לא בשביל העושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא בשביל העושר
הוספה למועדפים

לא בשביל העושר

3.3 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

כשהמעצבת, אלי מקדונלד, מפוטרת מעבודתה, היא נענית להזמנה של עמית לשעבר, לברוח מהחום של ניו-יורק אל בית הקיץ של משפחתו. אולם באחוזה שעל גדות האגם, הטמפרטורה עולה שוב, כשאלי מגלה את אחיו של המארח שלה, ג'ונאס מייר, במיטתה!
 
ג'ונאס, שנכווה מנשים שרצו רק את כספו, נמשך אל עצמאותה של אלי, ומה שמתחיל כפלרטוט, מתפתח לתשוקה עזה. אך כשהוא מגלה את האמת לגבי מצבה הכספי, הכל משתנה, ועכשיו אלי צריכה לשכנע את ג'ונאס שהיא רוצה אותו, ולא את הונו המשפחתי!!

פרק ראשון

1

"אני עדיין לא יכולה להאמין שפוטרתי. כולם אהבו את העבודה שעשיתי. הם אמרו לי את זה כל יום. טוב, בסדר, רוב הימים." אלי מקדונלד התהלכה מצדו האחד של הסלון שלה ושל ג'ולי אל צדו השני, דבר שהסתכם בארבעה צעדים וחצי. אי-אפשר שלא לאהוב את החללים המרווחים של הדירות במנהטן. היא יכלה להתהלך במטבח תוך עמידה במקום. "גם לקוחות אהבו את הרעיונות שלי. שמעתי מאה פעם שהמוצרים או השירותים שלהם ממש משכו תשומת לב עם העיצובים שלי. ומעל הכול, לא מובן לי איך הם פיטרו אותי והשאירו את מה-שמה הזקנה, שכולם שנאו, למרות שהיא היתה שם מאז ומתמיד."
 
"כן?" שותפתה לדירה הפכה בנחת דף במגזין האוכל סייבור, רגליה הארוכות מקופלות תחתיה על הספה האדומה הבוהקת שלהן. "צאי מזה."
 
"אני יודעת, אני יודעת, נמאס לך ממני." אלי חדלה להתהלך ודחפה את ידיה לתוך שערה הארוך. הפוני שלה הסתבך לה בריסים. לפחות היא יכולה לספר אותו בעצמה. השאר יצטרך להמשיך לגדול עד שהיא תשיג עבודה אחרת. עם קצת מזל, זה יקרה לפני שהיא תיראה כמו רפונזל. "אני מקטרת על זה כבר שבוע."
 
"באמת?" ג'ולי הפכה דף נוסף ובחנה אותו במבט מרותק. "למען האמת, הפסקתי להקשיב אחרי ארבע מאות או חמש מאות הפעמים הראשונות."
 
אלי התפוצצה מצחוק. ג'ולי טרנר, כניו-יורקית שורשית, היתה קשוחה בדיבורה, אך היא תעבור בתוך לַבה בוערת כדי לעזור לאנשים שהיא אוהבת. הן היו שותפות לדירה וחברות מאז שלמדו יחד בבית הספר לעיצוב ברוד איילנד – אלי עם מלגה מלאה וג'ולי עם צ'ק של אמא ואבא עבור מלוא סכום שכר הלימוד – ומצאו את דירתן דרך אחד החברים של הוריה של ג'ולי. לא משנה מה היית צריך או מה רצית בעיר, הזוג טרנר הכיר מישהו או הכיר מישהו שהכיר מישהו.
 
היה קל מאוד לשנוא את ג'ולי אלמלא היתה כה נפלאה. היא היתה יפהפייה, מתוחכמת, עשירה וחכמה והיו לה חיים קסומים. גברים התאהבו בה בהמוניהם. היא יכלה לאכול כל מה שרצתה ולהישאר רזה. מיד אחרי סיום הלימודים היא מצאה עבודה בוואניטי פייר...
 
כשחושבים על זה, ג'ולי היתה אישה מהסוג שלמענו אביה של אלי נטש את משפחתו. אלא שג'ולי היתה אנושית.
 
אלי לא היתה הטיפוס שגברים עומדים בשבילו בתור. היו לה שיער בלונד-קרמל משעמם ותווי פנים של בת השכנים. היא סרקה חנויות יד-שנייה, תפרה לעצמה בגדים ושלטה במשקלה באמצעות אימון מפרך וויתורים תמידיים. לקח לה כמעט שנה אחרי סיום הלימודים כדי למצוא את עבודתה כמעצבת גרפית ב"פרסום בוינטון". כעבור חמש שנים, אחרי שקודמה לתפקיד של עוזרת ארט דיירקטור, החברה נקלעה לקשיים ו – טראח, תודה ושלום – הנה היא שוב חורשת את רחובות ניו-יורק סיטי ההומים, שוב דואגת לגבי שכר הדירה, אף שג'ולי הבטיחה לשלם את חלקה עד שאלי תחזור לעמוד על הרגליים. קרנות נאמנות הן בוודאי דבר נפלא. הדבר הקרוב ביותר לקרן נאמנות שאלי נתקלה בו היה הצנצנת בדירתם הישנה בברוקלין שלתוכה אמה שלשלה מטבעות של רבע דולר כל אימת שאלי שמרה על חמשת אחיה והצליחה לא להרוג אף אחד מהם.
 
היא צנחה על הספה לצד ג'ולי והניחה לראשה לצנוח לאחור על הכרית. "אני מרגישה כמו כישלון."
 
"את לא כישלון."
 
"לא אמרתי שאני כישלון, אמרתי שאני מרגישה ככה."
 
"תפסיקי להרגיש כמו כישלון."
 
אלי ספקה את כפיה. "היי, זה עבד. תודה!"
 
"הבעיה שלך היא שאין לך מספיק תעסוקה."
 
"כיוון שאין לי עבודה, כיוון שפוטרתי."
 
ג'ולי נחרה. "את עושה כל מה שאת אמורה לעשות כדי למצוא עבודה אחרת. אבל זה לא מספיק כדי למלא את היום שלך, לכן את – "
 
"נעשית חסרת מנוחה ועצבנית ואז אני מקטרת לך."
 
"אה-הא." ג'ולי הניחה את המגזין שלה בצד. "היי, את יודעת שזה לא מפריע לי. תקטרי. אלוהים יודע שאני הייתי מקטרת. לאבד עבודה זה סיפור גדול. כמו שחזרתי ואמרתי לך, אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור, תודיעי לי. חוץ מלהעביר לך את העבודה שלי."
 
"אוי! בדיוק עמדתי לבקש את זה." אלי חייכה אליה. "את עושה די והותר כשאת מוכנה לסבול אותי ככה. זה ממש לא היכן שחשבתי שאהיה שש שנים אחרי סיום הלימודים."
 
ג'ולי זקפה גבה כהה מושלמת. "הנקודה היא שאת צריכה תעסוקה, איזה פרויקט. כמו לעצב קו בגדים שיכבוש את לונדון, את פריז ואת מילאנו בסערה. ככה תמלאי גם את הזמן שלך וגם את המעיין היצירתי שלך."
 
"המעיין היצירתי שלי." אלי בהתה בחוסר תקווה בסדק מרובע בצבע של התקרה. היא לא עיצבה שום דבר משמעותי מאז שהחלה לעבוד בבוינטון. "מישהו זרק לתוכו עכברוש חולה."
 
"הנה האופטימית הקטנה שלי."
 
הטלפון הנייד של אלי צלצל בכיסה האחורי. היא שלפה אותו. אולי ריאיון עבודה? אולי לונדון, פריז או מילאנו?
 
"זה אריק."
 
"אוווו, העמית המועדף עלייך והטורף המיני."
 
"עמית לשעבר. שסוף סוף הפסיק לנסות להתחיל איתי."
 
"כי את כבר לא שם."
 
"מה שנכון נכון." אלי ענתה. "היי, אריק."
 
"א-ל-י." הוא צעק את שמה בקול כה רם עד שאלי הרחיקה את הטלפון מאוזנה. ג'ולי גלגלה את עיניה וחזרה אל המגזין שלה.
 
"ששש, אריק. אלוהים, כמעט פוצצת לי את הראש."
 
"וזו בעיה כי..."
 
"מה קורה? לא!" היא הרימה את ידה בדרמתיות. "אל תספר לי. בוינטון רוצים אותי בחזרה. הם מתחננים, למעשה."
 
"הם אמורים לעשות את זה. הם עשו שטות כשהם פיטרו אותך."
 
אף שאריק נהג לומר לאנשים את מה שרצו לשמוע, היא החליטה שהפעם הוא מדבר מעומק לבו. "נכון מאוד."
 
"אז מה שלומך?"
 
"לחוצה. מתוסכלת. משועממת."
 
"זקוקה לקצת ריגוש?"
 
"אהה... למה שלא תגיד לי קודם איזה ריגוש, ואז אני אגיד לך אם אני זקוקה לזה." פרטים על עבודה היו הריגוש הדרוש לה. הניסיון של אריק להיכנס לה לתוך המכנסיים, לא!
 
להיכנס לתוך מכנסיים של נשים היה הקטע של אריק. אילו הוא היה יכול לשכנע נשים לשלם לו על סקס, הוא היה מיליארדר פי שניים מכפי שכבר היה, הודות לעושר הרב של משפחתו. לפעמים היא חשבה שהסיבה היחידה שהוא הקדיש לה תשומת לב כה רבה היתה מפני שהוא עדיין לא נחל הצלחה איתה. והוא גם לא ינחל, דבר שהיא אמרה לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, אבל מבחינת אריק זה היה סתם בלה-בלה-בלה.
 
