מלאכים על התקרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלאכים על התקרה
הוספה למועדפים

מלאכים על התקרה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמוס מוֹקָדי (נולד ב-1931) הוא יוצר ופעיל חברתי ישראלי, מחברה של הטרילוגיה "חיי נביא" (על חיי עמוס הנביא), "פרדיגמה יהודית חדשה" ועוד. שנים רבות שיחק, ביים והפיק עבור התיאטרון והקולנוע בישראל ובאנגליה.

במחצית הראשונה של חייו הבוגרים, מוקדי שיחק, ביים וכתב לתיאטרון, לקולנוע ולרדיו בארץ ובאנגליה (כולל שני מסעי הופעות מחוף לחוף בארצות הברית, שבהם גילם את אבלארד ב"אבלארד ואלואיז" מאת רונלד דאנקן). הסרט בהפקתו, "צלילה חוזרת", זכה בפרס הסרט הטוב בישראל ל-1981 והשתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-1982.
מוקדי ייסד מספר תיאטראות ושימש בהם כמנהל אמנותי – בארץ, את תיאטרון "שחרית", שבו למדו והופיעו טליה שפירא, עזרא דגן וגד קינר, ובאנגליה את התיאטרון העירוני לנוער באקסטר ואת תיאטרון הפרינג' "The Act Inn Theatre club", בו העלה למעלה משלושים מחזות מקוריים, בכורות עולמיות ובריטיות של מחזות קלאסיים ועוד. התיאטרון זכה, בין השאר, לכינוי "נקודת האור בין תיאטרוני השוליים" ("דרמה", אגודת הדרמה הבריטית, יוני 1973).

תקציר

ספר ייחודי. ניתוח עמוק של מערכת היחסים המסובכת והבלתי פתירה של "צבר" מושלם לכאורה, בעימות עם צללים בעבר האישי והקולקטיבי שלו. יונה הוא בן קיבוץ, המאבד בהדרגה את ייצר החיים שלו, כשברקע משחקים עברם של הוריו פליטי המשטר הנאצי וההווה, המורכב לא פחות, של המערכת הכוחנית בין הישראלים והפלשתינאים. הפרקים שלא ירפו מהקורא הם סיפור מסעו של יונה ל"נינוה" המודרנית, הלא היא ברלין, שם מתמודד הגיבור עם השדים שעדיין ממשיכים לרדוף אחריו, אליהם מצטרף פלשתינאי שגר בגרמניה, שעימו מנהל הגיבור מרדף, תוך דיון פילוסופי על יחסי יהודים וערבים. זהו ספר מערער מוסכמות בעל עוצמה הגותית רבה ושפה שלא הכרנו עד כה.

פרק ראשון

א. מסביב למדורה


להבות דקות גֵו לוטפות, אופפות וחובקות בנפצוצים עליזים את גזרי העץ הניצבים כמשוכה וממלאות את נחירי היושבים סביבן בניחוח שרף מוּתָּךְ, שוככות, ומיד שבות ועולות מתחתית כחלחלה, מדמדמת, ושוב נעלמות לחלקיק של רגע ואז חוזרות לתחייה במשנה עוז, משתלהבות בעוצמה ונבלעות בסִחֲרוּר צהבהב אל תוך החלל הלילי המעשן, המעוטר מלמעלה במחטי עצי-אורן שנָטעו הראשונים, ובהבהוב, מאירות מלמטה את פני כל רעיו, כעשרים במספר, התולים את עיניהם המואדמות באיש מעוצב-זקן, רחב-גרם ורך-דיבור, הלוא הוא ציצי, מְסַפֵּר הסיפורים הנודע מימי הפלמ"ח, מימי קום המדינה – שהיה המדריך של אבנר, המחנך שלהם, שהביא אותו לספר להם מאגדות-המזרח מלפני אלף שנה...
