לפנינו סיפור מסע, מסע מהרובד הגלוי אל הרובד הנסתר. מסע של השתחררות מאטימות הלב אל מודעות פנימית, הארה וחיבור אל האחד.

הלשון ב"שיר השירים" היא רב גוונית. כל מילה ניתן לפרש בארבעה אופנים לפחות, וכך פירשו את שיר השירים בכל רמות הפרד"ס.

כל קריאה ביצירת "שיר השירים" מגלה עולם חדש, ואין רובד אחד דומה למשנהו. ככל שהמרחק בין רבדיו השונים גדול יותר, כך השיר מעולה יותר. על-כך נאמר: "מיטב השיר כיזבו".

הרובד הראשון מתאר ספור אהבה, ערגה והשתוקקות, אך לאחר התבוננות ביצירה, מתגלה בה עולם קסום, עולם בו מתקיים מסע הנפש העורגת להארה, לגילוי ולייחוד עם בוראה.

נוצרת מציאות חדשה, השונה מסיפור האהבה המרתק. למציאות החדשה חוקים וכללים משלה, ולהם מטרה ברורה, והיא, לפי מיטב הבנתי, להדריך את הקורא למודעות עצמית, לחיבור עם הניצוץ הפנימי שבו, הוא חלק אלוה ממעל, המאפשר לאדם תיקשור ונבואה בשלב מתקדם.

 

    1. פירוש "שיר השירים" לפי הפשט

מספר גישות לקריאת היצירה כפשוטה, ואני מציגה אחת מהן:

אנו עדים למפגש מלהיב וקסום בין בת כפר ובין מלך. הוא פוגש בה בכרמים, קרוב למקום מגוריה, עין גדי: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָך". (פרק ז, יב)

הוא חוזר לארמונו, והיא נותרת במצב של שכרון חושים וערגה מתמדת. זוג האוהבים משתוקק לאיחוד אמת, אך אינו מגשים זאת.

אחי הנערה מתנגדים לקשריה עם הדוד. הם מבקשים שתמשיך להיות רועת צאן ונוטרת כרמים: "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים" (פרק א ו). השמש היוקדת בצהרי יום, בעת השמירה על הכרמים, פוגמת במראה החיצוני של העלמה: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ". יש הסוברים שאינה ראויה למלך בשל הופעתה החיצונית.

שומרי המלך מרחיקים אותה, כי אינה ראויה לו, שהיא בת כפר: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר. הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת". (פרק ה' ז)

לאחר שטעמה את טעם האהבה וראתה כי טוב: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", אינה מוותרת ונחושה בדעתה להשיבו אליה. היא מחפשת את אהובה בשדה, בטבע וברחובות העיר, תוך געגועים עזים: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו". (פרק ג' ב)

במסע החיפוש אנו עדים לתיאורי הדמויות בכרך הגדול, תיאורי חצר המלוכה, הלבוש הריהוט, המשתאות ועוד.

הנערה אינה האשה היחידה בחייו: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים, וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר"(פרק ו ח), למרות שהוא מספר לה שהיא האחת והיחידה: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי..." (פרק ה' ב)

המלך עסוק במשתאות בחצר המלוכה, כפי שהוא מספר לה: "בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה. אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים". (פרק ה' א)

פעם אחת, בתום המשתה בארמונו, הוא מִדָּפֵּק על דלתה. היא נרתעת, מהססת לפתוח, והוא, לאחר מעט זמן, מסתלק והולך, וליבה נשבר...

הדוד מעודד את הגיבורה ואומר לה שלא תיפול ברוחה, אלא תתחבר אל יפי הטבע והבריאה, ומהם תשאב עידוד: "עָנָה דוֹדִי, וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי, יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ". (פרק ב י-יא)

העלמה נחושה בדעתה להיפגש עם דודה, ומתעלמת מצווי החברה: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי" (פרק ח א). אך הכל, כמובן בגדר משאלת לב: "מִי יִתֶּנְךָ".

