, אפילו לא לממשלה, אלא לציבור: לתמוך בחוקה ולהגן עליה, ומדובר באותה חוקה שהבטחתה להגן על חירויות האזרח הופרה בצורה כה בוטה. עכשיו לא הייתי סתם חלק של ההפרה הזאת: הייתי שותף לדבר עבירה. כל העבודה הזאת, כל השנים האלה — בשירותו של מי עבדתי? כיצד אני אמור ליישב את ההתחייבויות החוזיות שלי לסודיות כלפי הסוכנויות שהעסיקו אותי, עם השבועה שנשבעתי לעקרונות היסוד של ארצי? למי או לְמה אני חב את הנאמנות הגדולה יותר? באיזה שלב אני מחויב על פי צו המצפון להפר את החוק?
    ההתעמקות בעקרונות האלה סיפקה לי את התשובות שביקשתי. הבנתי שאם אקום ואחשוף בפני עיתונאים את היקף העוולות שעושה ארצי, לא תהיה זו קריאה למעשה קיצוני כמו הרס הממשל, או אפילו הרס קהילת המודיעין. חשיפה זו תהיה חזרה אל חתירתן של הממשלה ושל קהילת המודיעין לאידיאלים המוצהרים שלהן עצמן.
    את חירותה של אומה אפשר למדוד אך ורק על פי הכבוד שהיא רוחשת כלפי זכויותיהם של אזרחיה, ואני מאמין באמונה שלמה שהזכויות האלה אינן אלא הגבלות על יכולותיה של המדינה, המגדירות במדויק היכן ומתי אסור לה לפלוש לתחום הזה של חירויות אישיות או פרטיות שנקרא בימי המהפכה האמריקאית בשם "דרור", ובימי מהפכת האינטרנט בשם "צנעת הפרט".
    שש שנים חלפו מאז שנחלצתי לפעולה, מפני שחזיתי בדעיכת המחויבות של הממשלות הנאורות־לדעת־עצמן להגן על צנעת הפרט, הנחשבת בעינַי — ובעינֵי ארגון האומות המאוחדות — לאחת מזכויות האדם הבסיסיות. אבל במרוצת השנים האלה, הגלישה מטה רק נמשכה עוד ועוד, ומשטרים דמוקרטיים הידרדרו לפופוליזם סמכותני. בשום מקום אין ההידרדרות הזאת ניכרת יותר מאשר בתחום היחסים בין הממשלות לבין העיתונות.
    ניסיונותיהם של נבחרי ציבור לקעקע את מעמד העיתונות קיבלו סיוע לדבר עבירה מהסתערות שלוחת רסן על עקרון האמת. הממשי מעורבב בכוונה תחילה במזויף, באמצעות טכנולוגיות שמסוגלות להסלים את הערבוביה הזאת לכלל בלבול גלובלי חסר תקדים.
    אני מכיר את התהליך הזה על כרעיו ועל קרבו, מפני שיצירת אי־מציאות היתה מאז ומתמיד האמנות האפֵלה ביותר של קהילת המודיעין. אותן סוכנויות עצמן, שרק בשנים הספורות של שירותי בהן עשו מניפולציות במידע מודיעיני כדי ליצור אמתלה למלחמה — והשתמשו במדיניות בלתי־חוקית ובהליכים שיפוטיים מפוקפקים כדי להכשיר חטיפה כ"מעצר חריג", עינויים כ"לחץ פיזי מתון" ומעקב המוני כ"איסוף בצובר" — לא הנידו עפעף כאשר תיארו אותי כסוכן כפול סיני, כסוכן משולש רוסי, או הגרוע מכול, כ"מילֵניאלי".
    היה ביכולתן לומר דברים כה רבים, ובחופשיות שכזו, בעיקר מפני שסירבתי להגן על עצמי. מרגע ששברתי את שתיקתי ועד עצם היום הזה, היה מנוי וגמור עמי שלא לגלות שום דבר על חיי הפרטיים העלול לגרום סבל נוסף למשפחתי ולחברַי, שכבר סבלו די והותר בגלל עקרונותי.