השתיקה המתמשכת זרוּיַת הנפצוצים נשמעת כמו שעטת פרסות על דרך כורכר מרוחקת, או ליתר דיוק, כמו קורנפלייקס פריך שנגרס בַּפֶּה דָבָר ראשון על הבוקר. אבל, שלא כמו בארוחת-הבוקר, כאן, בחשיכה, מופנה המבט פנימה, לאיזור החזה והבטן, והוא מסתובב שם בִּפְנים, מחפש משמעות, וכשאיננו מוצא, הוא שב אל האש ואל כתמי הַפָּנים שמֵעֶברָהּ השני, המסתמנים מבעד לכילת העשן, ומשוטט ועובר הלאה ונוחת רַכּות על הפנים המסותתות של אותו ציצי, שעיניו השחורות מתנוצצות כגרפיט, ובעוד רגע, זה ברור כמו שעכשיו לילה, יפתח ויספר, בַּקול המגרה הזה שלו, מהסיפורים שסופרו אז סביב המדורה...
"כשנולד לַח'ליף הארוּן אַר-רשיד עֶבֶד האלוהים בנו הראשון, חסן עבדאללה," פותח ציצי בקולו רְווּי הנועם, "ובאותו יום, נולד בן גם לאיש סודו הנאמן, חמדאן עאלי, ונתכנה מוּהַנַּד, שתהיה זרועו עזה כזרוע אביו לעשות שַמות בין שונאי הח'ליף, רבה היתה השמחה ברחבי הממלכה. רק המורדים מצפון, שלא אחת ידעו על בשרם את נחת זרועו של אבו-מוהנד, קיללו את הבנים בַּקללה, שנוראה היתה מכל שיצא אי-פעם ממחוזם המקולל, וזו לשונה: 'ביום מלאות להם שמונה-עשרה שנה, יטול מוהנד סכין ויתקענה בליבו של יורש העצר, אהוב-העם!' לאיש, לבד משני האבות, לא נודע דבר הקללה, שהגיעה חתומה במגילה ביום הולדתם השנים-עשר של הנערים, שבּו נערכה בהם ברית-המילה ברוב עם, ובתום ההילולה, שכמוה לא ידעה בַּגְדָד מדורות, פרשו הרון וחמדאן אל אולם המועצה וַיֵשבו לבדם ולבם כבד כל שאריתו של אותו לילה לטַכֵּס עצה כנגד המחרפים את שֵם אלוהים ואדם.
'קללה על ראש עובדי האלילים, שלעולם ישביתו שמחתם של מאמינים יִשְרֵי דרך,' נאנח הח'ליף, והשיב לו רעו: 'אַל יפול לבבך, מַחליפו של הנביא עלי אדמות! לא קללה שלחו הכופרים, כי מתכונת לסבל ולדאגה, למען נִשָּׂאֶנָּה בליבנו שש שנים תמימות ונחכים לְטַכֵּס עצה נגדם. כי, בעיוורונם, נתנו הכופרים בידינו זמן יקר מפז לסכל את רוע הגזֵרה! הלא חכם ונבון בנך חסן מכל אשר ידענו, וגם ידי-זהב לו לעסוק בכל מלאכה. ובתום שלוש שנים, במלאת לו חמש-עשרה,' המשיך הווזיר, ' הבה נשלח את בנך בלוויית צוות נאמן באונייה טעונה מכל טוב אל הרחוק שבאיי המזרח, ובשובם, נקפד את חיי מלוויו, שלא ייצא הסוד חלילה, ויהיה חסן מוגן מכל רע עד חלוף שלוש שנים ועוד יום אחד!'
שמח הח'ליף שמחה רבה לעצת יועצו הנאמן והוסיף עליה מליבו: 'ובהתקרב המועד, יישָלח גם בנך, מוהנד אבן-חמדאן, באוניה טעונה מכל-טוב מערבה, ככל אשר ירחיק כלי שיט לשוט, ואז, גם אם יפיצו הכופרים את לשון הקללה למען זרוע מבוכה ומדנים בקרב העם, לא יהיה בכל מלכותי מרבד קסמים אשר יוכל לגמוא את אלפי המילין המפרידים בין הבנים!'