האחים חשים חסרי אונים בשל סירובה להצעותיהם השונות: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (פרק ח' ח), לכן מחמירים השגחתם עליה: "אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". כנגדם מצהירה הנערה: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת". האחות עומדת כחומה בצורה מול חיצי הביקורת, וכנגד הניסיונות לכפות עליה את דעתם.

בסופו של דבר, העלמה משלימה עם כך שאהבתה אינה ברת-מימוש. היא נמצאת בכרמי עין גדי, כדבריה: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, והוא שוהה בארמונו. הדוד מחכיר את כרמיו, הנמצאים קרוב למקום מגוריה: "כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים" וכלל אינו מגיע אליהם.

סיום השיר מתובל באופטימיות ובהומור: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". העלמה מוכנה להמשיך במרדף האינסופי אחר דודה, ואילו והדוד קשה להשגה בשל חמקמקותו ומהירותו כצבי או כאייל.

סיפור הפשט שובה לב, אך יש לזכור כי היצירה מוצפנת ומכילה סודות עצומים...

ארבעה שלבים לאהבה:

שלב ראשון - ההתפעלות וההתאהבות: ההתפעלות ההדדית בין האוהבים: היא מתארת את יופיו, והוא מתאר את יופיה. האהבה אפלטונית בלבד.

שלב שני – ההשתוקקות: המחשבות על האהוב, ההשתוקקות העזה אליו, וחיפושיה הבלתי נילאים: בדמיון, במחשבה ובמעשה כאחד.

שלב שלישי- ההתלבטות בטרם: ההיסוסים לפני החתימה על חוזה האירוסין. חוסר המוכנות הרוחנית של הגיבורה, מובילים להחמצת המפגש ביניהם.

שלב רביעי – שלב הבגרות המלאה: הרעיה מבטאת בשלות רוחנית למימוש אהבתה. מוכנה להתמודד עם הביקורת החברתית, ועם הקשיים הצפויים בדרך.

כל היצירה עוסקת בתהליך גיבוש ה"אני" וגילוי המהות הפנימית של האדם. כל חיבור אמיתי שעושה האדם, מניע את גלגלי המרכבה העליונה, וככל שרבים החיבורים של הפרט והכלל, כך מתעלה המרכבה העליונה ומהווה את פיסגת היצירה, אליה יש לשאוף:

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה".

אומר הרב קוק: "לכן יש ללמוד, שכל מי שיש בו איזה כוח מיוחד צריך להוציאו לשלמותו כפי האפשר לו... ושהכוחות הכלליים כולם שנמצאים באדם, חייב האדם להוציאם אל שלמותם, באופן שכולם יפעלו בשעתם ומקומם כפי כוחם". ("אורות הנבואה" סעיף יד)

 

    2. פירוש לפי הרמז

רש"י ומפרשים אחרים פירשו את "שיר השירים" כרמזים לתולדות עם ישראל מראשיתו ועד לאחרית הימים. רמזים לאירועים שאירעו, ורמזים לאירועים שעתידים להתרחש. לפיכך ראו בשיר השירים ספר נבואה או ספר חזון לעתיד לבוא.

דוגמאות לפירוש רש"י:

"משכני אחריך, נרוצה", רש"י אומר: "אני אמרתי שליחיך (משה ואהרון), רמז חיבה שאמרת למשכני (מגלות מצרים) ואני אמרתי: אחריך נרוצה, להיות לך לאשה".

"הביאני המלך חדריו", הביאני לאמונת ישראל והישרה עלי את ענני הכבוד בעת מסעותי במדבר, שליוו אותי והגנו עלי.

 

    3. פירוש לפי הדרש

א. הסברים על דרך האלגוריה הקבוצתית-כנסת ישראל.

המפרשים במדרש רואים את הרעיה כאישיות קיבוצית, ככנסת ישראל כולה. והדוד מייצג את הקב"ה. בתנ"ך ידועה הסימבוליקה האירוטית ביחס שבין האל לעם: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר". (ירמיה פרק ב')

"הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה", אמרה כנסת ישראל: הכניסני הקב"ה לבית הישיבה של סיני ללמוד תורה מפי משה הסופר הגדול, ואני קיבלתי עלי את סדר מצוותיו באומרי: כל אשר דיבר השם אעשה ואשמע". (לפי האגדה)

ב. הסברים על דרך האליגוריה הפרטית, האדם מול אלוהיו.

