הערים הסמויות מעין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הערים הסמויות מעין
מכר
מאות
עותקים
הערים הסמויות מעין
מכר
מאות
עותקים

הערים הסמויות מעין

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Le Citta Invisibili
  • תרגום: גאיו שילוני
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד, פועלים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 80 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'

תקציר

הערים הסמויות מעין – קלאסיקה של המאה ה-20, אחת מפסגות יצירותיו של איטאלו קאלווינו. יצירה שנעה בין הריאליסטי לפלאי, יומן מסע הגותי-פיוטי.

"הערים שלך אינן קיימות. אולי אף לא היו מעולם. ודאי כי שוב לא תהיינה קיימות לעולם".
 
כך מעיר הקיסר הסיני קובּלָאִי חאן למרקו פולו, המתאר באוזניו את הערים שראה במסעותיו. חמישים וחמש במספר, ולהן שמות של נשים. 
אלה ערים קסומות ואגדתיות, ובה בעת מוחשיות ויומיומיות עד מאוד. הערים ויושביהן כמוהם כסבך של תשוקות וחרדות, הן רבות הוד, או שרויות במחילות חשוכות, הן בין הקונקרטי למופשט. 
משיחותיהם של מרקו פולו והקיסר הסיני עולות מחשבות ותובנות הגותיות על האדם ועל הטבע. 
 
איטאלו קאלווינו (1985-1923) הוא סופר איטלקי ונחשב לאחד מגדולי הסופרים במאה ה-20. כתיבתו אלגורית-הגותית, מהלכת על הגבול הדק שבין ריאליזם לאגדה. 
 
הערים הסמויות מעין ראה לראשונה אור באיטליה בשנת 1972 והוא בין ספריו הידועים ביותר.
 

פרק ראשון

 
1
 
 
 
אין כל ודאות בכך שֶקוּבּלָאִי חאן מאמין לכל מה שמספר מַרְקוֹ פּוֹלוֹ כאשר זה מתאר באוזניו את הערים בהן ביקר בשליחויותיו, אולם מה שוודאי הוא, ששליטם של הטָטָרִים מוסיף להאזין לדבריו של הצעיר הוונציאני בסקרנות ובהקשבה, מרובות מאלה בהן הוא מאזין לכל יתר שליחיו וסייריו. בחייהם של שליטים מגיע רגע מסוים, שלאחר גאות רגש־הגאווה על מרחבי־האינסוף של השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם; תחושה כמו ריקנות תופסת אותנו ערב אחד, עם ריח־הפילים אחרי הגשם ועם ריח אפר עץ־האלמוג המצטנן במיחמים; סחרחורת שמרעידה את הנהרות ואת ההרים המאוירים על גבן השחמחם של הפּלָנִיספֶרוֹת, ומגלגלת זה על זה את השגָרים המבשרים לנו את התמוטטותם של צבאות־האויב האחרונים מתבוסה לתבוסה, ומקלפת את שעוות־חותמם של מלכים ששמעם לא נודע מעולם, אשר מתחננים לחסוּת גייסותינו הפושטים, ובתמורה מציעים לשלם מס שנתי של מתכות־יקר, עורות־בורסקי ומגיני־צב. רגע זה הוא רגע של ייאוש שבו אנו מגלים כי כל הממלכה האדירה הזאת - אשר נראתה בעינינו תכלית כל הפלאות - הריהי רק גוש מתפורר חסר־גבול וצורה; שרקבונה באוש מכדי ששרביטנו יוכל להביא לו תקנה; שניצחון על יריבינו השליטים, עשה אותנו יורשים לחורבנם האיטי. רק בדוֹחוֹתָיו של מרקו פולו הצליח קובלאי חאן להבחין, מבעד לחומות ולצריחים העתידים להתמוטט, ברקמתה העדינה של תמונה, דקיקה עד כדי־כך שהיא מסוגלת לחמוק משיניהם המכרסמות של התרמיטים.
 
 
ערים וזיכרון  1
 
 
אם יוצא הוא משם ואם מהלך הוא שלושה ימים לעבר המזרח, מוצא האדם את עצמו בדיוֹמירָה, עיר אשר לה שישים כיפות של כסף, פסלי־ארד של כל האלילים, רחובות מרוצפים בִּבְדיל, תיאטרון־זכוכית ותרנגול־זהב הקורא בכל בוקר מעל למגדל. את שכיות־החמדה האלה כבר הכיר הנוֹסע יען כי ראה אותן גם בערים אחרות. אולם סגולתה של עיר זו היא בכך שמי שמגיע אליה בערב של ספטמבר, כאשר הימים הולכים ומתקצרים והפנסים הססגוניים נדלקים בבת־אחת על דלתות בתי־הטיגון, ומעל גזוזטרה קורא קול של אישה: הוֹ!, אזי פושטת בוֹ קִנְאָה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בּוֹ.
 
