הכתבת איזבל פיטרס, שעבדה במנהטן, נהנתה לאחרונה ממנת מזל נדיבה ביותר. היא הצליחה להשיג דירת חדר קטנה חמודה באפר איסט סייד שהיא אפילו יכלה להרשות לעצמה להחזיק. היא זכתה במנוי חינם למועדון הכושר המקומי, שאולי ימנע ממנה להעלות את שמונת הקילוגרמים שירדה לאחרונה. ומפני שהיתה במקום הנכון בזמן הנכון, היא זכתה בסיפור עסיסי על המרוץ לראשות העיר ניו-יורק, סיפור שהציב את שמה על המפה ברשת.

 

אך כשהיא עברה בריצה בין הדלתות של משרדי סופורוס בלונדון, הטיחה את הכרטיס שלה על דלפק הקבלה העשוי מהגוני מול פקידת הקבלה הלבושה למשעי ופלטה את בקשתה לראות את ליאנדרוס קונסטנטינו, ההבעה שעל פניה של הבלונדינית רמזה שהמזל שלה אולי אזל לבסוף.

 

"אני חוששת שפספסת אותו, מיס פיטרס," אמרה פקידת הקבלה באותה אנגלית בעלת מבטא מושלם שתמיד הצליחה לגרום לאיזי להרגיש חסרת ערך. "מר קונסטנטינו כבר בדרכו חזרה לארצות-הברית."

 

לעזאזל. האדרנלין שהציף אותה מהרגע שהבוס שלה שלח לה הודעת סמס כשעמדה לעלות על הטיסה חזרה מאיטליה הבוקר ושלח אותה למרדף שווא על פני לונדון, נעצר בבת-אחת, מצטבר בתוכה כמו התנגשות של שלוש מכוניות. היא עשתה כל מה שביכולתה כדי להגיע לכאן לפני שהמנכ"ל המיליארדר של סופורוס יעזוב. אבל התנועה של שעת הצהריים לא שיחקה לטובתה. וכך גם נהג המונית האיטי שלה, שלא הבין את דחיפות משימתה.

 

היא התאמצה לשלוט בתסכול שללא ספק ניבט מפניה והזכירה לעצמה שהאישה הזאת עדיין יכולה להביא לה תועלת. "תודה," מלמלה כשעטפה את אצבעותיה סביב הכרטיס והחזירה אותו לתיקה. "את יודעת במקרה לאיזה משרד הוא נסע?"

 

"תצטרכי לשאול את העוזרת האישית שלו," אמרה הבלונדינית במבט מופגן. "היא במשרדים הראשיים בניו-יורק. את רוצה את המספר שלה?"

 

"תודה, יש לי אותו." איזי נשכה את שפתה התחתונה. "לפני כמה זמן הוא עזב?"

 

"שעות," אמרה האישה האחרת. "מצטערת מאוד שעשית את הדרך לכאן לשווא."

 

דבר מה שהבזיק בעיניה של שומרת הסף גרם לאיזי לנעוץ בה מבט נוסף. האם ליאנדרוס קונסטנטינו החמקמק הסתגר במשרדו כדי להתחמק ממנה? הוא לא היה בוחל בזה, לפי מה שהבוס שלה אמר על תרגילי ההיעלמות הקסומים שלו בכל הנוגע לתקשורת, אבל לא היה לה זמן לאלץ אותו לצאת ממחבואו. הטיסה שלה חזרה לארצות-הברית תצא בדיוק בעוד שלוש שעות וחצי, והיא התכוונה להיות עליה.

 

היא הנהנה אל האישה האחרת, סגרה את התיק שלה וסבה מעל הדלפק. ג'יימס, הבוס שלה, לא יהיה מרוצה מזה. לפי ההודעות שלו, הסקנדל שטלטל את חברת פיתוח המשחקים של קונסטנטינו עמד להיחשף בפומבי. ואם TV-NYC לא יגיעו אליו לפני שהסיפור יתפרסם וישכנעו אותו להתראיין אצלם, כל ערוץ תקשורת במדינה יתדפק על דלתו. במצב כזה הסיכויים שלהם לזכות בכתבה יהיו כמעט אפסיים.

 

היא תלתה את תיקה על כתפה באנחה כבדה ויצאה דרך דלתות הזכוכית הכבדות אל שורת המעליות. מבט בהבעותיהם המשועממות וחסרות המנוחה של אלה שעמדו באזור הקבלה העמוס אמר לה שהיא נכנסה לעיצומו של מסע הקפאין והניקוטין של צהרי היום. וזה לא אומר שלה עצמה לא היו הרגלים שליליים. פשוט ההרגלים שלה היו מהסוג של "דחיפת אוכל מיותר לפה". או התעסקות כפייתית בסיפור כשהיא היתה אמורה להיות בחדר הכושר, משילה כמה קילוגרמים מיותרים. אבל מה נערה היתה אמורה לעשות כשאמה היתה דיווה הוליוודית מפורסמת ואחותה ענטזה בתצוגות אופנה לפרנסתה? שלמות לעולם לא תהיה בהישג ידה.

