1.
למה אני כותבת על הפרעות שינה בקרב נשים?
"אנחנו הולכים לישון. הוא נרדם עוד לפני שהראש שלו מגיע לכרית. אני לא מאמינה שהוויכוח הסוער שניהלנו שעתיים קודם לכן לא מדיר שינה מעיניו. אני עדיין כעוסה מהוויכוח, חושבת גם על דברים רבים מהיום שחלף וממש לא מסוגלת להירדם. אני נזכרת בשיחת הטלפון שלי עם אימי, שכל כך העציבה אותי, חושבת על הבן בצבא, שלא שמעתי ממנו יומיים, טרודה מההרצאה שאני אמורה לשאת מחר ועדיין יש כמה תיקונים שאני צריכה לעשות בה. והוא? הוא כבר נוחר עמוקות. אני מזיזה אותו, כדי שלא ירעיש. הוא זז, אבל לא מתעורר. אני חושבת לעצמי: איך זה יכול להיות שהוא ישן כל כך עמוק ולא מוטרד מכלום, ולי ייקח עכשיו שעות לנקות את המוח עד שאהיה מסוגלת להירדם?"
כל כך הרבה פעמים אני שומעת את הסיפור הזה, בגרסה כזו או אחרת, מהמטופלות שמגיעות אליי עם הפרעות שינה. אני מקשיבה ועונה תמיד אותה תשובה: "כן, יש הבדלים משמעותיים בין גברים לנשים, גם בתחום המאוד מוזנח ששמו שינה".
ההבדלים המגדריים בין גברים לנשים בנוגע לשינה ניכרים בעיקר לאחר גיל ההתבגרות. הם שילוב של סיבות רבות, ביניהן:
• השפעה של הורמונים הקשורים לפוריות במעגל חיי האישה.
• הבדלים במבנה השינה של גברים ושל נשים.
• ריבוי התפקידים בחייה של האישה, המשפיע על רמת המתח ועל והשינה.
• נטייה לדיכאון ולחרדה, ששכיחה פי שניים בקרב נשים בהשוואה לגברים.
• מחלות גופניות ונפשיות של נשים, המשפיעות על השינה.
התחום שבו אני עוסקת כפסיכיאטרית מכונה Reproductive Psychiatry והוא עוסק בקשר בין שינויים הורמונליים לשינויים נפשיים במהלך חיי האישה (הכוונה לשינויים הנפשיים במהלך מחזור הווסת, בזמן ההיריון, לאחר הלידה ובתקופת גיל המעבר). במהלך שנתיים של השתלמות מקצועית בניו־יורק התוודעתי לתחום, החדש אז בפסיכיאטריה, ששילב בין גינקולוגיה לפסיכיאטריה, והוא ריתק אותי. חשתי שמצאתי את מקומי ואת ייעודי, לאחר שנים רבות של התלבטויות לגבי המקצוע שבחרתי. בזמנו התחום עדיין לא היה מוכר בארץ.
בדוכן ספרים מקצועיים באחד הכנסים שבהם השתתפתי בארה"ב לכד את עיניי הספר Depression in Women (Steiner&Yonker). הספר, שנכתב על ידי הפסיכיאטרים מאיר שטיינר וקימברלי יונקר, שתחום עיסוקם הוא הקשר בין שינויים הורמונליים לשינויים נפשיים, סורק את כל השלבים בחייה של האישה — מגיל ההתבגרות ועד גיל המעבר. הוא מתייחס הן לשינויים הנפשיים הנורמטיביים והן לשינויים הפחות נורמטיביים, מפרט את הסיבות להם ואת דרכי הטיפול. רכשתי את הספר, ולאחר סיום קריאתו גמלה בי ההחלטה לכתוב ספר דומה בעברית, כיוון שחשתי שנסיבות חייה של האישה הישראלית מחייבות התייחסות ספציפית למצב בארץ.