    מפאת החשש הזה מפני החמרת הסבל שלהם התלבטתי אם עלי לכתוב את הספר הזה. בסיכומו של דבר, ההחלטה לחשוף את הראיות לעוולות שמבצעת הממשלה היתה קלה לי יותר מאשר ההחלטה הזאת, כאן ועכשיו, לספר את סיפור חיי. העוולות שחזיתי בהן חייבו אותי לפעול, אבל איש אינו מעלה את זיכרונותיו על הכתב מכיוון שאינו מסוגל לעמוד בפני צו מצפונו. משום כך השתדלתי לבקש את רשותם של כל בני משפחתי, חברַי ועמיתַי שנזכרים כאן בשמותיהם, או שהציבור יכול לזהותם בדרך אחרת, לפני שכללתי אותם בדפים אלה.
    כשם שאני מסרב להתיימר להיות הפוסק היחיד לגבי פרטיותו של אדם אחר, כן מעולם לא חשבתי שאני לבדי זכאי לבחור ולהחליט אילו מהסודות של ארצי צריכים להיוודע ברבים ואילו מהם צריכים להישמר. מסיבה זו חשפתי את מסמכי הממשלה אך ורק בפני עיתונאים. וזו האמת: מספר המסמכים שחשפתי במישרין בפני הציבור הוא אפס עגול.
    אני מאמין, כפי שמאמינים העיתונאים האלה, שממשלה רשאית לשמור מידע מסוים בהסתר. אפילו הדמוקרטיה השקופה ביותר בעולם רשאית להצניע, לדוגמה, את זהותם של סוכנים חשאיים ואת תנועות כוחות הצבא שלה בשטח. הספר הזה אינו מכיל סודות מסוג זה.
    אין זו משימה פשוטה, לספר את סיפור חיי ובה בעת לשמור על פרטיותם של יקירַי ולהימנע מחשיפת סודות ממשלה לגיטימיים, אבל זוהי המשימה שנטלתי על עצמי. בין שני תחומי האחריות האלה — שם תמצאו אותי.

    סקירות וביקורות

    דין בוגד אדוארד סנודן כתב אוטוביוגרפיה מצוינת, אבל ספק אם תשכנע את הלא-משוכנעים גם בתום קריאת ספרו האוטוביוגרפי קשה להצביע על אירוע מכונן שגרם לאדוארד סנודן להפוך את עורו, לפנות נגד הארגון שבו עבד ולחשוף את המעקב שמנהל הממשל האמריקאי נגד אזרחיו. זה היה תהליך מתמשך. אבל בהחלט אפשר... איתי זיו 7 לילות 25/10/2019 לקריאת הסקירה המלאה> 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    דין בוגד אדוארד סנודן כתב אוטוביוגרפיה מצוינת, אבל ספק אם תשכנע את הלא-משוכנעים גם בתום קריאת ספרו האוטוביוגרפי קשה להצביע על אירוע מכונן שגרם לאדוארד סנודן להפוך את עורו, לפנות נגד הארגון שבו עבד ולחשוף את המעקב שמנהל הממשל האמריקאי נגד אזרחיו. זה היה תהליך מתמשך. אבל בהחלט אפשר... איתי זיו 7 לילות 25/10/2019 לקריאת הסקירה המלאה> 7 לילות
    האמת אדוארד סנודן
    מבוא
     
    שמי הוא אדוארד ג'וזף סנודן. פעם עבדתי בשירות הממשלה, אבל עכשיו אני עובד בשירות הציבור. נדרשו לי כמעט 30 שנה כדי להבין שיש הבדל, ומשהבנתי, הסתבכתי באי־אלו צרות במשרד. כתוצאה מכך, אני מקדיש עכשיו את זמני לניסיונות להגן על הציבור מפני האיש שהייתי פעם — מרגל בסוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA), או סתם עוד איש היי־טק צעיר שיצא לבנות עולם שיהיה טוב יותר, כפי שהייתי סמוך ובטוח.