 

הצלצול של הגעת מעלית משך את מבטה אל שורת מלכודות המוות הכסופות. קבוצה של אנשים נדחקה פנימה כמו סרדינים, והיא היתה בעצם אמורה להצטרף אליהם, בהתחשב בזמנה הדוחק. אבל לבה, שטרם התאושש לגמרי מהדרך למעלה, החל לדפוק כמו פטיש אוויר. די היה לה להביט בתא הקלסטרופובי של שני מטרים וחצי על שני מטרים וחצי כדי שפיה יתייבש ורגליה יתחילו לרעוד.

 

היא העיפה מבט בדלת יציאת החירום ותהתה כמה נורא יהיה לרדת חמישים קומות של מדרגות. נורא, החליטה. עקבים של שבעה סנטימטרים לא התאימו לפעילות כזאת, וחוץ מזה, היא היתה מוכרחה להגיע לטיסה שלה. מוטב לה להתגבר על הפחדים שלה ולגמור עם זה. עם זאת, טענה בהיגיון ופסעה לאחור כשדלתות הפלדה העבות נסגרו על תריסר האנשים שבפנים, היא לא התכוונה להניח לגדוד שלם של אנשים לחזות בפחד המשתק שלה מפני מעליות.

 

היא אמרה לעצמה שהיא אישה הגיונית ושקולה, שאחריות רבה מוטלת על כתפיה, והחלה לסרוק במבט מיואש את האנשים שנותרו במבואה בחיפוש אחר הסחת דעת. היא מסוגלת לעשות את זה. היא לא מטורללת לגמרי.

 

היא הבחינה בגזרה המושלמת המשגעת של האישה שלימינה, שהיתה עטופה בשמלה צמודה שכמו התנוסס עליה שלט הוט קוטור, תפירה עילית. מדהים. הנשים האלו היו בכל מקום? והאם נעלי העקב האלו לא היו נעלי מעצבים? כל-כך לא הוגן. הזוג היחידי של נעלי מעצבים שהיה ברשותה היה מציאה בצבע אדום שנמכרה במחיר מוזל. היא התאהבה בנעליים, ואז בזבזה עליהן רבע מהמשכורת החודשית שלה. דבר שאילץ אותה לאכול דגני בוקר לארוחת ערב במשך שבועות.

 

היא המשיכה בסקירתה. מאיש שנראה כאילו התפנק עם יותר מדי מאפים בשעת התה מדי יום, אל גבר שנשען על הקיר שלצדו והקליד בטלפון החכם שלו. לסתה נשמטה. איך היא יכלה לפספס אותו? הוא היה הסחת דעת שאין כדוגמתה. ואפילו זה לא התחיל לתאר את המטר שמונים ומשהו של טסטוסטרון צרוף בחליפת מעצבים. הוא היה הסחת דעת מיוחדת במינה. וזה עוד בלשון המעטה...

 

וואו. היא בחנה כל סנטימטר מרהיב בגופו. היא מעולם לא ראתה בחור שנראה טוב כל-כך בחליפה. אפילו לא הטווסים הנפוחים, השחצניים, בברים של האזור הפיננסי במנהטן. משום שהיצירה האפורה הכהה המחויטת עיצבה את גופו הגבוה והרזה של האיש לכדי שלמות? זה אמור היה להיות לא חוקי. במיוחד איך שהיא חבקה את ירכיו השריריות המהממות כמו כפפה.

 

הוא היה לוהט. לוהט במובן כזה שטמפרטורת הגוף שלה עלתה בערך בעשר מעלות. היא משכה את מבטה צפונה כדי לבדוק את צדודיתו הים-תיכונית הסקסית והשחומה. וקפאה. בשלב כלשהו הוא העביר את מבטו מהטלפון שלו... אליה. אלוהים. הגומה, השקע, או איך שלא קוראים לדבר הזה באמצע הסנטר שלו – זה היה כל-כך... יאמי.

 

היא עצרה את נשימתה כשהוא פתח בסקירה שלא דמתה כלל ללטישת העיניים מלאת האשמה שלה. לא – זו היתה סקירה בוגרת ושופעת ביטחון של נכסיה מצד גבר שבוודאי יכול היה לבחור במי למקד אותה בעבר. היא נתקפה עווית, דוחפת את רגליה לתוך הרצפה, רוצה להתפתל כמו ילדה בת שש. אבל ההכשרה שלה ככתבת לימדה אותה שזה הדבר האחרון שהיא צריכה לעשות כשהיא מרגישה דחוקה לפינה. עד שמבטו חזר אל פניה והתמקד בה בפיצוץ כחול כהה מסחרר, היא כבר היתה בטוחה שלחייה לא היו הדבר היחידי שאדום כסלק.

 

רגע ארוך חלף – רגע שבוודאי היה המייסר ביותר בחייה. אחר-כך הוא קטע את הקשר בהשפלת סנטר מכוונת והחזיר את תשומת לבו לטלפון שלו.

 

לא מעניינת.

 

הלהט בחייה התגבר. באמת, איזי, למה ציפית? שהוא יזיל עלייך ריר בחזרה? זה קרה לך מאז ומתמיד. עם גברים שלא היו מחוץ לתחום כמוהו.