הרמב"ם מפרש את "שיר השירים" כדרך לעבודה הרוחנית של האדם, לדבקות באהבת השם בכל לבבו ובכל נפשו. לעיתים יחסי ריחוק, לעיתים יחסי קורבה, משיכה, ולעיתים נמצא התחמקות: "וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה... יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שציוונו 'בכל לבבך ובכל נפשך' והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה". (פרק עשירי מהלכות תשובה ה"ג)

המלבי"ם – מפרש את "שיר השירים" על דרך הרמב"ם אלא שהוא מרחיב ומפרט את הנמשל ומוסיף לו את מוטיב הנבואה:

הרעיה, "היא נשמתו הרוחנית האלקית אשר ירדה מגבהי מרומים".

הדוד, הרועה בצאן, הוא הקב"ה הרועה בצבאות העליונים.

"המלך שלמה", הוא היצר המבקש להשליט רצונו על הגוף. למשוך את הנפש האלקית אל תאוות חומריות – הון ושלטון.

"בנות ירושלים", הם כוחות הגוף השונים המנסים לסייע לו בכך.

תשוקת ה"רעיה" אל דודה מבטאת את רצון הנשמה להתרחק מהנאות ומתשוקות חומריות ולדבוק בדרכי הקב"ה ובנבואה.

דברי הדוד מנסים להשפיע על הרעיה לדבוק בו ולהשרות עליה את רוח קודשו בעוד היא סגורה ומסוגרת מאחורי מסכי החומר.

לפי המלבי"ם, האדם זוכה בחייו להתקרב לאל רק בדרך הנבואה. בדרך זו לא מתנתקת הנשמה מהגוף באופן מוחלט, אלא באופן זמני. בעת מותו זוכה נשמתו לחיבור השלם בבוראה. וזהו שורש ערגתה התמידי, הדבקות השלמה בשורשה העליון.

על הנבואה: מחד, האדם מוגבל ע"י חמשת החושים שלו. מאידך, רק בכוח ההתבוננות ניתן להפליג למרחבים רוחניים

 

    4. פירוש "שיר השירים" לפי ספר "הזהר"

במדרש שיר השירים "זהר חדש" נאמר:

ש רברבא (גדולה) פותחת את "שיר השירים"

ש היא סוד המרכבה העליונה.

וכל "שיר השירים" הוא סוד המרכבה העליונה.

מאמר שיר השירים אשר לשלמה:

"שירה זו, העיר שלמה המלך, כשנבנה בית המקדש והעולמות כולם נשלמו למעלה ולמטה בשלמות אחת. שירה זו נאמרה בשלמות רק כאשר התמלאה הלבנה, שהיא המלכות, בשלמות ובית המקדש נבנה כעין של מעלה. בשעה שנבנה בית המקדש למטה, לא היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא מיום שנברא העולם כיום ההוא.

ובית ראשון כשנבנה, נבנה עמו בית ראשון אחר שהוא 'המלכות', שהוא במעלת בינה, ונתקיים בעולמות כולם, והאיר לכל העולמות. נתבשם העולם, ונפתחו כל מסגרים העליונים להאיר, ולא היתה שמחה בכל העולם כיום ההוא. אז פתחו העליונים והתחתונים ואמרו שירה. והיינו, שירת 'שיר השירים', שירה שהמנגנים מנגנים לקב"ה ".

"שירה זו היא שירה שהיא כלל התורה, שירה שעליונים ותחתונים מתעוררים לה. שירה שהיא כעין של מעלה, שהיא שבת העליון, שהוא 'בינה'. שירה שהשם הקדוש העליון שהוא המלכות מתעטר בשבילו, ועל-כן, הוא קודש הקודשים".