    הקריירה שלי בקהילת המודיעין האמריקאית נמשכה רק שבע שנים קצרות. כלומר, רק שנה אחת יותר, עלי לומר בפליאה מסוימת, ממשך הזמן שאני נמצא בגלות, בארץ שלא בחרתי להיות בה. אבל במשך שבע שנות השירות האלה השתתפתי בשינוי המשמעותי ביותר בתולדות הריגול האמריקאי — שינוי מהמעקב הממוקד אחר יחידים למעקב המוני אחר אוכלוסיות שלמות. הייתי שותף לתהליך הטכנולוגי המאפשר לממשלה יחידה ללקט את כל התקשורת הדיגיטלית העולמית, לאחסן אותה לדורי דורות ולעשות בה חיפושים כאוות נפשה.
    אחרי 11 בספטמבר 2001 היתה קהילת המודיעין אכולת אשמה על שלא הצליחה להגן על אמריקה, על שהניחה להתקפה ההרסנית והקטלנית ביותר על הארץ מאז פרל הארבור להתרחש במשמרת שלה. בתגובה החליטו ראשיה לבנות מערכת שתבטיח כי הם לא ייתפסו עוד ישנים בשמירה, לעולם ועד. הבסיס שלה נועד להיות טכנולוגי, עניין זר ומוזר להמוני בעלי התואר הראשון במדע המדינה והתואר השני במנהל עסקים שאיישו אותה. דלתותיהן של סוכנויות המודיעין החשאיות ביותר נפתחו לרווחה לפני אנשי טכנולוגיה צעירים כמוני. כך קרה שהחנוּנים ירשו את הארץ.
    אם היה משהו שידעתי בימים ההם, זה להתעסק עם מחשבים, ומשום כך התקדמתי במהירות. בגיל 22 קיבלתי לראשונה סיווג ביטחוני סודי ביותר מה-NSA ומילאתי תפקיד שנמצא בתחתית הפירמידה הארגונית. פחות משנה אחר כך הייתי ב-CIA, כמהנדס מערכות בעל גישה גורפת לאחדות מהרשתות הרגישות ביותר בעולמנו. המבוגר האחראי היחיד מעלי היה ברנש שבילה את שעות המשמרת שלו בקריאת רומנים של רוברט לדלום וטום קלנסי. הסוכנויות, בלהיטותן להעסיק בעלי יכולות טכניות, ניפצו את כל הכללים שלהן עצמן. בימים כתיקונם הן לא היו מקבלות לעבודה מישהו בלי תואר ראשון, או שלפחות למד שנתיים־שלוש במוסד להשכלה גבוהה, ואני לא הייתי כזה וגם לא כזה. בעולם שנוהג כמנהגו, לא היו נותנים לי אפילו להיכנס לבניין.
    בין 2007 ל-2009 הוצבתי בשגרירות ארצות הברית בז'נבה, כאחד מאותם אנשי טכנולוגיה מועטים שעבדו במסווה של דיפלומטים; משימתי היתה לקדם את ה-CIA לעתיד על ידי העברת התחנות של הסוכנות באירופה לעבודה מקוּונת — להכניס דיגיטציה ואוטומציה לרשתות שבאמצעותן ריגלה ממשלת ארצות הברית אחר כל באי עולם. הדור שלי לא רק בנה מהיסוד את עבודת המודיעין; אנחנו הגדרנו מחדש את עצם המושג "מודיעין". בשבילנו, זה לא היה עניין של מפגשים בסתר או של העברה סמויה של ניירות מיד ליד, אלא עניין של נתונים.
    בגיל 26 הייתי להלכה עובד של חברה פרטית בשם דֵל, אבל בפועל עבדתי שוב ב-NSA. העבודה הקבלנית היתה רק הכיסוי שלי, כמו של רוב רובם של המרגלים בעלי הנטיות הטכניות בקבוצת הגיל שלי. נשלחתי ליפן, שם עזרתי לבנות את מה שהיה למעשה הגיבוי הגלובלי של סוכנות זו — רשת חשאית ענקית, שהבטיחה כי גם אם מִפקדת ה-NSA תהפוך לעפר ואפר בפיצוץ גרעיני, שום נתונים לא ילכו לאיבוד. באותם ימים לא תפסתי שבניית מערכת טכנולוגית העתידה להחזיק לצמיתות בתיעוד חייו של כל אדם ואדם היא טעות טרגית.
