"מיס קאלן  לא מקבלת מבקרים!"

 

אוורי קפצה לשמע קולה הנזעם של סוכנת הבית שלה – וכתוצאה מהקפיצה נמרח על הקנבס כתם של הצבע הצהוב חרדל שבקצה המכחול שלה. קול של צעדים נשמע במהירות על השביל המרוצף הישן שמאחוריה. היא נאנחה והניחה את המכחול בצד. ביום לונדוני מעונן זה שנעשה פתאום סתווי, האור כבר החל להיעלם, ובלי קשר להפרעה, הציור ממילא לא התקדם היטב. אילו רק תשוקה לנושא היתה מפצה על חוסר בכל השאר, חשבה כשנטלה מהמדף שבכן הציור שלה את המטלית המדיפה ריח של שמן פשתן וניגבה את ידיה בטרם הסתובבה לראות על מה כל המהומה.

 

לרוב סוכנת הבית שלה לא התקשתה להדוף מבקרים בכניסה. האישה גוננה על אוורי בלהט וכיבדה לחלוטין את רצונה של האישה הצעירה יותר בפרטיות. אך נראה שמישהו הצליח לחדור דרך חומת ההגנה היעילה לרוב של גברת ג'קסון. הגבר שהקדים את סוכנת הבית המוצקה במטר שלם היה ממוקד אך ורק בדבר אחד. באוורי.

 

הוא היה גבוה, בעל שיער בלונדיני כהה, שעל אף היותו קצר, הצליח לשוות לו מראה של מי שהתגלגל זה עתה מהמיטה, וזיפים קלים שרמזו שהוא לא התגלח כבר ימים אחדים. אין ספק שהאיש היה חתיך. כמו כן היה בו משהו מוכר במקצת. לא, לא ייתכן. היא היתה זוכרת אילו פגשה אותו בעבר. היא לא הכירה אותו כלל. בטח שכן, לחש קול זעיר עמוק בתוכה. הוא לא הבחור שעליו הצביעה מייסי כשהן היו בניו-יורק למכירה הפומבית של טרלינגטון? אוורי דחפה את הקול בחזרה למקום שאליו הוא שייך כשצמרמורת של משהו בלתי מוגדר רפרפה בעורפה. לא פחד. למרבה הפלא, אפילו לא חשש מפני פסיעותיו הנחושות המתקרבות של הזר.

 

לא, זה היה משהו אחר. משהו שהיא התקשתה לכנות בשם באותה מידה שהתקשתה לשקף את יופיו של הגן האהוב על אביה בצבעי שמן על קנבס. יהיה הדבר אשר יהיה, הוא גרם לפריחת חום לנשק את לחייה ולקצב לבה להתגבר. רוגז בגלל ההפרעה, אמרה לעצמה, אך היא ידעה שזה רחוק מלהיות זה.

 

"אני מצטערת, מיס קאלן, הודעתי למר פרייס שאת לא מקבלת מבקרים, אבל הוא פשוט סירב להקשיב." מורת רוח ניכרה בכל הברה של מבטא האיסט אנד הלונדוני של סוכנת הבית. היא משכה באפה בזעם. "הוא  אומר שהוא קבע פגישה."

 

לחייה הוורודות של גברת ג'קסון היו סמוקות מתמיד בשל הפלישה הברורה הזאת לפרטיותה של גבירתה.

 

"זה בסדר, גברת ג'קסון. הוא כאן עכשיו," ענתה אוורי ברוגע רב ככל האפשר, ואחרי שגייסה את הנימוסים שהוחדרו בה מגיל צעיר, הציעה, "אולי האורח שלנו ירצה לשתות קצת תה על הטרסה לפני שהוא יעזוב?"

 

"קפה, בבקשה, אם יש לך," אמר האיש בקולו העמוק, אך היה זה שמו שהסתנן לבסוף לזיכרונה וצד את תשומת לבה.

 

גברת ג'קסון מיהרה לעזוב כדי להכין את הקפה, כשהיא עדין זועמת ורוטנת חרש, ואוורי מיקדה בו את תשומת לבה המלאה.

 

"פרייס? אז אתה מרקוס פרייס, מווייברלי בניו-יורק?" שאלה.

 

ווייברלי היה בית-המכירות הפומביות שטיפל במכירת העיזבון של אמה של חברתה מייסי. אחרי שראתה מה מייסי עברה עם המכירה, אוורי היתה נחושה בדעתה כפליים להיאחז באוצרות שהיו חלק מעברה – בין אם אהבה אותם ובין אם לא. לפחות לה היו המותרות, פשוטו כמשמעו, להתלבט אם היא רוצה למכור את הזיכרונות האלה, שלא כמו מייסי המסכנה.