רבי עקיבא יצא נחרצות נגד המפרשים את "שיר השירים" בדרך הפשט והגן בלהט על קדושת "שיר השירים" ונאמר במשנה:

"רבי עקיבא אומר: המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתאות, ועושה אותו כמין זמר, אין לו חלק בעולם הבא" (תוס',סנה' י"ב). ומוסיף על כך רבי עקיבא: "שיר השירים הוא סוד המרכבה העליונה".

 

    5. פירוש רוחני ל"שיר השירים"

"שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" - השיר המובחר ביותר להשגת השלמות.

"שׁוּבִי, שׁוּבִי, הַשּׁוּלַמִּית" - השולמית היא הנשמה העוסקת בשיפור מידותיה ומגיעה לשלמות פנימית ורוחנית.

יצירת "שיר השירים" בנויה משמונה פרקים, והצופן להבנתה גנוז בלב היצירה, במרכזה, בפסוקים המסיימים את פרק ד':

"יב גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. יג שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים. יד נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. טו מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. טז עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו".

פסוקים אלה מתארים ארבעה שלבים להתפתחות פנימית-רוחנית:

א. "גַּן נָעוּל" - פוטנציאל נסתר. הגן נעול. האדם טרם הגיע לכלל מודעות. לא מכיר בכישרונות החבויים בו, ייעודו אינו נהיר לו, והגן נסתר גם מעיני הבריות.

ב. "גַּל נָעוּל" - גל הוא אדווה ראשונית על פני המים. התעוררות היצר הפנימי למשהו, אך לא ברור למה כוסף הלב.... הלב מתחיל את ניגונו, אך חסר תווים עדיין. הנפש מבקשת מענה לצמא הפנימי. האדם אינו משתף איש בחייו הפנימיים, ואלה ידועים רק לו.

ג. "מַעְיָן חָתוּם" –המעיין חתום וסגור. אינו שופע ואינו מרווה את הציבור. כישרונות האדם ויכולותיו ידועים לאדם ולקרובים לו, אך לא באו לידי ביטוי.

ד. "בְּאֵר מַיִם חַיִּים" - מעיין גלוי, שופע ומרווה את הפרט ואת הכלל כאחד. האדם מגיע למודעות פנימית ומאפשר לכישרונותיו להתפתח. מפרה את עצמו ואת הזולת כאחד. ואורו המיוחד מתנוצץ ומתגלה לעיני כל.

"גן נעול" ו"גל נעול" מצויים בשטח הפרטי, בלב האדם, ואילו "מעיין חתום" ו"באר מים חיים" מתקיימים בשטח הציבורי, ונועדו לרוות את צמאון כלל הציבור.

ארבעת השלבים לעיל מתארים מצב אמביוולנטי של מעבר מתודעה מעורפלת ביותר אל ההבנה המוארת ביותר. מצב של סגירות ופתיחות, מודעות ואי-מודעות, הכרה וחוסר הכרה, מימוש ואי-מימוש.

"שיר השירים" מהווה כלי לפיתוח מודעות אישית. מכיל הסברים כיצד יתקרב האדם אל "האני הפנימי" שלו, הניצוץ האלוהי שבו, וכיצד ישנה דפוסי מחשבה ודרכי התנהגות.

היצירה מתארת מעבר הדרגתי ממצב של חושך, של חוסר מודעות: "אל תראוני שאני שחרחורת" (פרק א') למצב של אור, של חוזק פנימי: "אני חומה ושדי כמגדלות". (פרק ח').

במהלך היצירה משתנות עמדות הגיבורה ובהתאם לכך משתנה התנהגותה בפועל. בתחילת היצירה מופיעה דמות עלמה הססנית, תלותית ונבוכה. ואילו בפרק האחרון של "שיר השירים" נמצא עלמה בעלת עקרונות מוצקים וברורים.

התהליך הוא ארוך, כרוך בלבטים פנימיים. הנערה מייצגת אדם המתלבט ומחפש את דרכו, משנה מהלכים ומתעמת עם מוסכמות החברה, עד אשר מוצא את הדרך הייחודית לו.

