ניטשה העברי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ניטשה העברי

ניטשה העברי

ספר מודפס

עוד על הספר

יעקב גולומב

יעקב גוֹלוֹמְבּ (נולד ב-5 ביוני 1947 בוורוצלב שבפולין) הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ומופקד הקתדרה לפילוסופיה כללית על שם אחד העם. כותב, עורך ומתרגם ספרים בנושאי פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית (ניטשה, קירקגור, סארטר וקאמי), בענייני זהות ישראלית-יהודית ובענייני ציונות ותרבות.

משנת 1990 משמש פרופסור גולומב כעורך הפילוסופי של הוצאת מגנס של האוניברסיטה העברית. בתוקף תפקידו זה סייע, יזם וערך את הוצאת ספריהם של גדולי הפילוסופים בעולם.

תקציר

ספר זה הוא פרי אהבה: אהבה לניטשה ולכתביו ואהבה לתרבות העברית, זו שהדמויות המתוארות כאן הצליחו לחלץ מתוך הגטאות המזרח-אירופיים העשירים ב"מענטשים", גיבוריה האפורים של העיירה המתפוררת; אהבה גם לדמויות הגדולות – הרצל, נורדאו, ברדיצ'בסקי, אחד העם, הלל צייטלין, מרטין בובר, ברנר ואחרים, שמתגלות כאן לקורא מחדש באמצעות אנקדוטות לא מוכרות והתבטאויות עסיסיות שהושמעו במהלך ההתנצחויות בפולמוס על ניטשה. מה הדבר שעורר תגובות קיצוניות כל כך בכל הנוגע לניטשה? האם אפשר להעלות על הדעת אדם ציוני שהוא גם ניטשאני? ניטשה העברי מתאר את הדרמה הסוערת סביב התקבלותם השנויה במחלוקת של כתבי ניטשה בקרב הוגי הציונות הגדולים וסופריה בדרך מרתקת ובשפה בהירה. יעקב גולומב, מבכירי החוקרים של כתבי ניטשה, הוא פרופסור לפילוסופיה ובעל קתדרה ע"ש אחד-העם באוניברסיטה העברית בירושלים. ספריו הרבים עוסקים במגוון תחומי דעת: הפילוסופיה של ניטשה, אקזיסטנציאליזם, זהות יהודית וישראלית, אותנטיות והגות ציונית. ערך יותר מעשרים ספרים בנושאים אלה והרצה עליהם בארץ וברחבי העולם.

פרק ראשון

פתח דבר, בלתי אקדמי בעליל
לאט, לאט נתחוור לי מה היתה עד כה כל פילוסופיה גדולה; התוודותו של מחוללה... ולגבי הפילוסוף: שום דבר לגביו אינו בלתי אישי.
(ניטשה, מ.ט.ר. 6)
 
ספר זה נכתב על ידי ישראלי שהוא קצת מפה וקצת משם. הוא משם - כי מורשתו התרבותית והולדתו באירופה. הוא מפה - כי אהבתו נתונה לישראל ושפתו האהובה היא העברית. הוא במקצת ניטשאני, בהרבה יהודי (כי אמו ואביו יהודים ועתיד העם היהודי קרוב ללבו), אך כולו ציוני. לא פוסט ציוני, לא ציוני ביקורתי ולא ציוני פוסט מודרני, אלא ציוני - נקודה. ציוני מן הבחינה האישית והרגשית. לא פוליטרוק ציוני, אלא ציוני הגורס כי מבין כל המהפכות הגדולות של המאות התשע עשרה והעשרים, ומכל ה'איזמים' הגדולים שרובם הפכו post mortem (מותם של הקומוניזם, הנאציזם, החלשתו הרבה של הסוציאליזם) - מכל אלה שרדה רק המהפכה הציונית שעדיין שרירה וקיימת במאה העשרים ואחת, אף שהיא מדשדשת, מקרטעת ומאבדת מדי פעם את ביטחונה בצדקתה, ובכך שהיא הפתרון היחידי לעם ישראל לשרוד כעם ולטפח בארצו את התרבות העברית החילונית.
ראוי לתאר את כותב שורות אלה כאזרח בשני עולמות: העברי ציוני והאירופי המודרני. הנה כי כן, המחקר הנוכחי הבשיל בשל אי יכולתי להסתפק באחד משני העולמות הללו. מחקר שמטרתו לבדוק האם תיתכן כלל סינתזה הרמונית ויציבה בין הגותו החילונית אירופית של ניטשה לבין התרבות העברית ציונית, שנולדה, בין היתר, במגמה להתנתק (לפחות גיאו פוליטית) מאירופה.
בדומה לאישים השונים המתוארים כאן, אף אני קרוע. לבי במזרח וחשיבתי נתונה למערב. קרע זה בין הלב (הציוני פטריוטי פרטיקולארי) לבין השכל (העוסק בפילוסופיה מערבית רוב חיי הפעילים) הוא אחד הטעמים המרכזיים להימשכותי אל הגות ניטשה וגם להימשכותם של רוב האישים הנסקרים כאן.
 
בטרם אדון בדמויות ההיסטוריות שבספר זה וכיצד הגותו של ניטשה ניכרת בחייהם וביצירותיהם, אני מציע כהגדרת עבודה את הכותרת 'ניטשה העברי'. לצורך העניין, 'ניטשאני עברי' אינו אלא יהודי בעל אוריינטציה ציונית מובהקת שבשלב מסוים בחייו היצירתיים נעשה מודע להשפעתו של ניטשה בחייו ואף הודה בה או ביקש לתת להשפעה זאת ביטוי מעשי בכלל עבודתו. על פי הגדרתי זו ברור מאליו כי גם כותב שורות אלה 'לוקה' בניטשאניזם ישראלי יהודי מובהק. לפחות מחצית מספרַי, עשרות הספרים שערכתי, מאות מאמרים, הקורסים שהעברתי עד כה באוניברסיטאות, והרצאותי ברחבי העולם - כל אלה עוסקים בדרך זו או אחרת בניטשה או מושפעים מהגותו. האם לשם גיבוש זהותי הייתי זקוק לניטשה? נראה שכן. חיבור זה, על כן, הוא עדות למאמץ מפרך לאיחוי אישיותי מן הפיצול העמוק הזה שבהווייתי הקיומית, בין ציונות חיה ותוססת, לבין עמדת הרוח של ניטשה שעיקרה: "אם תרצה רגע אחד של חדווה קיומית אדירה - עליך לחייב גם את כל הסחי והמאוס שסביבה". כאשר זכיתי לרגעים שכאלה - (ורגע אחד כזה הלוא הוא נוכחותי בלידת בתי - אוריין, כאן בירושלים, או רגע אחר כאשר חזיתי בטקס סיום קורס הקצינים שלה) - הבנתי אז שההתעלות הזאת ורוממות הרוח מחייבות גם את כל השכול, ואת כל זיכרונות השואה וכל ימי ילדותי בבית הקברות של העם היהודי בפולין הדוויה.  על חיוב חיים זה ועל כל המהלך המייגע שבאיחוי קרעי אישיותי לכדי אחדות הרמונית אחת חב אני תודה לניטשה, שללא נוכחותו הפעילה בחיי היו אלה הופכים למעין בליל אטומיסטי חסר משמעות בעליל. על כל זה אני מודה לו ויהא ספר זה עדות לברית שכרתי עמו לא כפאוסט עם מפיסטו, אלא כיחיד משׂכיל, בעל תודעה עצמית, עם "החופשי ברוח", החופשי ביותר שנקרה בחיי הרוחניים.
 
הספר הזה הוא פרי אהבה. אהבה (אם כי לא אחת ביקורתית) לא אל ניטשה בלבד, אלא גם לתרבות העברית ולשפתה, זו שהדמויות המתוארות כאן הצליחו לחלץ מתוך פח האשפה של ההיסטוריה, מנבכי ההדחקה, מתוך הגיטאות העבשים של מזרח אירופה המוזנחים אסתטית אך עשירים ב'מענטשים': בגיבוריה האפורים של העיירה המתפוררת. אהבה גם לשמות הרחובות בעריה הגדולות של המדינה המציינים דמויות כמו הרצל, נורדאו, ברדיצ'בסקי, אחד העם, הלל צייטלין ועוד, שעם סיום כתיבתו של הספר הזה הפכו בעיני משמות חסרי משמעות, לשמות שאני חש אליהם קִרבה אינטימית.
הספר הוא גם פרי של עלבון שתחילתו בראשית צעדי האקדמיים: כמה ימים לאחר ששלחתי לעורך "הארץ", מר גרשום שוקן, את מאמרי "ניטשה העברי", קיבלתי ממנו מכתב שבו הביע התלהבות מן הרשימה והודיע לי כי היא תתפרסם ללא שהות. ואכן, שבוע אחד מאוחר יותר היא פורסמה במוסף "תרבות וספרות" (4.2.1983). במסה זאת כתבתי על עמדתו הפרו שמית והאנטי אנטישמית של ניטשה, וטענתי כי הצגת עמדתו של ניטשה כלפי היהודים בהקשר רחב ותיאורטי של הגותו מאפשרת את הפרספקטיבה השקולה יותר, היאה למי שמבקש להימנע מצחצוח חרבות אמוציונלי ומסירוס משנתו. מאמר זה לא הכיל כל תוכן פרובוקטיבי (בניגוד לספר שלפניכם) אלא ניתוח ענייני של כמה מן הטקסטים הניטשאנים הבסיסיים הנוגעים בסוגיה זו. נמנעתי מכל פרובוקטיביות (נוסח נורדאו, ולהבדיל באלפי הבדלות - נוסח ברדיצ'בסקי), ואף התאפקתי מלהזכיר לקוראים כי בסופו של דבר, פילושמי גרמני הוא אנטישמי שאוהב יהודים. מה גם שאינני בטוח כל עיקר האם הגדרה כזאת תקפה לגבי הפילושמיות של ניטשה, היונקת את תכניה מכלל הגותו ותכליותיה המרכזיות. מכל מקום, המאמר עורר הדים, בעיקר בחוג שלי לפילוסופיה שהיושב ראש שלו הביט עלי בחמלה מהולה בשמץ הערצה ונהם: "צריך הרבה חוצפה לכתוב מאמר כזה". הואיל והייתי אז רק מדריך צעיר למדי בחוג המחכה לאישור הדוקטורט שלו - נמנעתי (באופן פחדני, יש להודות) מלהתעמת עם היושב ראש שלי - אך העלבון צרב בבשרי במשך השנים הבאות. ואם הרשימה הקצרה ההיא ב'הארץ' נחשבה "חצופה" הרי שהספר הנוכחי הוא חצוף שבחצופים!
 