 

מנגינה לטינית מילאה את האוויר. התחזקה. אדוניס הרים את ראשו; קימט את מצחו. הטלפון שלה. לעזאזל. היא פשפשה בתיקה ושלפה אותו.

 

"נו...?" נבח הבוס שלה. "מה קרה?"

 

"הוא כבר עזב, ג'יימס, מצטערת. היו פקקים."

 

הבוס שלה סינן קללה קצרה ותקיפה. "שמעתי שהוא קשה להשגה, אבל חשבתי שזה רק בנוגע לאוכלוסייה הנשית."

 

לאיזי לא היה מושג איך ליאנדרוס קונסטנטינו נראה. היא לא ידעה עליו גם שום דבר אחר. היא מעולם לא שמעה על חברת התוכנה לפיתוח משחקים שהוא ניהל, ולא על המשחק הסופר-פופולרי שלה, בהמות', עד שהבוקר קיבלה הודעת סמס מג'יימס בדרכה הביתה מטיול הבנות שלה בטוסקנה. ג'יימס הורה לה לבצע את העצירה הזאת בדרך. הסמס שלו אמר שמנהל פיתוח התוכנה הקודם של קונסטנטינו, פרנק מסר, שאולץ לעזוב את החברה לפני שנים, נכנס היום ל-TV-NYC וטען שהוא המוח שמאחורי בהמות'. מפני שהיה נחוש בדעתו לזכות בכבוד המגיע לו, הוא הגיש תביעה נגד החברה והציע לבוס שלה ריאיון בלעדי שבו יחשוף את הצד שלו בסיפור.

 

היא חשקה שפתיים. "שאלתי את פקידת הקבלה לאיזה משרד הוא נוסע, אבל היא סירבה להגיד לי."

 

"המקור שלי אומר שהוא בדרך לניו-יורק." הבוס שלה נאנח. "אל תדאגי, איז, אנחנו נתפוס אותו שם. הוא לא יכול להתחמק מאיתנו לנצח."

 

אנחנו? היא קימטה את מצחה. "אתה מתכוון לתת לי לעבוד על זה?"

 

שתיקה השתררה מעבר לקו. "לא התכוונתי לספר לך עד שתחזרי, כי את נוהגת להילחץ מדברים כאלה, אבל מכיוון שהעיתוי השתנה, עדיף שאני אספר לך עכשיו. קת'רין וילובי פורשת. מנהלי הרשת התפעלו מהעבודה שלך בתקופה האחרונה והם רוצים שתנסי להיבחן כמחליפה שלה."

 

נשימתה נתקעה בריאותיה, ובטנה ביצעה סלטה. היא פסעה פסיעה מהוססת לאחור. קת'רין וילובי, זקנת השבט האהובה של TV-NYC ומגישת החדשות של סוף השבוע, פורשת? והם רצו שהיא, כתבת קהילתית נמוכת דרג עם קומץ של שנות ניסיון, תעבור מבחן בד במטרה להחליף אותה?

 

"אבל אני צעירה ממנה בשני עשורים," גמגמה. "הם לא רוצים מישהי מנוסה יותר?" והאם זו לא טיפשות מצדה לציין את העובדה הזאת?

 

"האוכלוסייה הצעירה הורגת אותנו," אמר ג'יימס בפסקנות. "הם חושבים שאת תוכלי למשוך חלק מקבוצת הגיל הזאת, חוץ מזה שכבר יש לך יחסים מצוינים עם הקהילה."

 

ראשה הסתחרר. היא ניגבה יד לחה ודביקה על חצאיתה. היא אמורה להיות בעננים מהידיעה שהם מעריכים את עבודתה. אבל בטנה היתה עסוקה מדי בהתכווצות. "אז איך זה קשור לסיפור של קונסטנטינו?"

 

"המנהלים חושבים שנקודת החולשה שלך היא חוסר ניסיון בחדשות רציניות... משהו שלמתחרים שלך יש בשפע. לכן אני אתן לך את הסיפור הזה, ואת תפציצי."

 

אוה. היא בלעה את רוקה במאמץ. הצמידה חזק יותר את הטלפון אל אוזנה ונשענה על עקביה. הסיפור של קונסטנטינו יככב בחדשות בכל המדינה. האם היא ערוכה לזה?

 

"את עדיין שם?" דרש ג'יימס לדעת.

 

"כן," ענתה, קולה בוקע בצווחה גבוהה. היא עצמה את עיניה. "כן," חזרה ואמרה בתקיפות.

 

"תפסיקי להילחץ," נזף בה. "זה ריאיון – זה הכול. יכול להיות שבזה זה יסתכם."

 

ריאיון בשוק התקשורת הכי גדול בעולם, מן הסתם מול פאנל של מנהלי רשת בחליפות נוקשות שינתחו אותה מכף רגל ועד ראש, כולל סוג הגרביונים שלה...

 

הקשר בבטנה גדל. "מתי?"

 

"מחר בעשר בבוקר, כאן בתחנה."

