פרק ראשון
אין כתמים על צללים. רעש הסחיטה של המכונות נשמע מאחוריה או אולי מהצדדים. רוז רוקנה את שקית הניילון הגדולה על הרצפה, וריח עכור נשפך אל האוויר העכור ממילא. בגדים על מלבושים ומלבושים של מבושים.
רוז ישבה ברגליים פשוקות והתחילה למיין. היא הביטה החוצה לעבר הרחוב, חציו האחד היה מואר בשמש והאחר מואר בצל מנחם. הומלס שעל גבו שק מלא בבקבוקים התקדם לאטו, ורוז הביטה בצל שלו שהיה כמו מאגדות ילדות ציוריות. אין כתמים על צללים. כל השאר מלוכלך בדרכו שלו ובדרך כלל מוכתם.
הדליקה סיגריה בזווית הפה. הידיים צריכות להיות חופשיות, הידיים צריכות למיין תחתונים. הכול צריך להיות חופשי. בינתיים הדמיון עסוק בצללים. האפר צנח על הבגדים, על התחתונים.
העשן נכנס לעיניים והיא כיווצה אותן בדיוק ברגע שבו אסתי, עם הרסטות, הכניסה תבשיל מאתמול לתוך המיקרו המכני. רוז הוציאה את הסיגריה מהפה הקטן והשפתיים הדקות נשפו רווחה של עשן ששחרר את הדמעות.
בגב כף היד היא שפשפה את העיניים. בתוך הכף יש חיידקים זרים, חיידקים של מחלות. עשרים ושש. את בת עשרים ושש, אמר לה איבר מוחה, אמר ואמר, הוא תמיד אומר, אז מה. הוא הזכיר לה שהיא החליטה להפסיק למלצר ולהפסיק לעבוד בשירות לקוחות ולהפסיק להיות מזכירה בינונית כי היא מקלידה לאט מדי ולויאלית פחות מדי והיא לא אוהבת להכין קפה אפילו לחברות שלה.
רוז הדליקה עוד סיגריה ושוב תחבה אותה בזווית הפה ושוב העשן צרב את המראות ואסתי אמרה בפעם האלף שאמא שלה מכינה אוכל אתיופי מצוין. כלום לא חרג מהקלישאה כי אותו רגע בזמן דמה לרגע שקדם לו ולזה שיבוא אחריו, וחבל שלרגע אין צל.
רוז לגמה מים מהכוס. טעם של ביצה סרוחה. זו הכוס, או שהריח בקולטנים השתלט? כיבתה את הסיגריה במאפרה שכבר שבועות היתה מנוערת בלבד.
הריח היה מוכר והיא ידעה בדיוק מאיפה השליח הביא את השק. רוז הכירה את כל תחתוניו, את כל המבחר ואת המבחר היחסי. יש לו בערך עשרים וחמישה, תלוי בהנגאובר של הקולטנים. היא הכירה את כל הצורות - את החדשים שהוא קנה לאחרונה ואת הישנים הצמודים יותר. כולם בגוונים כהים, והכתמים הלבנים היו תמיד באותם המקומות. הריח של טיפות השתן היה חזק יותר בישנים.
טריטוריות הן טריטוריות. היא ידעה את אלו עם החורים הקטנים ואת אלו שהגומי שלהם מתפורר, אותם הוא שולח לכביסה רק אם הוא מתאחר. בחישוב פשוט - לא לכולם, אבל רוז למדה מתמטיקה במזרח אירופה - היא הגיעה למסקנה שהוא משאיר שניים בבית, לפעמים שלושה, שאותם הוא מכבס בעצמו עד שהכביסה מוכנה.
רוז שטפה ידיים ואחר כך שאפה קצת מהבקבוק של מרכך הכביסה. היא אמרה לאסתי שהיא יוצאת לעשן באוויר.
נעמדה מחוץ למכבסה על הצד המואר והמחומם על ידי השמש הנשגבת, למי שהיא נשגבת. רוז למדה פיזיקה בכיתת מחוננים במזרח אירופה, והגיעה לכאן לפני שתים־עשרה שנה. תחת ביקוע גרעיני שמחמם אותנו עד כדי טיפשות, תחת הדבר הזה עמדה רוז, עמדה באחר צהריים של קיץ.
יולי או אוגוסט זה לא משנה, אף על פי שאת הקיסרים האלה היא הכירה מצוין, כולל ההבדלים ביניהם. היא לא השליכה מילים לאוויר סתם כך בהבל פה. היא ידעה בדיוק מה היא אומרת. חם לי, חם לי, קשה לי, קשה לי, אבל לא חשוב, מה זה משנה, מה זה משנה ואם משנה אז מה, אז מה?