הדבר המצחיק היה שאלי חיבבה אותו. ממש חיבבה אותו. היא כיבדה את העובדה שהוא עבד קשה כמו שאר העכברושים המסכנים במרוץ. והיא חשדה שמתחת לכל הבולשיט והשוויץ הסתתר בחור מסובך וחסר ביטחון עם לב זהב. היא אפילו הצליחה לרחם עליו קצת. משום כך היתה נחמדה אליו, ולרוע המזל, כתוצאה מכך הוא חשב שעדיין יש לו צ'אנס. גברים היו קשי תפיסה למדי בעניינים כאלה.
 
"זו הזדמנות של פעם בחיים, אלי."
 
"אה-הא."
 
"מה דעתך לבלות שבוע בהרי האדירונדק על שפת אגם ג'ורג'? או שבועיים?"
 
"בית הקיץ של המשפחה שלך?" היא שמעה על המקום וראתה כמה תמונות – בית יפהפה, אגם יפהפה. הפיתוי היה מידי, אף שהיא כבר החלה לנסח בראשה את תשובת הלא-תודה שלה. לעזוב את ניו-יורק החמה והמסריחה ביולי בשביל נווה מדבר מפנק? לשבוע רגוע, קריר, עם רוח נושבת... או שבועיים? זה יהיה לא מעשי, לא אחראי ויתפרש כעידוד מיותר מבחינת הטורף הגדול בעל הקרניים, אבל מי לא היה מתפתה?
 
"כן, הקוטג' שלנו ביער."
 
אלי נחרה. אם המקום העצום בגודלו היה קוטג', היא היתה מלכת העולם. "אז, אריק, אנחנו מדברים על שבוע שם, רק שנינו?"
 
ג'ולי נענעה בראשה בשלילה תקיפה.
 
"אוה. טוב... חכי, עוד לא הגעתי לחלק הכי טוב."
 
"אני מקשיבה." היא פחדה קצת מהחלק הכי טוב.
 
"סבתא שלי וסבתא-רבה שלי היו מעודכנות באופנה, והן אף פעם לא זרקו כלום. עליית הגג מלאה בבגדים שלהן. במצב מעולה."
 
הוא זכה בתשומת לבה של אלי. בגדים עתיקים. התשוקה שלה. "באמת."
 
"הנה החלק הכי טוב. אמא שלי רוצה להיפטר מהם לפני שנמכור את הבית."
 
"אתם מוכרים את המקום?"
 
"כן." קולו התעבה. "מאז שאמא ואבא שלי עברו לגרמניה, הם לא מצליחים להגיע לכאן לעתים קרובות מספיק כדי שיהיה שווה להחזיק בו. אני ניג'סתי לאחי לקנות אותו ביחד איתי, אבל בינתיים ללא הצלחה. הייתי קונה אותו בעצמי, אבל התחזוקה רבה מדי בשביל אדם אחד. והם צודקים, מגיע לבית שישתמשו בו ויחיו בו."
 
"אריק, זה נורא." היא ידעה כמה הוא אהב את המקום.
 
"נכון. אבל נחזור לבגדים. יש לפחות ארבע תיבות. את תקבלי זכות ראשונים על הכול."
 
"אני... הכול?" אלי עמדה שם ומצמצה אל מבטה הסקרני של ג'ולי. אם מדובר בסבתא ובסבתא-רבה של אריק, פירוש הדבר שהבגדים יהיו מהשנים 1920 עד 1940. זה יכול להיות אוסף מדהים. זו יכולה להיות נירוונה של אופנה. "וואו. זה נשמע מדהים. אבל, אריק... רק אתה ואני נהיה שם?"
 
ג'ולי הנידה אצבעה בבהילות, לא, לא, לא.
 
"אלי, אלי, אלי. את עדיין לא בוטחת בי?"
 
"לא," אמרה בנועם, לבה עדיין דופק מהמחשבה על כל אותם בגדים. האם היא תמכור את גופה בשביל ההזדמנות הזאת?
 
אממ... לא ממש.
 
"אני לא מתכוון לנסות שום דבר. אני נשבע." הוא ניסה בכל כוחו להישמע כן. או אולי הוא היה כן. עם אריק היה קשה עד כדי תסכול לקבוע. "חשבתי שתרצי לקבל הזדמנות ראשונה עם הבגדים. חוץ מזה, כיוון שאת נמצאת במצב קשה וכל זה, חשבתי שגם תיהני מהשינוי."
 
"אני לא יודעת..."
 
ג'ולי העבירה את אצבעה לרוחב צווארה. תחתכי!
 
"כן, טוב, בכל אופן." אריק כחכח בגרונו. "אני לא אהיה שם לבד."
 
אלי כיווצה את עיניה. "עכשיו אתה מספר לי את זה?"
 
"כן. כן."
 
היא חיכתה. כלום. "אז... מי עוד יהיה שם?"
 
ג'ולי קימטה מצח בספקנות.
 
"אחי, ג'ונאס. והחברה שלו."
 
הממ. אלי כיווצה את עיניה והתעלמה מהזינוק בדופק שלה לשמע האזכור של אחיו, הגבר הכי לוהט בצפון-מזרח המדינה, אם לא בכל העולם. "אתה ממציא את זה?"
 
"לא, אני לא ממציא את זה. מה גורם לך לחשוב שאני ממציא את זה?"
 
"העובדה שאתה אף פעם לא מהסס להמציא דברים."
 
"אני אוכיח לך את זה. אני אבקש מג'ונאס לשלוח לך מייל שמאשר את בואו. זה בסדר?"
 
"אני לא בטוחה בכלל שאני באה."
 
"איך את יכולה לא לבוא? עליית גג שלמה מלאה בגדים, אלי, שעומדים לרשותך. שמלות וכובעים ונעליים ואני לא יודע, סביר להניח שהן שמרו אפילו הלבשה תחתונה. איך את יכולה לוותר על זה?"
 
היא לא חשבה שהיא יכולה. לא רק ששינוי האווירה יועיל לה, אלא גם שאולי אי שם בתוך האוצר ההיסטורי הזה מסתתרים השורשים של עסק או קריירה חדשים. כל חייה היא התעניינה באובססיביות בבגדים מהעבר, צפתה בסרטים ישנים בכפייתיות, העריצה את אדית' הד שהלבישה את הכוכבים הכי גדולים של תור הזהב של הקולנוע – בשנים 1920 עד 1960. כשאלי היתה ילדה קטנה היא עיצבה בגדים לבובות שלה על מכונת התפירה הישנה של אמה, ובתיכון החלה לתפור בגדים לעצמה.
 
המציאות הכתה בה עם סיום לימודיה בקולג'. היא נזקקה לקריירה יציבה ומכניסה, כי בניגוד לאריק היא לא יכלה לבנות על תמיכת משפחתה או על ירושה. שלושה מבין חמשת אחיה למדו מקצוע בקולג'ים קהילתיים, אך אלי רצתה יותר מהרגע שהיתה בוגרת מספיק כדי להבין את ההבדל בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. הבנה שנולדה, לא במקרה, כשאביה פגש את גברת 'שרמוטה עם בוכטה' ועזב את משפחתו כדי לעבור לגור באפר איסט סייד. הוא עבר לדירה ענקית מדהימה עם אשתו החדשה ושני ילדיה הסנובים, שעה שמשפחתו האמיתית עברה לקנסינגטון בברוקלין. שבעתם הצטופפו בדירת ארבעה חדרים הממוקמת בשכונה גבולית, במקרה הטוב. באותו שלב אמא שלה התחילה לשתות ברצינות.
 
מספר פעמים בשנה הם ביקרו את אביהם בדירת המותרות שלו ונתקלו ביחס מזלזל מצד ילדיו החדשים ובהתעלמות מצד אשתו, בטסי. אלי נשבעה שבאחד הימים היא תהיה עשירה מספיק כדי לנקום בו על מה שעולל להם, ושהיא לעולם לא תעשה את הטעות שאמה עשתה ותהיה תלויה בגבר לקיומה. היא גם לא תחזור על הטעות שאביה עשה ותרדוף בזחילה אחרי כסף שהיא לא הרוויחה.
 
"אני אאסוף אותך ביום שישי אחרי העבודה."
 
"אריק..."
 
"ג'ונאס ישלח לך מייל ברגע שאני אצליח ליצור איתו קשר."
 
"אריק."
 
ג'ולי השליכה את ידיה למעלה לאות התלהבות.
 
"יהיה כיף. לא סתם כיף. יהיה פיצוץ. ואת תחזרי עם משאית מלאה בבגדים הכי מדהימים שראית בחיים."
 
"עוד לא החלטתי." אלא שאפשר לומר שהיא כן.
 
"בחייך, תגידי שתבואי." מר תקציבאי מנסה לסגור עסקה.
 
"תן לי שעה לחשוב על זה."
 
"אלי, אלי, את רוצה לבוא, את יודעת שאת רוצה. תוכלי להתעדכן לגבי משרות חדשות באינטרנט, הטלפון הנייד שלך יהיה לידך למקרה שמישהו יתקשר, את במרחק שעות בלבד אם תצטרכי לחזור. את לא תפספסי כלום, אלא אם כן תישארי כאן."
 