 

מחר? היא העיפה מבט במעלית המגיעה. "ג'יימס, אני –"

 

"אני חייב לסגור, איז. שלחתי לך במייל כמה שאלות הכנה. תעברי עליהן ביסודיות, ואת תהיי בסדר. עשר בבוקר. אל תאחרי."

 

הקו דמם. היא עמדה שם המומה. מה קרה כאן עכשיו?

 

החתיך הגבוה וכהה-השיער הרים את תיקו ופסע לעבר המעלית הריקה. סקירה מהירה של המבואה אמרה לה שהם השניים היחידים שנשארו. היא השליכה את הטלפון שלה לתיקה והכריחה את עצמה ללכת אחריו. אלא שחמישה צעדים לפני הדלתות, כפות רגליה נדבקו לרצפה וסירבו לזוז. היא עמדה שם ולטשה עיניים בקוביית המתכת הריקה, הדופק שלה ממריא שחקים. החתיך תחב את ידו בנימוס לעומת הדלת שהחלה להיסגר. חוסר סבלנות נראה על זוויות פיו. "את באה?"

 

היא הנהנה, דעתה מוסחת לרגע לשמע המבטא הניו-יורקי המשולב בתיבול סקסי קל של צליל זר. אולי יווני?

 

זוזי, אמרה לעצמה והצליחה לפסוע שתי פסיעות מהוססות לכיוון הקופסה הקטנה המבעיתה. אך ככל שהיא התקרבה יותר, כך היה לה קשה יותר להכניס חמצן אל ריאותיה המכווצות. היא עצרה בגלישה במרחק צעד מהדלתות.

 

מבטו התמקד בפניה. "את בסדר?"

 

היא היטתה את ראשה. "פחד קל ממעליות."

 

מצחו נחרש קמטים. "מיליוני אנשים משתמשים בהן בכל יום... הן בטוחות במידה שלא תיאמן."

 

"החלק הלא ייאמן הוא שמדאיג אותי," הפטירה ונשארה במקומה.

 

הוא גלגל עיניים. "איך את מגיעה לעבודה בכל יום?"

 

"אני עולה במדרגות."

 

פיו התהדק. "תראי, אני חייב להגיע לשדה התעופה. את יכולה להשתמש במעלית הזאת או לחכות למעלית הבאה... ההחלטה שלך."

 

היא בלעה את רוקה. "גם אני... צריכה להגיע לשדה התעופה, אני מתכוונת."

 

הוא נעץ בה מבט יציב תוך ניסיון ברור למשול ברוחו. "אז תיכנסי."

 

בראשה הבזיקה תמונה שלה ושל אחותה, מקופלות במעלית חשוכה וזועקות לעזרה. כפי שתמיד קרה כשהיא נאלצה להכריח את עצמה לעשות את זה. היא נזכרה בדממה המוחלטת של קופסת המתכת הכבדה כשהן ישבו רועדות לעומת הקיר במשך שעות, ברכיהן משוכות אל סנטריהן, מבועתות שמא המעלית תיפול. השכנוע המוחלט שלה שאף אחד לא ימצא אותן ושהן יבלו את הלילה בחשכה הקרה והדוממת.

 

הוא סינן קללה. "אני חייב ללכת."

 

היא הביטה בו ללא הבעה כשהוא לחץ באצבעו על הכפתור. דבריו לא הצליחו לחדור את האימה שהקפיאה את מוחה. דלתות המתכת הכבדות החלו להיסגר.

 

אסור לה להחמיץ את הטיסה הזאת.

 

היא נשמה עמוק וצללה קדימה, תוחבת את תיקה בין הדלתות הנסגרות ומשליכה את גופה בעקבותיו. אדוניס קילל ותקע את ידו לתוך הפתח. "לעזאזל," סינן כשהיא נחתה לעומת גב המעלית, כפות ידיה לחוצות אל המתכת כדי לייצב את עצמה. "איזה מין תרגיל טיפשי זה היה?"

 

היא קפצה כשהדלתות נסגרו. "יש לי מחר ריאיון עבודה... אני לא יכולה להחמיץ את הטיסה שלי."

 

"אז חשבת שעדיף להגיע לשם בהרבה חלקים?" הוא נענע בראשו והביט בה כאילו היא משוגעת.

 

"פחד קל ממעליות... זוכר?" היא כרכה את אצבעותיה סביב מוט המתכת החלק שהקיף את המעלית ונאחזה בו בכל כוחה.

 

הוא זקף גבה. "פחד קל?"

 

היא הנהנה ונשענה אחורה לעומת המוט בתנוחה אגבית ככל שיכלה כשברכיה הרועדות מאיימות לקרוס תחתיה. "אל תתייחס אלי. אני בסדר."

 

הוא לא נראה משוכנע, אבל הוא העביר את תשומת לבו למסך הטלוויזיה שהריץ בפסנוע את סיכום חדשות היום. שתי דקות גג, אמרה לעצמה. ואז היא תחזור לעמוד על קרקע מוצקה ותהיה בדרכה לשדה התעופה.