וכך הווה. וביום הולדתו החמישה-עשר, הושם חסן על אי בודד, הרחק, במזרח, ובשובם, נערף ראשי מלוויו ואיש לא ידע את קבורתם. ובשלושה חודשים ליום-הולדתו השמונה-עשר, הושם גם מוהנד על כלי שיט מפואר אשר הפליג מערבה, אל מרחבי האוקינוס, אל המקום שם נישאת הארץ על גב ארבעת פילי ענק, להרחיקו ככל שיד אדם מגעת מֵרֵעו היקר לו מכל.
אולם לא כך נגזר. הקללה איומה היתה ונוראה. רוחות עזות טלטלו את אנייתו של מוהנד כקליפת-אגוז ואנשי-צוות טובים ונאמנים נשטפו מעל הסיפון בזה אחר זה ושקעו בתהום המצולה. והרוח לא שככה, ומיום ליום פחתה תקוותם, ובא היום הנורא מכל ובו חלפה ספינתם על פני האבן השואבת שבתחתית הים, מסמריה נתלשו והתעופפו לכל רוח וחלקיה נתפרדו כקני קש, ומצא מוהנד את עצמו נאחז בגזר עץ, מיטלטל כל הלילה, וכאשר שככה הסערה, פקח את עיניו והנה הוא על אדמה יבשה ומעליו עיני חברו היקר לו מכל, חסן אִבְּן-הארוּן!
לא יכלו הנערים לכלוא את שמחתם למפגש הפלאי, וכאשר השיחו זה עם זה את קורותיהם, וכאשר נתגלה להם דבר הקללה, פרצו בצחוק עליז ורם. כי מי יעלה בדעתו שאהבה כאהבתם תוּפַר ביום היותם לאנשים? ומה גדולה תהיה פליאתם של הוריהם בהגיעם לָאי בְּיום מלאות לבניהם שמונה-עשרה שנה ויום! וכך עברו עליהם הימים בטוב, ובקרַב היום, ועוד יום אחד לפניהם, כל אשר ניתן להם היה לסוך את בשרם בשמן, לצום, להזדכך ולהתפלל תפילת הודיה לאל הטוב והמיטיב.
ובבוא היום, בעלות השחר, בְּצַפּותָם לאונייתו של הח'ליף, נם חסן על יצועו, ויופיו מעתיק את נשימתו של רעו היושב לידו, ומבקש מוהנד להפתיע את רעהו ולפלח לכבודו מן האבטיח הצונן שהכין לו מבעוד לילה לשבור את הצום, ומושיט את ידו אל הסכין אשר על האיצטבה שמעל חסן הישֵן, ונשמטת הסכין מידו וננעצת בלב רעהו."
"תם ולא נשלם," מסיים-ולא-מסיים ציצי, ולאחר דממת רגע מוסיף: "מה אנחנו למדים מן הסיפור הזה, רעַי?"
ושוב דממה מלוּוה בנפצוצי האש שהחלה לדעוך.
"סיפור יפה," מעיר יונה לבסוף.
"יותר מיפה," מדגיש המספר.
"ואני חושבת," מהגה זיוה בקול הפעמונים שלה, אבל מפסיקה. היא עוד לא מוכנה לגלות את מחשבותיה.
"מה, מה את חושבת?" מעודד אותה ציצי.
"ש... ש... המשמעות של הסיפור הזה היא שהגורל חזק יותר מכל מה שאיזשהו בן אדם יכול לעשות כדי להילחם בו."
"והאם אַת," שואל ציצי – "איך קוראים לך?"
"זיוה. טל."
"האם את, זיוה, חושבת שהוא רלוונטי לחיים שלנו היום?"
זיוה לא משיבה ועיניה החומות, החכמות, ננעצות במדורה הדועכת.
"אני לא בטוחה שאני מסכימה עם מה שזיוה אומרת," אומרת לילי פולוורמאכר, הבת היחידה בקבוצה שעוד אין לה שדיים בכלל, משקפיה כמעט נשמטים מאפּהּ המחודד ומנצנצים באור האדמדם וקולה חורץ ופסקני. "אני מאמינה שעם כל האמצעים הטכנולוגים המודרניים, יש היום לאדם אפשרות לקבוע את גורלו."