בתחילת היצירה אנו פוגשים נערה שאינה בטוחה בעצמה, ממלאת תפקידים אשר אחיה כופים עליה "בני אמי ניחרו בי, "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי". היא מעין עובדת שכירה. אינה עצמאית. אינה מצויה בנחלתה ואינה פועלת בתחום הנכון לה.

אך היא מכירה בערך עצמה: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים". יודעת שטמונה בה יכולת אדירה שטרם באה לידי ביטוי. לכן מבקשת מהמדריך הרוחני, הדוד, שיושיט לה יד מכוונת: "משכני אחריך נרוצה".

הדוד נענה לקריאתה בשמחה. מלווה אותה לכל אורך הדרך, בעת שמחה ובעת משבר, גם באופן גלוי וגם בהסתר. הוא אומר לה:

"קומי לך רעיתי, יפתי, ולכי לך". לכי מהמקום בו את נמצאת בעל-כרחך, לכי אל האור, אל הידע, אל ההבנה. הגשימי את ייעודך בחיים האלה: "יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך". צאי מההסתר אל הגלוי, הציגי כשרונותייך ברבים על-מנת שהחברה תכיר בהם ואף ותתענג מכך.

הגיבורה אומרת: "אקומה נא ואסובבה בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי". ביצירה מתקיים תהליך חיפוש תמידי של שאלות ותשובות, של הסתר וגילוי. הרעיה, גיבורת יצירת "שיר השירים", סובבת בשווקים וברחובות העיר. כל סיבוב הינו דימוי לחיפוש רוחני ברבדים גבוהים יותר, ואין בין התיאורים הפיזיים ובין עולם המעשה ולא כלום. מדובר בתהליך של גיבוש עולמה הפנימי של הגיבורה, זהותה העצמית, הערכים והאמונות שלה.

"שווקים" הם הנסיון לשווק, להפיץ, רעיונות והגיגים.

"רחובות" הם רחבות הלב ועומקי הנשמה.

הדוד משבח את התפתחותה הרוחנית, גאה בה, ואומר: "ליבבתיני אחותי כלה". הוא מבקש לחגוג את הישגיה עימה: "צאינה וראינה בנות ציון, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום שמחת ליבו". (פרק ד')

הוא מתכונן למסיבת "האירוסין"", הזיווג הרוחני. ומקיים מעין מסיבת רווקים. הוא מזמין את חבריו ואומר: "אכלו רעים, שתו ושיכרו דודים". (פרק ה' פסוק א)

לאחר סיום המשתה, פונה הדוד לעלמה בארבעה ביטויים של אהבה ומבקש: "פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי". אך היא מתלבטת, מהססת, פוסחת על שני הסעיפים: "פשטתי את כותנתי איכה אלבשנה", ובשל-כך מחמיצה את המפגש עם הדוד: "דודי חמק עבר".

בשלושת הפרקים הראשונים מתואר רצון העלמה לדבוק באור. אך היא נתקלת בקשיים רבים בשל דרישות החברה ומוסכמותיה. בפרק האחרון, בשיא הישגיה, מבקשת העלמה: "שִׂימֵני כַּחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ".

בפרק האחרון נמצא עלמה בעלת עקרונות מוצקים וברורים, נחושה בדעותיה, מכנה עצמה: "אני חומה ושדי מגדלות". היא כבר לא נוטרת כרמים של אחרים, אלא "כרמי שלי לפני". היא עוסקת רק במה שהיא אוהבת. ברשותה כרמים אשר במרכזם מגדל שמירה אשר ממרומיו היא צופה אל כל המרחב. היא נמצאת באחוזתה ושומרת עליה כחומה בצורה. וכמובן, שמדובר בתפיסות חיים, ברעיונות והגיגים, ולא בעולם הריאליה ממש. (ראה/י טבלה בעמוד 226)

את הגיבורה מלוות דמויות שונות:

 

1. הדוד, המלך שלמה, כשמו כן הוא, הוא שלם מלכתחילה, ואין שינוי בדמותו, באופיו ובמהותו הרוחנית במהלך כל היצירה. דמות המלך שלמה, מייצגת את המדריך הרוחני המלווה את האדם, הוא המלאך השומר. הדוד עוקב אחר מעשי הנערה אם בגלוי ואם בהסתר:

א. השגחה גלויה: "מקפץ על ההרים מדלג אל הגבעות", הרים וגבעות אלה מידות של ידע שהמדריך יכול להעביר לתלמידתו, על-פי מידותיה באותה העת, ובהתאם למצבים הרוחניים שלה. בסוף התהליך היא מגיעה לשלמות פנימית ולשלווה.