 

"מחמיא לי שאת זוכרת את שמי," אמר בחיוך קליל, חיוך שגרם לבטנה לבצע סלטה מטרידה בתגובה.

 

"אין סיבה," ענתה בטון המדכא ביותר שהצליחה לגייס, בהתחשב בחום התוסס הלא קרוא שהתפשט בגופה כתוצאה מקרבתו. "הבהרתי היטב את עמדתי בנוגע למכירת האוסף האימפרסיוניסטי של אבי כשיצרת איתי קשר לראשונה. עשית דרך ארוכה לשווא."

 

הוא חייך בתגובה ופרפור של עניין נשי צרוף רפרף בעורקיה. פרפור שהיא ניסתה לכבוש באותה מהירה שהופיע. נאה ככל שהוא יהיה, והוא בהחלט היה, היא הכירה היטב את הטיפוס שלו. נועז, חצוף, בטוח. הוא היה כל מה שהיא לא היתה, וצפויה לו אכזבה אם הוא חושב שיצליח לשכנע אותה למכור את האוסף הנחשק מאוד של אביה המנוח.

 

"עכשיו, כשסוף-סוף הזדמן לי לפגוש אותך, אני יודע שהזמן שלי לא התבזבז לגמרי."

 

קולו נטף רמיזות וביטחון שהוא ישיג את הדבר שלמענו הגיע לכאן.

 

"אתה יכול להפסיק לנסות להחמיא לי, מר פרייס. טובים ממך כבר ניסו... ונכשלו."

 

"מרקוס, בבקשה."

 

היא הנהנה בהינד ראש קלוש. "אז מרקוס. זה לא משנה כלום. אני לא מוכרת, ואני באמת לא מבינה למה אתה כאן."

 

"העוזר שלך, דיוויד הארלי, ארגן את הפגישה שלנו לפני שבועיים. הנחתי שהוא סיפר לך, אבל – " עיניו הירוקות הוצרו כשללא ספק הבחין בהבזק הכעס שבוודאי ניכר בתווי פניה מלאי ההבעה " – אני רואה מההבעה שלך שהוא שכח לעשות את זה. אני מצטער, מיס קאלן. האמנתי שאת פתוחה לדיונים."

 

אוה, הוא היה טוב. מקסים, כן – היא כמעט יכלה להאמין לו, אלמלא תהתה איזה שוחד הציע לדיוויד כדי לארגן את המפגש. היא קיוותה שהעוזר של אביה המנוח לא יירד לשפל כזה, אבל מסתבר שהוא עשה זאת. ואם להיות כנה, היא לא יכלה לדמיין אף דרך אחרת שבה מרקוס היה מצליח להשיג את הפגישה שאחריה רדף בחודש האחרון. היא רשמה לעצמה להבהיר את העניין עם דיוויד בהקדם האפשרי. הוא נותר לעבוד בעיר הולדתה, לוס אנג'לס, ולמרות השנים שהקדיש לשירות אביה, אם לא יהיה לו הסבר מתקבל על הדעת, היא תהיה מוכנה לפטר אותו בגלל זה. אמון היה דבר שיש לזכות בו, וכשמפרים אותו, קל לאבד אותו.

 

"הקפה שלך אמור להיות מוכן," הגיבה אוורי כשהיא מסרבת לאשר או להכחיש את חלקו של דיוויד בעניין. "ניגש לטרסה?"

 

"תודה." מרקוס הושיט את ידו והחווה לה להקדים אותו.

 

היא לא יכלה שלא להרגיש את סקירת עיניו על גבה כשפסעה על השביל המוביל אל הטרסה שבצד הבית. כל תא נשי בגופה הצטער שהיא לא לובשת משהו יותר... טוב, משהו אחר ולא מכנסי הג'ינס וחולצת הטי הישנים שבחרה ללבוש היום כדי שתוכל לצייר. היא מיהרה לגרש את הרהבתנות ממוחה. היא לא רצתה להרשים את מרקוס פרייס או מישהו כמוהו. היא למדה בדרך הקשה איך לזהות אנשים שרצו לנצל אותה לתועלתם, ולא היה לה ספק שהשגת אוסף קאלן, הציורים האימפרסיוניסטיים שאביה צבר במהלך שני עשורים וחצי, תהיה הישג מרשים להתפאר בו לצורך קידום הקריירה של השוויצר הזה.

 

הם הגיעו לטרסה בדיוק כשגברת ג'קסון גלגלה החוצה עגלה עמוסה בתה של אחר-הצהריים – או קפה במקרה הנוכחי – והעבירה את הספלים והצלוחיות אל שולחן ברזל חשיל קטן בעל כיסאות תואמים. אוורי הזמינה את מרקוס לשבת.