אל השתיקה מתגנב קולה הרך, הנלחש-כמעט של דרורה גונן. ליונה מהווה דרורה חידה – איך שהחיוך שלה, כך נדמה לו תמיד, נבלע פנימה ונשאר שם, מגורה ומגרה... "אני לא מבינה על מה כאן כל הויכוח," היא מלחששת. "זה פשוט סיפור נפלא ובשבילי זה מספיק."
אחדים מן הנערים נעים באי נוחות על עכוזם. "הדרורה הזאת," כך היו אומרים אילו דיברו, "תמיד צריכה לעצור את מה שקורה, כאילו בשם משהו שרק היא מבינה!" אבל הם לא אומרים דבר.
"ומה אתכם בחורים?" שואל ציצי. "אף אחד לא רוצה להביע דעה?"
כל העיניים, גם של הבנות, אבל בייחוד של עוזי, גדי, אהוד ואיתן, סבות אל יונה, שכזכור התחיל את השיחה ולא רק התחיל, ברור גם שהוא יסיים אותה.
"תגיד, ציצי," מכחכח יונה ושואל, "תמיד סיפרתם סיפורים כאלה אז?"
ציצי עוקף את השאלה הטעונה.
"מה אתה אומר, אבנר? אתה בטח זוכר! עד כמה שזכור לי, היית רושם את כולם בכתב קטנטן על גלויות ששמרת בקופסת קרטון מיוחדת."
"רובם היו משהו מהסוג הזה, או משהו דומה," מאשר המחנך בנענוע ראש. "דווקא הצ'יזבטים האלה, חצי אמת וחצי בלוף, זה מה שאיחד אותנו. רצינו להיות חלק ממשהו בלתי מושג. לכן הבאתי אותך אליהם, שירגישו את הטעם של הספקות והתקוות שחווינו אז סביב המדורה."
יונה לא יכול להתאפק. "יא-וויילי, יא-וויילי!" הוא קורא, "איך שאתם, עם סיפורי אבירים מימי הביניים, בידיים חשופות ממש, הצלחתם להביס את כל צבאות מדינות ערב! כל הכבוד!"
"אתה באמת רוצה לדעת איך?" שואל ציצי.
"לא ממש, אבל מה שאני חייב להגיד זה שאתה כשרון מבוזבז! סיפור כזה, ומסופר ככה, עוד לא שמעתי בחיים שלי. אבל, איך להגיד את זה, זה לא בדיוק בשבילנו. יותר מדי מלים שלא ממש מתחברות עם החיים."
ציצי מרים את גבותיו בחיוך, כאילו מודה שהובס. לילי פולוורמאכר נשמעת כעוסה.
"תשמע יוינה, אתה – אם אין פה איזה בדיחה דפוקה – שום דבר לא יספק אותך! אתה בטח עוד תטען שזה הכל מזימה של הסי.אַיי.אֵיי, ושלכן האמריקאים נדפקו בוייטנאם."
"לילי, לילי," יונה נשמע מתלונן, "אין לי כל סיכוי אצלך! את תמיד מגלה את כל מחשבותי הכמוסות! אבל במקרה, הפעם יש לך פספוס קטן. אני דווקא חושב שזה סיפור מדהים, אני אפילו מאמין שזה התרחש כך בדיוק – המגנט והכל – אבל אני פשוט יודע שהצעירים של היום לא יתחברו אליו. זאת כנראה הבעייה שלו. זה כאילו מדע בדיוני, אבל זה לא. הוא איכשהו פחות מדי מתוחכם."
"טוב, חבר'ה," אומר אבנר וקם, "חייבים להחזיר את ציצי לתל אביב. לדעתי, מה-שהחבר'ה-לא-יגידו, ציצי, התעלית על עצמך הערב. ממש אין כמוך. מחיאות כפיים לציצי!"