    חזרתי לארצות הברית בגיל 28 וקיבלתי קידום לסטרטוספרה, לצוות הקישור הטכני שטיפל ביחסים בין דֵל לבין ה-CIA. תפקידי היה לשבת עם ראשי החטיבות הטכניות של ה-CIA כדי לתכנן ולמכור להם את הפתרון לכל בעיה שהיו יכולים להעלות בדמיונם. הצוות שלי עזר ל-CIA לבנות סוג חדש של ארכיטקטורת חישוב — "ענן", הטכנולוגיה הראשונה אי־פעם המאפשרת לכל סוכן, ואין זה משנה היכן הוא נמצא בעולם, לגשת לנתונים הדרושים לו ולחפש בהם, מכל מרחק שלא יהיה.
    על רגל אחת, תפקיד בניהול הקישוריות והזרימה של מידע מודיעיני התחלף בתפקיד של מציאת דרך לאחסן אותו לצמיתות, וזה פינה מקום לתפקיד נוסף, הדאגה לכך שהוא יהיה זמין ובר־חיפוש בכל קצוות תבל. המיזמים האלה התגבשו, מבחינתי, בהוואי, כאשר עברתי לשם כדי לקבל חוזה חדש עם ה-NSA בגיל 29. עד אז עבדתי במסגרת הדוקטרינה הקרויה "הצורך לדעת", ולא היתה לי היכולת להבין את התכלית המצרפית שמאחורי המשימות הממוקצעות והממודרות שהוטלו עלי. רק כשהגעתי לגן העדן ההוא יכולתי סוף־סוף לראות כיצד כל המשימות שלי משתלבות יחדיו, מתמזגות כמו גלגלי השיניים של מכונה ענקית ויוצרות מערכת של מעקב המוני גלובלי.
    במעמקי מנהרה מתחת לשדה אננס — בעבר, בימי פרל הארבור, היה שם מפעל מטוסים תת־קרקעי — ישבתי לפני מסוף שממנו היתה לי גישה בלתי־מוגבלת, למעשה, לכל התקשורת של כמעט כל גבר, אישה או ילד עלי אדמות: כל מי שאי־פעם חייג בטלפון או נגע במחשב. בין האנשים האלה היו כ-320 מיליון אזרחים אמריקאים כמוני, שניהולם השוטף את חיי היומיום שלהם היה נתון למעקב — מתוך הפרה גסה לא רק של חוקת ארצות הברית, אלא גם של ערכיה הבסיסיים של כל חברה דמוקרטית.
    אם אתם קוראים את הספר הזה, הרי זה מפני שעשיתי דבר מסוכן לאדם במעמדי: החלטתי לשבור שתיקה ולספר את האמת. אספתי מסמכים פנימיים של קהילת המודיעין המכילים ראיות לכך שממשלת ארצות הברית מפֵרָה את החוק ומסרתי אותם לעיתונאים, שאחרי עריכתם הביאו אותם לידיעתו של העולם המזועזע.
    הספר הזה מספר מה הניע אותי לקבל את ההחלטה הזאת, מה היו העקרונות המוסריים והאתיים שמאחוריה, וכיצד קרו הדברים — ולפיכך, הוא מספר גם את קורות חיי שלי.
    מה הם החיים? יותר ממה שאנחנו אומרים; יותר, אפילו, ממה שאנחנו עושים. החיים הם גם מה שאנחנו אוהבים ומה שאנחנו מאמינים בו. מבחינתי, מה שאני אוהב ומאמין בו יותר מכול הוא הקשר — הקשר האנושי, והטכנולוגיות שבאמצעותן הוא מוגשם. הטכנולוגיות האלה כוללות גם ספרים, כמובן. אבל לדור שלי, קשר פירושו בראש ובראשונה האינטרנט.