 
ערים וזיכרון  2
 
מי שרוכב שעה ארוכה במרחבים פראיים, נמלא לפתע תשוקה לעיר. לבסוף הוא מגיע לאִיזִידוֹרָה, עיר אשר לארמנותיה גרמי־מדרגות לולייניים מצופים בקונכיות־ים, בה מיוצרים, על־פי כל כללי־האומנות, מִשְׁקָפוֹת וכינורות, בה נוכרי המהסס בין שתי נשים מובטח לו שתמיד יפגוש באישה שלישית, בה הופכים קרבות־התרנגולים בסופם לקטטות עקובות מדם בין המהמרים. על כל הדברים הללו הוא חשב כאשר חש תשוקה לְעיר. אכן אִיזִידוֹרָה היא־היא עיר חלומותיו: רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם הכילה אותו בהיותו צעיר; ואילו לאִיזִידוֹרָה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה. בַּכיכר נמצא מעקה־הזקנים, עליו הם יושבים ומתבוננים בנוער החולף על פניהם; וְהוא יושב שם עכשיו, בשורה אחת איתם. התשוקות הפכו לזיכרונות.
 
 
ערים ותשוקה  1
 
 
על אודות העיר דוֹרוֹטיאה אפשר לדבר בשתי דרכים שונות: לומר שארבעה מגדלי־חמרן מיתמרים מחומותיה, לצד שבעה שערים שבהם מתרומם גשר קפיצי נטוי מעל לתעלה, שמימיה מזינים ארבע תעלות ירוקות החוצות את העיר והמחלקות אותה לתשעה רוֹבעים, שבכל אחד מהם שלוש־מאות בתים ושבע־מאות ארובות; מבלי לשכוח את העובדה שהנערות שהגיעו לפרקן בכל רוֹבע ורובע נישאות לבחורים מרוֹבעים אחרים, ומשפחותיהם מחליפות ביניהן סחורות שרק להן בלבד מותר לעסוק בהן: פירות של בֶּרְגָמוֹט, ביצי־דג־החִדקן, אַסְטרוֹלַבִּים, אבני־אַחְלָמָה, ועל בסיס נתונים אלה לחשב את כל מה שרוצים לדעת על העיר בעבר בהווה ובעתיד; או, לעומת זאת אפשר לומר כפי שאמר הגַמָּל שהוביל אותי לשם: "הגעתי לעיר זו בהיותי נער צעיר, בוקר אחד, אנשים רבים נחפזו ללכת ברחובות אל השוק, לנשים היו שיניים יפות והביטו היישר לתוך העיניים, מעל הבימה ניגנו שלושה חיילים בִקְלָרִין, מכל עבר התערבלו גלגלים והתנפנפו כתובות ססגוניות. לפני־כן לא ידעתי אלא את המדבר ואת נתיבי־השיירות. אותו בוקר בדורוטיאה חשתי שלא קיים בחיים דבר טוֹב שנמנע ממני לצפוֹת לו. במהלך השנים שָׁבוּ עיני להתבונן בשדמות־המדבר ובנתיבי־השיירות; אולם עתה יודע אני שזוהי רק אחת מן הדרכים אשר נפתחו בפני מאותו בוקר בדורוטיאה."
 
 
ערים וזיכרון  3
 
רק לשווא, הו קובלאי רחב־הלב, אנסה לתאר באוזניך את העיר זאָירָה שחומותיה נשגבות. יכולתי לספר לך כמה מדרגות מרכיבות את הרחובות העשויים כסולמות, באי־אלו לוחות־אבץ מכוסים הגגות; אלא שכבר ידעתי שיהיה זה כמו לא לומר לך דבר. לא מאלה עשויה העיר, אלא מהיחסים בין מידות־חֲלָלָה לבין אירועי־עֲבָרָה: המרחק מהקרקע אל הפנס ואל רגליו של גזלן שנִתְלָה; החוט המתוח מהפנס אל מעקה־המרפסת שממול והסרטים אשר קישטו את הדרך בה עברה תהלוכת־הנישואין של המלכה; גובה המעקה וקפיצתו של המאהב שמדלג עליו עם שחר; נטייתו של מרזב ועליו צעידתו של חתול המִשְׁתָחֵל לתוך אותו חלון; מסלולי־הירי של ספינת־התותחים שהופיעה לפתע והפגז ההורס את המרזב; הקרעים ברשתות־הדיג ושלושת הזקנים היושבים על הרציף ומתקנים את הרשתות ובו־בזמן מספרים זה לזה בפעם המאה את סיפור ספינת־התותחים של הגזלן, שעליו אומרים כי היה בן־נאפופיה של המלכה עם מאהבה, ושננטש, בחיתוליו, שם על הרציף.
הלאה מִגַל־הזיכרונות הזורם הזה נושמת העיר כמו ספוג ותופחת. תיאור של זאָירָה כפי שהיא כיום חייב היה להכיל בתוכו את כל עברה. אולם העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף־יד, והוא כתוב בְקַרְנוֹת־הרחוב, בסורגי־החלונות, במעקות גרמי־המדרגות, במוטות קוֹלְטֵי־הבְּרָקים, בניסי־הדגלים, וכל קטע מחורט כל כולו בבוא תורו, בִשְׂריטות, בְנִיסורים, בחיתוכים, בִפְסִיקים.
 