ציצי מגיב במבוכה קלה לַמחיאות הנדיבות ואבנר מושך אותו בזרועו. "יאללה, הולכים. יש לנו שעתיים נסיעה בטרנטה שלי."
"הם יודעים איך מכבים מדורה בלי מים?" חוקר עוד מספר-הסיפורים.
עוזי מעז: "כן, בטח, אבל זה לא לְבָּנות!"
"יאללה, אתה גם כן!" נוזפת בו לילי וקמה.
"זזנו?" אומר אבנר.
"זזנו," משיב ציצי, והשניים נבלעים בחשיכה.

עמוס מוֹקָדי (נולד ב-1931) הוא יוצר ופעיל חברתי ישראלי, מחברה של הטרילוגיה "חיי נביא" (על חיי עמוס הנביא), "פרדיגמה יהודית חדשה" ועוד. שנים רבות שיחק, ביים והפיק עבור התיאטרון והקולנוע בישראל ובאנגליה.

במחצית הראשונה של חייו הבוגרים, מוקדי שיחק, ביים וכתב לתיאטרון, לקולנוע ולרדיו בארץ ובאנגליה (כולל שני מסעי הופעות מחוף לחוף בארצות הברית, שבהם גילם את אבלארד ב"אבלארד ואלואיז" מאת רונלד דאנקן). הסרט בהפקתו, "צלילה חוזרת", זכה בפרס הסרט הטוב בישראל ל-1981 והשתתף בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-1982.
מוקדי ייסד מספר תיאטראות ושימש בהם כמנהל אמנותי – בארץ, את תיאטרון "שחרית", שבו למדו והופיעו טליה שפירא, עזרא דגן וגד קינר, ובאנגליה את התיאטרון העירוני לנוער באקסטר ואת תיאטרון הפרינג' "The Act Inn Theatre club", בו העלה למעלה משלושים מחזות מקוריים, בכורות עולמיות ובריטיות של מחזות קלאסיים ועוד. התיאטרון זכה, בין השאר, לכינוי "נקודת האור בין תיאטרוני השוליים" ("דרמה", אגודת הדרמה הבריטית, יוני 1973).

עוד על הספר

מלאכים על התקרה עמוס מוקדי

א. מסביב למדורה


להבות דקות גֵו לוטפות, אופפות וחובקות בנפצוצים עליזים את גזרי העץ הניצבים כמשוכה וממלאות את נחירי היושבים סביבן בניחוח שרף מוּתָּךְ, שוככות, ומיד שבות ועולות מתחתית כחלחלה, מדמדמת, ושוב נעלמות לחלקיק של רגע ואז חוזרות לתחייה במשנה עוז, משתלהבות בעוצמה ונבלעות בסִחֲרוּר צהבהב אל תוך החלל הלילי המעשן, המעוטר מלמעלה במחטי עצי-אורן שנָטעו הראשונים, ובהבהוב, מאירות מלמטה את פני כל רעיו, כעשרים במספר, התולים את עיניהם המואדמות באיש מעוצב-זקן, רחב-גרם ורך-דיבור, הלוא הוא ציצי, מְסַפֵּר הסיפורים הנודע מימי הפלמ"ח, מימי קום המדינה – שהיה המדריך של אבנר, המחנך שלהם, שהביא אותו לספר להם מאגדות-המזרח מלפני אלף שנה...
השתיקה המתמשכת זרוּיַת הנפצוצים נשמעת כמו שעטת פרסות על דרך כורכר מרוחקת, או ליתר דיוק, כמו קורנפלייקס פריך שנגרס בַּפֶּה דָבָר ראשון על הבוקר. אבל, שלא כמו בארוחת-הבוקר, כאן, בחשיכה, מופנה המבט פנימה, לאיזור החזה והבטן, והוא מסתובב שם בִּפְנים, מחפש משמעות, וכשאיננו מוצא, הוא שב אל האש ואל כתמי הַפָּנים שמֵעֶברָהּ השני, המסתמנים מבעד לכילת העשן, ומשוטט ועובר הלאה ונוחת רַכּות על הפנים המסותתות של אותו ציצי, שעיניו השחורות מתנוצצות כגרפיט, ובעוד רגע, זה ברור כמו שעכשיו לילה, יפתח ויספר, בַּקול המגרה הזה שלו, מהסיפורים שסופרו אז סביב המדורה...