הספר שכתבתי, "נשים, הורמונים ומצבי רוח" (Women, Mood and Hormones), נולד בעקבות הניסיון הרב שצברתי בעבודתי כפסיכיאטרית במחלקות נשים בבתי חולים בארץ ויצא לאור בשנת 2005. הספר מתאר את השינויים הנפשיים העוברים על אישה לאורך חייה: במהלך המחזור החודשי, בזמן ההיריון, לאחר הלידה ובתקופת גיל המעבר. הוא מתייחס לשינויים הנורמטיביים, שאינם דורשים טיפול, ולשינויים הפחות נורמטיביים, הגורמים להפרעות רגשיות ותפקודיות ועל כן מחייבים טיפול. הספר מציע הנחיות טיפוליות, מטיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים ועד שינוי התזונה וטיפולים אלטרנטיביים.
ייעדתי את ספרי לקהל מקצועי העוסק בתחום הרפואה ומטפל בנשים. באופן מפתיע מצאתי שרוב הקוראים השתייכו לקהל שונה מזה שאליו ייעדתי את הספר, קהל שהיה צמא למידע שהצגתי בו: קהל הנשים. נשים מכל הגילים, ממקצועות שונים, מרקע השכלתי ותרבותי שונה. המשותף לכולן היה הסקרנות לגבי הקשר בין השינויים ההורמונליים שהן עוברות במהלך השנים לבין מצבן הנפשי. בעקבות ההבנה הזו גמלה בליבי ההחלטה, שהספר הבא שאכתוב יופנה לנשים עצמן, אותן נשים הצמאות למידע.
במהלך השנים הבאות נחשפתי לתחום חדש בתוך התחום שבו עסקתי: הפרעות שינה בקרב נשים. ככל שטיפלתי בנשים שסבלו מהפרעות שינה והעמקתי בנושא, הבנתי עד כמה המצוקה שכיחה, כמה מעט מידע קיים בנושא ועל כן גם עד כמה היכולת לעזור מוגבלת. ידעתי שזה יהיה נושא ספרי הבא.
בזמן כתיבת הספר, שיתפתי את סביבתי הקרובה בנושא שעליו אני עובדת. התגובות, כצפוי, היו מגוונות. "באמת יש הבדל בין השינה של הגברים לשינה של הנשים?" תהו אחדים. "רעיון מצוין, כל כך מעט יודעים על שינה", אמרו אחרים. וכמעט כל אישה ששמעה על תוכן הספר סיפרה לי שהיא עצמה, חברה או קרובת משפחה, סובלת מהפרעות שינה. כולם הסכימו על דבר אחד: הנושא מאוד חשוב ומאוד נכון לתקופה שבה נשים כובשות את מקומן בעולם ומשמיעות את קולן.
כאשר התחלתי לאסוף מידע על הנושא, מצאתי מעט מאוד ספרות מקצועית הנוגעת להפרעות שינה בקרב נשים. רובה נכתבה באנגלית והיא מקצועית מאוד ומכוונת לרופאים ולא לנשים. אכן, קשה לפשט ידע מקצועי לשפה קלה ומובנת לכל אחת, אך זה האתגר החשוב שהצבתי לעצמי.
בעבודתי כפסיכיאטרית לבריאות האישה נפגשתי עם נשים בגילים שונים, בנסיבות חיים שונות, שסיפרו לי על מצוקתן בכל הקשור להפרעות שינה, עם או בלי קשר לשינויים הורמונליים. הפסיכיאטריה מתייחסת לבעיות השינה כחלק מדיכאון או חרדה, אך ללא התייחסות מגדרית, ובוודאי לא במבט על השינוי ההורמונלי המשפיע על השינה.
ככל שיותר נשים הסובלות מבעיות שינה פנו לעזרתי, כך גברו התעניינותי וסקרנותי ביחס לבעיה, לסיבות לה ולדרכים שבהן אפשר לסייע. ידוע שנשים פונות לעזרה רפואית יותר מאשר גברים, ובוודאי אליי, כפסיכיאטרית לבריאות האישה, אך אין ספק (וגם הספרות המקצועית תומכת בכך) שהפרעות שינה נפוצות יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים, במיוחד במאה הנוכחית, שבה נשים ממלאות הרבה מאוד תפקידים בחייהן ושעות השינה שלהן מתמעטות.
האם לאור זאת הרפואה מקדישה משאבים למחקר ולטיפול בהפרעות שינה בקרב נשים? לא מספיק. גם היום, הפרעות שינה אינו נושא הנלמד בפני עצמו בבתי ספר לרפואה, אלא בהקשר להפרעות אחרות.