תהפוכות קיצוניות ביחסם של גיבורי הספר שלפניכם אל ניטשה אירעו לעתים מזומנות, והן עדות חותכת לטלטלת הרוח, להתנגדות העזה, למשיכה האמביוולנטית, לדחייה או לאהבה עמוקה ומתמדת שהוגה הזרתוסטרא עורר בהם. וכך גם אצל בני עמים ודתות אחרים: קשה לנוצרי מתון או קנאי לשכוח כי הוא האיש ש"המית" את אלוהיו, ושלהגותו היה חלק נכבד בתהליך החילון שעבר על אירופה. תהליך החילון אצלנו היה דרמתי במיוחד ועדות לכך בחייהם של ברדיצ'בסקי ואחד העם. הם נפלטו מבתי הכנסת ומן הישיבות ההומות - הגויים נפלטו מכנסיות שכבר היו ריקות למחצה (שלא היו אלא, כדברי ניטשה ב מ.ע 125 "קבריו ומצבותיו של האלוהים!"). לגויים היתה זהות לאומית - לנו זהות דתית והיסטורית. הגותו של ניטשה היוותה, אם כן, איום רב יותר על היהודים מאשר על הנוצרים ולכן יחסם של הראשונים אליה היה כה אמוציונלי.
 
ציטוטים מסוימים מפרי עטן של הדמויות הנסקרות בספר הנוכחי היו נחשבים בימינו בבחינת לשון הרע: נורדאו משתלח באופן יצרי בניטשה ומכנה אותו "דגנראט, אימבציל, דקדנטי" וכיוצא באלה כינויים מ'כנסת ישראל'. בפרק שלאחריו, ברדיצ'בסקי, 'הניטשאני העברי' הראשון גם הוא זוכה - ולא רק מפיו של נורדאו - לצרור קללות ועלבונות למכביר. מה פשר הקולות הצורמים הללו בכל הנוגע לניטשה בתרבות העברית ציונית?
עד היום אני משמש פרופסור לפילוסופיה היחידי בחוג, למרבה הצער, המלמד את ניטשה. אולם תחושת העוינות או נטירת האיבה והמרירות ממני והלאה. והרי אלה הם בדיוק הרגשות המציינים (על פי האנתרופולוגיה הפילוסופית של ניטשה) את אנשי העוצמה השלילית, בניגוד לאנשי העוצמה החיובית המחוננים בנדיבות נפש, בעושר רוחני ובאהבת הגורל (amor fati).  למדתי עם הזמן מ'רבי ניטשה' (כפי שכינו אותו ברדיצ'בסקי ולהבדיל אלפי הבדלות לייבלה וייספיש ז"ל ממאה שערים) להתגבר על רגשות שליליים ובלתי פוריים אלה המכרסמים בנפש ומפחיתים מחיוניותה הבריאה. יחד עם זאת אפשר להבין מדוע חשתי כי נעשה מעין צדק פואטי כאשר בימים אלה התבשרתי על מינויי לקתדרה על שם אחד העם באוניברסיטה העברית לפילוסופיה כללית ולהגות עברית.
 
מי אנכי, מי הוא ה'אני' שבי לבדי, כלומר, בהסר ממנו כל הקליפות והצורות, התכונות והנטיות, אשר יקבל האדם לפי החוגים והתנאים שהוא נתון בתוכם, שסוף כל סוף בבואם, כך לכתם ואינם שייכים להעצם כלל?
 
כך שואל את עצמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. אף אני במילים שלי, שואל את עצמי: מהי משמעות הישראליות החילונית, האותנטית שלי כאשר אני עוסק רוב זמני בפילוסופים זרים? והנה מצאתי כי כבר משלהי המאה התשע עשרה ואילך, כמה מן ההוגים הציונים החשובים ביותר וכמה מן הסופרים העִברים הראשונים עסקו בסוגיית הזהות באמצעות הגותו של ניטשה.
ובכן, כשאני מדבר על זהותי הישראלית אינני מתכוון לזהות השלילית, המשותפת לכולנו, זו של "עם לבדד ישכון", אלא לזאת נוסח ניטשה, הדוחק בנו ליצוֹר זהות בעלת אופי חיובי הנובעת אך ורק מתוכנו.
כאן עולה הבעיה האחרת: כיצד ניתן למזג את המסורת בת אלפי השנים עם היפוך הערכים נוסח ברדיצ'בסקי? מדובר כאן על מיזוג ולא על ניתוק סופי שהרי כיצד ייתכן להינתק לגמרי מן המסורת ובכל זאת לא להיפגע או לפגוע, כפי שניטשה הזהיר את יוזף פנת (ידידו היהודי של פרויד שנפגש עם ניטשה בריביירה הצרפתית בחורף בשנים 1884-1883 ושוחח עמו, בין היתר, גם בנושא הציונות). בשיחותיו של ניטשה עם פנת המתבולל, שדחה מכול וכול את הרעיון הציוני, הזהיר אותו ניטשה שכאשר אנו "חופשיים ברוחנו, מסוכנים אנו לסביבתנו ואף לעצמנו". השאלות הללו שצצו ועלו במהלך חיי המלאים בחיפושים אחר זהות איתנה, עומדים כאן לבחינה נוקבת אם כי לא מסכמת. שהרי המסע אחרי זהות אותנטית הוא מסע שאינו יכול לעצור בהגדרה אחת או אחרת.
 
ועתה כמה דברים לפשר הכותרת התמוהה "ניטשה העברי" של ספר עיוני אישי זה: בטרם יעלו טענות כלשהן כנגד צירוף משונה זה, מן הראוי לעיין ברשימה הביבליוגרפית בת אלפי הפריטים המובאת כאן כנספח לספר, ומונה את מרבית הדברים שפורסמו בדפוס משל ואודות ניטשה בעברית מאז מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועד היום. שמו של הספר, אם כן, מייצג נאמנה את תוכנו: השימוש שעשו בהגותו של ניטשה לחידושה וביצורה של התרבות העברית. ככותרת משנה לספר עלה בדעתי לרשום: "כיצד הועיל והזיק ניטשה לתרבות העברית", מעין פרפראזה על חיבורו החשוב של ניטשה מתוכו מצטטים ברדיצ'בסקי ואחד העם בפולמוס הלוהט ביניהם, שנקרא - "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים". עוד שקלתי לכנות חיבור זה, בעקבות ברדיצ'בסקי: "'רבי ניטשה' העברי" (ובכך להדגיש את העובדה שבשלב כלשהו בחייהם, ובעיקר בנעוריהם, רוב הדמויות כאן "עשו להן רב") - ואולי "כיצד הפכתי לעברי ניטשאני?" אך העורך, חברי חיים פסח, ריסן אותי. "גם לחוצפה יש גבול," הוא טען, ובצדק רב. ומעִניין לעניין, אזכיר את תגובתו האופיינית כל כך של יוסף חיים ברנר לאחר שקרא שיר של זלמן שניאור שעסק בניטשה: "הוא ראה את אחוריו של ניטשה - אך לא את פניו".  החיבור הזה השתדל לעסוק בפניו של ניטשה כפי שפירשׁו אותם כל גיבורי הספר הזה, וכך גם מחברו.
 
כמה מן הקולגות שלי ייתקשו לעכל את העובדות המובאות כאן באשר למידת השפעתו המעצבת של הגוי הגרמני הזה על הספרות והתרבות העברית (השפעה המתוארת והמתועדת כאן במאות אזכורים, מסמכים, מכתבים וניתוחים צמודים של מגוון יצירות). בדומה לאחד העם, אשר סלד מן העובדה כי תלמידו ושותפו לעריכת כתב העת העברי החדש השילוח, הלוא הוא מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, היה "ניטשאני עברי", כך גם חוקרים עכשוויים אלה  רואים כחילול השם (אם כי השם אינו רלוונטי כל עיקר בכל הנוגע לניטשה) כל טענה או מחקר, כמו זה הנוכחי, אשר עוקב אחר השפעתו של הוגה ה'זרתוסטרא' על כמה ממיטב ההוגים הציוניים וכמה ממיטב הסופרים העִברים.
 
הציונות שלי, בדומה לעמדה הניטשאנית וזאת של אחד העם, היא הציונות הבוחלת באלימות ובכוחנות הגסה. החילוניות שלי אינה מובילה אותי להפקרות אלא להאזנה קשובה ואף אוהדת לאותם יהודים שבחרו - מטעמים שונים וקיומיים - שלא לצאת בשאלה ומחוץ למסגרת הדתית גרידא. ציונות זו והגותו של ניטשה בעיני עשויים מקשה אחת אף שכמובן, הם אינם חופפים כלל. וכי איזה ציוני יכול להיות ניטשאני טהור? וכי איזה ניטשאני טהור יכול להיות ציוני? ספר זה, על אף מוּדעותו של המחבר למתח הקיים בין שני מוקדי הזהות החילוניים באישיותו, אינו מוצא מפלט בפתרונות קלים וגזורים מראש, הניתנים על מגשי הכסף של ההיסטוריה או ההתגלות הדתית. ההכרה כאן היא הכרה אישית מובהקת, הכרה שבאה בעקבות מודעותי שהגותו של ניטשה איששה את זהותי כישראלי וכציוני. הכרה שיש לדחות את העוצמה השלילית ממנה סלד ניטשה ולאמץ דפוסי עוצמה חיובית. זהו הגלגול שחוו כל הדמויות הנסקרות כאן, וכמותן אף המחבר שניסה לחדור ולהעמיק אל תוך הפרופיל הקיומי של כל אחת ואחת מהן. התוצאה של סינתזה מחקרית וקיומית זאת הוא הספר שלפניכם. והמסקנה שאני מבקש להביאכם אליה פשוטה: אין כל סיבה לפחד מניטשאנים עִברים אשר כאלה. נהפוך הוא!
 
