פתח דבר
אמא הלכה לעולמה לפני כחצי שנה והשאירה לנו יומנים ודפים על דפים כתובים בכתב יד צפוף, לעיתים בלתי קריא ולא מובן. "הלכה לעולמה" הוא הביטוי המתאים ביותר לתאר את אמא. לאמא היה עולם משלה מלא חלומות ופנטזיות שלא תמיד היה ברור לאן הוא מוביל. במובנים רבים היא חייתה את חייה כחלום אלא שהמציאות הכתה על פניה לעיתים קרובות, קרובות מידי.
החלום הגדול שלה היה לפרסם את היומנים שלה, ולהפוך לכוכבת הראשית בסרט על חייה - הסיפור שלה. חלום שלצערה היא לא הגשימה.
אנחנו מרגישים שזו צוואתה. זו החובה שלנו כלפי אמא. אמא שהיתה בלתי צפויה, ושאהבנו אותה כל כך.
היומנים, כתובים בגוף ראשון, מובאים בשפתה העשירה, מתובלים בתיאורים מפורטים, מצחיקים ומזעזעים. היא ידעה לכתוב וידעה לרתק את הקורא אליה. חלקם עברו עריכה אבל הקושי הגדול ביותר היה לצרף את הכל לתמונה אחת גדולה.
אמא כתבה הרבה מאוד ולא רק יומנים. ככל העולה על רוחה היא כתבה, גם הגיגים בדבר השוני בין הדתות השונות, ועל הסכסוך הישראלי־פלשתינאי. לאחר הביקור של אנואר סאדאת, נשיא מצרים, בשנת 1977, אמא היתה בטוחה שפני הדברים ישתנו והיא הוציאה ספר בשפה הערבית בשם: "ישראלית בממלכה הירדנית ההאשמית" בו היא גוללה את סיפור חייה.
התמונות שבספר נמצאו בתוך הארגזים, מתגוללות בין יומניה. אמא אהבה להצטלם.
הסיפור מובא מנקודת מבטו של ישראל, הבן הבכור אבל עיקר הסיפור הוא של אמא ולכן הפרקים המספרים את סיפור חייו של ישראל הם קצרים ומתומצתים.
ויקטור, הבן הצעיר, נולד שנים ארוכות לאחר "סערת" חייה של אמא.
חלק מהיומנים פורסמו עוד בימי חייה לכן הם מובאים כלשונם.
אנחנו מקווים שהספר הזה ימצא חן בעיניך, אמא.
אוהבים אותך,
ישראל וויקטור.
פרק 1 - חוזרים הביתה
ישראל: יומיים לפני שחזרנו לישראל אמר לי ויליאם שאני הולך "לשם" והצביע לכיוון פלשתינה. כל מה שידעתי זה שרואים מהמוסד בו גרתי באותם ימים את הגבעה ומשם את שדה התעופה. בעצם ראינו את הגבעה ומטוסים שנכנסים לגבעה ויוצאים מהצד השני. מסלולי הנחיתה וההמראה היו מוסתרים לכן לא ראינו מטוסים ממריאים או נוחתים. בשבילי זה הספיק. הבנתי שככה נראה שדה תעופה. וגם ידעתי ש"שם" זו פלשתינה ושם בטוח הרבה יותר טוב.
חשבתי שאמא תבוא לקחת אותי. באותם ימים ראיתי אותה כל שלושה חודשים אבל עד לא מזמן, רק כל חצי שנה בערך.
המוסד אותו עזבתי מאחורי בשמחה גדולה נמצא ברמאללה, מוסד נוצרי "בית לבנים" שהיה למעשה בית יתומים. בתחילה היינו הרבה מאוד ילדים ולא היה מקום לכולנו. ילדים נוצרים ומוסלמים יחד. אחר־כך פיזרו את המוסלמים ונשארנו רק הנוצרים. באותו זמן גרנו מעט ילדים, למדנו על הנצרות ולקחו אותנו להתפלל בכנסיה. ללמוד הלכנו לבית הספר אסלאמי. מה לי לאסלאם? זה היה בית ספר קשה. לא ידעתי כמו כל הילדים שבאנו מהמוסד הנוצרי דבר על האסלאם ולכן חטפנו מכות. היה עלינו לדעת בעל־פה הרבה מאוד תפילות ובחנו אותנו בכל יום. לא ידענו אותן ולכן חטפנו מכות והמכות היו קשות וכואבות. ניסינו לחשוב איך להקל על עצמנו אבל לא הצלחנו. חלק מהמכות היו על הישבן אז אחד הילדים הציע שנלבש כמה זוגות מכנסיים או שנמרח דם של לטאה על הישבן — את זה כמובן אפילו לא ניסינו. היכו אותנו גם על קצות האצבעות ועליהן לא יכולנו להגן ורק לספוג אותן וזה כאב מאוד. היתה למחנכים שלנו גם שיטה שבה שני ילדים היו מחזיקים את הרגליים והם היו מכים עם מקל דקיק את כפות הרגליים. גם זה כאב מאוד.