    אם אתם מתחלחלים — שהרי אתם מכירים טוב מאוד את הטירוף הרעיל שממלא את קופת השרצים הזאת בימינו — עליכם להבין שבשבילי, כאשר התוודעתי אליו, האינטרנט היה משהו אחר לגמרי. הוא היה ידיד, אפילו הורה. הוא היה קהילה בלי גבולות וסייגים, קול אחד ומיליוני קולות, ארץ סְפָר משותפת שהיה צורך ליישב אותה, אבל לא לנצלהּ, בשבטים רבים ושונים החיים במידה סבירה של אחווה ורעות זה לצד זה, שכל אחד מבניהם חופשי לבחור לעצמו שם וקורות חיים ומנהגים. כולם עטו מסכות, ובכל זאת, התרבות הזאת של עילום־שם־מתוך־ריבוי־שמות הפיקה יותר אמת מאשר כזב, כי היא היתה יצירתית ושיתופית, ולא מסחרית ותחרותית. ודאי, היו סכסוכים, אבל הם היו בטלים בשישים לעומת הרצון הטוב והתחושה הטובה — הרוח החלוצית האמיתית.
    אם כך, תבינו בוודאי את כוונתי כשאני אומר כי האינטרנט של היום השתנה לבלי הכר. העובדה שהשינוי הזה היה פרי החלטה מודעת, תוצאה של מאמץ שיטתי מצד כמה בעלי זכויות יתר, חשובה כקליפת השום. המירוץ הראשוני להפיכת המסחר לסחר אלקטרוני הוליד בועה, ולאחר מכן, מיד אחרי תחילת האלף החדש, להתמוטטות. בעקבות זאת הבינו החברות המסחריות שהאנשים המקוונים מתעניינים הרבה פחות בהוצאת כספים מאשר בשיתוף, ושאפשר למסחר את הקשר האנושי המתאפשר הודות לאינטרנט. אם מה שרוב האנשים רוצים לעשות באופן מקוון הוא לספר לבני משפחה, לחברים ולזרים מה הם עושים עכשיו, ולשמוע במענה מה עושים עכשיו בני משפחתם, חבריהם ואנשים זרים, אזי כל מה שהחברות צריכות לעשות הוא להציב את עצמן בתווך, בצמתים של המגעים החברתיים הללו, ולהפיק מהם רווחים.
    זו היתה ההתחלה של הקפיטליזם של המעקב, וזה היה הסוף של האינטרנט כפי שהכרתי אותו.
    והנה, הרשת היצירתית היא שהתמוטטה, עם סגירתם של המוני אתרים יפהפיים, קשים ואינדיווידואליסטיים. פיתויי הנוחות הניעו את הבריות להחליף את האתרים האישיים שלהם — המחייבים תחזוקה שוטפת ומייגעת — בדף פייסבוק ובחשבון ג'ימייל. היה קל לטעות במראית העין של בעלוּת עליהם, היה קל לחשוב שהיא ממשית. לא רבים מאיתנו הבינו זאת בשעתו, אבל שום דבר מכל הדברים שהמשכנו לשתף בהם את חברינו לא נשאר שלנו בלבד. יורשותיהן של חברות הסחר האלקטרוני שכשלו, מפני שלא הצליחו למצוא שום דבר שנהיה מעוניינים לקנות, יכלו עכשיו למכור מוצר חדש.
    המוצר החדש הזה היה אנחנו.
    הדברים המעניינים אותנו, הפעילויות שלנו, מקום הימצאנו, רצונותינו — כל דבר שחשפנו על עצמנו, ביודעין או שלא ביודעין, נמצא תחת מעקב ונמכר בחשאי, כדי להשהות את הופעת התחושה הבלתי־נמנעת של חילול פרטיותנו, המתעוררת במרביתנו רק בימים אלה ממש. והמעקב הזה עתיד להימשך ולזכות בעידוד, אפילו במימון, של המוני ממשלות, בלהיטותן להשיג את המצבור הענקי הזה של מידע מודיעיני. מלבד סיסמאות כניסה ועסקאות פיננסיות, כמעט שום דבר מכל התקשורת המקוונת לא הוצפן בעשור הראשון של המאה הזאת. לכן, במקרים רבים, הממשלות אפילו לא היו צריכות להטריח את עצמן ולפנות לחברות כדי לדעת מה עושים לקוחותיהן. הן יכלו פשוט לרגל אחר העולם בלי לגלות זאת לנפש חיה.