"כשנולד לַח'ליף הארוּן אַר-רשיד עֶבֶד האלוהים בנו הראשון, חסן עבדאללה," פותח ציצי בקולו רְווּי הנועם, "ובאותו יום, נולד בן גם לאיש סודו הנאמן, חמדאן עאלי, ונתכנה מוּהַנַּד, שתהיה זרועו עזה כזרוע אביו לעשות שַמות בין שונאי הח'ליף, רבה היתה השמחה ברחבי הממלכה. רק המורדים מצפון, שלא אחת ידעו על בשרם את נחת זרועו של אבו-מוהנד, קיללו את הבנים בַּקללה, שנוראה היתה מכל שיצא אי-פעם ממחוזם המקולל, וזו לשונה: 'ביום מלאות להם שמונה-עשרה שנה, יטול מוהנד סכין ויתקענה בליבו של יורש העצר, אהוב-העם!' לאיש, לבד משני האבות, לא נודע דבר הקללה, שהגיעה חתומה במגילה ביום הולדתם השנים-עשר של הנערים, שבּו נערכה בהם ברית-המילה ברוב עם, ובתום ההילולה, שכמוה לא ידעה בַּגְדָד מדורות, פרשו הרון וחמדאן אל אולם המועצה וַיֵשבו לבדם ולבם כבד כל שאריתו של אותו לילה לטַכֵּס עצה כנגד המחרפים את שֵם אלוהים ואדם.
'קללה על ראש עובדי האלילים, שלעולם ישביתו שמחתם של מאמינים יִשְרֵי דרך,' נאנח הח'ליף, והשיב לו רעו: 'אַל יפול לבבך, מַחליפו של הנביא עלי אדמות! לא קללה שלחו הכופרים, כי מתכונת לסבל ולדאגה, למען נִשָּׂאֶנָּה בליבנו שש שנים תמימות ונחכים לְטַכֵּס עצה נגדם. כי, בעיוורונם, נתנו הכופרים בידינו זמן יקר מפז לסכל את רוע הגזֵרה! הלא חכם ונבון בנך חסן מכל אשר ידענו, וגם ידי-זהב לו לעסוק בכל מלאכה. ובתום שלוש שנים, במלאת לו חמש-עשרה,' המשיך הווזיר, ' הבה נשלח את בנך בלוויית צוות נאמן באונייה טעונה מכל טוב אל הרחוק שבאיי המזרח, ובשובם, נקפד את חיי מלוויו, שלא ייצא הסוד חלילה, ויהיה חסן מוגן מכל רע עד חלוף שלוש שנים ועוד יום אחד!'
שמח הח'ליף שמחה רבה לעצת יועצו הנאמן והוסיף עליה מליבו: 'ובהתקרב המועד, יישָלח גם בנך, מוהנד אבן-חמדאן, באוניה טעונה מכל-טוב מערבה, ככל אשר ירחיק כלי שיט לשוט, ואז, גם אם יפיצו הכופרים את לשון הקללה למען זרוע מבוכה ומדנים בקרב העם, לא יהיה בכל מלכותי מרבד קסמים אשר יוכל לגמוא את אלפי המילין המפרידים בין הבנים!'
וכך הווה. וביום הולדתו החמישה-עשר, הושם חסן על אי בודד, הרחק, במזרח, ובשובם, נערף ראשי מלוויו ואיש לא ידע את קבורתם. ובשלושה חודשים ליום-הולדתו השמונה-עשר, הושם גם מוהנד על כלי שיט מפואר אשר הפליג מערבה, אל מרחבי האוקינוס, אל המקום שם נישאת הארץ על גב ארבעת פילי ענק, להרחיקו ככל שיד אדם מגעת מֵרֵעו היקר לו מכל.