מחקרים רפואיים, ובעקבותיהם אבחונים וטיפולים, נעשו תמיד על גברים ולא על נשים, כיוון שהשינויים ההורמונליים שעוברות נשים הפריעו לתוצאות מחקר. ההנחה הייתה, שמה שנכון לגברים — יותאם לנשים. היום אנחנו מבינים שלא כך הוא, ועל כן הולכת ומתפתחת רפואה מגדרית ורפואה מותאמת אישית.
בשנת 2013 התייחס ה—) FDAמִנהל המזון והתרופות האמריקאי) לראשונה להבדל המגדרי הקיים לגבי מינוני תרופות. על פי הצהרה שהפיצו לעיתונות הרפואית, יש לתת לנשים רק מחצית מהמינון של תרופות שינה המכילות זולפידן (אמביאן, זודורם, סטילנוקס) הניתן לגברים, כיוון שבקרב נשים עלולות התרופות האלה לגרום לבעיות ערנות בבוקר, לאי־שקט ולעיתים להגברת חרדה במהלך היום. זו רק דוגמה קטנה להבדלים מגדריים רבים, הקיימים בטיפול הרפואי שניתן לגברים ולנשים. רובם עדיין לא נחקרו ולא פורסמו. אין ספק שהצהרת הארגון האמריקאי הייתה ציון דרך בכל הנוגע להתייחסות המגדרית ברפואה ולתחילתו של עידן חדש.
נשים נוטות לא לדבר עם סביבתן על הפרעות השינה. הן מתייחסות לכך כאל גזר דין שיש לקבלו, או לכל היותר להילחם בו בעזרת כדור שינה. עירית, אחת המטופלות שלי, אמרה לי שכרטיס הביקור שלי היה בארנקה כשנה, ובכל זאת היא נמנעה מליצור איתי קשר. כשהגיעה אליי, בסופו של דבר, סיפרה לי:
"חשבתי לעצמי: מה פתאום שאני אגיע לפסיכיאטרית? זה כל כך הפחיד אותי. אני זוכרת שאימי נטלה כדורי שינה במשך שנים וחייתה עם זה, אז חשבתי שגם אני אשתמש בכדורים עד שזה יסתדר לבד. אם אימי לא עשתה מזה עניין גדול, גם אני יכולה ללמוד להסתדר מדי פעם עם כדורי שינה.
סבלתי מנדודי שינה ומיקיצה מוקדמת מאז נפסק מחזור הווסת שלי, כשהייתי בת 52. חשבתי שאולי זה קשור לעובדה שבעלי יצא לגמלאות והייתי לחוצה מהשינויים שחלו בעקבות כך במערכת היחסים שלנו. בשיחות עם חברות, בנות גילי, הן התלוננו יותר על גלי חום שמפריעים להן לישון, אבל אני לא סבלתי מכך ועל כן לא קישרתי את הפרעת השינה לגיל המעבר".
בדור של אימה של עירית, נשים אכן לא דיברו ולא התלוננו, והאמצעים לעזרה היו מצומצמים יותר. הסברתי לעירית, שהיום אין כל סיבה לסבול, ושאחת הסיבות השכיחות להפרעות שינה בקרב נשים היא גיל המעבר, גם ללא גלי חום. "ומדוע לא לפתור זאת פשוט בעזרת כדורי שינה?" שאלה אותי עירית. התשובה מורכבת ועל כן אקדיש פרק מיוחד לטיפול התרופתי בהפרעות השינה.
הצורך שלי לכתוב על הפרעות שינה בקרב נשים נולד מניסיוני בתחום זה במסגרת עבודתי, אך בעיקר מהמצוקה הרבה של נשים שאני רואה בסביבתי הקרובה וממצוקת מטופלותיי, מהרצון לעודד נשים להבין שלא מדובר בגזר דין שיש לקבלו. בעזרת אבחון נכון של מקורות הפרעת השינה, אפשר למצוא טיפול מותאם אישית לכל אישה ולהגיש לה עזרה, שתהפוך את הלילות לנעימים הרבה יותר.