משוּליוּת לציונות - זהו פשר המסע שעשו הדמויות המתוארות כאן. מסע שיש בו הרבה עליות (תרתי משמע) וירידות, אם כי לא בפועל ממש. וכאשר מדובר במשברים ובטלטולי זהויות - אין כמו ניטשה העשוי להועיל לנו להתגבר גם על השעות הקודרות ועל הנורא מכול - תחושת הריקנות שהחילוניות השלילית עלולה להביא במחייביה.
שהרי ניטשה נלחם בשעתו בעריצותן הדוגמאטית של העובדות בכל תחומי הרוח והמדע וטען כי "אין בנמצא כלל עובדות - רק פרשנויות". ואכן גם המחבר הנוכחי מאמין כי היסטוריה שאיננה מרוממת את נפשו של המעיין בה - היא קש וגבבה, עובדות חסרות שחר למן הרגע שבו הן מעוקרות מן הרלוונטיות הקיומית שלהם. ספר זה עוסק במגוון נושאים - אך רק באלה המעוררים את השאלות האקוטיות ביותר לחיי כולנו - כישראלים וכיהודים גם יחד.
 
ולבסוף, אני חוזר ומגיע אצל עצמי. לבי וגופי בירושלים ואילו מחשבתי, כמו זו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בשעתו, היתה פעם בווימאר, שבה נפטר ניטשה בשנת 1900 ושם מצוי הארכיון הגדול של כתביו והמחקרים אודותיו. בווימאר הִרצאתי פעם בגרמנית על Nietzsche und die Grenzjuden ("ניטשה ויהודי השוליים")  לרגל פתיחת מכון ללימודי ניטשה בעיר זו. אחרי ההרצאה, שתיתי בחברת קולגות צרפתים, אך גם היין הצרפתי המצוין לא הצליח לעמעם תחושת גועל שחשתי מעצמי.
בעצם ימים אלה דחיתי את האפשרות לקבל אזרחות פולנית. פה - דהיינו בישראל, אני לן ולא בפולין. ובכל זאת, שאלתי את עצמי: האם הצלחתי באמת לנצח את היטלר? "אל לנו לתת למתים לקבור את החיים", דרש ניטשה והעיסוק שלי בו הוא ניסיון לגבש לעצמי זהות חדשה, לחבר באופן אותנטי כאן, במדינת היהודים, את ספר חיי. זהו ניסיון סיזיפי לגבש לעצמי זהות של ישראלי אירופי יהודי חילוני, המבין, שבסופו של דבר, אין ולא תהיה זהות מוצקה ובת קיימא לנצח, כלומר, כזו המצליחה לנצח את הזמן. וכמו שעל האדם כל יום ביומו לערוך במו ידיו את שולחנו הקיומי - כך עליו השכם והערב לעצב, לשנות ולצקת את זהותו האישית. האם הצלחתי במשימה בלתי אפשרית זאת? ימים יגידו.
כרגע יודע אני רק דבר אחד והוא גם המסר הסמוי של הספר שלפניכם: אם אין זהות חד משמעית ובטוחה בסופה של הדרך, החיפוש אחריה וההליכה בדרך זו היא היא זהותנו האמיתית.
 
לא בכדִי חותמת דמותו של הלל צייטלין, מנהיגה הרוחני של יהדות פולין התוססת והדוממת עתה, את דפיו של הספר. האיש, שהצליח להתאושש לגמרי מהנטל של ניטשה (בניגוד לבובר), הלך למותו בטרבלינקה בשנת 1942. בלכתו למשרפות הוא מחזיק בידו המורמת את ספר הזוהר ולא את כה אמר זרתוסטרא, יצירה שדיבר בפאתוס רב בשבחה לפני כן. נראה שברגע האמת מצא נחמה גדולה יותר במסורת בת אלפי השנים של העם היהודי מאשר בהגותו של ניטשה. לגבי רוב הדמויות הנידונות בספר זה, היה ניטשה מעין תנא דמסייע, חבר: חבר לצרה ואח בוגר המעודד ותומך לעת צרה. אך כאשר מצאו את עצמם בצוק העתים ועמדו על פי תהום - ניטשה זרתוסטרא הפך עבורם לחדל מענה וחדל אונים כאחד. הוא לא יכול היה לענות ולהיענות לצורך העז הזה שחשו בו (כפי שחש גם ניטשה עצמו): הצורך באב, הצורך בכתף איתנה ובמנחם אמיתי שבא משם, שהתנסה בגיא ההריגה ושרד אותו, ובנה לו חיים חדשים עם משפחה חדשה בארץ חדשה. כזה היה אבי, ולוֹ אין, ולא יהיה, כל תחליף.
על כן, מוקדש ספר זה לזכרו של אבי, אליהו גולומב, המענטש הגדול מווילנה, אשר הדי אנושיותו מגיחים מדי פעם מן הדמויות המתוארות בספר זה וגעגועי אליו מזינים את מרבית עמודיו.
 
 
שער ראשון
ניטשה והציונות המדינית
 
פרק ראשון
חוזה זרתוסטרא בחייו וביצירתו
של חוזה המדינה
 
עצם ההליכה בדרך זו יהפוך אותנו לאנשים אחרים. אנחנו זוכים שוב באחדותנו הפנימית שאבדה לנו ויחד עמה אנו משיגים קצת מן האופי, היינו את אופיינו שלנו, לא אופי של אנוסים, שאול, מזויף.
(כה אמר הרצל,  עמ' 33)
 
פרק זה, העוסק בזיקתו של הרצל לניטשה עשוי לשמש מבוא מתאים לספר כולו. בחינת המקרה הגבולי במקצת של הרצל (מבחינת מיעוטה של ההשפעה הישירה של ניטשה עליו) מורה על העובדה המרתקת כי הגותו של ניטשה רחשה במעמקי תודעתו של חוזה המדינה. ניתוח העדויות ההיסטוריות חושף את הטעם המרכזי במשיכתם של הרצל, ושל רבים מהוגי הציונות וסופרים עִברים ראשונים בשלהי המאה התשע עשרה, אחר ניטשה והגותו. כוונתי לכך שהפילוסופיה שלו, המדגישה את אידיאל החיים האותנטיים (דהיינו, הקריאה שנהפוך למחברם הבלעדי או העיקרי של ספר חיינו ושנעז להיות אנו עצמנו), סייעה לרבים מ'יהודי השוליים'  לגבש את זהותם האישית כיהודים חופשיים ברוח ועודדה את שאיפתם לעצב דמות יהודי חדש, קרי דמות העברי הגאה. פרשת הרצל-ניטשה תשמש, על כן, מעין נייר לקמוס לבחינה מדוקדקת של מקומו המדויק של חוזה הזרתוסטרא בהגות הציונות. יתר על כן, היא עשויה לשפוך אור גם על שאר פרקי הספר, העוסקים בהיבטים האחרים של נוכחותו המעצבת, המזרזת והמטרידה לעתים של פרידריך ניטשה בתרבותנו העברית. ההסתכלות בחייו וביצירתו של הרצל בעד הפריזמה הניטשאנית חושפת כי גם במקרה שלו - בדומה ל'ניטשאנים עִברים' נלהבים יותר ממבשר הזרתוסטרא - השינוי העצום שהוא ביקש לעורר בעם היהודי חפף שינוי עצמי אישי מעמיק, אותו כינה ניטשה "הטרנספיגורציה של העצמי". קריאה ניטשאנית בהרצל תאפשר להבליט ולהראות באופן ממשי כיצד שינוי מהפכני בקורות העם היהודי ('המהפכה הציונית') נועד, בין היתר, להביא לשינוי אישי ב"לבו הקרוע" של הרצל השסוע בין תרבות אירופה החילונית לקורות עמו, שאליו הרגיש הרצל זיקה הולכת וגדלה. התמקדותנו בניטשה מאפשרת להתוות את סיפור הציונות המדינית מנקודת מבטו האישית של מדינאי ציוני והוגה דעות, שיחסו אל ניטשה הוא מעין אותיות גדולות לקרוא בעזרתן את אותיותיה הקטנות של הנפש הציונית השסועה המבקשת בפעולותיה, ביצירותיה ובהשראתו של ניטשה לשוב ולהיעשות לאחת.
התייחסות ראשונה הידועה לנו של הרצל אל ניטשה מבליטה את הפרדוקס בנושא 'ניטשה העברי' ומורה על אחת הדרכים לפתרונו. ביומנו האישי מ 28 ביוני 1895, מופיע קטע משיחתו עם לאו פרנקל (תועמלן מהפכני ועיתונאי, יליד הונגריה) שבמהלכה "מבהיר" לו הרצל מדוע הוא "נגד הדמוקרטיה":
 
"אם כך, אתה חסיד של ניטשה?" שאל פרנקל.
אני: לא ולא. ניטשה הוא מטורף. אבל למשול אפשר רק בדרך אריסטוקרטית. בתוך הקהילה המקומית. אני בעד אוטונומיה רחבה ביותר... ואילו את המדינה ואת צרכיה אין ההמונים מסוגלים להבין.
פרנקל: איך אתה רוצה לכונן את האריסטוקרטיה?
אני: יש דרכים שונות ומשונות. הנה דוגמה אחת, ואל נא תסיק ממנה על הכלל: האקדמיה הצרפתית היא אריסטוקרטיה נבחרת.
אחר כך דיברנו על תיאוריות חברתיות. אני אמרתי שאני בעד הלאמה של בנקים...
פרנקל: וכך אפשר להסדיר הכול בדרך קולקטיביסטית.
אני: לא ולא. אסור לרצוח את האינדיווידואום." 
 
הפרדוקס שאליו רמזתי נעוץ בעובדה שרוב הגותו של ניטשה הדגישה את ייחודו ואת שאיפתו של היחיד לעצב לעצמו אישיות אותנטית, ואילו הבולטים שבהוגים ובסופרים העִברים אשר נמשכו לתורתו ראו לנגד עיניהם בעיקר את היעד הקולקטיבי חברתי (בעיקר בעל הגוון הסוציאליסטי) של חיי היהודים בעתיד, דהיינו, את ייסודה של מדינה יהודית שוויונית, האמורה לספק ליהודים גם מקלט בטוח.
אולם במקרה של הרצל, כפי שמעידים דבריו לפרנקל, פרדוקס זה זניח לחלוטין היות שהוא דוחה את הקולקטיביזם, ובמקומות אחרים אף מתנגד במפורש לסוציאליזם:
 
אצלנו היחיד לא נשחק באבן הרחיים של הקפיטליזם, וראשים אינם נערפים בשם השוויוניות הסוציאליסטית. אנחנו מכירים ומוקירים את זכותו של היחיד להתפתח כרצונו, כשם שאנחנו מוקירים ומכבדים את הבסיס הכלכלי לקיומו, כלומר את הקניין הפרטי. 
בניגוד לרבים מחסידיו המזרח אירופים, שהושפעו מזרמים מרכסיסטיים, עמדתו החברתית פוליטית של הרצל התבססה ברובה על המופת הבריטי, שהיה ליברלי וקשוב יותר מן הציונות הסוציאליסטית לתביעות הפרט לזהות אישית ייחודית. ולכן אין כל סתירה בניסיון הנוכחי להציג את השפעתו של ניטשה על הרצל, הואיל והאחרון היה מוּנע, בין היתר, בצורך להשיג תכליות אישיות (ליהודים כבני אדם פרטיים ולעצמו בתוכם), כשהקמת מדינת היהודים אמורה לסייע לכל אלה שדחו את ברירת ההתבוללות או ההתנצרות וביקשו לעצב לעצמם באופן אותנטי זהות אינדיווידואלית עצמאית. ואכן, המובאה הראשונה שלעיל מלמדת שהרצל היה מעוניין מאוד בהשלכותיה האישיות של הציונות ובדרכים בהן הציונות עשויה לעצב, לשנות ואפילו ליצור דמות חדשה של יהודי. תהא זאת דמות שתאמץ לעצמה אופני חיים ומחשבה שונים מאלה התורניים מסורתיים שרווחו בין החומות המוחשיות של הגיטאות הישנים, ושונים מאלה נוסח "האנוסים" שאכלסו בהמוניהם את ה'גיטאות החדשים', שגם את חומותיהם הערטילאיות, הסוציו פסיכולוגיות קשה היה מאוד לחצות. לא בכדִי כינה הרצל את הדמויות התלושות הללו של יהודי השוליים בשם "היהודים החדשים"  ברמזו, הפוך על הפוך, לאנוסי ספרד שנקראו בשעתו "הנוצרים החדשים" ('Nuevos Christianos').
יתרה מזאת, מהמובאה הראשונה שלעיל, יוצא כי הרצל מכיר את ניטשה אף שב 1895 עדיין היה אלמוני למדי ברחבי אירופה. חשוב גם להדגיש את העובדה שבדבריו מתייחס הרצל אל הרעיון של כינון רפובליקה אריסטוקרטית, דבר המזכיר את המאמר המדעי הראשון שכתב ב 1888 על משנת ניטשה גיאורג ברנדס (הוא מוריס כהן) שכותרתו "פרידריך ניטשה: מסה על רדיקאליות אריסטוקרטית" (מאלפת העובדה שעם מבקר תרבות חשוב זה ניהל הרצל התכתבות ענפה ולא פעם הזכיר אותו ביומניו ובמכתבים לידידיו). ואמנם, האידיאל של ניטשה בחיבוריו הראשונים היה כינון "רפובליקה של גאונים", דהיינו חברה שבה טובי הפילוסופים, אמנים ואנשי רוח יעמדו בזיקות אמיצות אלה עם אלה ויסייעו איש בידי רעהו בעבודתם היצירתית. לאור עמדותיו של הרצל באלטנוילנד סביר להניח, כי הושפע לא מעט מאידיאל מדיני תרבותי זה של ניטשה לא פחות מאשר מן המוסד 'האלמותי' של האקדמיה הצרפתית בפריז.
כך, למשל, כאשר מתאר הרצל את הסדר החברתי החדש במדינה היהודית ברומן שלו: אלטנוילד, הוא חוזה אקדמיה יהודית המורכבת מאמנים בולטים, מפילוסופים וממדענים המשוחררים מדאגות חיי היום יום ומקדישים את זמנם וכישוריהם לטיפוחם ולקידומם של האמנות, הפילוסופיה והמדעים, "כי חובה עלינו להרבות יופי וחוכמה עלי אדמות עד נשימתנו האחרונה" (שם עמ' 276). בהמשך כותב הרצל כי באקדמיה יהודית זאת יעסקו ארבעים חבריה "באמנות, בפילוסופיה או במדע", והפרק מסתיים כאשר "פרידריך לחש לעצמו: 'זאת הארץ!'" (שם). האם אך מקרה הוא ששמו הפרטי של גיבור הספר, המחפש לו חיים משמעותיים ואותנטיים בארץ חדשה נושנה שלנו זהה לשמו הפרטי של ניטשה?
כדאי גם לשים את לבנו לכך כי הביטוי שבו מתייחס הרצל לניטשה בשיחתו עם פרנקל אינו מעיד כלל על רתיעה חד משמעית. המונח שנוקט בו הרצל (Irrsinn), כאשר הוא מתייחס ל"טירופו" של ניטשה, מתאר נאמנה את מצב בריאותו בשנים 1900-1890, שבהן סבל ניטשה משיתוק כללי, שחלק מתסמיניו היו הידרדרות נפשית והיעדר הכרה (וקראו את הערותיהם של עורכי יומניו בגרמנית, המעידים על כך כי המונח שנוקט הרצל כאן תיאר במדויק את מחלתו של ניטשה וכלל לא נאמר מתוך זלזול בו).
הנה כי כן, הרצל התכוון לומר לפרנקל כי אין הוא יכול להיות בשעה זאת (כלומר בעת שיחתו עם פרנקל) חסידו של איש שאינו כשיר מבחינה נפשית ופיזית. יחד עם זאת, ברור כי הרצל ידע היטב על גורלו הטרגי של ניטשה ולא התכוון ללעוג לו כלל. הימצאותם של רוב כתבי ניטשה בספרייתו הפרטית של הרצל, מעלה את השאלה: אם התכוון הרצל לכך שניטשה אינו אלא "מטורף", מדוע טרח לרכוש את מרבית ספריו (רובם בהוצאות יקרות למדי ובכריכות עור מוזהבות), שחלקם פורסמו ויצאו לחנויות אחרי מועד השיחה הזאת שבין הרצל לפרנקל? ברור כי הרצל נמנע כאן בחוכמה רבה מן הכשל הגנטי (שבו חטא כלפי ניטשה, כפי שנראה בפרק הבא, ידידו וחברו מכס נורדאו), דהיינו, הוא לא שפט בחומרה את חיבורי ניטשה, שנכתבו לפני התמוטטותו הסופית, רק על סמך העובדה שמחברם סבל בסוף חייו מהתמוטטות נפשית על רקע אורגני של מחלת מוח - ולא מחלת רוח.
הרצל התייחס אל ניטשה יותר מפעם אחת. כך למשל במאמרו מסוף 1891, המסכם את תקופת שהותו בפריז, מסיים הרצל באזכור האידיאל של ניטשה: "אך 'האדם האירופי', הטיפוס החדש, אשר ניצשה רואה אותו הולך ובא, הוא דמות רחוקה עוד עד מאוד".  ראוי לציין כי רבים מיהודי השוליים, ובראשם סטפן צווייג, התלהבו למדי מדמותו האידיאלית ההזויה של 'האדם האירופי' החופשי ברוחו נוסח ניטשה, שכן דמות כזאת, היוצרת וחיה מעבר למחיצות מדיניות, דתיות ופוליטיות תרבותיות עשויה היתה לפתור אותם מהתעסקות בבעיית זהותם ואובדן מסורתם. אך הרצל, המפוכח, שכתב סקירות עיתונאיות מאלפות מדיוני הפרלמנט הצרפתי, לא האמין בסבירות מימושו הקרוב של אידיאל ניטשאני זה שהיה כה קרוב ללבו, אך לא התקבל על שכלו.
ביומניו, במכתביו ומאמריו המאוחרים של הרצל, המתארים את פעילותו הפוליטית המאומצת, נעדר שמו של ניטשה. כאשר הגיעה העת לעשייה פוליטית לא היה עוד עולמו הרוחני של ניטשה לדידו של הרצל, שהשתמש בו - בדומה לרבים מיהודי השוליים האירופים האחרים - כפיגום בדרך לגיבושה האותנטי של זהות היהודי החדש. דהיינו, של יהודי המנסה להגשים את חלומו הציוני לא רק כדי לפתור באופן מדיני את בעיית העם היהודי כולו, אלא גם כדי לפתור את בעיות הזהות האישיות שלו הנובעות מן השניוּת שבהווייתו המפוצלת כיהודי שוּלי מתבולל. על כן, יהא זה אך טבעי כי עיקר הדברים כאן יתייחסו אל הרצל המוקדם, קרי אל התקופה שלפני השתקעותו המאומצת בפעילות מדינית ציונית.  יחד עם זאת, בטרם נפנה אל ניתוח יצירותיו של הרצל המוקדם, כדאי להביא בפני הקורא עדויות נוספות על היכרותו של הרצל עם הפילוסופיה של ניטשה ועם מורשתו. כך שהשאלה איננה האם הרצל ידע משהו על ניטשה, אלא כיצד אפשר בכלל להעלות על הדעת שלא ידע עליו מאומה ולא הושפע, ולוּ במקצת, מהגותו?

יעקב גולומב

יעקב גוֹלוֹמְבּ (נולד ב-5 ביוני 1947 בוורוצלב שבפולין) הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ומופקד הקתדרה לפילוסופיה כללית על שם אחד העם. כותב, עורך ומתרגם ספרים בנושאי פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית (ניטשה, קירקגור, סארטר וקאמי), בענייני זהות ישראלית-יהודית ובענייני ציונות ותרבות.

משנת 1990 משמש פרופסור גולומב כעורך הפילוסופי של הוצאת מגנס של האוניברסיטה העברית. בתוקף תפקידו זה סייע, יזם וערך את הוצאת ספריהם של גדולי הפילוסופים בעולם.

עוד על הספר

ניטשה העברי יעקב גולומב
פתח דבר, בלתי אקדמי בעליל
לאט, לאט נתחוור לי מה היתה עד כה כל פילוסופיה גדולה; התוודותו של מחוללה... ולגבי הפילוסוף: שום דבר לגביו אינו בלתי אישי.
(ניטשה, מ.ט.ר. 6)
 
ספר זה נכתב על ידי ישראלי שהוא קצת מפה וקצת משם. הוא משם - כי מורשתו התרבותית והולדתו באירופה. הוא מפה - כי אהבתו נתונה לישראל ושפתו האהובה היא העברית. הוא במקצת ניטשאני, בהרבה יהודי (כי אמו ואביו יהודים ועתיד העם היהודי קרוב ללבו), אך כולו ציוני. לא פוסט ציוני, לא ציוני ביקורתי ולא ציוני פוסט מודרני, אלא ציוני - נקודה. ציוני מן הבחינה האישית והרגשית. לא פוליטרוק ציוני, אלא ציוני הגורס כי מבין כל המהפכות הגדולות של המאות התשע עשרה והעשרים, ומכל ה'איזמים' הגדולים שרובם הפכו post mortem (מותם של הקומוניזם, הנאציזם, החלשתו הרבה של הסוציאליזם) - מכל אלה שרדה רק המהפכה הציונית שעדיין שרירה וקיימת במאה העשרים ואחת, אף שהיא מדשדשת, מקרטעת ומאבדת מדי פעם את ביטחונה בצדקתה, ובכך שהיא הפתרון היחידי לעם ישראל לשרוד כעם ולטפח בארצו את התרבות העברית החילונית.
ראוי לתאר את כותב שורות אלה כאזרח בשני עולמות: העברי ציוני והאירופי המודרני. הנה כי כן, המחקר הנוכחי הבשיל בשל אי יכולתי להסתפק באחד משני העולמות הללו. מחקר שמטרתו לבדוק האם תיתכן כלל סינתזה הרמונית ויציבה בין הגותו החילונית אירופית של ניטשה לבין התרבות העברית ציונית, שנולדה, בין היתר, במגמה להתנתק (לפחות גיאו פוליטית) מאירופה.
בדומה לאישים השונים המתוארים כאן, אף אני קרוע. לבי במזרח וחשיבתי נתונה למערב. קרע זה בין הלב (הציוני פטריוטי פרטיקולארי) לבין השכל (העוסק בפילוסופיה מערבית רוב חיי הפעילים) הוא אחד הטעמים המרכזיים להימשכותי אל הגות ניטשה וגם להימשכותם של רוב האישים הנסקרים כאן.
 
בטרם אדון בדמויות ההיסטוריות שבספר זה וכיצד הגותו של ניטשה ניכרת בחייהם וביצירותיהם, אני מציע כהגדרת עבודה את הכותרת 'ניטשה העברי'. לצורך העניין, 'ניטשאני עברי' אינו אלא יהודי בעל אוריינטציה ציונית מובהקת שבשלב מסוים בחייו היצירתיים נעשה מודע להשפעתו של ניטשה בחייו ואף הודה בה או ביקש לתת להשפעה זאת ביטוי מעשי בכלל עבודתו. על פי הגדרתי זו ברור מאליו כי גם כותב שורות אלה 'לוקה' בניטשאניזם ישראלי יהודי מובהק. לפחות מחצית מספרַי, עשרות הספרים שערכתי, מאות מאמרים, הקורסים שהעברתי עד כה באוניברסיטאות, והרצאותי ברחבי העולם - כל אלה עוסקים בדרך זו או אחרת בניטשה או מושפעים מהגותו. האם לשם גיבוש זהותי הייתי זקוק לניטשה? נראה שכן. חיבור זה, על כן, הוא עדות למאמץ מפרך לאיחוי אישיותי מן הפיצול העמוק הזה שבהווייתי הקיומית, בין ציונות חיה ותוססת, לבין עמדת הרוח של ניטשה שעיקרה: "אם תרצה רגע אחד של חדווה קיומית אדירה - עליך לחייב גם את כל הסחי והמאוס שסביבה". כאשר זכיתי לרגעים שכאלה - (ורגע אחד כזה הלוא הוא נוכחותי בלידת בתי - אוריין, כאן בירושלים, או רגע אחר כאשר חזיתי בטקס סיום קורס הקצינים שלה) - הבנתי אז שההתעלות הזאת ורוממות הרוח מחייבות גם את כל השכול, ואת כל זיכרונות השואה וכל ימי ילדותי בבית הקברות של העם היהודי בפולין הדוויה.  על חיוב חיים זה ועל כל המהלך המייגע שבאיחוי קרעי אישיותי לכדי אחדות הרמונית אחת חב אני תודה לניטשה, שללא נוכחותו הפעילה בחיי היו אלה הופכים למעין בליל אטומיסטי חסר משמעות בעליל. על כל זה אני מודה לו ויהא ספר זה עדות לברית שכרתי עמו לא כפאוסט עם מפיסטו, אלא כיחיד משׂכיל, בעל תודעה עצמית, עם "החופשי ברוח", החופשי ביותר שנקרה בחיי הרוחניים.
 
הספר הזה הוא פרי אהבה. אהבה (אם כי לא אחת ביקורתית) לא אל ניטשה בלבד, אלא גם לתרבות העברית ולשפתה, זו שהדמויות המתוארות כאן הצליחו לחלץ מתוך פח האשפה של ההיסטוריה, מנבכי ההדחקה, מתוך הגיטאות העבשים של מזרח אירופה המוזנחים אסתטית אך עשירים ב'מענטשים': בגיבוריה האפורים של העיירה המתפוררת. אהבה גם לשמות הרחובות בעריה הגדולות של המדינה המציינים דמויות כמו הרצל, נורדאו, ברדיצ'בסקי, אחד העם, הלל צייטלין ועוד, שעם סיום כתיבתו של הספר הזה הפכו בעיני משמות חסרי משמעות, לשמות שאני חש אליהם קִרבה אינטימית.
הספר הוא גם פרי של עלבון שתחילתו בראשית צעדי האקדמיים: כמה ימים לאחר ששלחתי לעורך "הארץ", מר גרשום שוקן, את מאמרי "ניטשה העברי", קיבלתי ממנו מכתב שבו הביע התלהבות מן הרשימה והודיע לי כי היא תתפרסם ללא שהות. ואכן, שבוע אחד מאוחר יותר היא פורסמה במוסף "תרבות וספרות" (4.2.1983). במסה זאת כתבתי על עמדתו הפרו שמית והאנטי אנטישמית של ניטשה, וטענתי כי הצגת עמדתו של ניטשה כלפי היהודים בהקשר רחב ותיאורטי של הגותו מאפשרת את הפרספקטיבה השקולה יותר, היאה למי שמבקש להימנע מצחצוח חרבות אמוציונלי ומסירוס משנתו. מאמר זה לא הכיל כל תוכן פרובוקטיבי (בניגוד לספר שלפניכם) אלא ניתוח ענייני של כמה מן הטקסטים הניטשאנים הבסיסיים הנוגעים בסוגיה זו. נמנעתי מכל פרובוקטיביות (נוסח נורדאו, ולהבדיל באלפי הבדלות - נוסח ברדיצ'בסקי), ואף התאפקתי מלהזכיר לקוראים כי בסופו של דבר, פילושמי גרמני הוא אנטישמי שאוהב יהודים. מה גם שאינני בטוח כל עיקר האם הגדרה כזאת תקפה לגבי הפילושמיות של ניטשה, היונקת את תכניה מכלל הגותו ותכליותיה המרכזיות. מכל מקום, המאמר עורר הדים, בעיקר בחוג שלי לפילוסופיה שהיושב ראש שלו הביט עלי בחמלה מהולה בשמץ הערצה ונהם: "צריך הרבה חוצפה לכתוב מאמר כזה". הואיל והייתי אז רק מדריך צעיר למדי בחוג המחכה לאישור הדוקטורט שלו - נמנעתי (באופן פחדני, יש להודות) מלהתעמת עם היושב ראש שלי - אך העלבון צרב בבשרי במשך השנים הבאות. ואם הרשימה הקצרה ההיא ב'הארץ' נחשבה "חצופה" הרי שהספר הנוכחי הוא חצוף שבחצופים!
 
תהפוכות קיצוניות ביחסם של גיבורי הספר שלפניכם אל ניטשה אירעו לעתים מזומנות, והן עדות חותכת לטלטלת הרוח, להתנגדות העזה, למשיכה האמביוולנטית, לדחייה או לאהבה עמוקה ומתמדת שהוגה הזרתוסטרא עורר בהם. וכך גם אצל בני עמים ודתות אחרים: קשה לנוצרי מתון או קנאי לשכוח כי הוא האיש ש"המית" את אלוהיו, ושלהגותו היה חלק נכבד בתהליך החילון שעבר על אירופה. תהליך החילון אצלנו היה דרמתי במיוחד ועדות לכך בחייהם של ברדיצ'בסקי ואחד העם. הם נפלטו מבתי הכנסת ומן הישיבות ההומות - הגויים נפלטו מכנסיות שכבר היו ריקות למחצה (שלא היו אלא, כדברי ניטשה ב מ.ע 125 "קבריו ומצבותיו של האלוהים!"). לגויים היתה זהות לאומית - לנו זהות דתית והיסטורית. הגותו של ניטשה היוותה, אם כן, איום רב יותר על היהודים מאשר על הנוצרים ולכן יחסם של הראשונים אליה היה כה אמוציונלי.
 
ציטוטים מסוימים מפרי עטן של הדמויות הנסקרות בספר הנוכחי היו נחשבים בימינו בבחינת לשון הרע: נורדאו משתלח באופן יצרי בניטשה ומכנה אותו "דגנראט, אימבציל, דקדנטי" וכיוצא באלה כינויים מ'כנסת ישראל'. בפרק שלאחריו, ברדיצ'בסקי, 'הניטשאני העברי' הראשון גם הוא זוכה - ולא רק מפיו של נורדאו - לצרור קללות ועלבונות למכביר. מה פשר הקולות הצורמים הללו בכל הנוגע לניטשה בתרבות העברית ציונית?
עד היום אני משמש פרופסור לפילוסופיה היחידי בחוג, למרבה הצער, המלמד את ניטשה. אולם תחושת העוינות או נטירת האיבה והמרירות ממני והלאה. והרי אלה הם בדיוק הרגשות המציינים (על פי האנתרופולוגיה הפילוסופית של ניטשה) את אנשי העוצמה השלילית, בניגוד לאנשי העוצמה החיובית המחוננים בנדיבות נפש, בעושר רוחני ובאהבת הגורל (amor fati).  למדתי עם הזמן מ'רבי ניטשה' (כפי שכינו אותו ברדיצ'בסקי ולהבדיל אלפי הבדלות לייבלה וייספיש ז"ל ממאה שערים) להתגבר על רגשות שליליים ובלתי פוריים אלה המכרסמים בנפש ומפחיתים מחיוניותה הבריאה. יחד עם זאת אפשר להבין מדוע חשתי כי נעשה מעין צדק פואטי כאשר בימים אלה התבשרתי על מינויי לקתדרה על שם אחד העם באוניברסיטה העברית לפילוסופיה כללית ולהגות עברית.
 
מי אנכי, מי הוא ה'אני' שבי לבדי, כלומר, בהסר ממנו כל הקליפות והצורות, התכונות והנטיות, אשר יקבל האדם לפי החוגים והתנאים שהוא נתון בתוכם, שסוף כל סוף בבואם, כך לכתם ואינם שייכים להעצם כלל?
 
כך שואל את עצמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. אף אני במילים שלי, שואל את עצמי: מהי משמעות הישראליות החילונית, האותנטית שלי כאשר אני עוסק רוב זמני בפילוסופים זרים? והנה מצאתי כי כבר משלהי המאה התשע עשרה ואילך, כמה מן ההוגים הציונים החשובים ביותר וכמה מן הסופרים העִברים הראשונים עסקו בסוגיית הזהות באמצעות הגותו של ניטשה.
ובכן, כשאני מדבר על זהותי הישראלית אינני מתכוון לזהות השלילית, המשותפת לכולנו, זו של "עם לבדד ישכון", אלא לזאת נוסח ניטשה, הדוחק בנו ליצוֹר זהות בעלת אופי חיובי הנובעת אך ורק מתוכנו.
כאן עולה הבעיה האחרת: כיצד ניתן למזג את המסורת בת אלפי השנים עם היפוך הערכים נוסח ברדיצ'בסקי? מדובר כאן על מיזוג ולא על ניתוק סופי שהרי כיצד ייתכן להינתק לגמרי מן המסורת ובכל זאת לא להיפגע או לפגוע, כפי שניטשה הזהיר את יוזף פנת (ידידו היהודי של פרויד שנפגש עם ניטשה בריביירה הצרפתית בחורף בשנים 1884-1883 ושוחח עמו, בין היתר, גם בנושא הציונות). בשיחותיו של ניטשה עם פנת המתבולל, שדחה מכול וכול את הרעיון הציוני, הזהיר אותו ניטשה שכאשר אנו "חופשיים ברוחנו, מסוכנים אנו לסביבתנו ואף לעצמנו". השאלות הללו שצצו ועלו במהלך חיי המלאים בחיפושים אחר זהות איתנה, עומדים כאן לבחינה נוקבת אם כי לא מסכמת. שהרי המסע אחרי זהות אותנטית הוא מסע שאינו יכול לעצור בהגדרה אחת או אחרת.
 
ועתה כמה דברים לפשר הכותרת התמוהה "ניטשה העברי" של ספר עיוני אישי זה: בטרם יעלו טענות כלשהן כנגד צירוף משונה זה, מן הראוי לעיין ברשימה הביבליוגרפית בת אלפי הפריטים המובאת כאן כנספח לספר, ומונה את מרבית הדברים שפורסמו בדפוס משל ואודות ניטשה בעברית מאז מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועד היום. שמו של הספר, אם כן, מייצג נאמנה את תוכנו: השימוש שעשו בהגותו של ניטשה לחידושה וביצורה של התרבות העברית. ככותרת משנה לספר עלה בדעתי לרשום: "כיצד הועיל והזיק ניטשה לתרבות העברית", מעין פרפראזה על חיבורו החשוב של ניטשה מתוכו מצטטים ברדיצ'בסקי ואחד העם בפולמוס הלוהט ביניהם, שנקרא - "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים". עוד שקלתי לכנות חיבור זה, בעקבות ברדיצ'בסקי: "'רבי ניטשה' העברי" (ובכך להדגיש את העובדה שבשלב כלשהו בחייהם, ובעיקר בנעוריהם, רוב הדמויות כאן "עשו להן רב") - ואולי "כיצד הפכתי לעברי ניטשאני?" אך העורך, חברי חיים פסח, ריסן אותי. "גם לחוצפה יש גבול," הוא טען, ובצדק רב. ומעִניין לעניין, אזכיר את תגובתו האופיינית כל כך של יוסף חיים ברנר לאחר שקרא שיר של זלמן שניאור שעסק בניטשה: "הוא ראה את אחוריו של ניטשה - אך לא את פניו".  החיבור הזה השתדל לעסוק בפניו של ניטשה כפי שפירשׁו אותם כל גיבורי הספר הזה, וכך גם מחברו.
 
כמה מן הקולגות שלי ייתקשו לעכל את העובדות המובאות כאן באשר למידת השפעתו המעצבת של הגוי הגרמני הזה על הספרות והתרבות העברית (השפעה המתוארת והמתועדת כאן במאות אזכורים, מסמכים, מכתבים וניתוחים צמודים של מגוון יצירות). בדומה לאחד העם, אשר סלד מן העובדה כי תלמידו ושותפו לעריכת כתב העת העברי החדש השילוח, הלוא הוא מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, היה "ניטשאני עברי", כך גם חוקרים עכשוויים אלה  רואים כחילול השם (אם כי השם אינו רלוונטי כל עיקר בכל הנוגע לניטשה) כל טענה או מחקר, כמו זה הנוכחי, אשר עוקב אחר השפעתו של הוגה ה'זרתוסטרא' על כמה ממיטב ההוגים הציוניים וכמה ממיטב הסופרים העִברים.
 
הציונות שלי, בדומה לעמדה הניטשאנית וזאת של אחד העם, היא הציונות הבוחלת באלימות ובכוחנות הגסה. החילוניות שלי אינה מובילה אותי להפקרות אלא להאזנה קשובה ואף אוהדת לאותם יהודים שבחרו - מטעמים שונים וקיומיים - שלא לצאת בשאלה ומחוץ למסגרת הדתית גרידא. ציונות זו והגותו של ניטשה בעיני עשויים מקשה אחת אף שכמובן, הם אינם חופפים כלל. וכי איזה ציוני יכול להיות ניטשאני טהור? וכי איזה ניטשאני טהור יכול להיות ציוני? ספר זה, על אף מוּדעותו של המחבר למתח הקיים בין שני מוקדי הזהות החילוניים באישיותו, אינו מוצא מפלט בפתרונות קלים וגזורים מראש, הניתנים על מגשי הכסף של ההיסטוריה או ההתגלות הדתית. ההכרה כאן היא הכרה אישית מובהקת, הכרה שבאה בעקבות מודעותי שהגותו של ניטשה איששה את זהותי כישראלי וכציוני. הכרה שיש לדחות את העוצמה השלילית ממנה סלד ניטשה ולאמץ דפוסי עוצמה חיובית. זהו הגלגול שחוו כל הדמויות הנסקרות כאן, וכמותן אף המחבר שניסה לחדור ולהעמיק אל תוך הפרופיל הקיומי של כל אחת ואחת מהן. התוצאה של סינתזה מחקרית וקיומית זאת הוא הספר שלפניכם. והמסקנה שאני מבקש להביאכם אליה פשוטה: אין כל סיבה לפחד מניטשאנים עִברים אשר כאלה. נהפוך הוא!
 