שני המוסדות גרמו לנו לבלבול גדול. במוסד למדנו על הנצרות ובימי ראשון היו לוקחים אותנו לכנסיה שם בכינו מהתרגשות מהסיפורים שסופרו לנו על מעלליו של ישו — על שהלך על המים, ובימי שני היו מלמדים אותנו בבית הספר על מוחמד ומכים אותנו ללא רחם כי לא ידענו את כל התפילות בעל־פה. כבר אז הבנתי שיש סתירות בין שני העולמות אבל לא העזתי לשאול או לדבר על כך. אהבתי יותר את הנצרות מכיוון שהיא הגיע אלינו בנועם, עם סרטים וסיפורים והתאהבנו בישו התינוק. לעומתם האסלאם הגיע אלינו במכות...
היו לי שני מדריכים שאותם, אחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין זוכר — האחד ויליאם והשני ג'ורג'. שלוש שנים גרתי באותו מוסד ולמדתי באותו בית ספר, הייתי בן תשע כשיום אחד אמר לי ויליאם: "איבן אתה הולך לשם... לפלשתין".
איבן היה השם שלי באותם ימים. איבן אלכסנדרוב. עם השם הזה נולדתי לאימי יקטרינה אלכנדרובה. זה מה שהכרתי, זה מה שידעתי, זה וגעגועים אינסופיים לאמא שאותה ראיתי רק כל כמה חודשים.
אני נולדתי ב- 21 למרץ 1947 בבית החולים רוסי, במגרש הרוסים, במזרח ירושלים. לאימי ששם החיבה שלה: קטי ולאבי פייטרו פטרוביץ.
כשידעתי שאני יוצא מהמוסד, נפרדתי מחברי הטוב ג'יראס חורי. ג'יראס נתן לי שתי מתנות פרידה: האחת - את הברית החדשה והשנייה - אייט (פסוקים נבחרים מהברית החדשה רשומים על פתקים קטנים).
ויליאם לקח אותי אל אמא בקישלֶה (בית הכלא). חששתי מאוד ממה שצופן לי העתיד. ראיתי שאמא נפרדה מהחברות שלה וממנהל הכלא אותו היא חיבקה בחום רב.
אמא יצאה, לבושה בשמלה כחולה ומעליה מעיל קצר מקטיפה שחורה, עגילי זהב באוזניה, ענק על צווארה ושיערה הגולש היה אסוף בסרט שחור. אני נראיתי כמו נער פנימייה מטופח. העיתונאים ראיינו אותה ובעיקר שאלו שאלות על הכלא הירדני ואמא ענתה.
העלו אותנו על משאית צבאית־ירדנית ועליה היו חיילים מצוידים בנשק רב. לכאורה, המרחק בין הצד המזרחי של ירושלים לצד המערבי שלה קצר מאוד ובכל זאת הנסיעה ארכה הרבה זמן או שמא זה רק היה נדמה לי. עברנו דרך שכונת מאה שערים. ראיתי ילדים לבושים בבגדים שחורים עם פאות לחיים מסולסלות, חובשי כיפות שחורות, ידעתי שאלו ילדים יהודים. נבהלתי. ידעתי מבית הספר הקתולי בו למדתי שהיהודים רוצחים ילדים נוצרים ועושים מהדם שלהם מצות - האמנתי לכך ופחדתי מאוד. שאלתי את אמא על היהודים האלה והיא צחקה ואמרה לי שאין לי ממה לפחד.
הערב ירד. הייתי ילד סקרן ובלעתי בשקיקה את כל מה שסביבי. ראיתי רמזורים מתחלפים - אדום, צהוב, ירוק לא ראיתי כמותם לפני כן והתפעלתי מכך שכל צבע נותן פקודה לנהג והוא מציית לו. אמא לא דיברה, לא הסבירה ואני לא ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים רק הישיבה לצידה מילאה אותי ביטחון.