 

המעלית ירדה בתנועה חלקה, חולפת בשריקה בין הקומות. היא התחילה לחשוב שהיא באמת קצת משוגעת. זה לא היה נורא כל-כך... היא נשמה כמה נשימות עמוקות ומרגיעות והרפתה את אצבעותיה סביב המוט. היא מסוגלת לעשות את זה, חזרה ואמרה בראשה כמו מנטרה כשהיא נושאת מבטה אל המספרים המוארים של הקומות. רק עוד שלושים וארבע קומות...

 

כמה אנשי עסקים שהיו שקועים בבדיחה לא תקינה מבחינה פוליטית הצטרפו אליהם בקומה השלושים ושלוש, קולותיהם העמוקים רועמים בחלל המהדהד של המעלית. עד שהם ירדו בקומה השלושים ושתיים, איזי כבר חייכה. אולי היא לא היתה תקינה מבחינה חברתית, אבל הבדיחה באמת היתה מצחיקה.

 

המעלית צברה שוב מהירות. ועוד מהירות. היא הרימה את מבטה אל צג ה-LCD. שלושים ואחת, שלושים, עשרים ותשע... האם זה הדמיון שלה, או שהקומות חלפו מהר יותר מאשר קודם? קצב לבה הואץ. בטוח היא מדמיינת, כי מעליות לא משנות מהירות, נכון? המספרים התחלפו מהר יותר. היא העיפה מבט מבוהל בחתיך. גם הוא לטש עיניים במספרים. עשרים ושמונה, עשרים ושבע, עשרים ושש... הם בהחלט הגבירו מהירות.

 

"מ-מה קורה?" קרקרה תוך לפיתת המוט שמאחוריה.

 

הוא פנה לעברה, פיו קבוע בקו קודר. "אני לא –"

 

המשך דבריו נקרע מפיו כשהמעלית נעצרה בטלטלה פתאומית וצווחנית. איזי צרחה כשעוצמת העצירה תלשה את ידיה מהמוט וגרמה לה למעוד קדימה. הזר זינק לעברה, אבל המעלית המיטלטלת גרמה לו לאבד את שיווי המשקל והוא התנגש בה. הרצפה התרוממה לפגוש אותם, המשקל הכבד של גופו נוחת בכוח על גופה. הקול של ראשה הנחבט ברצפה הדהד באוזניה. ואז הכול היה שקט.

 

 

 

אלכס שכב מעל הנערה והתאמץ להכניס אוויר אל ריאותיו. המעלית התנועעה וחרקה – נראה שהיא חככה בדעתה אם להישאר במקום או לא. הוא קפא ולא העז לזוז, עד שכמה שניות חלפו והמעלית נותרה במקומה. דממה מצמררת מילאה את החלל. בלמי החירום כנראה הופעלו. תודה לאל.

 

קול של נשימה מבוהלת ומהירה מילא את אוזנו. פניו היו קבורות בים של שיער סמיך ומשיי, משקל גופו מוחץ את דמותה הקטנה והרזה יותר של האישה. הוא גידף בינו לבינו ותהה כמה קשה פגע בה. בניסיון לתפוס אותה, הוא הפיל אותה בחוזקה – כמו ליינבקר חיצוני בפעולה.

 

הוא הצמיד את ידיו לרצפה והתרומם מעליה בזהירות. היא שכבה על הרצפה כשפניה מטה ללא כל תזוזה מלבד נשימתה המהירה. הוא עיקל יד סביב כתפה. "את בסדר?"

 

היא לא הגיבה, והיא נשמה בשאיפות משתנקות גדולות. הוא החליק זרוע מתחתיה והפך אותה בעדינות. עיניה המזוגגות ופניה החיוורות כסיד גרמו ללבו להלום. כריסטוס. הגבשושית הסגולה המכוערת שהתחילה להיווצר על צדו השמאלי של מצחה גרמה לפעימות לבו להתגבר עוד יותר.

 

הוא מיקד את מבטו בעיניה עד שהיא התרכזה בו. "את בסדר?"

 

שפתיה נפשקו. "ה... המעלית... עצרנו?"

 

הוא שחרר נשיפה ארוכה. "כן. בלמי החירום נכנסו לפעולה."

 

הקלה מילאה את עיניה המזוגגות. אבל זה לא נמשך זמן רב. מבטה קיפץ כמו כדור טניס על קירות המתכת, והמהירות של נשימותיה המואצות והמשתנקות התגברה כשאצבעותיה התחפרו ברצפה המרוצפת והיא ניסתה לדחוף את עצמה לתנוחת ישיבה. "אני... אני לא יכולה... אני לא –"

 

הוא לפת את כתפיה ודחף אותה בחזרה אל הרצפה. "את צריכה להירגע, אחרת יהיו לנו צרות גדולות עוד יותר," הורה. "נשימות עמוקות, פנימה והחוצה."

 

היא הביטה בו, החזה שלה עולה ויורד, עיניה ענקיות.

 

"עכשיו." הוא החליק את אצבעותיו מתחת לסנטרה ומנע ממנה לזוז. "תנשמי. פנימה והחוצה."

 

 

 

היא נשמה נשימה עמוקה. ועוד אחת. אלה היו שאיפות אוויר מהירות ורדודות, אבל הן היו עדיפות על הנשימות הקודמות שלה, ובהדרגה נשימתה הואטה. "יופי," הנהן באישור. "תמשיכי ככה."