הסיגריה הפריחה את העשן של רוז, הטילה צללים ששטו על המדרכה, צללים של עטרן, של ניקוטין ושל אזהרות, צללים חסרי כתמים. מראותיה של רוז בהו במדרכה והצללים היו מושלמים.
קצת לפני שיום העמל תם, רוז עישנה סיגריה אחרונה. היא שאפה חזק ונשפה לאט, מתואמת עם הרעש המונוטוני של הסחיטה־שטיפה. שטיפה־סחיטה, סחי, סחי, שטי, שטי, סחי, שטי, שטי, סחי. רוז קיבעה את הקצב, אבל הלחן שניסתה לחבר לו לא צלח.
הוא אף פעם לא צולח לה. המרמור היה אותו מרמור והתחושה בעצמות הרתיחה לרוז את הדם והיא תמשיך להרתיח לה את הדם. כך לעולם. והמכונות כולן, לכל הפחות אלו שהיו פעילות, ירו רסיסים של צללים אל האוויר הרווי, צללים שרוז לא רואה. כי אילו ראתה היא היתה מלחינה.
במונית השירות היא הריחה את עצמה כמו שהיא מריחה בכל ערב. ריח של מרכך מהול בעכירות קיומית ושניהם מהולים בסיגריות. רוז שאפה את עצמה בלי שהנוסעים ייתנו על כך את הדעת. היא שאפה בחוזקה וכדרך אגב וסביר להניח שאחרים הבחינו בכך בדרך אגב.
רוז ירדה בדיזנגוף סנטר, וחמש הדקות שנדרשו לה כדי להגיע לדירה היו הדקות שהסיגריה שהיא תעשן תספיק להתכלות. בדירת החמישה־עשר מטרים, שניתן לכנות אותה חדרון או כוך וכל הנגזרות, היא התיישבה על המיטה והסירה את חולצת הטי השחורה של "אַיירון מֵיידן". החולצה הסריחה מזיעה ורוז זרקה אותה, הפוכה ולחה על הרצפה, ואדי מהציור היה בתוך כבשן שחור ולח שהולם את מהותו. היא העבירה יד בשׂער הבלונד הקצר והקוצני וניגבה את היד הרטובה מזיעה בג'ינס הכחול הצמוד. פתחה שני כפתורים והחלה במלאכת הקילוף.
הג'ינס היה דביק ורטוב והיא תלתה אותו לייבוש על הסורגים של החלון. החוטיני הסתתר בתוך בשרה, וכשהוא צנח לרצפה הוא הזכיר לה טבעת מֶבּיוס מלימודים רחוקים. לפני שנכנסה למקלחון הצפוף עם הדלת המוכתמת בדבק שטיבו לא ברור, היא נעמדה מול המראה וחפנה את שדיה הקטנים בכפות ידיה, שלא היו נשיות כלל. הרימה אותם מעט וזנחה והם חזרו לצורתם הטבעית על העור הלבן.
"לבן כל כך," היא לחשה לעצמה בלי לפתוח את השפתיים הדקות. המראות נטו מטה אל האיבר התחתון, והקוצים שדקרו אותו היו זקוקים לתגלחת שתגאל אותם מהעולם החם והלח והדביק. לקוצים של רוז היו חיים קצרים, כמו לתת־זנים של פרפרים קטנים שעפים ליד המנורה ומעצבנים. אחרי המקלחת והתגלחת, גם של בתי השחי, רוז נשכבה עירומה על הגב, נתנה למזגן לקרר אותה ולהנעים.
הגיטרה החשמלית האדומה־לבנה, גיבסון ישנה, היתה מחוברת למגבר. במערכת חיכה "אין תפילה לגוססים" של "איירון מיידן". כבר שבוע שהיא מתאמנת על הגיטרה המובילה בשיר. רוז קמה מהמיטה, שמה את האוזניות ואז רתחה בתוך עצמה, אולי כי העירום נתן לה כוח, והיא זרקה את האוזניות לרצפה. אוזניות שכבו לצדה של טבעת מביוס.
פליי במערכת והחשמלית מוכנה בידיים. הרצועה נגעה לה בפטמה והכול נעם. ולמה שלא ינעם? רוז ניגנה מושלם את השיר, מושלם אמיתי, מושלם שלם, כמו שחקנית מחליפה שהיתה עושה נהדר את התפקיד. והיא ידעה את זה והיא הזיעה והרטיבה והתעצבנה. מחוץ לחדר שבקומת הקרקע חלפו מכוניות וחלפו אנשים.