הגענו למעבר מנדלבאום (שנקרא גם שער מנדלבאום - היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן, ומעבר הגבול היחיד בין שני חלקיה של ירושלים, בין השנים 1948-1967. השם "מנדלבאום" הוא על שם ביתם של בני הזוג אסתר ושמחה מנדלבאום - בית שהיה סמוך למעבר, בשטח ההפקר בין ישראל לבין ממלכת ירדן.) לפני השחרור של אמא, שאלו אותה הירדנים לאן היא רוצה להגיע והציעו לה לנסוע לארה"ב. אמא התנגדה נמרצות מאחר והיא לא האמינה לאף אחד וחששה שיתנקשו בנו. היא עמדה על דעתה שהיא רוצה לנסוע לרוסיה (מולדתה). הירדנים טענו שאין להם קשרים עם רוסיה ואמא אמרה:
"אם כן תעבירו אותי דרך ישראל לשגרירות הרוסית והשגרירות הרוסית כבר תעביר אותי לרוסיה."
הם הסכימו לקבל את התכנית שלה. בליבה היתה לה תכנית אחרת לה לא הייתי שותף.
הם יצרו קשר עם השגרירות הרוסית והנציג הרוסי בא לקבל את פנינו במעבר מנדלבאום. כשהגענו הוא כבר חיכה לנו. הנציגים של הממלכה הירדנית "מסרו" אותנו לנציגי מדינת ישראל שאמורים היו למסור אותנו לנציג הרוסי. אמא ניסתה להסביר לנציגים הישראלים שהיא שרה עמרם, יהודיה מירושלים אבל הכריחו אותה לדבר אנגלית מאחר וזו שפה בינלאומית. הירדנים סיימו את תפקידם אבל נשארו כדי לקבל סוף סוף תשובה לשאלתם אם היא יהודיה כפי שחשדו בה כל השנים או באמת רוסיה כפי שהיא טענה. הישראלים והרוסים שקעו בניירת שהיתה מולם. אמא שוב פנתה לנציג הישראלי ועכשיו בשפה הפרסית (אמא ידעה הרבה שפות, עוד אספר על כך) ואמרה לו שהיא יהודיה ושכוונתה להישאר בישראל. הוא לא הגיב. אמרו לנו לעלות למשאית ישראלית שהיתה מלאה בחיילים הפעם ישראלים, נושאי נשק.
פחדתי, אמא החזיקה לי את היד והרגיעה אותי:
"אתה איתי."
זה עשה לי טוב והיא עזרה לי לעלות למשאית. לאחר שהתיישבתי היא פנתה לנהג המשאית ואמרה לו:
"איך שאני עולה למעלה, אתה טס... אני יהודיה, ישראלית ואני מתכוונת להישאר בישראל..." ואת כל זה צעקה לראשונה בעברית!
אמא עלתה והתיישבה לידי והמשאית התחילה לנסוע במהירות. רק כשהיינו כביכול בטוחים, אמא פתחה את פיה ואמרה לי:
"אנחנו, אתה ואני יהודים, ישראלים ואנחנו נשאר בירושלים."
הבלבול שלי היה גדול. לא הבנתי את משמעות הדברים, לא הבנתי מילה בעברית ולא ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים. לא העזתי לשאול, לא ידעתי אם אקבל תשובה כלשהי.
לקחו אותנו למטה הארצי של המשטרה לחקירות. כל הסיפור של אמא לא נראה לישראלים והם החליטו מבעוד מועד לקחת אותנו לשם לחקור מי אנחנו בעצם. כל הלילה אמא היתה בחקירות. אותי שאלו מספר מועט של שאלות כמו מה שמי ומי אני אבל לא היה לי עניין במה שקורה מסביבי. כשאמא נלקחה לחדר החקירות, אני נשארתי לשחק עם השוטרים. בבוקר אמרו לה שאנחנו יכולים ללכת.
בחוץ חיכו לנו עיתונאים שהסיפור על האישה הרוסייה שחוזרת למולדתה כבר עשה לה כנפיים. הם התחילו לשאול אותי שאלות ואני התחלתי לענות ברוסית, בערבית, בצרפתית וגם באנגלית. הם התפעלו מזה שאני ילד בן תשע, יודע כל כך הרבה שפות.
באותו בוקר, בעיתון שבו אמא עבדה "אל־סריח" העורך כותב: "מרגלת ציונית יפה שיגעה את הממלכה האשמית ברגע האחרון". וכותרת המשנה היתה: "אם היתה מרגלת שלנו - היתה מקבלת מיליון דולר!".
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי את אמא ואמא לא ענתה. יצאנו ממטה המשטרה. הלכנו כמה מטרים עד לכביש הראשי. אישה קטנה התקרבה אלינו מרחוק ואמא אמרה:
"זאת סבתא שלך".