משוּליוּת לציונות - זהו פשר המסע שעשו הדמויות המתוארות כאן. מסע שיש בו הרבה עליות (תרתי משמע) וירידות, אם כי לא בפועל ממש. וכאשר מדובר במשברים ובטלטולי זהויות - אין כמו ניטשה העשוי להועיל לנו להתגבר גם על השעות הקודרות ועל הנורא מכול - תחושת הריקנות שהחילוניות השלילית עלולה להביא במחייביה.
שהרי ניטשה נלחם בשעתו בעריצותן הדוגמאטית של העובדות בכל תחומי הרוח והמדע וטען כי "אין בנמצא כלל עובדות - רק פרשנויות". ואכן גם המחבר הנוכחי מאמין כי היסטוריה שאיננה מרוממת את נפשו של המעיין בה - היא קש וגבבה, עובדות חסרות שחר למן הרגע שבו הן מעוקרות מן הרלוונטיות הקיומית שלהם. ספר זה עוסק במגוון נושאים - אך רק באלה המעוררים את השאלות האקוטיות ביותר לחיי כולנו - כישראלים וכיהודים גם יחד.
 
ולבסוף, אני חוזר ומגיע אצל עצמי. לבי וגופי בירושלים ואילו מחשבתי, כמו זו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בשעתו, היתה פעם בווימאר, שבה נפטר ניטשה בשנת 1900 ושם מצוי הארכיון הגדול של כתביו והמחקרים אודותיו. בווימאר הִרצאתי פעם בגרמנית על Nietzsche und die Grenzjuden ("ניטשה ויהודי השוליים")  לרגל פתיחת מכון ללימודי ניטשה בעיר זו. אחרי ההרצאה, שתיתי בחברת קולגות צרפתים, אך גם היין הצרפתי המצוין לא הצליח לעמעם תחושת גועל שחשתי מעצמי.
בעצם ימים אלה דחיתי את האפשרות לקבל אזרחות פולנית. פה - דהיינו בישראל, אני לן ולא בפולין. ובכל זאת, שאלתי את עצמי: האם הצלחתי באמת לנצח את היטלר? "אל לנו לתת למתים לקבור את החיים", דרש ניטשה והעיסוק שלי בו הוא ניסיון לגבש לעצמי זהות חדשה, לחבר באופן אותנטי כאן, במדינת היהודים, את ספר חיי. זהו ניסיון סיזיפי לגבש לעצמי זהות של ישראלי אירופי יהודי חילוני, המבין, שבסופו של דבר, אין ולא תהיה זהות מוצקה ובת קיימא לנצח, כלומר, כזו המצליחה לנצח את הזמן. וכמו שעל האדם כל יום ביומו לערוך במו ידיו את שולחנו הקיומי - כך עליו השכם והערב לעצב, לשנות ולצקת את זהותו האישית. האם הצלחתי במשימה בלתי אפשרית זאת? ימים יגידו.
כרגע יודע אני רק דבר אחד והוא גם המסר הסמוי של הספר שלפניכם: אם אין זהות חד משמעית ובטוחה בסופה של הדרך, החיפוש אחריה וההליכה בדרך זו היא היא זהותנו האמיתית.
 
לא בכדִי חותמת דמותו של הלל צייטלין, מנהיגה הרוחני של יהדות פולין התוססת והדוממת עתה, את דפיו של הספר. האיש, שהצליח להתאושש לגמרי מהנטל של ניטשה (בניגוד לבובר), הלך למותו בטרבלינקה בשנת 1942. בלכתו למשרפות הוא מחזיק בידו המורמת את ספר הזוהר ולא את כה אמר זרתוסטרא, יצירה שדיבר בפאתוס רב בשבחה לפני כן. נראה שברגע האמת מצא נחמה גדולה יותר במסורת בת אלפי השנים של העם היהודי מאשר בהגותו של ניטשה. לגבי רוב הדמויות הנידונות בספר זה, היה ניטשה מעין תנא דמסייע, חבר: חבר לצרה ואח בוגר המעודד ותומך לעת צרה. אך כאשר מצאו את עצמם בצוק העתים ועמדו על פי תהום - ניטשה זרתוסטרא הפך עבורם לחדל מענה וחדל אונים כאחד. הוא לא יכול היה לענות ולהיענות לצורך העז הזה שחשו בו (כפי שחש גם ניטשה עצמו): הצורך באב, הצורך בכתף איתנה ובמנחם אמיתי שבא משם, שהתנסה בגיא ההריגה ושרד אותו, ובנה לו חיים חדשים עם משפחה חדשה בארץ חדשה. כזה היה אבי, ולוֹ אין, ולא יהיה, כל תחליף.
על כן, מוקדש ספר זה לזכרו של אבי, אליהו גולומב, המענטש הגדול מווילנה, אשר הדי אנושיותו מגיחים מדי פעם מן הדמויות המתוארות בספר זה וגעגועי אליו מזינים את מרבית עמודיו.
 
 
שער ראשון
ניטשה והציונות המדינית
 
פרק ראשון
חוזה זרתוסטרא בחייו וביצירתו
של חוזה המדינה
 
עצם ההליכה בדרך זו יהפוך אותנו לאנשים אחרים. אנחנו זוכים שוב באחדותנו הפנימית שאבדה לנו ויחד עמה אנו משיגים קצת מן האופי, היינו את אופיינו שלנו, לא אופי של אנוסים, שאול, מזויף.
(כה אמר הרצל,  עמ' 33)
 
פרק זה, העוסק בזיקתו של הרצל לניטשה עשוי לשמש מבוא מתאים לספר כולו. בחינת המקרה הגבולי במקצת של הרצל (מבחינת מיעוטה של ההשפעה הישירה של ניטשה עליו) מורה על העובדה המרתקת כי הגותו של ניטשה רחשה במעמקי תודעתו של חוזה המדינה. ניתוח העדויות ההיסטוריות חושף את הטעם המרכזי במשיכתם של הרצל, ושל רבים מהוגי הציונות וסופרים עִברים ראשונים בשלהי המאה התשע עשרה, אחר ניטשה והגותו. כוונתי לכך שהפילוסופיה שלו, המדגישה את אידיאל החיים האותנטיים (דהיינו, הקריאה שנהפוך למחברם הבלעדי או העיקרי של ספר חיינו ושנעז להיות אנו עצמנו), סייעה לרבים מ'יהודי השוליים'  לגבש את זהותם האישית כיהודים חופשיים ברוח ועודדה את שאיפתם לעצב דמות יהודי חדש, קרי דמות העברי הגאה. פרשת הרצל-ניטשה תשמש, על כן, מעין נייר לקמוס לבחינה מדוקדקת של מקומו המדויק של חוזה הזרתוסטרא בהגות הציונות. יתר על כן, היא עשויה לשפוך אור גם על שאר פרקי הספר, העוסקים בהיבטים האחרים של נוכחותו המעצבת, המזרזת והמטרידה לעתים של פרידריך ניטשה בתרבותנו העברית. ההסתכלות בחייו וביצירתו של הרצל בעד הפריזמה הניטשאנית חושפת כי גם במקרה שלו - בדומה ל'ניטשאנים עִברים' נלהבים יותר ממבשר הזרתוסטרא - השינוי העצום שהוא ביקש לעורר בעם היהודי חפף שינוי עצמי אישי מעמיק, אותו כינה ניטשה "הטרנספיגורציה של העצמי". קריאה ניטשאנית בהרצל תאפשר להבליט ולהראות באופן ממשי כיצד שינוי מהפכני בקורות העם היהודי ('המהפכה הציונית') נועד, בין היתר, להביא לשינוי אישי ב"לבו הקרוע" של הרצל השסוע בין תרבות אירופה החילונית לקורות עמו, שאליו הרגיש הרצל זיקה הולכת וגדלה. התמקדותנו בניטשה מאפשרת להתוות את סיפור הציונות המדינית מנקודת מבטו האישית של מדינאי ציוני והוגה דעות, שיחסו אל ניטשה הוא מעין אותיות גדולות לקרוא בעזרתן את אותיותיה הקטנות של הנפש הציונית השסועה המבקשת בפעולותיה, ביצירותיה ובהשראתו של ניטשה לשוב ולהיעשות לאחת.
התייחסות ראשונה הידועה לנו של הרצל אל ניטשה מבליטה את הפרדוקס בנושא 'ניטשה העברי' ומורה על אחת הדרכים לפתרונו. ביומנו האישי מ 28 ביוני 1895, מופיע קטע משיחתו עם לאו פרנקל (תועמלן מהפכני ועיתונאי, יליד הונגריה) שבמהלכה "מבהיר" לו הרצל מדוע הוא "נגד הדמוקרטיה":
 
"אם כך, אתה חסיד של ניטשה?" שאל פרנקל.
אני: לא ולא. ניטשה הוא מטורף. אבל למשול אפשר רק בדרך אריסטוקרטית. בתוך הקהילה המקומית. אני בעד אוטונומיה רחבה ביותר... ואילו את המדינה ואת צרכיה אין ההמונים מסוגלים להבין.
פרנקל: איך אתה רוצה לכונן את האריסטוקרטיה?
אני: יש דרכים שונות ומשונות. הנה דוגמה אחת, ואל נא תסיק ממנה על הכלל: האקדמיה הצרפתית היא אריסטוקרטיה נבחרת.
אחר כך דיברנו על תיאוריות חברתיות. אני אמרתי שאני בעד הלאמה של בנקים...
פרנקל: וכך אפשר להסדיר הכול בדרך קולקטיביסטית.
אני: לא ולא. אסור לרצוח את האינדיווידואום." 
 