    ממשלת ארצות הברית, בהתעלמות בוטה ממגילת הזכויות שלה, נפלה קורבן לפיתוי הזה עצמו, ומרגע שטעמה את פרי העץ האסור, נכנסה בה קדחת תזזיתית, חסרת מרפא. בסודי־סודות, היא נטלה לעצמה את עוצמת המעקב ההמוני — סמכות שמעצם הגדרתה פוגעת לרעה בחפים מפשע הרבה יותר מאשר באשמים.
    רק אחרי שהבנתי טוב יותר את המעקב הזה ואת נזקיו, התחילה לייסר אותי ההכרה בכך שאנו, הציבור הרחב — הציבור לא בארץ אחת בלבד, אלא בכל העולם — מעולם לא קיבלנו את הזכות להצביע על התהליך הזה, או אפילו את ההזדמנות להביע את דעתנו. מערכת המעקב הכמעט־אוניברסלי הוקמה לא רק בלי הסכמתנו, אלא גם באופן שהעלים מידיעתנו כל היבט והיבט של תוכניותיה. על כל צעד ושעל, שינויי הנהלים והשלכותיהם הוסתרו מכולנו, ובכלל זה מפני רוב המחוקקים שלנו. אל מי יכולתי לפנות? עם מי יכולתי לדבר? אמירת האמת, אפילו בלחש, אפילו באוזנו של עורך דין או שופט או חבר קונגרס, נעשתה עבירה חמורה עד כדי כך שאפילו רמיזה על קווי המתאר של העובדות הכלליות ביותר היתה גוררת מאסר עולם בתא כלא פדרלי.
    הייתי אבוד ושקעתי במצב רוח קודר בעת שהתלבטתי עם מצפוני. אני אוהב את ארצי ואני מאמין בשירות הציבור — כל משפחתי, כל השושלת שלי במשך מאות שנים, מלֵאה באנשים שהקדישו את חייהם לשירות הארץ הזאת ואזרחיה. אני עצמי נשבעתי שבועת אמונים — לא לאיזו סוכנות, אפילו לא לממשלה, אלא לציבור: לתמוך בחוקה ולהגן עליה, ומדובר באותה חוקה שהבטחתה להגן על חירויות האזרח הופרה בצורה כה בוטה. עכשיו לא הייתי סתם חלק של ההפרה הזאת: הייתי שותף לדבר עבירה. כל העבודה הזאת, כל השנים האלה — בשירותו של מי עבדתי? כיצד אני אמור ליישב את ההתחייבויות החוזיות שלי לסודיות כלפי הסוכנויות שהעסיקו אותי, עם השבועה שנשבעתי לעקרונות היסוד של ארצי? למי או לְמה אני חב את הנאמנות הגדולה יותר? באיזה שלב אני מחויב על פי צו המצפון להפר את החוק?
    ההתעמקות בעקרונות האלה סיפקה לי את התשובות שביקשתי. הבנתי שאם אקום ואחשוף בפני עיתונאים את היקף העוולות שעושה ארצי, לא תהיה זו קריאה למעשה קיצוני כמו הרס הממשל, או אפילו הרס קהילת המודיעין. חשיפה זו תהיה חזרה אל חתירתן של הממשלה ושל קהילת המודיעין לאידיאלים המוצהרים שלהן עצמן.
    את חירותה של אומה אפשר למדוד אך ורק על פי הכבוד שהיא רוחשת כלפי זכויותיהם של אזרחיה, ואני מאמין באמונה שלמה שהזכויות האלה אינן אלא הגבלות על יכולותיה של המדינה, המגדירות במדויק היכן ומתי אסור לה לפלוש לתחום הזה של חירויות אישיות או פרטיות שנקרא בימי המהפכה האמריקאית בשם "דרור", ובימי מהפכת האינטרנט בשם "צנעת הפרט".