 

הוא הקפיד שהיא תמשיך לנשום פנימה והחוצה עד שהפאניקה נמוגה מעיניה ומעט צבע חזר לפניה.

 

"יותר טוב?" שאל רכות.

 

"כן, תודה." היא נשמה עוד נשימה עמוקה, מצמצה והביטה סביב. "אני לא מוצאת את... המשקפיים שלי," מלמלה. "כנראה איבדתי אותם בנפילה."

 

הוא נעמד וחיפש אותם. מצא אותם בפינת המעלית. למרבה הפלא לא נגרם להם כל נזק. הוא הביא אותם אליה, כרע לצדה והרכיב אותם על אפה. "חטפת מכה בראש. את מסוחררת?"

 

היא התיישבה לאט. סובבה את ראשה שמאלה וימינה. "רק אם אני חושבת על העובדה שאני כאן בפנים."

 

"אז אל תחשבי על זה." הוא נעמד ופסע אל לוח הבקרה. שלף את הטלפון שהיה תלוי מאחורי דלת מתכת ונבח מילת שלום. קולות פיצוח נשמעו, וקול גברי צעיר הגיב, "כולם בסדר שם בפנים?"

 

"כן," אמר אלכס בקדרות. "אנחנו יציבים?"

 

"כן, אדוני. היתה לנו בעיה עם הגנרטור, אבל בלמי החירום הופעלו."

 

פעימות לבו הואטו, ולפיתתו בשפופרת רפתה. "כמה זמן עד שתוציאו אותנו מכאן?"

 

"אנחנו מנסים לארגן צוות שיגיע לשם בהקדם האפשרי. אבל עד שנעשה את זה ונחליט איך להוציא אתכם משם, יכול להיות שיעברו כמה שעות."

 

הוא העיף מבט באישה החיוורת שעל הרצפה. "בזה אתה מתכוון...?"

 

"המעלית שבה אתם נמצאים תקועה בין קומות. במצב כזה, או שאנחנו מנסים להזיז את המעלית בצורה ידנית מחדר הבקרה ופורצים את הדלתות או שאנחנו מוציאים אתכם מלמעלה. אנחנו כמובן מעדיפים את האופציה הראשונה, אבל בגלל שהגנרטור מושבת, זה אולי לא יהיה אפשרי."

 

הוא סקר במבטו את הנפיחות שעל מצח האישה. העובדה שהוא עמד לפספס את הטיסה שלו נדחקה הצדה לנוכח הפציעות האפשריות שלה. "תשתדלו להזדרז... הנוסעת השנייה שנמצאת איתי כאן... היא נחבלה בראש כשעצרנו."

 

"אנחנו נפעל מהר ככל האפשר," הבטיח הטכנאי. "יש עוד משהו שאני יכול לעשות בשבילך?"

 

"להזדרז," הפטיר אלכס בגסות וניתק. אם הוא יגיד לבחור שחצי מהבניין נמצא בבעלותו, זה לא יזרז את הטיפול.

 

האישה התבוננה בו עם אותן עיניים חומות גדולות שלה. ארשת פניה המתוחה היתה על סף פאניקה.

 

"מתי הם יוציאו אותנו מכאן?"

 

הוא חזר אליה והתיישב על עקביו. "הם צריכים להביא לכאן טכנאי ולבדוק מה קורה. זה עלול לקחת זמן."

 

מבטה התחדד על פניו. "הם לא פורצים את הדלתות וזהו?"

 

הוא היסס ותהה אם לספר לה את האמת. "אנחנו תקועים בין קומות," אמר לבסוף. "הגנרטור מושבת, וזה אומר שהם לא יכולים להזיז אותנו."

 

עיניה נפערו וידיה התנפנפו כשהיא התיישבה ולטשה בו עיניים. "מה?"

 

"תירגעי," הורה. "הם ימצאו דרך, אבל פאניקה לא תעזור."

 

גרונה נע בעווית. "כמה זמן הם אמרו?"

 

"כמה שעות."

 

"אני לא יכולה להישאר כאן כל-כך הרבה זמן." היא מיקדה בו את מבטה. "אני באמת באמת לא אוהבת מעליות."

 

הוא לקח את ידיה בידיו. הן היו לחות והיא רעדה כמו עלה נידף. "תראי –" אמר וזקף לעברה גבה. "איך קוראים לך?"

 

"איזי."

 

"איזי?"

 

"קיצור של איזבל," הסבירה בהיסח הדעת. "אבל רוב האנשים קוראים לי איזי."

 

"איזבל," בחר לומר במקום זה בטון תקיף אך מרגיע, "אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר. החבר'ה האלה מטפלים במצבים כאלה כל הזמן. הם יביאו לכאן צוות, יחליטו איך להוציא אותנו, ובעוד כמה שעות את תצחקי על זה."

 

היא הביטה בו כאילו הוא צימח שני ראשים.

 

"או-קיי," הסכים. "אבל את יודעת למה אני מתכוון. יהיה בסדר, אני מבטיח."