הפרדוקס שאליו רמזתי נעוץ בעובדה שרוב הגותו של ניטשה הדגישה את ייחודו ואת שאיפתו של היחיד לעצב לעצמו אישיות אותנטית, ואילו הבולטים שבהוגים ובסופרים העִברים אשר נמשכו לתורתו ראו לנגד עיניהם בעיקר את היעד הקולקטיבי חברתי (בעיקר בעל הגוון הסוציאליסטי) של חיי היהודים בעתיד, דהיינו, את ייסודה של מדינה יהודית שוויונית, האמורה לספק ליהודים גם מקלט בטוח.
אולם במקרה של הרצל, כפי שמעידים דבריו לפרנקל, פרדוקס זה זניח לחלוטין היות שהוא דוחה את הקולקטיביזם, ובמקומות אחרים אף מתנגד במפורש לסוציאליזם:
 
אצלנו היחיד לא נשחק באבן הרחיים של הקפיטליזם, וראשים אינם נערפים בשם השוויוניות הסוציאליסטית. אנחנו מכירים ומוקירים את זכותו של היחיד להתפתח כרצונו, כשם שאנחנו מוקירים ומכבדים את הבסיס הכלכלי לקיומו, כלומר את הקניין הפרטי. 
בניגוד לרבים מחסידיו המזרח אירופים, שהושפעו מזרמים מרכסיסטיים, עמדתו החברתית פוליטית של הרצל התבססה ברובה על המופת הבריטי, שהיה ליברלי וקשוב יותר מן הציונות הסוציאליסטית לתביעות הפרט לזהות אישית ייחודית. ולכן אין כל סתירה בניסיון הנוכחי להציג את השפעתו של ניטשה על הרצל, הואיל והאחרון היה מוּנע, בין היתר, בצורך להשיג תכליות אישיות (ליהודים כבני אדם פרטיים ולעצמו בתוכם), כשהקמת מדינת היהודים אמורה לסייע לכל אלה שדחו את ברירת ההתבוללות או ההתנצרות וביקשו לעצב לעצמם באופן אותנטי זהות אינדיווידואלית עצמאית. ואכן, המובאה הראשונה שלעיל מלמדת שהרצל היה מעוניין מאוד בהשלכותיה האישיות של הציונות ובדרכים בהן הציונות עשויה לעצב, לשנות ואפילו ליצור דמות חדשה של יהודי. תהא זאת דמות שתאמץ לעצמה אופני חיים ומחשבה שונים מאלה התורניים מסורתיים שרווחו בין החומות המוחשיות של הגיטאות הישנים, ושונים מאלה נוסח "האנוסים" שאכלסו בהמוניהם את ה'גיטאות החדשים', שגם את חומותיהם הערטילאיות, הסוציו פסיכולוגיות קשה היה מאוד לחצות. לא בכדִי כינה הרצל את הדמויות התלושות הללו של יהודי השוליים בשם "היהודים החדשים"  ברמזו, הפוך על הפוך, לאנוסי ספרד שנקראו בשעתו "הנוצרים החדשים" ('Nuevos Christianos').
יתרה מזאת, מהמובאה הראשונה שלעיל, יוצא כי הרצל מכיר את ניטשה אף שב 1895 עדיין היה אלמוני למדי ברחבי אירופה. חשוב גם להדגיש את העובדה שבדבריו מתייחס הרצל אל הרעיון של כינון רפובליקה אריסטוקרטית, דבר המזכיר את המאמר המדעי הראשון שכתב ב 1888 על משנת ניטשה גיאורג ברנדס (הוא מוריס כהן) שכותרתו "פרידריך ניטשה: מסה על רדיקאליות אריסטוקרטית" (מאלפת העובדה שעם מבקר תרבות חשוב זה ניהל הרצל התכתבות ענפה ולא פעם הזכיר אותו ביומניו ובמכתבים לידידיו). ואמנם, האידיאל של ניטשה בחיבוריו הראשונים היה כינון "רפובליקה של גאונים", דהיינו חברה שבה טובי הפילוסופים, אמנים ואנשי רוח יעמדו בזיקות אמיצות אלה עם אלה ויסייעו איש בידי רעהו בעבודתם היצירתית. לאור עמדותיו של הרצל באלטנוילנד סביר להניח, כי הושפע לא מעט מאידיאל מדיני תרבותי זה של ניטשה לא פחות מאשר מן המוסד 'האלמותי' של האקדמיה הצרפתית בפריז.
כך, למשל, כאשר מתאר הרצל את הסדר החברתי החדש במדינה היהודית ברומן שלו: אלטנוילד, הוא חוזה אקדמיה יהודית המורכבת מאמנים בולטים, מפילוסופים וממדענים המשוחררים מדאגות חיי היום יום ומקדישים את זמנם וכישוריהם לטיפוחם ולקידומם של האמנות, הפילוסופיה והמדעים, "כי חובה עלינו להרבות יופי וחוכמה עלי אדמות עד נשימתנו האחרונה" (שם עמ' 276). בהמשך כותב הרצל כי באקדמיה יהודית זאת יעסקו ארבעים חבריה "באמנות, בפילוסופיה או במדע", והפרק מסתיים כאשר "פרידריך לחש לעצמו: 'זאת הארץ!'" (שם). האם אך מקרה הוא ששמו הפרטי של גיבור הספר, המחפש לו חיים משמעותיים ואותנטיים בארץ חדשה נושנה שלנו זהה לשמו הפרטי של ניטשה?
כדאי גם לשים את לבנו לכך כי הביטוי שבו מתייחס הרצל לניטשה בשיחתו עם פרנקל אינו מעיד כלל על רתיעה חד משמעית. המונח שנוקט בו הרצל (Irrsinn), כאשר הוא מתייחס ל"טירופו" של ניטשה, מתאר נאמנה את מצב בריאותו בשנים 1900-1890, שבהן סבל ניטשה משיתוק כללי, שחלק מתסמיניו היו הידרדרות נפשית והיעדר הכרה (וקראו את הערותיהם של עורכי יומניו בגרמנית, המעידים על כך כי המונח שנוקט הרצל כאן תיאר במדויק את מחלתו של ניטשה וכלל לא נאמר מתוך זלזול בו).
הנה כי כן, הרצל התכוון לומר לפרנקל כי אין הוא יכול להיות בשעה זאת (כלומר בעת שיחתו עם פרנקל) חסידו של איש שאינו כשיר מבחינה נפשית ופיזית. יחד עם זאת, ברור כי הרצל ידע היטב על גורלו הטרגי של ניטשה ולא התכוון ללעוג לו כלל. הימצאותם של רוב כתבי ניטשה בספרייתו הפרטית של הרצל, מעלה את השאלה: אם התכוון הרצל לכך שניטשה אינו אלא "מטורף", מדוע טרח לרכוש את מרבית ספריו (רובם בהוצאות יקרות למדי ובכריכות עור מוזהבות), שחלקם פורסמו ויצאו לחנויות אחרי מועד השיחה הזאת שבין הרצל לפרנקל? ברור כי הרצל נמנע כאן בחוכמה רבה מן הכשל הגנטי (שבו חטא כלפי ניטשה, כפי שנראה בפרק הבא, ידידו וחברו מכס נורדאו), דהיינו, הוא לא שפט בחומרה את חיבורי ניטשה, שנכתבו לפני התמוטטותו הסופית, רק על סמך העובדה שמחברם סבל בסוף חייו מהתמוטטות נפשית על רקע אורגני של מחלת מוח - ולא מחלת רוח.
הרצל התייחס אל ניטשה יותר מפעם אחת. כך למשל במאמרו מסוף 1891, המסכם את תקופת שהותו בפריז, מסיים הרצל באזכור האידיאל של ניטשה: "אך 'האדם האירופי', הטיפוס החדש, אשר ניצשה רואה אותו הולך ובא, הוא דמות רחוקה עוד עד מאוד".  ראוי לציין כי רבים מיהודי השוליים, ובראשם סטפן צווייג, התלהבו למדי מדמותו האידיאלית ההזויה של 'האדם האירופי' החופשי ברוחו נוסח ניטשה, שכן דמות כזאת, היוצרת וחיה מעבר למחיצות מדיניות, דתיות ופוליטיות תרבותיות עשויה היתה לפתור אותם מהתעסקות בבעיית זהותם ואובדן מסורתם. אך הרצל, המפוכח, שכתב סקירות עיתונאיות מאלפות מדיוני הפרלמנט הצרפתי, לא האמין בסבירות מימושו הקרוב של אידיאל ניטשאני זה שהיה כה קרוב ללבו, אך לא התקבל על שכלו.
ביומניו, במכתביו ומאמריו המאוחרים של הרצל, המתארים את פעילותו הפוליטית המאומצת, נעדר שמו של ניטשה. כאשר הגיעה העת לעשייה פוליטית לא היה עוד עולמו הרוחני של ניטשה לדידו של הרצל, שהשתמש בו - בדומה לרבים מיהודי השוליים האירופים האחרים - כפיגום בדרך לגיבושה האותנטי של זהות היהודי החדש. דהיינו, של יהודי המנסה להגשים את חלומו הציוני לא רק כדי לפתור באופן מדיני את בעיית העם היהודי כולו, אלא גם כדי לפתור את בעיות הזהות האישיות שלו הנובעות מן השניוּת שבהווייתו המפוצלת כיהודי שוּלי מתבולל. על כן, יהא זה אך טבעי כי עיקר הדברים כאן יתייחסו אל הרצל המוקדם, קרי אל התקופה שלפני השתקעותו המאומצת בפעילות מדינית ציונית.  יחד עם זאת, בטרם נפנה אל ניתוח יצירותיו של הרצל המוקדם, כדאי להביא בפני הקורא עדויות נוספות על היכרותו של הרצל עם הפילוסופיה של ניטשה ועם מורשתו. כך שהשאלה איננה האם הרצל ידע משהו על ניטשה, אלא כיצד אפשר בכלל להעלות על הדעת שלא ידע עליו מאומה ולא הושפע, ולוּ במקצת, מהגותו?