 

"שמנת או חלב?" שאלה אוורי כשסיימה למזוג את החליטה הכהה, הארומטית, מקנקן קפה כסוף מעוטר בסמל של משפחת אמה האנגלית.

 

"שחור, תודה."

 

"סוכר?" המשיכה כשהיא מתאמצת להקפיד על הגינונים החברתיים שהוריה היו מצפים ממנה להפגין אילו היו שניהם עדיין בחיים.

 

"שתיים, בבקשה."

 

היא קימרה גבה. "שתיים? אה, כן, אני רואה למה."

 

"את חושבת שאני זקוק להמתקה?" קולו הכיל רמז לצחוק.

 

"אתה אמרת, לא אני."

 

היא נעזרה במלקחי כסף כדי להצניח שתי קוביות סוכר בקפה שלו והושיטה לו את הספל והצלוחית.

 

"תודה," אמר והחזיק את הספל ביד אחת שעה שידו האחרת נטלה את הכפית הכסופה שנחה על הצלוחית כדי לערבב את הקפה שלו.

 

אוורי גילתה שהוא מהופנטת. ידיו, שהיו רחבות וזריזות, בעלות אצבעות ארוכות, היו הן ידיו של אמן והן ידיים של אדם שרגיל לבצע עבודה גופנית קשה למחייתו. סליל החום הבוגדני ליחך שוב את גופה. היא באמת צריכה לצאת לבלות יותר, חשבה כשניסתה לרסן את המשיכה שהרגישה כלפיו. היא היתה ספונה בביתה בלונדון מאז מות אביה, ומלבד נסיעה קצרה לניו-יורק כדי לתמוך בחברתה הטובה במהלך המכירה הפומבית של חפציה של אמה המפורסמת של מייסי, היא שמרה על מינימום של קשרים חברתיים. אולי הגיע הזמן לבצע את השינוי הזה. למעשה, האם מייסי לא אמרה לה שהיא צריכה לכל הפחות לפגוש את מרקוס, ולו רק בשביל לשטוף בו את העיניים.

 

שינוי או לא שינוי, מרקוס פרייס היה חלקלק מדי בשביל מישהי כמותה.

 

"בנוגע  לאוסף  קאלן – " פתח  ואמר  אחרי  שלגם  מהקפה שלו.

 

"אני לא מעוניינת למכור. אני לא יודעת איך אני יכולה להיות ברורה יותר בעניין," קטעה אותו אוורי.

 

היא באמת מאבדת סבלנות כאן. היא לא יכלה לצפות מאיש להבין עד תום מדוע היא נחושה כל-כך בדעתה להיאחז בציורים. הם צברו אבק באחוזה המשפחתית בלוס אנג'לס. בסתר לבה היא ידעה שעליה לעשות משהו – להשאיל אותם למוזיאון או לגלריה, לכל מי שיעריך אותם יותר ממנה. אך היא לא יכלה להביא את עצמה להרפות מהם כרגע. אביה צבר את היצירות האימפרסיוניסטיות במהלך חייה, ואפילו כילדה היא הבינה את הסיפוק שלו ברכישת פריט נוסף לאוסף.

 

פורסט קאלן אהב כל קנבס בדבקות שלעתים עוררה את קנאתה של אוורי. אוה, היא ידעה שאביה אהב אותה בדרכו המרוחקת, אך גם אחרי מותה של אמה, כשאוורי היתה בת חמש, הוא הוסיף להיות הורה מנותק. היא תמיד הרגישה שלאביה היו שתי אהבות גדולות בחייו. אשתו והאוסף שלו. היא לא התכוונה להיפרד מהקשר המוחשי הנותר שיש לה לאיש שהיא העריצה כל חייה, והגינה כאן בלונדון שהוא טיפח בסבלנות כה רבה גרמה לה להרגיש קרובה אליו יותר – הקלה מעט על אובדנו.

 

מרקוס קטע את מחשבותיה, מחזיר אותה בתקיפות להווה.

 

"אני בטוח שאת יודעת מה האוסף יכול להניב מהקונים הנכונים."

 

אוורי הפנתה אליו חצי-חיוך ציני. "תסתכל סביבך, מרקוס. אני לא בדיוק זקוקה לכסף."

 

"אז תחשבי על זה ככה. הציורים האלה ראויים להיות בידיהם ומול עיניהם של אנשים שיעריכו אותם כראוי."

 

היא התאבנה. האם דיוויד סיפר לו שהיא בעצם אפילו לא אוהבת את רוב האוסף? לא, בוודאי אפילו הוא לא ידע זאת.

 

"אתה רומז שאני לא מעריכה את האוסף של אבי? זו הנחה יהירה למדי, אתה לא חושב?"