 
ערים ותשוקה  2
 
בתוך שלושה ימים, אם תלך דרומה, אתה נתקל באנאסטאסיה, עיר שמלחכות אותה תעלות עגולות, זו בתוך זו, ומעליה מרחפים עפיפונים. עתה היה עלי למנות את הסחורות הנקנות כאן ברווח: בָּרֶקֶת, שוֹהם, קריזופתיוס. ועוד כהנה גוונים של כדכוד; לְשַׁבֵּחַ את טעם בשר־הפסיון הזהוב אשר מבשלים כאן על גבי להבת־עץ־הדובדבן המשומר שעליו זורים אֲזוֹבִית לרוב; לספר על הנשים שראיתי רוחצות בבריכה שבגן ושלעיתים מזמינות - כך מספרים - את הזר להתפשט בחברתן וּלְרַדֵף אחריהן במים. אולם בַמנִיָה הזאת לא הייתי נותן לך את תמציתה האמיתי של העיר: כי בו־בזמן שתיאורה של אנאסטאסיה מעורר בך את התשוקות אחת־אחת כדי להכריחך לדכאן, הנה לגבי מי שמוצא את עצמו בוקר אחד בתוככי אנאסטאסיה, אצלו מתעוררות התשוקות כולן בבת־אחת ומקיפות אותו מכל עבר. העיר נראית לך כמכלול אשר בו שום תשוקה אינה הולכת לאיבוד ואשר אתה חלק ממנה, והיות שהיא מתענגת על כל מה שאתה אינך מתענג עליו, לא נותר לך אלא להשתקע בתוך תשוקה זו ולשׂבוֹעַ ממנה רצון. בסגולה זו, אשר לעיתים רואים אותה כשלילית ולעיתים כחיובית, ניחנה אנאסטאסיה, עיר אכזב: אם במשך שמונה שעות ביום אתה עוסק בליטוש אבני־ברקת, שוהם וקריזופתיוס, עמלך אשר צָר את צורת התשוקה נוטל מן התשוקה את צורתה, ובעוד הינך סבור שאתה מתענג על אנאסטאסיה כולה, למעשה אינך אלא משועבד לה.

עוד על הספר

  • שם במקור: Le Citta Invisibili
  • תרגום: גאיו שילוני
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד, פועלים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 80 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'
הערים הסמויות מעין איטאלו קאלווינו
 
1
 
 
 
אין כל ודאות בכך שֶקוּבּלָאִי חאן מאמין לכל מה שמספר מַרְקוֹ פּוֹלוֹ כאשר זה מתאר באוזניו את הערים בהן ביקר בשליחויותיו, אולם מה שוודאי הוא, ששליטם של הטָטָרִים מוסיף להאזין לדבריו של הצעיר הוונציאני בסקרנות ובהקשבה, מרובות מאלה בהן הוא מאזין לכל יתר שליחיו וסייריו. בחייהם של שליטים מגיע רגע מסוים, שלאחר גאות רגש־הגאווה על מרחבי־האינסוף של השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם; תחושה כמו ריקנות תופסת אותנו ערב אחד, עם ריח־הפילים אחרי הגשם ועם ריח אפר עץ־האלמוג המצטנן במיחמים; סחרחורת שמרעידה את הנהרות ואת ההרים המאוירים על גבן השחמחם של הפּלָנִיספֶרוֹת, ומגלגלת זה על זה את השגָרים המבשרים לנו את התמוטטותם של צבאות־האויב האחרונים מתבוסה לתבוסה, ומקלפת את שעוות־חותמם של מלכים ששמעם לא נודע מעולם, אשר מתחננים לחסוּת גייסותינו הפושטים, ובתמורה מציעים לשלם מס שנתי של מתכות־יקר, עורות־בורסקי ומגיני־צב. רגע זה הוא רגע של ייאוש שבו אנו מגלים כי כל הממלכה האדירה הזאת - אשר נראתה בעינינו תכלית כל הפלאות - הריהי רק גוש מתפורר חסר־גבול וצורה; שרקבונה באוש מכדי ששרביטנו יוכל להביא לו תקנה; שניצחון על יריבינו השליטים, עשה אותנו יורשים לחורבנם האיטי. רק בדוֹחוֹתָיו של מרקו פולו הצליח קובלאי חאן להבחין, מבעד לחומות ולצריחים העתידים להתמוטט, ברקמתה העדינה של תמונה, דקיקה עד כדי־כך שהיא מסוגלת לחמוק משיניהם המכרסמות של התרמיטים.
 