הם שמעו רסיסים של נגינה מושלמת וחסרת כל צללים. רוז היתה צל של נגנית דגולה. אם היא לא היתה צל של נגנית דגולה - אז היא היתה מלחינה. אפילו הקוצים שכבר ירדו אל נבכי הביוב שמעו את הנגינה וחוו חוויית מוות ראויה. רוז נרדמה, עירומה, מכוסה בשמיכת פיקה מתקופת ילדותה, שמיכה שההורים המתים שלה הביאו לארץ מרומניה.
הורים מתים שרוח השטות והקלילות נשבה עליהם באחד הימים, לפנות בוקר, כשהם היו שיכורים והחליטו להגר. "להגר!" אמרה לעצמה רוז בחלום שהיא לא תזכור. להגר כי אין לאן לעשות עלייה כי אין לאן לעלות. וכמו בכל פעם שהיא נרדמת אחרי מקלחת היא חלמה שוב את אותו החלום וחוותה שוב את הנסיעה במונית לעפולה ואת תאונת הדרכים קצת לפני הכניסה לעיר.
בחלום היא תמיד מלטפת את הצלקת שיש לה בבטן העליונה. הצלקת שמזכירה לה שכרתו לה את הטחול. כשרוז נרדמת בלי מקלחת היא אף פעם לא חולמת את החלום של התאונה. לרוז קצת קשה לפרק חיידקים, אז מה?
רוז התעוררה בערך בעשר בערב והיה לה קר והיא קיללה. הרעב הציק לה. כל מה שהיא אכלה מהבוקר היה בורקס גבינה שהיא קנתה במאפייה ליד המכבסה. בטוסטר אובן המוכתם והשמנוני היו שלוש נקניקיות ובמיקרו התרכך תפוח אדמה. רוז הוציאה את החרדל מהמקרר המשרדי, והצלחת הירוקה כבר היתה מונחת על השולחן מאיקאה.
כשהיא הוציאה את נייר הכסף עם הנקניקיות, אחת נפלה לרצפה, ורוז הסתפקה בשתי נקניקיות ליד התפוח אדמה מהמיקרו ובהרבה חרדל. רוז אכלה מהר מדי אבל היא תמיד אוכלת מהר מדי. בזמן שצחצחה שיניים וגרגרה מי פה, שכבה נקניקייה על הרצפה ליד האוזניות וטבעת המביוס.
"למה אני תמיד מאחרת?" חוטיני סגול עם קצת תחרה. אחר כך לבשה שמלה שחורה צמודה, בלי שרוולים, שמלה ישנה, דהויה וקצת מלוכלכת. אף אחד לא יבחין בחושך. רוז מומחית לבגדים מלוכלכים ונקיים. היא הלכה יחפה אל המחשב והזיזה את העכבר. המסך התעורר והיא וידאה שוב את השם של ההיא. ההיא שהיא הולכת להיפגש איתה עוד מעט על החול בחוף הילטון. כפכפי אצבע עם דגל ברזיל ומונית שירות.
רוז שאפה את עצמה אבל לא בדרך אגב. היא הזליפה הרבה בושם וכל נוסע שאף אותה בדרכו הפרטית. ירדה בבן יהודה, די קרוב למכבסה, הדליקה סיגריה וצעדה לעבר הירידה אל החוף. הזיעה והעשן ימתנו את הבושם והיא תפציע מחוספסת ומעודנת כמו כביסה מהולה בריח האוכל של אמא של אסתי.
הסלולרי צלצל וההיא מהמחשב שאלה אם היא התחרטה. רוז התנצלה בנחמדות על האיחור כמו שהיא רגילה להתנצל ולהינצל. ההיא חיכתה לה על החול, הכי רחוק מהמים וקרוב לסלעים. במציאות היא היתה יותר שמנה מאשר בתמונות ורוז הופתעה לטובה. היא גם היתה הרבה יותר מבוגרת ורוז שוב הופתעה לטובה. היא ישבה על שמיכה שהיתה פרושה על החול.
שמיכת צמר בלילה של קיץ. גם זה קורה. שתיקות, נשיקות, אנחות קלות. עוד מעט יהיו אנחות גדולות והשתיקות יהיו רטובות. רוז גמעה יין לבן מהבקבוק שההיא הביאה. היא לא אהבה יין לבן וגם אדום לא היה מושא. היא גמעה כדי לשתוק בזמן שיד חפרה לה באיבר התחתון, מלחלחת, מחפשת, והקוצים כבר מתו מזמן.