 

מרקוס כיווץ את עיניו הירוקות ונעץ בה מבט אומד. היא נאבקה בדחף לשפר את הופעתה תחת סקירתו, להחליק את אניצי השיער, שבגלל קללת השיער הבלונדיני העדין, חמקו מהקוקו שלה ודגדגו את לחייה ברוח אחר-הצהריים הקלילה.

 

"אני בטוח שיש לך סיבות משלך, אבל אני מאמין שאפשר לשנות את דעתו של כל אדם בעזרת התמריץ הנכון."

 

היא צחקה בקול. החוצפה של האיש.

 

"אני לא מעוניינת בתמריצים, מר פרייס," אמרה כשהיא חוזרת במתכוון לשימוש בגרסה הרשמית של שמו. "עכשיו, אם סיימת את  הקפה  שלך,  אני  אבקש  מגברת  ג'קסון  להוביל  אותך החוצה."

 

"את חוזרת לציור שלך?" שאל מבלי לקום ממושבו.

 

היא הרגישה שחומות ההגנה שלה מתרוממות. "נדמה לי שביקשתי ממך לעזוב, מר פרייס."

 

"מרקוס. ונכון. בנימוס רב, אבל – " הוא רכן קדימה ועקב באצבעו אחר מריחת צבע על האצבע של ידה הימנית " – אני מוצא את עצמי רוצה להמשיך לשוחח איתך על אמנות, ועל צורות הביטוי הרבות שלה."

 

לרגע חטוף היא נלכדה בכישוף מגעו. כה קליל, ועם זאת, סוחט מתוך-תוכה תגובה כה עזה, עד שנשימתה נעתקה. אילו הנסיבות היו שונות, גם היא היתה רוכנת לעברו ובודקת אם טעמו מפתה כמו דבריו.

 

צווחה של ציפור שהתמקמה בעץ סמוך הפרה את הקסם שמרקוס טווה. היא לא היתה מעוניינת בהנאה חולפת, וזה בדיוק מה שסטוץ עם מרקוס פרייס יהיה. סטוץ. החיים היו שווים הרבה יותר – תיקון, היא היתה שווה הרבה יותר מזה. אוורי הביטה בהפגנתיות בידו לפני שהסירה את ידה מתחתיה.

 

"למרבה הצער, אני לא יכולה לטעון אותו הדבר."

 

שפתיו רטטו בחצי חיוך. "בחייך, אני בטוח שאת תוהה, אפילו עכשיו, מה הטעות שלך עם הציור שלך, למה זה לא עובד."

 

קריאת התיגר מילאה את האוויר ביניהם.

 

"טעות?" הגיבה בזקיפת גבות.

 

"אני ידוע כמין מומחה באמנות, את יודעת."

 

"אולי במכירה שלה."

 

"בזיהוי הפריטים השווים מכירה," העמיד דברים על דיוקם, קולו עדיין קליל אך מכיל בתוכו פלדה שהוכיחה שהיא אולי פגעה מעט בגאוותו.

 

"אז תגיד לי, איפה  הטעות שלי," קראה תיגר. היא לא האמינה לרגע שהוא יוכל לכוון אותה טוב מכפי שהיא יכולה לכוון את עצמה.

 

"מדובר בדרך שבה את לוכדת את האור."

 

"האור?" אוה, אלוהים, היא בטח נשמעה כמו אידיוטית כשחזרה על דבריו כתוכי.

 

"בואי, אני אראה לך."

 

לפני שהיא יכלה להגיב, הוא קם מכיסאו ולקח את ידה בידו. חמימות אצבעותיו שהתעקלו סביב אצבעותיה, מחזיקות אותן בקלילות אך בלי שום כוונה להרפות בזמן הקרוב, עוררה בה תחושת התאמה משונה. היא לא יכלה למחות כשהוא הוביל אותה במורד מדרגות הטרסה הרדודות בחזרה אל המקום שבו ניצב כן הציור שלה וחיכה עם הקנבס הגמור למחצה.

 

"למען האמת, זה יותר הדרך שבה לא לכדת את האור," אמר מרקוס כשהצביע על המרקם המנוקד של הגוונים הסתוויים העשירים שעל הקנבס המתוח. "רואה? כאן, וכאן. איפה האור, השמש, החום? מאיפה הם מגיעים? איפה הליטוף האחרון של הקיץ?"

 

באותו רגע היא הבינה בדיוק על מה הוא מדבר, והיא ערבבה מעט צבע על הפלטה שלה, ובעזרת מכחול נקי מיהרה למקד את תשומת לבה באזור אחד של הקנבס.

 

"ככה?" שאלה ופסעה לאחור.

 

"כן, בדיוק ככה. את יודעת מה את עושה. איך פספסת את זה?"

 

"אני משערת שכבר תקופה ארוכה שאין אור בחיים שלי," אמרה מבלי לחשוב. "והפסקתי לחפש אותו."