    שש שנים חלפו מאז שנחלצתי לפעולה, מפני שחזיתי בדעיכת המחויבות של הממשלות הנאורות־לדעת־עצמן להגן על צנעת הפרט, הנחשבת בעינַי — ובעינֵי ארגון האומות המאוחדות — לאחת מזכויות האדם הבסיסיות. אבל במרוצת השנים האלה, הגלישה מטה רק נמשכה עוד ועוד, ומשטרים דמוקרטיים הידרדרו לפופוליזם סמכותני. בשום מקום אין ההידרדרות הזאת ניכרת יותר מאשר בתחום היחסים בין הממשלות לבין העיתונות.
    ניסיונותיהם של נבחרי ציבור לקעקע את מעמד העיתונות קיבלו סיוע לדבר עבירה מהסתערות שלוחת רסן על עקרון האמת. הממשי מעורבב בכוונה תחילה במזויף, באמצעות טכנולוגיות שמסוגלות להסלים את הערבוביה הזאת לכלל בלבול גלובלי חסר תקדים.
    אני מכיר את התהליך הזה על כרעיו ועל קרבו, מפני שיצירת אי־מציאות היתה מאז ומתמיד האמנות האפֵלה ביותר של קהילת המודיעין. אותן סוכנויות עצמן, שרק בשנים הספורות של שירותי בהן עשו מניפולציות במידע מודיעיני כדי ליצור אמתלה למלחמה — והשתמשו במדיניות בלתי־חוקית ובהליכים שיפוטיים מפוקפקים כדי להכשיר חטיפה כ"מעצר חריג", עינויים כ"לחץ פיזי מתון" ומעקב המוני כ"איסוף בצובר" — לא הנידו עפעף כאשר תיארו אותי כסוכן כפול סיני, כסוכן משולש רוסי, או הגרוע מכול, כ"מילֵניאלי".
    היה ביכולתן לומר דברים כה רבים, ובחופשיות שכזו, בעיקר מפני שסירבתי להגן על עצמי. מרגע ששברתי את שתיקתי ועד עצם היום הזה, היה מנוי וגמור עמי שלא לגלות שום דבר על חיי הפרטיים העלול לגרום סבל נוסף למשפחתי ולחברַי, שכבר סבלו די והותר בגלל עקרונותי.
    מפאת החשש הזה מפני החמרת הסבל שלהם התלבטתי אם עלי לכתוב את הספר הזה. בסיכומו של דבר, ההחלטה לחשוף את הראיות לעוולות שמבצעת הממשלה היתה קלה לי יותר מאשר ההחלטה הזאת, כאן ועכשיו, לספר את סיפור חיי. העוולות שחזיתי בהן חייבו אותי לפעול, אבל איש אינו מעלה את זיכרונותיו על הכתב מכיוון שאינו מסוגל לעמוד בפני צו מצפונו. משום כך השתדלתי לבקש את רשותם של כל בני משפחתי, חברַי ועמיתַי שנזכרים כאן בשמותיהם, או שהציבור יכול לזהותם בדרך אחרת, לפני שכללתי אותם בדפים אלה.
    כשם שאני מסרב להתיימר להיות הפוסק היחיד לגבי פרטיותו של אדם אחר, כן מעולם לא חשבתי שאני לבדי זכאי לבחור ולהחליט אילו מהסודות של ארצי צריכים להיוודע ברבים ואילו מהם צריכים להישמר. מסיבה זו חשפתי את מסמכי הממשלה אך ורק בפני עיתונאים. וזו האמת: מספר המסמכים שחשפתי במישרין בפני הציבור הוא אפס עגול.
    אני מאמין, כפי שמאמינים העיתונאים האלה, שממשלה רשאית לשמור מידע מסוים בהסתר. אפילו הדמוקרטיה השקופה ביותר בעולם רשאית להצניע, לדוגמה, את זהותם של סוכנים חשאיים ואת תנועות כוחות הצבא שלה בשטח. הספר הזה אינו מכיל סודות מסוג זה.
    אין זו משימה פשוטה, לספר את סיפור חיי ובה בעת לשמור על פרטיותם של יקירַי ולהימנע מחשיפת סודות ממשלה לגיטימיים, אבל זוהי המשימה שנטלתי על עצמי. בין שני תחומי האחריות האלה — שם תמצאו אותי.