אל מול המסדרון
אצל סבי וסבתי היה מסדרון ארוך וצר.
המסדרון חיבר את השירותים, שפעם היו בחצר, אל הבית.
הוא הסתיים בכניסה למחסן פתוח, עמוס מדפים, ומשמאלו היה חדר השירותים.
לאורך היום היה המסדרון מונח לו בשקט. אבל עם רדת הלילה הייתה מתעוררת האפלה שבו לחיים. קור נשב אליו מתוך הפה הפעור של המחסן, והצללים היו מתארכים ונשברים אל הקירות. מיני רעשים מהחצר האחורית חלחלו דרכו והתעצמו בהדהוד הקירות הצרים כמו בשפופרת.
כל היום שוטטתי לי בחופשיות בממלכה האינסופית של החופש הגדול בחצר של סבי וסבתי.
באבק השבילים דהרו סוסים של מטאטא, אוצרות בפחיות חלודות נטמנו והתגלו מחדש. החרציות היו גבוהות מאיתנו, והדרדרים היו מבחני האומץ שלנו.
עם רדת הערב חגגנו לנו, סבא, סבתא ואני, באותם צעדי מחול ידועים. ארוחת ערב של ביצה רכה מבושלת בדיוק עד הנקודה שבה הלבן לגמרי קשה והצהוב נוזלי ורך, סלט קצוץ דק מן הדק, גבינה לבנה ולחם אחיד פרוס בסכין גדולה – כל פרוסה שווה לאחותה. אחר-כך שיחקנו דומינו ארוך-ארוך, אינני זוכרת עוד את חוקיו, אבל הוא היה מסעיר ונרשמו בו נקודות. אחר-כך הגיעו החידות והחידודין – סבא היה מסתכל עלַי בעיניים מנצנצות וסבתי הייתה מחויכת על כורסת המלכה שלה והכול היה טוב ומיטיב, עד שהגיעה שעת השינה.
סבא היה פורש מעלַי את שמיכת הקיץ הקלה, מכוסה בציפת כותנה מהוהה וריחנית, והמסדרון החל מתעורר בבטני, לוחץ על צלעותַי עד שלא נשאר מספיק מקום לאוויר.
סבא היה מספר לי סיפורים שהמציא בעצמו, ואני הייתי מבקשת עוד סיפור ועוד סיפור, רק שלא יכבה את האור. סבא היה נעתר לי ושר עוד שיר ואז היה אומר: ‘די, מייד’לה, גם למחר צריך לשמור משהו.” הוא היה יוצא למסדרון לכבות את האור ואני הייתי צועקת: ‘רגע, סבא. יש לי פיפי.”
תמיד ביקשתי מסבא ביקור נוסף בשירותים, אבל גם זה לא היה עוזר.
בתוככי הלילה, כשסבא וסבתא היו כבר ישנים, הייתי מתעוררת במיטה ומבינה שאני חייבת ללכת לשירותים.
כמה דחיתי את הרגע. ניסיתי לשכב על הצד, אולי זה יעבור, ניסיתי לשכנע את עצמי שעוד רגע יאיר השחר ואם רק אצליח להתאפק עד אז…
אבל לא הצלחתי.
וגם בלילה הזה, כמו בכל לילה בגן העדן של סבי וסבתי, הקצתי אל הגיהנום של המסדרון. התרוממתי לאט, מרגישה את לבי הולם, בולעת רוק בגרון יבש. קמתי מהמיטה ועמדתי בפתח המסדרון, אומדת את גודל הסכנה.
הבית היה דומם מאוד, ופחדתי שאולי דבר רע קרה לסבי וסבתי, אולי תפס אותם האופל הגדול, אולי הם מתים. הרמתי עיניים עד קצה המסדרון והוא היה ארוך וחלול. החושך היה סמיך כמו מים, בבטני הלחץ הלך וגבר והתכווצתי כולי.
עמדתי שם בין המסדרון שהתמלא עיניים רושפות לבין המחשבה ששוב אקום בבוקר בבגדים רטובים וסבא יסתכל עלַי באכזבה.
פתאום שמעתי את סבא ממלמל בשפה זרה ובקול משונה מילים ארוכות שהגיעו עד קצה המסדרון. הוא לא נשמע כמו עצמו. לרגע נבהלתי, אבל מייד הבנתי שהוא עושה קסם. עבורי.
ראיתי את המילים של סבא נכנסות למסדרון, מסיטות את החושך לצדדים, ורצתי.
רצתי על שביל המילים שעשה לי סבא.
כשהגעתי לחדר השירותים ופתחתי את הדלת הריעו לי כל האותיות ושיבחו אותי על גבורתי.
בדרך חזרה מחדר השירותים המסדרון היה שקט ומובס. הוא נראה כמעט כמו המסדרון של אור היום.
רק בפסיעה האחרונה הוא לחש לי: ‘בפעם הבאה אני לא אשחרר אותך כל-כך בקלות.”