הוא צדק. הפאניקה שלה נבעה מההרגשה שהיא מיטיבה לשלוט בחיים שלה מכאן, במקום שבו נמצאים הפתרונות. אך בעצם היא יכולה להמשיך לחפש עבודה גם בגן עדן. אם אחד מקורות החיים שהיא שלחה יצוּד את עינו של מישהו, אלי תוכל למהר בחזרה הביתה בן רגע.
 
בינתיים חיכו לה הבגדים האלה. והאגם הזה. והבית האלגנטי. החיים של ג'ולי. החיים של אביה. אולי החיים שלה ביום מן הימים. חיים שהקסימו אותה באותה מידה שדחו אותה. רק לשבוע. או שבועיים. ואז בחזרה למציאות ולדברים חשובים יותר.
 
"אתה מבטיח לי שאחיך יהיה שם עם החברה שלו ושזה לא איזו מזימת פיתוי מסובכת?"
 
"אני מבטיח לגמרי." הוא דיבר בפסקנות, ללא היסוס.
 
אלי הפנתה את גבה למבט האזהרה של ג'ולי. "או-קיי, אריק. אני אבוא."
 
 
 
ג'ונאס ישב בחדר הישיבות של בוסטון קונסלטינג וטפח בעט סגור על ירכו. אותה פגישה מוכרת, אותו לקוח מוכר, אותן בעיות מוכרות. אותו צוות ייעוץ ניהולי מוכר שמציע אותם פתרונות מוכרים. תנו לעובדים תיבת הצעות. תאחדו כמה משרות לאחת. תפתחו אמצעים יעילים יותר לשווק את המוצר על-ידי ארגון מחדש של החלל הפיזי וביטול השלבים המיותרים.
 
כן. זה יעזור להאט, אולי להפוך, את ההידרדרות שבה היתה החברה נתונה בזה הרגע. להיום, למחר, לשנה הבאה, לשנה שלאחריה. זה יהיה מספק, יעצור את רוב הדימום. אך כדי להפוך לאחת מחברות העתיד המובילות בתעשייה הם יצטרכו לעשות יותר מזה. להחליט החלטות קשות יותר, לבצע טלטלה בתרבות הארגונית שתכניס את כולם לפאניקה, לפחות לתקופת מה. כשהשינויים יתקבעו, כשהעובדים יוכלו להיכנס לבניין לא רק נטולי מרירות ואימה אלא עם תחושה אמיתית של קבוצתיות והתלהבות, אז העבודה שלBC תושלם.
 
אך המנהלים של בוסטון קונסלטינג –BC – לא חשבו ככה. ג'ונאס ידע זאת כי אחרי שהוא עלה בסולם הדרגות של היועצים והגיע לעמדה שמאפשרת לו להמליץ המלצות, הוא השמיע כמה כאלה, וכולן עוררו התלהבות, כולן הבטיחו התקדמות אמיתית לחברות שלהן הם נתנו שירות, התקדמות אמיתית. אך הוא סוכל בכל פעם.
 
יקר מדי. ג'ונאס, הלקוח פנה אלינו כדי שנחסוך לו כסף, לא נוציא עוד.
 
קיצוני מדי. זה בחיים לא יצליח.
 
ג'ונאס הלך והשתכנע שהוא לא שייך לשם.
 
כן, בסדר, הוא חשב על זה במשך כל השנה האחרונה, והוא עדיין לא פעל בנידון. בששת החודשים הראשונים הוא היה במצב רוח מדוכדך בעקבות הפרידה ממיסי. בששת החודשים הבאים... לא היה לו שום תירוץ מלבד הפסיביות שלו עצמו.
 
הפגישה המשעממת נמשכה. העט של ג'ונאס תופף חזק יותר. הוא שמר על ארשת של עניין והפנה אוטומטית את ראשו אל כל דובר, אבל הוא היה קשוב רק כדי שאם ישאלו אותו לדעתו, הוא יוכל לתרום לשיחה באופן קוהרנטי. טייס אוטומטי. עובד רובוטי.
 
הוא רצה להסתלק משם.
 
כאילו האל שמע את תפילתו, הטלפון הנייד שלו החל לרטוט. אריק. הוא קם מיד ונופף בטלפון שלו בהתנצלות אל הפנים הקפואות שבחדר וברח. שיחה חשובה מאוד. חייב ללכת. ממש מצטער. אם זה לא היה דחוף...
 
"היי, אריק, מה קורה?"
 
"אני צריך שתגיע לאגם ג'ורג' בסוף השבוע הזה. ולמשך כל השבוע הבא. ואולי גם בשבוע שלאחר מכן."
 
ג'ונאס פלט צחוק חטוף. אחיו לא היה אמור להצליח להפתיע אותו יותר, אבל הוא עדיין הצליח. "כן? בשביל מה?"
 
"אלי מקדונלד."
 
"מה איתה?" הוא פגש את אלי בדצמבר שעבר. הוא הצטרף אליה ואל אריק לארוחת ערב כשהיה בניו-יורק בענייני עסקים. היא היתה שונה מהבלונדיניות המלאכותיות שאליהן אריק נמשך בדרך כלל – אלי נראתה אמיתית יותר. היא ניחנה באותו תחכום, כמו גם באינטליגנציה וביופי כמו שאר החברות של אריק, אבל לא נראה שהיא מנסה להרשים מישהו. ג'ונאס זכר את הלילה ההוא כציון דרך: זה היה הרגע שבו הוא התחיל באמת להאמין שהוא ישרוד את בגידתה של מיסי. "אתה עדיין יוצא איתה?"
 
"עדיין מנסה."
 
"עדיין מנסה, יותר משישה חודשים אחרי כן? זה שיא, לא?" נשגב מבינתו איך אחיו השיג כל כך הרבה נשים. התיאוריה של ג'ונאס היתה שהוא התיש אותן עם הקסם העיקש שלו עד שהן נכנעו לבסוף בתקווה שהוא יניח להן לנפשן. אבל זו היתה רמה חדשה של מרדף.
 
"אלי שונה."
 
"אה-הא." מאחוריו נפתחה דלת חדר הישיבות. ג'ונאס פסע לאורך המסדרון לכיוון משרדו כדי שהצוות שלו לא יקלוט שהשיחה החשובה שלו קשורה לשאלה אם אחיו יצליח להשיג זיון. "שונה כיוון שהיא סירבה לך במשך זמן ארוך יותר מכל אחת אחרת?"
 
"הנסיעה הזאת לאגם ג'ורג' היא הסיכוי הכי טוב שלי. אני חושב שהיא נחלשת."
 
"באמת." ג'ונאס פתח בדחיפה את דלת משרדו. אחרי עשר שנים בחברה, סוף סוף היתה לו דלת שלפעמים הוא שמח מאוד שהוא יכול לסגור. "אז למה אתה רוצה אותי שם?"
 
"הבטחתי לה שאתה תהיה בסביבה. כדי להשגיח."
 
"זה הסיכוי הכי טוב שלך? עם אישה שלא רוצה להיות איתך לבד?"
 
"היא הסכימה לבלות איתי שבוע, נכון?"
 
"אה, כן." ג'ונאס צבט את גשר אפו בין אצבעותיו. הוא התחיל לפתח כאב ראש ששמו אריק. החיים של אחיו היו מרדף אינסופי ועיקש אחר סוג של סיפוק שג'ונאס היה משוכנע שאריק טרם הגדיר, מה שככל הנראה לא מנע ממנו לנסות להשיג אותו. אריק החליף סגנונות, מכוניות, דירות, עבודות ונשים כאילו דבר לא החזיק בתשומת לבו למשך יותר מעונה. הוא הטריף לגמרי את אביהם הגרמני היציב והנוקשה. לפעמים ג'ונאס חשב שהוריהם עברו למינכן לא רק כדי לטפל בהוריו של האב, אלא כדי שלא יצטרכו לצפות בבנם הצעיר מתנהג כמו ציפור דרור.
 
"אני עושה לשנינו טובה. היא פוטרה מהעבודה."
 
"מזל נאחס." הוא ניגש אל חלונו, שהשקיף על הבניין הסמוך, ודמיין את אלי יושבת מולו במסעדה, לחייה ורודות מהיין, עיניה החומות-ירוקות בורקות מתחת לפוני ילדותי בגוון חיטה, מדברת על תקוותיה ועל שאיפותיה לקריירה בעיצוב עם כל התשוקה שהוא כבר לא הרגיש כלפי הקריירה שלו עצמו. הפיטורין בוודאי פגעו בה קשה. ההתרגשות העמוקה שלה היתה אחד מהדברים הכי סקסיים בה.
 
מה שהוא לא ראה באלי היה אפילו רמז קל לעניין מיני באחיו. אם הרדאר של ג'ונאס לא טועה, הוא היה אומר שלו עצמו היתה כימיה איתה יותר מאשר לאריק, אף שהרבה יכול להשתנות בשבעה חודשים. האם היא באמת "נחלשת" – בחירת המילים המקסימה האופיינית לאריק? היה מאכזב לחשוב שהיא יכולה ליפול ברשתו כמו כולן.
 
"היא מוכשרת ביותר. אתה צריך לראות את התחפושות שהיא עיצבה בבית הספר. סיפרתי לה על הבגדים של סבתא בריג'יט וסבתא-רבה ג'וזפין ועל שאמא רוצה להיפטר מהם. היא כמעט הזילה ריר."
 
אהה. אז ייתכן שאלי מעוניינת בבגדים יותר מאשר באחיו. ג'ונאס הרפה את כתפיו מבלי להיות מודע לנוקשות שאחזה בהן.
 
"אז אתה תבוא?"
 