"אין תפילה לגוססים". השיר התנגן לרוז בתוך איבר המוח והיא גמרה בנגינה מושלמת, נהנתה מהרגעים שלא היו להם צללים. תחתוני הקצת תחרה הסגולים היו מוכתמים ברטיבות ששינתה את מהותה ממענגת למציקה. השמנה חזרה לבעלה ורוז חיכתה למונית שירות ברחוב בן יהודה ליד המכבסה. הריח של הבושם נמהל בריח של זיעה ובריח שרק רוז מריחה על האצבעות.
הדליקה סיגריה שהצדיקה את מה שכתוב על הקופסה שלה: טעמים משובחים. בתוך מונית השירות רוז הריחה את האוכל של אמא של אסתי. בכוך היא ראתה את השילוש על הרצפה, מביוס, אוזניות, ונקניקייה עם נמלים. הנמלים אכלו בשמחה, ושוב גיבסון אדומה־לבנה ישנה, ועירום והרצועה נוגעת בפטמה ושוב נעים ואין תפילה לגוססים.
על האדמה הלחה מגשם שירד אתמול או לפנות בוקר ביער, בצבץ חסר הכלורופיל. הוא לא זכר מתי ירד הגשם והוא גם לא יכול לזכור כי זאת לא מהותו. הוא היה זרע שנפל על האדמה הלחה מתוך לקט של זרעים, ועכשיו הוא שורשון קטן, אובד עצות, שרוצה לשרוד וחותר לכך מבלי שהוא יודע שהוא חותר לכך.
השמש כבר יקדה כי בכל זאת היה קיץ והלחות היתה מלחחת ועוטפת, וחסר הכלורופיל הצעיר נע לימין ושוב לימין ואז לשמאל. הוא לא ידע כלל שהוא נע. לא ידע. הוא פשוט נע ואז התעייף ונח, מתייבש מהשמש ולוגם נוזלים מהאדמה, מהגשם שירד אתמול ביער או לפנות בוקר.
מתחתיו לידו ועליו התהלכו חרקים מסוגים שונים. דוב שחור שעט ביער וכף רגלו החטיאה אותו בסנטימטר. התמזל מזלו של השורשון, כך במקרה, אבל כך הכול קורה. לא היתה רוח, חוץ ממה שהדוב השאיר אחריו.
משב אוויר דחף את השורשון הצעיר לשמאל והוא התעקם קצת ובכל מקרה כבר לא יכול היה לחזור לימין. הביקוע הגרעיני שקע אל תוך החושך ושוב נשבה רוח חזקה וירד גשם של לילה קיצי ויללתם של הזאבים חתכה את הרוח בצליל ענוג. השורשון לא ידע ולא שמע ולא ראה. השורשון ניסה לחוש משהו כי הוא חייב לחוש, אחרת תבוא עליו חישת המוות.
והרוח התבלבלה מיללת הזאבים ונשבה בצורה לא סדורה. חסר הכלורופיל הצעיר, השורשון, התעקם לימין, כמעט נשבר, ופצעיו זלגו אל האדמה. עוד מעט הוא לא יהיה והכול במקרה.
נמלה בודדה נעה באי־נוחות על הרצפה. שאר חבריה מתו מזמן. המביוס כבר נח בסל הכביסה והאוזניות היו על האוזניים של רוז. הנקניקייה היתה בשקית הזבל הקשורה שרוז תזרוק מחר.
אין שילוש על הרצפה. יש רק נמלה שנעה באי־נוחות. אה! יש את החולצה ההפוכה של "איירון מיידן". ולאדי עדיין חם, הוא עדיין הפוך ומבולבל וכבשני. רוז מנגנת. שש בבוקר. היא לא הלכה לישון. לא אכפת לה מההיא מהמחשב אם הרהרתם בכך, אם חשבתם שאולי בגלל זה. היא פשוט מנגנת, מנגנת כדי לנגן יותר ממושלם. מנגנת לנמלה בודדה שנעה באי־נוחות על הרצפה.
רוז לא רואה אותה והנמלה היא נמלה. "יש זמנים שאני תוהה, יש זמנים שאני בוכה", ניגן הדיסק, והאוזניות היו לחות על האוזניים והגוף העירום הארוך הזיע בתחילתו של יום חדש שידמה לקודמו.
האצבעות של רוז כבר שרפו, עוד מעט היא תלך לישון לשעתיים. אין תפילה לגוססים וחבל שלרגעים אין צללים.