 

היא הביטה בו ממושכות, שיניה מכרסמות את שפתה. "אתה בטוח? אנחנו לא ניפול שוב?"

 

"אני בטוח."

 

היא זקרה את סנטרה. "בסדר. אני מסוגלת לעמוד בזה."

 

"ילדה טובה."

 

היא הצמידה את שפתיה זו לזו. "מכיוון שאתה הדבר היחיד ששומר על השפיות שלי, אתה יכול לומר לי את השם שלך."

 

"אלכס." הוא הרפה מידיה והתרומם. איתר את התיק הזרוק שלה והרים אותו. "יש כאן משהו שנוכל להשתמש בו כדי להוריד את הנפיחות בראש שלך?"

 

היא נענעה בראשה. "אני לא בטוחה."

 

"אני יכול להסתכל?"

 

היא הנהנה.

 

הוא התיישב לצדה ופשפש בתיק. התיק היה פלא מודרני שהוכיח כמה הרבה אישה יכולה לדחוף לתוך כמה סנטימטרים מעוקבים של עור. שוקולד, מים, ספרים, מברשת, בקבוק אספירין מלא...

 

"יש משהו שאין לך כאן בפנים?" שאל ביובש. "אני בחיים לא אבין למה אתן הנשים מרגישות צורך לסחוב אתכן חצי מהרכוש שלכן. בכל פינה יש חנויות, את יודעת..."

 

היא עיקמה את אפה אליו. "זו קצת הגזמה."

 

הוא שלף מברשת לניקוי סיבים. "באמת? את צריכה להסתובב עם גלגלת לניקוי בגדים?"

 

כתם ורוד הופיע על לחייה. "ישבת פעם על ספה שורצת חתולים בחצאית צמר שחורה?"

 

"לא יכול להגיד שכן," אמר. "מה שנכון נכון." הוא הוציא פחית של משקה קל שעדיין היתה קרה. "מה עם זה? זה יכול לעבוד."

 

"חכה," התנשפה כשהתיישבה. "הטיסה שלי ממריאה בעוד כמה שעות."

 

"גם שלי," ענה קדורנית. "נראה לי שאין סיכוי שנגיע בזמן."

 

"אבל אני חייבת..." פלטה. "יש לי ריאיון במנהטן מחר בבוקר."

 

"תצטרכי לשנות את מועד הטיסה שלך," אמר כשהושיט לה את פחית המשקה. "ותקווי שתוכלי למצוא טיסה אחרת הלילה."

 

היא העיפה מבט מבוהל בשעונה. הוא הציץ בשעונו שלו. שתיים ארבעים וחמש. לא היה סיכוי שהוא יגיע לטיסה שלו לניו-יורק. וזו היתה בעיה; היות שפרנק מסר ניסה לפרק את החברה שלו, הוא היה עסוק בכיבוי שריפות, והמטוס של סופורוס היה בתיקון בהית'רו, מה שחייב אותו לטוס בטיסה מסחרית.

 

"אאוץ'." היא העוותה פניה כשהצמידה את הפחית אל הגבשושית במצחה שגודלה כעת היה כשל ביצה של אדום חזה. הוא גהר מעליה, היטה את סנטרה מעלה באצבעותיו ובחן את הגבשושית. "את תהיי שחורה וכחולה כמה ימים, אבל נקווה שזה יסתכם בזה."

 

היא הביטה בו בהבעה של צבי שנלכד בפנסי חזית, הבעה שהיתה אמורה להרחיק אותו ממנה, אבל לא עשתה זאת. הוא היה עסוק מדי בהתבוננות בריסים שאורכם קילומטר מעל עיני השקד האקזוטיות שלה ובשפתיים המלאות שלה שיוכלו לקחת אותו לירח ובחזרה אם היא תבחר להשתמש בהן כראוי...

 

על מה לעזאזל הוא חושב? הוא הרפה מסנטרה והתרחק ממנה. היא נמשכה אליו. היא הבהירה את זה במבואה למעלה. והוא כמובן הבחין בה. היה קשה שלא להבחין. היא נראתה סתורה ומבולבלת כשקשקשה בטלפון הנייד שלה בקול צרוד וקצר נשימה שהקל עליו לדמיין אותה במיטתו. וגם הגוף הזה... קימורים שייראו אפילו טוב יותר בלי בגדים.

 

הוא נענע בראשו והביט בכיוון השני. מחשבות מסוג זה לא בישרו טובות לגבי שעות של שהות משותפת.

 

"אלכס?"

 

היא הושיטה לו בקבוק מים, לחייה אפילו ורודות מאשר קודם. "רוצה קצת?"

 

הוא לקח את הבקבוק, ולו רק כדי לצנן את היצר המיני הלוהט שלו. ספר בכריכה רכה נפל מתיקה. על הכריכה התנוססה אישה לבושה למחצה בזרועותיו של גבר חשוף חזה.

 

הוא הרים את הספר. "את באמת קוראת את הדברים האלה?" דרש לדעת באי-אמון.

 

"כן," אמרה בנוקשות. "אני יכולה לקבל אותו בבקשה בחזרה?"

 

הוא התעלם מידה המושטת. הפך את הספר. "נראה שטוף זימה... זו הסיבה שאתן הנשים אוהבות ספרים כאלה?"

 

"אני משערת שאתה מחזיק את אותלו בתיק שלך," ענתה בחמיצות כששלחה יד אל הספר.

 

הוא הרחיק ממנה את הספר. "למען האמת, תקוות גדולות. רוצה לרפרף?"

 

היא נעצה בו מבט ארוך. "אתה בטח צוחק."

 

הוא השעין את ידיו על הרצפה כדי להתרומם על רגליו. היא הניפה ידה בביטול. "או-קיי, אני מאמינה לך. צחקת מספיק... אני יכולה לקבל את הספר שלי בחזרה, בבקשה?"

 

הוא נעץ בה מבט בוחן. "הוא באמת שטוף זימה, נכון?"

 

היא הזעימה אליו פנים. צפתה בו כשהפך דפים, עצר לקרוא עמוד אחד, ואז המשיך הלאה. הוא עצר בקטע עסיסי במיוחד. "אוה, זה טוב." הוא צוטט בקול, מעמיק את קולו כדי להוסיף פרשנות שערורייתית. "הוא העביר את אצבעו על פטמתה הזקורה, גורם לה לגנוח בתגובה... אלי –" הוא העיף בה מבט, "מי קורא לדמות שלו אלי בכלל? בכל אופן," הוא החזיר מבטו אל הספר, "אלי קימרה את גבה ו–"

 

"אלכס," הפצירה בו כשהיא זונחת את הפחית ומסתערת לעבר הספר. "תן לי את זה."

 

הוא הרחיק ממנה את הספר. "אני פשוט רוצה לדעת. מה מושך בזה? שבחור יגיע בדהרה על סוס לבן ויישא אותך בזרועותיו, ואתם תחיו באושר ובעושר?"

 

"אני לא זקוקה לגבר שיציל אותי," הפטירה כשהיא נשענת לאחור וכורכת את זרועותיה סביב גופה. "אני יכולה להציל את עצמי."

 

"זה נתון לוויכוח," ציין ביובש. הוא החזיר לה את הספר.

 

היא תחבה אותו בחזרה לתיק בתנועה החלטית. הוא החליט להפגין אנושיות ולעבור לנושא אחר. "אז מה את עושה בלונדון? עבודה או בילוי?"

 

"אני עושה טובה לבוס שלי." היא העוותה פניה ולחצה את הפחית חזק יותר אל ראשה. "זו היתה אמורה להיות תחנה קצרה בדרכי הביתה מאיטליה."

 

"בדיוק המזל שלך," אמר בחיוך. "בחרת את המעלית הדפוקה היחידה בלונדון."

 

"בבקשה אל תזכיר לי."

 

"במה את עובדת?"

 

היא לגמה מהמים שלה. "תקשורת... ואתה?"

 

"יש לי חברת בידור שהמשרדים הראשיים שלה בניו-יורק." הוא נשען על הקיר והמשיך בשיחה הבטלה שהוא תיעב משום שנראה שהיא החזירה קצת צבע ללחייה. "גם לאיטליה נסעת לצורכי עבודה?"

 

היא נענעה בראשה. "השתתפתי בקורס בישול עם חברות בטוסקנה. שכרנו וילה על החוף, התבטלנו ולמדנו איך להכין ברוסקטה קטלנית."

 

"זה יגרום לגבר שלך אושר רב."

 

"לא עשיתי את זה בשביל גבר. עשיתי את זה בשבילי."

 

הוא הבחין בנימת ההתגוננות שבקולה. "אז אין גבר בחיים שלך?"

 

היא קיבעה את לסתה. "לא."

 

הוא תהה למה המחשבה מוצאת חן בעיניו. "כמה הייתן באיטליה?"

 

"שמונה, יחד איתי."

 

הוא חייך. "הגברים האיטלקים בטח לא הבינו מה נפל עליהם."

 

היא לכסנה אליו מבט. "מה זאת אומרת?"

 

"זאת אומרת שאני יכול רק לתאר לעצמי את הרושם ששמונה מכן עשיתם על המקומיים. אני בטוח שטוסקנה לעולם לא תחזור להיות כשהיתה."

 

פיה התעקל. "החברה שלי ג'ו היתה להיט גדול אצל הגברים האיטלקים. אפשר לומר שהיא אישה קטלנית."

 

הוא נעץ בה מבט מהורהר. "אני בטוח שהיא לא היתה היחידה."

 

היא מצמצה. הסבה מבטה. ביישנית, קלט בהשתאות. האם נותרו בכלל נשים כאלו במנהטן? עבר כל-כך הרבה זמן מאז שהוא פגש אישה כזאת עד שהוא חשב שהן זן נכחד.

 

חריקה רמה פילחה את האוויר. הוא שמט את המים, לבו נוגח בחזהו כשהוא הניח את ידיו על הרצפה. איזבלה השליכה את עצמה עליו, כורכת את זרועותיה סביבו. הוא חיבק אותה אליו כשהמעלית התנועעה וגנחה מתחתיהם, נשימתו קשה ומהירה.

 

מה לעזאזל זה היה?