אולם לא כך נגזר. הקללה איומה היתה ונוראה. רוחות עזות טלטלו את אנייתו של מוהנד כקליפת-אגוז ואנשי-צוות טובים ונאמנים נשטפו מעל הסיפון בזה אחר זה ושקעו בתהום המצולה. והרוח לא שככה, ומיום ליום פחתה תקוותם, ובא היום הנורא מכל ובו חלפה ספינתם על פני האבן השואבת שבתחתית הים, מסמריה נתלשו והתעופפו לכל רוח וחלקיה נתפרדו כקני קש, ומצא מוהנד את עצמו נאחז בגזר עץ, מיטלטל כל הלילה, וכאשר שככה הסערה, פקח את עיניו והנה הוא על אדמה יבשה ומעליו עיני חברו היקר לו מכל, חסן אִבְּן-הארוּן!
לא יכלו הנערים לכלוא את שמחתם למפגש הפלאי, וכאשר השיחו זה עם זה את קורותיהם, וכאשר נתגלה להם דבר הקללה, פרצו בצחוק עליז ורם. כי מי יעלה בדעתו שאהבה כאהבתם תוּפַר ביום היותם לאנשים? ומה גדולה תהיה פליאתם של הוריהם בהגיעם לָאי בְּיום מלאות לבניהם שמונה-עשרה שנה ויום! וכך עברו עליהם הימים בטוב, ובקרַב היום, ועוד יום אחד לפניהם, כל אשר ניתן להם היה לסוך את בשרם בשמן, לצום, להזדכך ולהתפלל תפילת הודיה לאל הטוב והמיטיב.
ובבוא היום, בעלות השחר, בְּצַפּותָם לאונייתו של הח'ליף, נם חסן על יצועו, ויופיו מעתיק את נשימתו של רעו היושב לידו, ומבקש מוהנד להפתיע את רעהו ולפלח לכבודו מן האבטיח הצונן שהכין לו מבעוד לילה לשבור את הצום, ומושיט את ידו אל הסכין אשר על האיצטבה שמעל חסן הישֵן, ונשמטת הסכין מידו וננעצת בלב רעהו."
"תם ולא נשלם," מסיים-ולא-מסיים ציצי, ולאחר דממת רגע מוסיף: "מה אנחנו למדים מן הסיפור הזה, רעַי?"
ושוב דממה מלוּוה בנפצוצי האש שהחלה לדעוך.
"סיפור יפה," מעיר יונה לבסוף.
"יותר מיפה," מדגיש המספר.
"ואני חושבת," מהגה זיוה בקול הפעמונים שלה, אבל מפסיקה. היא עוד לא מוכנה לגלות את מחשבותיה.
"מה, מה את חושבת?" מעודד אותה ציצי.
"ש... ש... המשמעות של הסיפור הזה היא שהגורל חזק יותר מכל מה שאיזשהו בן אדם יכול לעשות כדי להילחם בו."
"והאם אַת," שואל ציצי – "איך קוראים לך?"
"זיוה. טל."
"האם את, זיוה, חושבת שהוא רלוונטי לחיים שלנו היום?"
זיוה לא משיבה ועיניה החומות, החכמות, ננעצות במדורה הדועכת.
"אני לא בטוחה שאני מסכימה עם מה שזיוה אומרת," אומרת לילי פולוורמאכר, הבת היחידה בקבוצה שעוד אין לה שדיים בכלל, משקפיה כמעט נשמטים מאפּהּ המחודד ומנצנצים באור האדמדם וקולה חורץ ופסקני. "אני מאמינה שעם כל האמצעים הטכנולוגים המודרניים, יש היום לאדם אפשרות לקבוע את גורלו."
אל השתיקה מתגנב קולה הרך, הנלחש-כמעט של דרורה גונן. ליונה מהווה דרורה חידה – איך שהחיוך שלה, כך נדמה לו תמיד, נבלע פנימה ונשאר שם, מגורה ומגרה... "אני לא מבינה על מה כאן כל הויכוח," היא מלחששת. "זה פשוט סיפור נפלא ובשבילי זה מספיק."