 
ערים וזיכרון  1
 
 
אם יוצא הוא משם ואם מהלך הוא שלושה ימים לעבר המזרח, מוצא האדם את עצמו בדיוֹמירָה, עיר אשר לה שישים כיפות של כסף, פסלי־ארד של כל האלילים, רחובות מרוצפים בִּבְדיל, תיאטרון־זכוכית ותרנגול־זהב הקורא בכל בוקר מעל למגדל. את שכיות־החמדה האלה כבר הכיר הנוֹסע יען כי ראה אותן גם בערים אחרות. אולם סגולתה של עיר זו היא בכך שמי שמגיע אליה בערב של ספטמבר, כאשר הימים הולכים ומתקצרים והפנסים הססגוניים נדלקים בבת־אחת על דלתות בתי־הטיגון, ומעל גזוזטרה קורא קול של אישה: הוֹ!, אזי פושטת בוֹ קִנְאָה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בּוֹ.
 
 
ערים וזיכרון  2
 
מי שרוכב שעה ארוכה במרחבים פראיים, נמלא לפתע תשוקה לעיר. לבסוף הוא מגיע לאִיזִידוֹרָה, עיר אשר לארמנותיה גרמי־מדרגות לולייניים מצופים בקונכיות־ים, בה מיוצרים, על־פי כל כללי־האומנות, מִשְׁקָפוֹת וכינורות, בה נוכרי המהסס בין שתי נשים מובטח לו שתמיד יפגוש באישה שלישית, בה הופכים קרבות־התרנגולים בסופם לקטטות עקובות מדם בין המהמרים. על כל הדברים הללו הוא חשב כאשר חש תשוקה לְעיר. אכן אִיזִידוֹרָה היא־היא עיר חלומותיו: רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם הכילה אותו בהיותו צעיר; ואילו לאִיזִידוֹרָה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה. בַּכיכר נמצא מעקה־הזקנים, עליו הם יושבים ומתבוננים בנוער החולף על פניהם; וְהוא יושב שם עכשיו, בשורה אחת איתם. התשוקות הפכו לזיכרונות.
 
 
ערים ותשוקה  1
 
 
על אודות העיר דוֹרוֹטיאה אפשר לדבר בשתי דרכים שונות: לומר שארבעה מגדלי־חמרן מיתמרים מחומותיה, לצד שבעה שערים שבהם מתרומם גשר קפיצי נטוי מעל לתעלה, שמימיה מזינים ארבע תעלות ירוקות החוצות את העיר והמחלקות אותה לתשעה רוֹבעים, שבכל אחד מהם שלוש־מאות בתים ושבע־מאות ארובות; מבלי לשכוח את העובדה שהנערות שהגיעו לפרקן בכל רוֹבע ורובע נישאות לבחורים מרוֹבעים אחרים, ומשפחותיהם מחליפות ביניהן סחורות שרק להן בלבד מותר לעסוק בהן: פירות של בֶּרְגָמוֹט, ביצי־דג־החִדקן, אַסְטרוֹלַבִּים, אבני־אַחְלָמָה, ועל בסיס נתונים אלה לחשב את כל מה שרוצים לדעת על העיר בעבר בהווה ובעתיד; או, לעומת זאת אפשר לומר כפי שאמר הגַמָּל שהוביל אותי לשם: "הגעתי לעיר זו בהיותי נער צעיר, בוקר אחד, אנשים רבים נחפזו ללכת ברחובות אל השוק, לנשים היו שיניים יפות והביטו היישר לתוך העיניים, מעל הבימה ניגנו שלושה חיילים בִקְלָרִין, מכל עבר התערבלו גלגלים והתנפנפו כתובות ססגוניות. לפני־כן לא ידעתי אלא את המדבר ואת נתיבי־השיירות. אותו בוקר בדורוטיאה חשתי שלא קיים בחיים דבר טוֹב שנמנע ממני לצפוֹת לו. במהלך השנים שָׁבוּ עיני להתבונן בשדמות־המדבר ובנתיבי־השיירות; אולם עתה יודע אני שזוהי רק אחת מן הדרכים אשר נפתחו בפני מאותו בוקר בדורוטיאה."
 