"אריק, אני לא יכול לקחת סתם ככה שבוע חופש מהעבודה."
 
"בטח שאתה יכול. אתה פשוט לא חושב שכדאי לך."
 
ג'ונאס כבש רטט של רוגז ותופף בעיפרון על שולחנו. אחיו תמיד הציג אותו כעבד קודר לחובות כמו אביהם. אולי בהשוואה לסגנון החיים הנהנתני של אריק הוא היה האחראי מבין שניהם, אבל לא משהו קיצוני או משהו שאופייני לילד בכור.
 
הוא יכול לנסוע לשם לסוף השבוע. עבר זמן רב מאז שהוא ביקר באגם ג'ורג'. שנתיים, מאז הפעם האחרונה שהמשפחה התכנסה שם לפני המעבר של הוריו.
 
"אז סוף שבוע ארוך," אמר אריק.
 
"נסיעה די ארוכה בשביל סוף שבוע."
 
"בחייך, תעזור לי קצת, אחי."
 
ג'ונאס גלגל עיניים. לרוב הוא באמת נכנע לאחיו, לפעמים בניגוד לאינסטינקטים שלו עצמו. אך אריק היה בן משפחה, ונראה שזה ניצח. ג'ונאס כמעט לא ביקש משהו בתמורה – אבל היה דבר אחד שהוא רצה מאחיו עכשיו. "אני אגיד לך מה. אני אגיע לסוף שבוע ארוך אם אתה תפסיק להתנגד למכירת הבית."
 
שתיקה ארוכה השתררה. ג'ונאס ציפה לסירוב מידי. או שאריק שקל לשנות את דעתו בין כה וכה, או שהוא רצה לבלות בחברת אלי יותר ממה שג'ונאס חשב. "תמורת זה אתה חייב לי שבוע שלם."
 
ג'ונאס הציץ בבלקברי שלו ובדק את היומן שלו לשבוע הבא. הוא יכול לדחות את הנסיעה שלו מיום שני ליום רביעי אחר הצהריים ולקחת לו חופש בשני ובשלישי.
 
"חצי שבוע. אני אצטרך לעזוב ביום רביעי בבוקר."
 
"סגרנו."
 
ג'ונאס כיווץ את גבותיו בחשד. אחיו היה קולני במיוחד בהתנגדותו למכור את מורנינגסייד. "ככה סתם?"
 
"תראה, כולכם – אתה, אמא ואבא – רוצים למכור. אני בעמדת נחיתות, אני מבין את זה. לא תכננתי להיכנע כל כך מהר, אבל אני אעשה את זה בשביל אלי."
 
"או-קיי." הניצחון לא מילא את ג'ונאס בשמחה כפי שציפה. כיוון שהוריהם עברו לחוץ לארץ, הבית היה ריק מלבד הביקורים הקצרים והלא סדירים של אריק. התחזוקה היתה יקרה. עם הכסף שתניב מכירת הבית, ג'ונאס יוכל לקנות בית נופש משלו, קרוב יותר לבוסטון, אולי בקייפ קוד. מקום שיוכל לשמש אותו לאורך כל השנה.
 
"תביא איתך את סנדרה."
 
"בחייך, אריק."
 
"אמרתי לאלי – "
 
"טוב, אז תגיד לה שלא. אני לא מערב את סנדרה במזימות שלך."
 
"זו לא מזימה. אני חושב שאולי אלי היא האחת."
 
ג'ונאס סב מעל החלון. הוא מעולם לא שמע את אריק מדבר ככה. גודל ציצים, עסיסיות של ישבן, מידה של שחיתות מינית, בטח, אבל נישואים? "אתה צוחק."
 
"אני לא צוחק. אני משוגע עליה. היא כל מה שאני רוצה."
 
"ממתי אתה רוצה להתחתן?"
 
"אני כמעט בן שלושים. הגיע הזמן. ואני רוצה ילדים."
 
ג'ונאס הרחיק את הטלפון והביט בו לפני שהחזיר אותו אל אוזנו. "מי אתה, ומה עשית לאח שלי?"
 
"פשוט תתקשר לסנדרה."
 
"יש לה הופעות בסוף השבוע הזה."
 
"אז תבקש ממנה להגיע בשבוע הבא."
 
ג'ונאס הזדעף, מתפתה בניגוד לרצונו. סנדרה היתה מאהבת מהעבר וחברה טובה. היא היתה לו למשענת בזמן הפרידה המכוערת ממיסי. "אתה משהו-משהו."
 
"אני חייב לך, אחי."
 
ג'ונאס ניתק את השיחה ונענע בראשו. הוא מסוגל לעמוד נגד המנהלים הבכירים בחברה. אך מול אחיו הוא הפך לוותרני כמו סבם, שנהג להביא עוגיות וממתקים מגרמניה כשביקר, כאילו ג'ונאס ואריק היו עדיין ילדים. עוגיות וממתקים ממש טובים. הם לא התנגדו.
 
כשהוא מתנחם בידיעה שאלמלא רצה לנסוע לאגם ג'ורג', שום דבר לא היה מצליח להכריח אותו, הוא חייג אל סנדרה, שאותה הכיר כבר עשר שנים מאז הלילה שבו ביקר באחת ההופעות שלה בעקבות הצעה של חבר מוזיקאי. היא הבחינה בו בקהל וניגשה אל שולחנו. הם בילו יחד את ההפסקה, ואז אחרי ההופעה, ואז לילה ארוך ולוהט – אותו לילה וכמה אחרים. במשך שנתיים, אם הם לא יצאו עם אנשים אחרים, הם נפגשו ללילה, פעם בשבוע, לפעמים יותר, לפעמים פחות. הוא אהב את האופי נטול הסיבוכים של מערכת היחסים המינית שלהם והתאכזב כשהיא גמרה איתו וניתקה קשר. למרבה השמחה, הם נפגשו שוב במקרה כעבור מספר שנים ופתחו בידידות אפלטונית. מי יודע, אולי בסוף הם ימצאו את עצמם יחד לתמיד. הם התלוצצו על העניין מדי פעם.
 
סנדרה ענתה. "היי, חתיכי, מה קורה?"
 
"רוצה לבלות איתי באגם ג'ורג' סוף שבוע ארוך?"
 
היא השתנקה בתיאטרליות. "אוה, ממש באת לי בזמן טוב."
 
"ברצינות? אין לך הופעה?"
 
"אני בין הופעות, ואני לא מסוגלת לסבול את עצמי יותר. אתה התקשרת בדיוק כשעמדתי להתמכר להרואין ולערוץ הקניות. אני לא יודעת מה מהשניים גרוע יותר."
 
"כן?" הוא גיחך. היה לה חוש הומור די חד, בלשון המעטה, כתוצאה מילדות קשה בדרום בוסטון. "תניחי למזרק ולשלט ותארזי את התיקים שלך."
 
"מתי אנחנו עוזבים?"
 
"בהתחשב בשבוע שעובר עלי, עדיף כמה שיותר מהר. שבת בבוקר? יש לי ארוחת ערב עסקית ביום שישי."
 
היא צקצקה בלשונה. "רק לך יכולה להיות ארוחת ערב עסקית בשישי בערב."
 
"זה לקוח שהגיע לעיר לוועידה."
 
"אני אומרת לך, הם תפסו לעצמם אס משובח, ג'ונ-אס."
 
"הא." הוא התרגז לשמע העקיצה. "אולי לא לזמן רב."
 
"כן?" היא זנחה את ההצגה של זמרת הברים החושנית שהיא היטיבה כל כך לבצע, וקולה עלה לגובה המתוק הרגיל שלו. "אל תיפגע, אבל זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה."
 
ג'ונאס נאנח בעייפות. "אני יודע. אבל אני מתקרב. נוכל לדבר."
 
"עסקה טובה. שבת מתאים לי. מה הביא לזה, דרך אגב? חשבתי שאתם מתכוונים להיפטר מהמקום."
 
"הוזעקנו לשמש כמשגיחים של אריק הצעיר והמטרה העכשווית שלו."
 
"אריק זקוק להשגחה? מה הבעיה של הילד הזה? או ליתר דיוק, מה הבעיה של האישה? פריג'ידית? לסבית בארון? ממאה אחרת?"
 
"בדיוק שאלתי אותו את אותה השאלה. בינינו, אני חושב שהיא פשוט לא בקטע שלו."
 
"אה. אני משערת שאפילו אשף גדול יכול להיכשל לפעמים. טוב, אחרי כל הסיפורים שסיפרת לי, אני משתוקקת לצפות בו בפעולה."
 
"בשונה ממני." קולו נשמע בוטה מכפי שהוא התכוון. "אני בטוח שהוא לא יכול ללמד אותך שום דבר."
 
"בזה אתה צודק." קולה חזר לנהמה החושנית ששימשה אותה בהופעה שלה. סנדרה הופיעה מאז שלמדה ללכת, בתיאטרון קהילתי, והדבר האהוב עליה היה לשיר ג'אז ושירים ממופעים במועדונים ברחבי בוסטון. היא היתה יפהפייה, סקסית, ממגנטת וזמרת מעולה. "אני משתוקקת גם לבלות בחברתך."
 
"בדומה לי." הוא סיים את השיחה והמשיך לכעוס על אריק ועל עצמו על שהשתכנע, אבל עכשיו חשב שאולי סוף השבוע הזה הוא בדיוק מה שדרוש לו. הזדמנות להתרחק, לזכות בפרספקטיבה על החיים ועל העבודה שלו ועל מה שהוא רוצה לעשות בהמשך. אגם ג'ורג' היה מקום טוב למחשבות עמוקות כאלה. ותהיה לו הזדמנות להשלים פערים עם ידידה ותיקה.
 
שום דבר משונה בזה. הוא תמיד השתוקק לפגוש את סנדרה. הדבר המוזר היה שהמחשבה הבאה המידית שלו היתה שהוא משתוקק לפגוש גם את אלי.
לא בשביל העושר איזבל שארפ

1

"אני עדיין לא יכולה להאמין שפוטרתי. כולם אהבו את העבודה שעשיתי. הם אמרו לי את זה כל יום. טוב, בסדר, רוב הימים." אלי מקדונלד התהלכה מצדו האחד של הסלון שלה ושל ג'ולי אל צדו השני, דבר שהסתכם בארבעה צעדים וחצי. אי-אפשר שלא לאהוב את החללים המרווחים של הדירות במנהטן. היא יכלה להתהלך במטבח תוך עמידה במקום. "גם לקוחות אהבו את הרעיונות שלי. שמעתי מאה פעם שהמוצרים או השירותים שלהם ממש משכו תשומת לב עם העיצובים שלי. ומעל הכול, לא מובן לי איך הם פיטרו אותי והשאירו את מה-שמה הזקנה, שכולם שנאו, למרות שהיא היתה שם מאז ומתמיד."
 
"כן?" שותפתה לדירה הפכה בנחת דף במגזין האוכל סייבור, רגליה הארוכות מקופלות תחתיה על הספה האדומה הבוהקת שלהן. "צאי מזה."
 
"אני יודעת, אני יודעת, נמאס לך ממני." אלי חדלה להתהלך ודחפה את ידיה לתוך שערה הארוך. הפוני שלה הסתבך לה בריסים. לפחות היא יכולה לספר אותו בעצמה. השאר יצטרך להמשיך לגדול עד שהיא תשיג עבודה אחרת. עם קצת מזל, זה יקרה לפני שהיא תיראה כמו רפונזל. "אני מקטרת על זה כבר שבוע."
 
"באמת?" ג'ולי הפכה דף נוסף ובחנה אותו במבט מרותק. "למען האמת, הפסקתי להקשיב אחרי ארבע מאות או חמש מאות הפעמים הראשונות."
 
אלי התפוצצה מצחוק. ג'ולי טרנר, כניו-יורקית שורשית, היתה קשוחה בדיבורה, אך היא תעבור בתוך לַבה בוערת כדי לעזור לאנשים שהיא אוהבת. הן היו שותפות לדירה וחברות מאז שלמדו יחד בבית הספר לעיצוב ברוד איילנד – אלי עם מלגה מלאה וג'ולי עם צ'ק של אמא ואבא עבור מלוא סכום שכר הלימוד – ומצאו את דירתן דרך אחד החברים של הוריה של ג'ולי. לא משנה מה היית צריך או מה רצית בעיר, הזוג טרנר הכיר מישהו או הכיר מישהו שהכיר מישהו.
 
היה קל מאוד לשנוא את ג'ולי אלמלא היתה כה נפלאה. היא היתה יפהפייה, מתוחכמת, עשירה וחכמה והיו לה חיים קסומים. גברים התאהבו בה בהמוניהם. היא יכלה לאכול כל מה שרצתה ולהישאר רזה. מיד אחרי סיום הלימודים היא מצאה עבודה בוואניטי פייר...
 
כשחושבים על זה, ג'ולי היתה אישה מהסוג שלמענו אביה של אלי נטש את משפחתו. אלא שג'ולי היתה אנושית.
 
אלי לא היתה הטיפוס שגברים עומדים בשבילו בתור. היו לה שיער בלונד-קרמל משעמם ותווי פנים של בת השכנים. היא סרקה חנויות יד-שנייה, תפרה לעצמה בגדים ושלטה במשקלה באמצעות אימון מפרך וויתורים תמידיים. לקח לה כמעט שנה אחרי סיום הלימודים כדי למצוא את עבודתה כמעצבת גרפית ב"פרסום בוינטון". כעבור חמש שנים, אחרי שקודמה לתפקיד של עוזרת ארט דיירקטור, החברה נקלעה לקשיים ו – טראח, תודה ושלום – הנה היא שוב חורשת את רחובות ניו-יורק סיטי ההומים, שוב דואגת לגבי שכר הדירה, אף שג'ולי הבטיחה לשלם את חלקה עד שאלי תחזור לעמוד על הרגליים. קרנות נאמנות הן בוודאי דבר נפלא. הדבר הקרוב ביותר לקרן נאמנות שאלי נתקלה בו היה הצנצנת בדירתם הישנה בברוקלין שלתוכה אמה שלשלה מטבעות של רבע דולר כל אימת שאלי שמרה על חמשת אחיה והצליחה לא להרוג אף אחד מהם.
 
היא צנחה על הספה לצד ג'ולי והניחה לראשה לצנוח לאחור על הכרית. "אני מרגישה כמו כישלון."
 
"את לא כישלון."
 
"לא אמרתי שאני כישלון, אמרתי שאני מרגישה ככה."
 
"תפסיקי להרגיש כמו כישלון."
 
אלי ספקה את כפיה. "היי, זה עבד. תודה!"
 
"הבעיה שלך היא שאין לך מספיק תעסוקה."
 
"כיוון שאין לי עבודה, כיוון שפוטרתי."
 
ג'ולי נחרה. "את עושה כל מה שאת אמורה לעשות כדי למצוא עבודה אחרת. אבל זה לא מספיק כדי למלא את היום שלך, לכן את – "
 
"נעשית חסרת מנוחה ועצבנית ואז אני מקטרת לך."
 
"אה-הא." ג'ולי הניחה את המגזין שלה בצד. "היי, את יודעת שזה לא מפריע לי. תקטרי. אלוהים יודע שאני הייתי מקטרת. לאבד עבודה זה סיפור גדול. כמו שחזרתי ואמרתי לך, אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור, תודיעי לי. חוץ מלהעביר לך את העבודה שלי."
 
"אוי! בדיוק עמדתי לבקש את זה." אלי חייכה אליה. "את עושה די והותר כשאת מוכנה לסבול אותי ככה. זה ממש לא היכן שחשבתי שאהיה שש שנים אחרי סיום הלימודים."
 
ג'ולי זקפה גבה כהה מושלמת. "הנקודה היא שאת צריכה תעסוקה, איזה פרויקט. כמו לעצב קו בגדים שיכבוש את לונדון, את פריז ואת מילאנו בסערה. ככה תמלאי גם את הזמן שלך וגם את המעיין היצירתי שלך."
 
"המעיין היצירתי שלי." אלי בהתה בחוסר תקווה בסדק מרובע בצבע של התקרה. היא לא עיצבה שום דבר משמעותי מאז שהחלה לעבוד בבוינטון. "מישהו זרק לתוכו עכברוש חולה."
 
"הנה האופטימית הקטנה שלי."
 
הטלפון הנייד של אלי צלצל בכיסה האחורי. היא שלפה אותו. אולי ריאיון עבודה? אולי לונדון, פריז או מילאנו?
 
"זה אריק."
 
"אוווו, העמית המועדף עלייך והטורף המיני."
 
"עמית לשעבר. שסוף סוף הפסיק לנסות להתחיל איתי."
 
"כי את כבר לא שם."
 
"מה שנכון נכון." אלי ענתה. "היי, אריק."
 
"א-ל-י." הוא צעק את שמה בקול כה רם עד שאלי הרחיקה את הטלפון מאוזנה. ג'ולי גלגלה את עיניה וחזרה אל המגזין שלה.
 
"ששש, אריק. אלוהים, כמעט פוצצת לי את הראש."
 
"וזו בעיה כי..."
 
"מה קורה? לא!" היא הרימה את ידה בדרמתיות. "אל תספר לי. בוינטון רוצים אותי בחזרה. הם מתחננים, למעשה."
 
"הם אמורים לעשות את זה. הם עשו שטות כשהם פיטרו אותך."
 
אף שאריק נהג לומר לאנשים את מה שרצו לשמוע, היא החליטה שהפעם הוא מדבר מעומק לבו. "נכון מאוד."
 
"אז מה שלומך?"
 
"לחוצה. מתוסכלת. משועממת."
 
"זקוקה לקצת ריגוש?"
 
"אהה... למה שלא תגיד לי קודם איזה ריגוש, ואז אני אגיד לך אם אני זקוקה לזה." פרטים על עבודה היו הריגוש הדרוש לה. הניסיון של אריק להיכנס לה לתוך המכנסיים, לא!
 
להיכנס לתוך מכנסיים של נשים היה הקטע של אריק. אילו הוא היה יכול לשכנע נשים לשלם לו על סקס, הוא היה מיליארדר פי שניים מכפי שכבר היה, הודות לעושר הרב של משפחתו. לפעמים היא חשבה שהסיבה היחידה שהוא הקדיש לה תשומת לב כה רבה היתה מפני שהוא עדיין לא נחל הצלחה איתה. והוא גם לא ינחל, דבר שהיא אמרה לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, אבל מבחינת אריק זה היה סתם בלה-בלה-בלה.
 
הדבר המצחיק היה שאלי חיבבה אותו. ממש חיבבה אותו. היא כיבדה את העובדה שהוא עבד קשה כמו שאר העכברושים המסכנים במרוץ. והיא חשדה שמתחת לכל הבולשיט והשוויץ הסתתר בחור מסובך וחסר ביטחון עם לב זהב. היא אפילו הצליחה לרחם עליו קצת. משום כך היתה נחמדה אליו, ולרוע המזל, כתוצאה מכך הוא חשב שעדיין יש לו צ'אנס. גברים היו קשי תפיסה למדי בעניינים כאלה.
 
"זו הזדמנות של פעם בחיים, אלי."
 
"אה-הא."
 
"מה דעתך לבלות שבוע בהרי האדירונדק על שפת אגם ג'ורג'? או שבועיים?"
 
"בית הקיץ של המשפחה שלך?" היא שמעה על המקום וראתה כמה תמונות – בית יפהפה, אגם יפהפה. הפיתוי היה מידי, אף שהיא כבר החלה לנסח בראשה את תשובת הלא-תודה שלה. לעזוב את ניו-יורק החמה והמסריחה ביולי בשביל נווה מדבר מפנק? לשבוע רגוע, קריר, עם רוח נושבת... או שבועיים? זה יהיה לא מעשי, לא אחראי ויתפרש כעידוד מיותר מבחינת הטורף הגדול בעל הקרניים, אבל מי לא היה מתפתה?
 
"כן, הקוטג' שלנו ביער."
 
אלי נחרה. אם המקום העצום בגודלו היה קוטג', היא היתה מלכת העולם. "אז, אריק, אנחנו מדברים על שבוע שם, רק שנינו?"
 
ג'ולי נענעה בראשה בשלילה תקיפה.
 
"אוה. טוב... חכי, עוד לא הגעתי לחלק הכי טוב."
 
"אני מקשיבה." היא פחדה קצת מהחלק הכי טוב.
 
"סבתא שלי וסבתא-רבה שלי היו מעודכנות באופנה, והן אף פעם לא זרקו כלום. עליית הגג מלאה בבגדים שלהן. במצב מעולה."
 
הוא זכה בתשומת לבה של אלי. בגדים עתיקים. התשוקה שלה. "באמת."
 
"הנה החלק הכי טוב. אמא שלי רוצה להיפטר מהם לפני שנמכור את הבית."
 
"אתם מוכרים את המקום?"
 
"כן." קולו התעבה. "מאז שאמא ואבא שלי עברו לגרמניה, הם לא מצליחים להגיע לכאן לעתים קרובות מספיק כדי שיהיה שווה להחזיק בו. אני ניג'סתי לאחי לקנות אותו ביחד איתי, אבל בינתיים ללא הצלחה. הייתי קונה אותו בעצמי, אבל התחזוקה רבה מדי בשביל אדם אחד. והם צודקים, מגיע לבית שישתמשו בו ויחיו בו."
 
"אריק, זה נורא." היא ידעה כמה הוא אהב את המקום.
 
"נכון. אבל נחזור לבגדים. יש לפחות ארבע תיבות. את תקבלי זכות ראשונים על הכול."
 
"אני... הכול?" אלי עמדה שם ומצמצה אל מבטה הסקרני של ג'ולי. אם מדובר בסבתא ובסבתא-רבה של אריק, פירוש הדבר שהבגדים יהיו מהשנים 1920 עד 1940. זה יכול להיות אוסף מדהים. זו יכולה להיות נירוונה של אופנה. "וואו. זה נשמע מדהים. אבל, אריק... רק אתה ואני נהיה שם?"
 
ג'ולי הנידה אצבעה בבהילות, לא, לא, לא.
 
"אלי, אלי, אלי. את עדיין לא בוטחת בי?"
 
"לא," אמרה בנועם, לבה עדיין דופק מהמחשבה על כל אותם בגדים. האם היא תמכור את גופה בשביל ההזדמנות הזאת?
 
אממ... לא ממש.
 
"אני לא מתכוון לנסות שום דבר. אני נשבע." הוא ניסה בכל כוחו להישמע כן. או אולי הוא היה כן. עם אריק היה קשה עד כדי תסכול לקבוע. "חשבתי שתרצי לקבל הזדמנות ראשונה עם הבגדים. חוץ מזה, כיוון שאת נמצאת במצב קשה וכל זה, חשבתי שגם תיהני מהשינוי."
 
"אני לא יודעת..."
 
ג'ולי העבירה את אצבעה לרוחב צווארה. תחתכי!
 
"כן, טוב, בכל אופן." אריק כחכח בגרונו. "אני לא אהיה שם לבד."
 
אלי כיווצה את עיניה. "עכשיו אתה מספר לי את זה?"
 
"כן. כן."
 
היא חיכתה. כלום. "אז... מי עוד יהיה שם?"
 
ג'ולי קימטה מצח בספקנות.
 
"אחי, ג'ונאס. והחברה שלו."
 
הממ. אלי כיווצה את עיניה והתעלמה מהזינוק בדופק שלה לשמע האזכור של אחיו, הגבר הכי לוהט בצפון-מזרח המדינה, אם לא בכל העולם. "אתה ממציא את זה?"
 
"לא, אני לא ממציא את זה. מה גורם לך לחשוב שאני ממציא את זה?"
 
"העובדה שאתה אף פעם לא מהסס להמציא דברים."
 
"אני אוכיח לך את זה. אני אבקש מג'ונאס לשלוח לך מייל שמאשר את בואו. זה בסדר?"
 
"אני לא בטוחה בכלל שאני באה."
 
"איך את יכולה לא לבוא? עליית גג שלמה מלאה בגדים, אלי, שעומדים לרשותך. שמלות וכובעים ונעליים ואני לא יודע, סביר להניח שהן שמרו אפילו הלבשה תחתונה. איך את יכולה לוותר על זה?"
 
היא לא חשבה שהיא יכולה. לא רק ששינוי האווירה יועיל לה, אלא גם שאולי אי שם בתוך האוצר ההיסטורי הזה מסתתרים השורשים של עסק או קריירה חדשים. כל חייה היא התעניינה באובססיביות בבגדים מהעבר, צפתה בסרטים ישנים בכפייתיות, העריצה את אדית' הד שהלבישה את הכוכבים הכי גדולים של תור הזהב של הקולנוע – בשנים 1920 עד 1960. כשאלי היתה ילדה קטנה היא עיצבה בגדים לבובות שלה על מכונת התפירה הישנה של אמה, ובתיכון החלה לתפור בגדים לעצמה.
 
המציאות הכתה בה עם סיום לימודיה בקולג'. היא נזקקה לקריירה יציבה ומכניסה, כי בניגוד לאריק היא לא יכלה לבנות על תמיכת משפחתה או על ירושה. שלושה מבין חמשת אחיה למדו מקצוע בקולג'ים קהילתיים, אך אלי רצתה יותר מהרגע שהיתה בוגרת מספיק כדי להבין את ההבדל בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. הבנה שנולדה, לא במקרה, כשאביה פגש את גברת 'שרמוטה עם בוכטה' ועזב את משפחתו כדי לעבור לגור באפר איסט סייד. הוא עבר לדירה ענקית מדהימה עם אשתו החדשה ושני ילדיה הסנובים, שעה שמשפחתו האמיתית עברה לקנסינגטון בברוקלין. שבעתם הצטופפו בדירת ארבעה חדרים הממוקמת בשכונה גבולית, במקרה הטוב. באותו שלב אמא שלה התחילה לשתות ברצינות.
 
מספר פעמים בשנה הם ביקרו את אביהם בדירת המותרות שלו ונתקלו ביחס מזלזל מצד ילדיו החדשים ובהתעלמות מצד אשתו, בטסי. אלי נשבעה שבאחד הימים היא תהיה עשירה מספיק כדי לנקום בו על מה שעולל להם, ושהיא לעולם לא תעשה את הטעות שאמה עשתה ותהיה תלויה בגבר לקיומה. היא גם לא תחזור על הטעות שאביה עשה ותרדוף בזחילה אחרי כסף שהיא לא הרוויחה.
 
"אני אאסוף אותך ביום שישי אחרי העבודה."
 
"אריק..."
 
"ג'ונאס ישלח לך מייל ברגע שאני אצליח ליצור איתו קשר."
 
"אריק."
 
ג'ולי השליכה את ידיה למעלה לאות התלהבות.
 
"יהיה כיף. לא סתם כיף. יהיה פיצוץ. ואת תחזרי עם משאית מלאה בבגדים הכי מדהימים שראית בחיים."
 
"עוד לא החלטתי." אלא שאפשר לומר שהיא כן.
 
"בחייך, תגידי שתבואי." מר תקציבאי מנסה לסגור עסקה.
 
"תן לי שעה לחשוב על זה."
 
"אלי, אלי, את רוצה לבוא, את יודעת שאת רוצה. תוכלי להתעדכן לגבי משרות חדשות באינטרנט, הטלפון הנייד שלך יהיה לידך למקרה שמישהו יתקשר, את במרחק שעות בלבד אם תצטרכי לחזור. את לא תפספסי כלום, אלא אם כן תישארי כאן."
 
הוא צדק. הפאניקה שלה נבעה מההרגשה שהיא מיטיבה לשלוט בחיים שלה מכאן, במקום שבו נמצאים הפתרונות. אך בעצם היא יכולה להמשיך לחפש עבודה גם בגן עדן. אם אחד מקורות החיים שהיא שלחה יצוּד את עינו של מישהו, אלי תוכל למהר בחזרה הביתה בן רגע.
 
בינתיים חיכו לה הבגדים האלה. והאגם הזה. והבית האלגנטי. החיים של ג'ולי. החיים של אביה. אולי החיים שלה ביום מן הימים. חיים שהקסימו אותה באותה מידה שדחו אותה. רק לשבוע. או שבועיים. ואז בחזרה למציאות ולדברים חשובים יותר.
 
"אתה מבטיח לי שאחיך יהיה שם עם החברה שלו ושזה לא איזו מזימת פיתוי מסובכת?"
 
"אני מבטיח לגמרי." הוא דיבר בפסקנות, ללא היסוס.
 
אלי הפנתה את גבה למבט האזהרה של ג'ולי. "או-קיי, אריק. אני אבוא."
 
 
 
ג'ונאס ישב בחדר הישיבות של בוסטון קונסלטינג וטפח בעט סגור על ירכו. אותה פגישה מוכרת, אותו לקוח מוכר, אותן בעיות מוכרות. אותו צוות ייעוץ ניהולי מוכר שמציע אותם פתרונות מוכרים. תנו לעובדים תיבת הצעות. תאחדו כמה משרות לאחת. תפתחו אמצעים יעילים יותר לשווק את המוצר על-ידי ארגון מחדש של החלל הפיזי וביטול השלבים המיותרים.
 
כן. זה יעזור להאט, אולי להפוך, את ההידרדרות שבה היתה החברה נתונה בזה הרגע. להיום, למחר, לשנה הבאה, לשנה שלאחריה. זה יהיה מספק, יעצור את רוב הדימום. אך כדי להפוך לאחת מחברות העתיד המובילות בתעשייה הם יצטרכו לעשות יותר מזה. להחליט החלטות קשות יותר, לבצע טלטלה בתרבות הארגונית שתכניס את כולם לפאניקה, לפחות לתקופת מה. כשהשינויים יתקבעו, כשהעובדים יוכלו להיכנס לבניין לא רק נטולי מרירות ואימה אלא עם תחושה אמיתית של קבוצתיות והתלהבות, אז העבודה שלBC תושלם.
 
אך המנהלים של בוסטון קונסלטינג –BC – לא חשבו ככה. ג'ונאס ידע זאת כי אחרי שהוא עלה בסולם הדרגות של היועצים והגיע לעמדה שמאפשרת לו להמליץ המלצות, הוא השמיע כמה כאלה, וכולן עוררו התלהבות, כולן הבטיחו התקדמות אמיתית לחברות שלהן הם נתנו שירות, התקדמות אמיתית. אך הוא סוכל בכל פעם.
 
יקר מדי. ג'ונאס, הלקוח פנה אלינו כדי שנחסוך לו כסף, לא נוציא עוד.
 
קיצוני מדי. זה בחיים לא יצליח.
 
ג'ונאס הלך והשתכנע שהוא לא שייך לשם.
 
כן, בסדר, הוא חשב על זה במשך כל השנה האחרונה, והוא עדיין לא פעל בנידון. בששת החודשים הראשונים הוא היה במצב רוח מדוכדך בעקבות הפרידה ממיסי. בששת החודשים הבאים... לא היה לו שום תירוץ מלבד הפסיביות שלו עצמו.
 
הפגישה המשעממת נמשכה. העט של ג'ונאס תופף חזק יותר. הוא שמר על ארשת של עניין והפנה אוטומטית את ראשו אל כל דובר, אבל הוא היה קשוב רק כדי שאם ישאלו אותו לדעתו, הוא יוכל לתרום לשיחה באופן קוהרנטי. טייס אוטומטי. עובד רובוטי.
 
הוא רצה להסתלק משם.
 
כאילו האל שמע את תפילתו, הטלפון הנייד שלו החל לרטוט. אריק. הוא קם מיד ונופף בטלפון שלו בהתנצלות אל הפנים הקפואות שבחדר וברח. שיחה חשובה מאוד. חייב ללכת. ממש מצטער. אם זה לא היה דחוף...
 
"היי, אריק, מה קורה?"
 
"אני צריך שתגיע לאגם ג'ורג' בסוף השבוע הזה. ולמשך כל השבוע הבא. ואולי גם בשבוע שלאחר מכן."
 
ג'ונאס פלט צחוק חטוף. אחיו לא היה אמור להצליח להפתיע אותו יותר, אבל הוא עדיין הצליח. "כן? בשביל מה?"
 
"אלי מקדונלד."
 
"מה איתה?" הוא פגש את אלי בדצמבר שעבר. הוא הצטרף אליה ואל אריק לארוחת ערב כשהיה בניו-יורק בענייני עסקים. היא היתה שונה מהבלונדיניות המלאכותיות שאליהן אריק נמשך בדרך כלל – אלי נראתה אמיתית יותר. היא ניחנה באותו תחכום, כמו גם באינטליגנציה וביופי כמו שאר החברות של אריק, אבל לא נראה שהיא מנסה להרשים מישהו. ג'ונאס זכר את הלילה ההוא כציון דרך: זה היה הרגע שבו הוא התחיל באמת להאמין שהוא ישרוד את בגידתה של מיסי. "אתה עדיין יוצא איתה?"
 
"עדיין מנסה."
 
"עדיין מנסה, יותר משישה חודשים אחרי כן? זה שיא, לא?" נשגב מבינתו איך אחיו השיג כל כך הרבה נשים. התיאוריה של ג'ונאס היתה שהוא התיש אותן עם הקסם העיקש שלו עד שהן נכנעו לבסוף בתקווה שהוא יניח להן לנפשן. אבל זו היתה רמה חדשה של מרדף.
 
"אלי שונה."
 
"אה-הא." מאחוריו נפתחה דלת חדר הישיבות. ג'ונאס פסע לאורך המסדרון לכיוון משרדו כדי שהצוות שלו לא יקלוט שהשיחה החשובה שלו קשורה לשאלה אם אחיו יצליח להשיג זיון. "שונה כיוון שהיא סירבה לך במשך זמן ארוך יותר מכל אחת אחרת?"
 
"הנסיעה הזאת לאגם ג'ורג' היא הסיכוי הכי טוב שלי. אני חושב שהיא נחלשת."
 
"באמת." ג'ונאס פתח בדחיפה את דלת משרדו. אחרי עשר שנים בחברה, סוף סוף היתה לו דלת שלפעמים הוא שמח מאוד שהוא יכול לסגור. "אז למה אתה רוצה אותי שם?"
 
"הבטחתי לה שאתה תהיה בסביבה. כדי להשגיח."
 
"זה הסיכוי הכי טוב שלך? עם אישה שלא רוצה להיות איתך לבד?"
 
"היא הסכימה לבלות איתי שבוע, נכון?"
 
"אה, כן." ג'ונאס צבט את גשר אפו בין אצבעותיו. הוא התחיל לפתח כאב ראש ששמו אריק. החיים של אחיו היו מרדף אינסופי ועיקש אחר סוג של סיפוק שג'ונאס היה משוכנע שאריק טרם הגדיר, מה שככל הנראה לא מנע ממנו לנסות להשיג אותו. אריק החליף סגנונות, מכוניות, דירות, עבודות ונשים כאילו דבר לא החזיק בתשומת לבו למשך יותר מעונה. הוא הטריף לגמרי את אביהם הגרמני היציב והנוקשה. לפעמים ג'ונאס חשב שהוריהם עברו למינכן לא רק כדי לטפל בהוריו של האב, אלא כדי שלא יצטרכו לצפות בבנם הצעיר מתנהג כמו ציפור דרור.
 
"אני עושה לשנינו טובה. היא פוטרה מהעבודה."
 
"מזל נאחס." הוא ניגש אל חלונו, שהשקיף על הבניין הסמוך, ודמיין את אלי יושבת מולו במסעדה, לחייה ורודות מהיין, עיניה החומות-ירוקות בורקות מתחת לפוני ילדותי בגוון חיטה, מדברת על תקוותיה ועל שאיפותיה לקריירה בעיצוב עם כל התשוקה שהוא כבר לא הרגיש כלפי הקריירה שלו עצמו. הפיטורין בוודאי פגעו בה קשה. ההתרגשות העמוקה שלה היתה אחד מהדברים הכי סקסיים בה.
 
מה שהוא לא ראה באלי היה אפילו רמז קל לעניין מיני באחיו. אם הרדאר של ג'ונאס לא טועה, הוא היה אומר שלו עצמו היתה כימיה איתה יותר מאשר לאריק, אף שהרבה יכול להשתנות בשבעה חודשים. האם היא באמת "נחלשת" – בחירת המילים המקסימה האופיינית לאריק? היה מאכזב לחשוב שהיא יכולה ליפול ברשתו כמו כולן.
 
"היא מוכשרת ביותר. אתה צריך לראות את התחפושות שהיא עיצבה בבית הספר. סיפרתי לה על הבגדים של סבתא בריג'יט וסבתא-רבה ג'וזפין ועל שאמא רוצה להיפטר מהם. היא כמעט הזילה ריר."
 
אהה. אז ייתכן שאלי מעוניינת בבגדים יותר מאשר באחיו. ג'ונאס הרפה את כתפיו מבלי להיות מודע לנוקשות שאחזה בהן.
 
"אז אתה תבוא?"
 
"אריק, אני לא יכול לקחת סתם ככה שבוע חופש מהעבודה."
 
"בטח שאתה יכול. אתה פשוט לא חושב שכדאי לך."
 
ג'ונאס כבש רטט של רוגז ותופף בעיפרון על שולחנו. אחיו תמיד הציג אותו כעבד קודר לחובות כמו אביהם. אולי בהשוואה לסגנון החיים הנהנתני של אריק הוא היה האחראי מבין שניהם, אבל לא משהו קיצוני או משהו שאופייני לילד בכור.
 
הוא יכול לנסוע לשם לסוף השבוע. עבר זמן רב מאז שהוא ביקר באגם ג'ורג'. שנתיים, מאז הפעם האחרונה שהמשפחה התכנסה שם לפני המעבר של הוריו.
 
"אז סוף שבוע ארוך," אמר אריק.
 
"נסיעה די ארוכה בשביל סוף שבוע."
 
"בחייך, תעזור לי קצת, אחי."
 
ג'ונאס גלגל עיניים. לרוב הוא באמת נכנע לאחיו, לפעמים בניגוד לאינסטינקטים שלו עצמו. אך אריק היה בן משפחה, ונראה שזה ניצח. ג'ונאס כמעט לא ביקש משהו בתמורה – אבל היה דבר אחד שהוא רצה מאחיו עכשיו. "אני אגיד לך מה. אני אגיע לסוף שבוע ארוך אם אתה תפסיק להתנגד למכירת הבית."
 
שתיקה ארוכה השתררה. ג'ונאס ציפה לסירוב מידי. או שאריק שקל לשנות את דעתו בין כה וכה, או שהוא רצה לבלות בחברת אלי יותר ממה שג'ונאס חשב. "תמורת זה אתה חייב לי שבוע שלם."
 
ג'ונאס הציץ בבלקברי שלו ובדק את היומן שלו לשבוע הבא. הוא יכול לדחות את הנסיעה שלו מיום שני ליום רביעי אחר הצהריים ולקחת לו חופש בשני ובשלישי.
 
"חצי שבוע. אני אצטרך לעזוב ביום רביעי בבוקר."
 
"סגרנו."
 
ג'ונאס כיווץ את גבותיו בחשד. אחיו היה קולני במיוחד בהתנגדותו למכור את מורנינגסייד. "ככה סתם?"
 
"תראה, כולכם – אתה, אמא ואבא – רוצים למכור. אני בעמדת נחיתות, אני מבין את זה. לא תכננתי להיכנע כל כך מהר, אבל אני אעשה את זה בשביל אלי."
 
"או-קיי." הניצחון לא מילא את ג'ונאס בשמחה כפי שציפה. כיוון שהוריהם עברו לחוץ לארץ, הבית היה ריק מלבד הביקורים הקצרים והלא סדירים של אריק. התחזוקה היתה יקרה. עם הכסף שתניב מכירת הבית, ג'ונאס יוכל לקנות בית נופש משלו, קרוב יותר לבוסטון, אולי בקייפ קוד. מקום שיוכל לשמש אותו לאורך כל השנה.
 
"תביא איתך את סנדרה."
 
"בחייך, אריק."
 
"אמרתי לאלי – "
 
"טוב, אז תגיד לה שלא. אני לא מערב את סנדרה במזימות שלך."
 
"זו לא מזימה. אני חושב שאולי אלי היא האחת."
 
ג'ונאס סב מעל החלון. הוא מעולם לא שמע את אריק מדבר ככה. גודל ציצים, עסיסיות של ישבן, מידה של שחיתות מינית, בטח, אבל נישואים? "אתה צוחק."
 
"אני לא צוחק. אני משוגע עליה. היא כל מה שאני רוצה."
 
"ממתי אתה רוצה להתחתן?"
 
"אני כמעט בן שלושים. הגיע הזמן. ואני רוצה ילדים."
 
ג'ונאס הרחיק את הטלפון והביט בו לפני שהחזיר אותו אל אוזנו. "מי אתה, ומה עשית לאח שלי?"
 
"פשוט תתקשר לסנדרה."
 
"יש לה הופעות בסוף השבוע הזה."
 
"אז תבקש ממנה להגיע בשבוע הבא."
 
ג'ונאס הזדעף, מתפתה בניגוד לרצונו. סנדרה היתה מאהבת מהעבר וחברה טובה. היא היתה לו למשענת בזמן הפרידה המכוערת ממיסי. "אתה משהו-משהו."
 
"אני חייב לך, אחי."
 
ג'ונאס ניתק את השיחה ונענע בראשו. הוא מסוגל לעמוד נגד המנהלים הבכירים בחברה. אך מול אחיו הוא הפך לוותרני כמו סבם, שנהג להביא עוגיות וממתקים מגרמניה כשביקר, כאילו ג'ונאס ואריק היו עדיין ילדים. עוגיות וממתקים ממש טובים. הם לא התנגדו.
 
כשהוא מתנחם בידיעה שאלמלא רצה לנסוע לאגם ג'ורג', שום דבר לא היה מצליח להכריח אותו, הוא חייג אל סנדרה, שאותה הכיר כבר עשר שנים מאז הלילה שבו ביקר באחת ההופעות שלה בעקבות הצעה של חבר מוזיקאי. היא הבחינה בו בקהל וניגשה אל שולחנו. הם בילו יחד את ההפסקה, ואז אחרי ההופעה, ואז לילה ארוך ולוהט – אותו לילה וכמה אחרים. במשך שנתיים, אם הם לא יצאו עם אנשים אחרים, הם נפגשו ללילה, פעם בשבוע, לפעמים יותר, לפעמים פחות. הוא אהב את האופי נטול הסיבוכים של מערכת היחסים המינית שלהם והתאכזב כשהיא גמרה איתו וניתקה קשר. למרבה השמחה, הם נפגשו שוב במקרה כעבור מספר שנים ופתחו בידידות אפלטונית. מי יודע, אולי בסוף הם ימצאו את עצמם יחד לתמיד. הם התלוצצו על העניין מדי פעם.
 
סנדרה ענתה. "היי, חתיכי, מה קורה?"
 
"רוצה לבלות איתי באגם ג'ורג' סוף שבוע ארוך?"
 
היא השתנקה בתיאטרליות. "אוה, ממש באת לי בזמן טוב."
 
"ברצינות? אין לך הופעה?"
 
"אני בין הופעות, ואני לא מסוגלת לסבול את עצמי יותר. אתה התקשרת בדיוק כשעמדתי להתמכר להרואין ולערוץ הקניות. אני לא יודעת מה מהשניים גרוע יותר."
 
"כן?" הוא גיחך. היה לה חוש הומור די חד, בלשון המעטה, כתוצאה מילדות קשה בדרום בוסטון. "תניחי למזרק ולשלט ותארזי את התיקים שלך."
 
"מתי אנחנו עוזבים?"
 
"בהתחשב בשבוע שעובר עלי, עדיף כמה שיותר מהר. שבת בבוקר? יש לי ארוחת ערב עסקית ביום שישי."
 
היא צקצקה בלשונה. "רק לך יכולה להיות ארוחת ערב עסקית בשישי בערב."
 
"זה לקוח שהגיע לעיר לוועידה."
 
"אני אומרת לך, הם תפסו לעצמם אס משובח, ג'ונ-אס."
 
"הא." הוא התרגז לשמע העקיצה. "אולי לא לזמן רב."
 
"כן?" היא זנחה את ההצגה של זמרת הברים החושנית שהיא היטיבה כל כך לבצע, וקולה עלה לגובה המתוק הרגיל שלו. "אל תיפגע, אבל זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה."
 
ג'ונאס נאנח בעייפות. "אני יודע. אבל אני מתקרב. נוכל לדבר."
 
"עסקה טובה. שבת מתאים לי. מה הביא לזה, דרך אגב? חשבתי שאתם מתכוונים להיפטר מהמקום."
 
"הוזעקנו לשמש כמשגיחים של אריק הצעיר והמטרה העכשווית שלו."
 
"אריק זקוק להשגחה? מה הבעיה של הילד הזה? או ליתר דיוק, מה הבעיה של האישה? פריג'ידית? לסבית בארון? ממאה אחרת?"
 
"בדיוק שאלתי אותו את אותה השאלה. בינינו, אני חושב שהיא פשוט לא בקטע שלו."
 
"אה. אני משערת שאפילו אשף גדול יכול להיכשל לפעמים. טוב, אחרי כל הסיפורים שסיפרת לי, אני משתוקקת לצפות בו בפעולה."
 
"בשונה ממני." קולו נשמע בוטה מכפי שהוא התכוון. "אני בטוח שהוא לא יכול ללמד אותך שום דבר."
 
"בזה אתה צודק." קולה חזר לנהמה החושנית ששימשה אותה בהופעה שלה. סנדרה הופיעה מאז שלמדה ללכת, בתיאטרון קהילתי, והדבר האהוב עליה היה לשיר ג'אז ושירים ממופעים במועדונים ברחבי בוסטון. היא היתה יפהפייה, סקסית, ממגנטת וזמרת מעולה. "אני משתוקקת גם לבלות בחברתך."
 
"בדומה לי." הוא סיים את השיחה והמשיך לכעוס על אריק ועל עצמו על שהשתכנע, אבל עכשיו חשב שאולי סוף השבוע הזה הוא בדיוק מה שדרוש לו. הזדמנות להתרחק, לזכות בפרספקטיבה על החיים ועל העבודה שלו ועל מה שהוא רוצה לעשות בהמשך. אגם ג'ורג' היה מקום טוב למחשבות עמוקות כאלה. ותהיה לו הזדמנות להשלים פערים עם ידידה ותיקה.
 
שום דבר משונה בזה. הוא תמיד השתוקק לפגוש את סנדרה. הדבר המוזר היה שהמחשבה הבאה המידית שלו היתה שהוא משתוקק לפגוש גם את אלי.