אחדים מן הנערים נעים באי נוחות על עכוזם. "הדרורה הזאת," כך היו אומרים אילו דיברו, "תמיד צריכה לעצור את מה שקורה, כאילו בשם משהו שרק היא מבינה!" אבל הם לא אומרים דבר.
"ומה אתכם בחורים?" שואל ציצי. "אף אחד לא רוצה להביע דעה?"
כל העיניים, גם של הבנות, אבל בייחוד של עוזי, גדי, אהוד ואיתן, סבות אל יונה, שכזכור התחיל את השיחה ולא רק התחיל, ברור גם שהוא יסיים אותה.
"תגיד, ציצי," מכחכח יונה ושואל, "תמיד סיפרתם סיפורים כאלה אז?"
ציצי עוקף את השאלה הטעונה.
"מה אתה אומר, אבנר? אתה בטח זוכר! עד כמה שזכור לי, היית רושם את כולם בכתב קטנטן על גלויות ששמרת בקופסת קרטון מיוחדת."
"רובם היו משהו מהסוג הזה, או משהו דומה," מאשר המחנך בנענוע ראש. "דווקא הצ'יזבטים האלה, חצי אמת וחצי בלוף, זה מה שאיחד אותנו. רצינו להיות חלק ממשהו בלתי מושג. לכן הבאתי אותך אליהם, שירגישו את הטעם של הספקות והתקוות שחווינו אז סביב המדורה."
יונה לא יכול להתאפק. "יא-וויילי, יא-וויילי!" הוא קורא, "איך שאתם, עם סיפורי אבירים מימי הביניים, בידיים חשופות ממש, הצלחתם להביס את כל צבאות מדינות ערב! כל הכבוד!"
"אתה באמת רוצה לדעת איך?" שואל ציצי.
"לא ממש, אבל מה שאני חייב להגיד זה שאתה כשרון מבוזבז! סיפור כזה, ומסופר ככה, עוד לא שמעתי בחיים שלי. אבל, איך להגיד את זה, זה לא בדיוק בשבילנו. יותר מדי מלים שלא ממש מתחברות עם החיים."
ציצי מרים את גבותיו בחיוך, כאילו מודה שהובס. לילי פולוורמאכר נשמעת כעוסה.
"תשמע יוינה, אתה – אם אין פה איזה בדיחה דפוקה – שום דבר לא יספק אותך! אתה בטח עוד תטען שזה הכל מזימה של הסי.אַיי.אֵיי, ושלכן האמריקאים נדפקו בוייטנאם."
"לילי, לילי," יונה נשמע מתלונן, "אין לי כל סיכוי אצלך! את תמיד מגלה את כל מחשבותי הכמוסות! אבל במקרה, הפעם יש לך פספוס קטן. אני דווקא חושב שזה סיפור מדהים, אני אפילו מאמין שזה התרחש כך בדיוק – המגנט והכל – אבל אני פשוט יודע שהצעירים של היום לא יתחברו אליו. זאת כנראה הבעייה שלו. זה כאילו מדע בדיוני, אבל זה לא. הוא איכשהו פחות מדי מתוחכם."
"טוב, חבר'ה," אומר אבנר וקם, "חייבים להחזיר את ציצי לתל אביב. לדעתי, מה-שהחבר'ה-לא-יגידו, ציצי, התעלית על עצמך הערב. ממש אין כמוך. מחיאות כפיים לציצי!"
ציצי מגיב במבוכה קלה לַמחיאות הנדיבות ואבנר מושך אותו בזרועו. "יאללה, הולכים. יש לנו שעתיים נסיעה בטרנטה שלי."
"הם יודעים איך מכבים מדורה בלי מים?" חוקר עוד מספר-הסיפורים.
עוזי מעז: "כן, בטח, אבל זה לא לְבָּנות!"
"יאללה, אתה גם כן!" נוזפת בו לילי וקמה.
"זזנו?" אומר אבנר.
"זזנו," משיב ציצי, והשניים נבלעים בחשיכה.