 
ערים וזיכרון  3
 
רק לשווא, הו קובלאי רחב־הלב, אנסה לתאר באוזניך את העיר זאָירָה שחומותיה נשגבות. יכולתי לספר לך כמה מדרגות מרכיבות את הרחובות העשויים כסולמות, באי־אלו לוחות־אבץ מכוסים הגגות; אלא שכבר ידעתי שיהיה זה כמו לא לומר לך דבר. לא מאלה עשויה העיר, אלא מהיחסים בין מידות־חֲלָלָה לבין אירועי־עֲבָרָה: המרחק מהקרקע אל הפנס ואל רגליו של גזלן שנִתְלָה; החוט המתוח מהפנס אל מעקה־המרפסת שממול והסרטים אשר קישטו את הדרך בה עברה תהלוכת־הנישואין של המלכה; גובה המעקה וקפיצתו של המאהב שמדלג עליו עם שחר; נטייתו של מרזב ועליו צעידתו של חתול המִשְׁתָחֵל לתוך אותו חלון; מסלולי־הירי של ספינת־התותחים שהופיעה לפתע והפגז ההורס את המרזב; הקרעים ברשתות־הדיג ושלושת הזקנים היושבים על הרציף ומתקנים את הרשתות ובו־בזמן מספרים זה לזה בפעם המאה את סיפור ספינת־התותחים של הגזלן, שעליו אומרים כי היה בן־נאפופיה של המלכה עם מאהבה, ושננטש, בחיתוליו, שם על הרציף.
הלאה מִגַל־הזיכרונות הזורם הזה נושמת העיר כמו ספוג ותופחת. תיאור של זאָירָה כפי שהיא כיום חייב היה להכיל בתוכו את כל עברה. אולם העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף־יד, והוא כתוב בְקַרְנוֹת־הרחוב, בסורגי־החלונות, במעקות גרמי־המדרגות, במוטות קוֹלְטֵי־הבְּרָקים, בניסי־הדגלים, וכל קטע מחורט כל כולו בבוא תורו, בִשְׂריטות, בְנִיסורים, בחיתוכים, בִפְסִיקים.
 
 
ערים ותשוקה  2
 
בתוך שלושה ימים, אם תלך דרומה, אתה נתקל באנאסטאסיה, עיר שמלחכות אותה תעלות עגולות, זו בתוך זו, ומעליה מרחפים עפיפונים. עתה היה עלי למנות את הסחורות הנקנות כאן ברווח: בָּרֶקֶת, שוֹהם, קריזופתיוס. ועוד כהנה גוונים של כדכוד; לְשַׁבֵּחַ את טעם בשר־הפסיון הזהוב אשר מבשלים כאן על גבי להבת־עץ־הדובדבן המשומר שעליו זורים אֲזוֹבִית לרוב; לספר על הנשים שראיתי רוחצות בבריכה שבגן ושלעיתים מזמינות - כך מספרים - את הזר להתפשט בחברתן וּלְרַדֵף אחריהן במים. אולם בַמנִיָה הזאת לא הייתי נותן לך את תמציתה האמיתי של העיר: כי בו־בזמן שתיאורה של אנאסטאסיה מעורר בך את התשוקות אחת־אחת כדי להכריחך לדכאן, הנה לגבי מי שמוצא את עצמו בוקר אחד בתוככי אנאסטאסיה, אצלו מתעוררות התשוקות כולן בבת־אחת ומקיפות אותו מכל עבר. העיר נראית לך כמכלול אשר בו שום תשוקה אינה הולכת לאיבוד ואשר אתה חלק ממנה, והיות שהיא מתענגת על כל מה שאתה אינך מתענג עליו, לא נותר לך אלא להשתקע בתוך תשוקה זו ולשׂבוֹעַ ממנה רצון. בסגולה זו, אשר לעיתים רואים אותה כשלילית ולעיתים כחיובית, ניחנה אנאסטאסיה, עיר אכזב: אם במשך שמונה שעות ביום אתה עוסק בליטוש אבני־ברקת, שוהם וקריזופתיוס, עמלך אשר צָר את צורת התשוקה נוטל מן התשוקה את צורתה, ובעוד הינך סבור שאתה מתענג על אנאסטאסיה כולה, למעשה אינך אלא משועבד לה.