ב. השגחה נסתרת: "הנה זה עומד אחר כתלינו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". משגיח כהורה חרד ודואג.

הוא נמצא במצב קבוע: משגיח, אוהב, מצפה, ומלוה אותה לאורך כל הדרך.

 

2. "בנות ירושלים"- המקהלה יודעת את המתחולל בנפשה ומשקפת את לבטיה, מעודדת אותה, ולעיתים אף מתגרה בה. המקהלה פועלת בדרך נעימה ואוהבת, כאשר המטרה היא להוליך את הגיבורה להשגת מודעות פנימית.

 

3. "השומרים הסובבים בעיר" – לשומרי החומות מספר תפקידים ביצירה:

א. שומרים על מוסכמות החברה, שמירת התרבות והמנהגים.

ב. המדריכים שיש לכל אדם, גם אם אינו מודע להם.

ג. הגופים הרוחניים, ההילות, העוטפים את האדם.

(ראה/י פירוט בעמ' 111)

 

4. "בני אימי" – האחים אשר אינם מבינים את רצונותיה ושאיפותיה. בתחילת היצירה נמצא שהם כופים עליה עבודות שאינן לרוחה: "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים-כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי", ואינם מרוצים מהתפנית שעשתה בחייה: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר-בָּהּ". הם אינם מאמינים שהיא אישיות עצמאית ובוגרת.

 

5. הטבע ביצירה, הנופים, הקולות ובעלי החיים. כולם כאחד משמשים להמחשת המתרחש בנפש הגיבורה וכאמצעי להדרכתה להגיע אל מבוקשה, אל האור העליון, המנחה והאוהב.

כל היצירה עוסקת בתהליך גילוי המהות האמיתית של האדם, הנקודה הפנימית שבו. כל חיבור אמיתי שעושה האדם, מניע את גלגלי המרכבה העליונה. ככל שרבים החיבורים של הפרט והכלל כאחד. כך מתעלה המרכבה העליונה ומהווה את שיא היצירה, אליו יש לשאוף.

"אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה.ותוכו רצוף אהבה". האפריון הוא בעצם תיאור המרכבה העליונה.

"האפריון"

א. הילת האור העוטפת את האדם המתעלה ברוחניותו המתבטאת במטרותיו ובדרכי פעולותיו בחיי היומיום. הילתו תהא יפה ובעלת צבעים זוהרים ונעימים.

ב. חופת הקידושין.

ג. המרכבה העליונה.

שמות הגיבורים ביצירה: "שלמה" ו"השולמית", מלמדים על המגמה: שאיפת האדם לשלמות פנימית: "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" (פרק ח)

מצאה שלוה פנימית.

מדריכה את הזולת להגיע לשלום פנימי.

מוצאת יופי ושלמות אצל כל אדם.

משכינה שלום בין הבריות.

"אַפְּרְיוֹן עָשָה לוֹ הַמֶּלֶך שְלֹמֹה ... וְתוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה"

נושא היצירה הוא "האהבה". אהבה בכל הרמות, בכל הרבדים, אהבה רוחנית צרופה.

"אהבה", אחד משמות הבורא, המבטא את מהותו:

בפרק האחרון מספרת העלמה על רצונה בדבקות אמיתית באור, על הפחד מהנפילה, על העליות והירידות שבדרך, על קשיי ההתמודדות מול מוסכמות החברה. לכן מבקשת בסיום מסעה: "שִׂימֵני כַּחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ".