זה עומד להיות גרוע.

 

לילי אנדרסון מצמצה והניחה את ידה על ראשה ההולם. אם תעמוד בתנוחה הזו בלי לזוז, בעוד המתח נבנה בראשה כמו הסופות הסוערות שהתגברו על פני ערבות המערב-התיכון, ייתכן שהכאב הזה לא יהפוך לבסוף למיגרנה בלתי נסבלת.

 

ייתכן.

 

אלא שישיבה בתוך החלל הצר של הרולס-רויס של ריקרדו, הנהוגה על ידי נהגו הקבוע, טוני, לא היתה אופציה הערב. היא איחרה למסיבת הגירושים שלה עצמה. איחור רציני לדבר שיעניק לה את מה שרצתה יותר מכל דבר אחר בעולם. את החופש שלה מבעלה.

 

"אוי, אלוהים."

 

אחותה התאומה אלכס השמיעה נהמה מעמקי גרונה. "איך הם יכולים להדפיס את הזבל הזה?"

 

"מה?"

 

"כלום."

 

"אלכס, תקראי לי מה כתוב."

 

"זה הטור של ג'י קייקן. את לא תרצי לשמוע את זה."

 

"תקראי."

 

"בסדר. אבל ראי הוזהרת." היא כחכחה בגרונה. "במה שצפוי להיות האירוע העסיסי, השערורייתי והמדובר ביותר של העונה, איל היין, המיליארדר ריקרדו דה קמפו, ובת החווה לשעבר מאייווה שהפכה לפיזיותרפיסטית של ספורטאים, לילי דה קמפו, מזמינים למסיבת הגירושים שלהם הערב. בעבר טענתי שהם זוג מאוהב באמת – היחיד שנותר בניו-יורק. אבל נראה שאפילו אגדות אינן קיימות באמת. שמועות אודות ה'נאמנות' של ריקרדו החתיך צצו ועלו, והנישואים המוצקים הללו עלו על שרטון. ולכן ברגשות מעורבים אני נפרד לשלום מהזיווג הזה הערב. יש לי הזמנה ביד, ואני אביא לכם את כל הפרטים העסיסיים."

 

היא קימטה בידה את הצהובון והשליכה אותו על הרצפה. "הוא כזה בן-אלף."

 

לילי עצמה את עיניה וגל חדש של בחילה שטף אותה. למרות שפעמים רבות דמיינה את הרגע הזה, רגע החירות שלה מריקרדו, היא מעולם לא דמיינה את זה ככה. גם לא את הרגשות המעורבים והמטורפים שמילאו אותה עכשיו.

 

"מצטערת, ליל. לא הייתי צריכה להתחיל עם זה."

 

"את אשת יחסי ציבור, אלכס. את מכורה."

 

"ובכל זאת, אני איומה. אני מצטערת, באמת."

 

לילי החליקה את שמלת המשי בצבע האפרסק שלה על ברכיה. השמלה היתה אלגנטית דיה – ובצבע השנוא ביותר על ריקרדו, וזה היה בונוס, כמובן – אבל נדמה היה שהשמלה נצמדת לגופה בכל המקומות הלא נכונים. הצצה במראה לפני שיצאה מהבית גילתה לה שהיא חיוורת כמו סיד, עם שקיות כהות מתחת לעיניים החומות-ירקרקות שלה. רדופה. למעשה, הדבר היחיד שהיה בסדר היה השיער שלה, עשוי בפן לכדי שלמות חלקה ונוצצת על ידי מעצב השיער שהציל אותה.

 

זאת היתה הבעיה – היא לא הרגישה מחוברת. היא הרגישה כאילו היא כבר במצב של חסר. ההתייצבות מול ריקרדו ללא מסכה, ללא ההגנות שלה, מעולם לא היתה התחלה טובה.

 

"את נראית יותר מדי טוב," מלמלה אלכס. "אני חושבת שאת צריכה ללבוש משהו קצת יותר זרוק. ואולי לבלגן קצת את השיער."

 

לילי קיבלה את המחמאה והרגישה קצת יותר טוב. אחותה היתה האדם הבוטה ביותר שהכירה. "ולמה שאעשה דבר כזה?"

 

"מפני שריקרדו הוא כמו חומר אסור מבחינתך," אמרה אחותה בציניות. "והנישואים שלך כמעט הרסו אותך. תהיי מכוערת, לילי, זו הדרך הקלה ביותר."

 

לילי חייכה ואז מצמצה בזמן שראשה התנדנד שוב. "הוא הסכים סוף סוף להעניק לי את הגט המיוחל. את צריכה לבצע את ריקוד האושר."

 

"אם הייתי חושבת שהוא נכנע, זה מה שהייתי עושה ממש ברגע זה. הוא כבר מסר לך את הניירות?"

 

"אני מקווה שהוא יעשה את זה הערב."

 

אלכס הקדירה פנים. "לא מתאים לו לעשות דבר כזה. הוא זומם משהו."

 

לבה צנח כמה קומות. "אולי הוא החליט שהגיע הזמן להחליף אותי במודל חדש יותר."

 

"אפשר רק לקוות."

 

דקירת כאב חלפה בגופה. היא היתה צריכה להרגיש התעלות חושים על כך שריקרדו סוף סוף ראה את האור. שהבין שאין דרך להתפייס אחרי כל מה שקרה. אז למה ההסכמה שלו לכך שישימו קץ ליחסיהם בהכרזה פומבית פגעה בה בעוצמה של משאית? הרי היא לא בכתה על שניים-עשר החודשים האחרונים מתוך תקווה שהסירוב שלו להתגרש ממנה פירושו שעודנו אוהב אותה. ולא היה סיכוי שהיא עדיין מקווה שהוא יבוא אל חלונה יום אחד ויישא אותה הביתה, כמו באיזה סרט הוליוודי, עם הבטחה שיעשה הכול בצורה שונה.

 

זה יהיה טיפשי ונאיבי.

 

היא הרימה את כתפיה. סביר להניח שיש לו תוכנית אחרת. כל מה שריקרדו עשה, תוכנן מראש.

 

"אני רוצה להשתחרר כדי לפתוח במערכת יחסים עם הארי, ולכן אזדקק לחתימה של ריקרדו על פיסת הנייר הזו."

 

"נו, באמת, ליל." פניה היפהפיים של אחותה התכרכמו לכדי זעף. "הארי טיילור הוא אולי מנתח לב ידוע, רופאים ללא גבולות וכל זה, אבל ברצינות? הוא משעמם כמו מי מקלחת. תיכף תגידי שאת רוצה להתחתן איתו ולחזור למייסון-היל."

 

"הוא חכם ומתוק וגם יפה תואר," גוננה לילי בחריפות. היא לא צריכה להגיד לאחותה שאין סיכוי שהיא תחזור למציאות האומללה שממנה הן ברחו בגיל שמונה-עשרה. "יש לי מזל שיש לי אותו."

 

אלכס נופפה בידה. "את לא יכולה להגיד לי שאחרי ריקרדו הוא לא נראה לך כמו הגרסה המדוללת של הגבר הקודם – כמו מיץ ענבים אחרי קברנה."

 

"הרגע אמרת לי שריקרדו אינו טוב בשבילי."

 

"גם הארי טיילור. הוא ישעמם אותך למוות."

 

לילי היתה צריכה להקשיח את עצמה כדי לא לצחוק בקול, מפני שזה פשוט יכאב יותר מדי. "גמרתי עם גברים שגורמים ללב שלי להלום מהר ולכפות הידיים שלי להתכסות זיעה. זה הרסני בשבילי."

 

"הגבר הספציפי שבחרת עלול להיות... באיזה שעה היינו צריכות להיות שם, דרך אגב?"

 

לילי הציצה בשעון שלה. "לפני חצי שעה."

 

אלכס חייכה ברשעות. "ריקרדו יאהב את זה."

 

היא התפתלה על המושב שלה. היא תמיד איחרה. לא משנה עד כמה ניסתה. מפני שזה היה טבעה לנסות ולדחוס כמה שיותר לתוך היום, וגם מפני שאתלטים ששווים מיליוני דולרים הגיעו באיחור של חצי שעה בדרך כלל. אבל דומה שריקרדו אף פעם לא התעניין בסיבה. הוא רצה מה שהוא רצה כאשר רצה בזה. וזה הכול.

 

הבעתה של אלכס התחלפה. "דיברתי היום עם דיוויד."

 

לילי קפאה. העובדה שאלכס דיברה עם דיוויד יכלה להתפרש רק בצורה אחת. "מה שלום ליסבת'?"

 

אלכס הקדירה פנים. "הוא אמר שהיה לה שבוע ממש קשה. הרופא אומר שהיא זקוקה לטיפול הניסיוני ההוא בתוך החודשים הקרובים כדי שהוא יועיל במשהו."

 

לעזאזל. לילי פכרה את ידיה יחדיו בחיקה, והרגישה כיצד השמיכה המוכרת של חוסר האונים עוטפת אותה. אחותה הצעירה ביותר ליסבת' לקתה בסרטן הדם. לפני שלושה חודשים נאמר לה שהמחלה חזרה, והרופא יעץ לה לעבור טיפול חדשני ביותר שיהיה הדבר היחיד שייתן לה סיכוי אמיתי. אבל הטיפול עלה הון.

 

"אלכס, אני לא יכולה לבקש מריקרדו את הכסף. אני יודעת שזה טירוף, אבל אני לא יכולה לתת לו סוג כזה של אחיזה עלי."

 

"אני יודעת." אלכס הניחה את ידה על ידה של אחותה ולחצה. "אנחנו כבר נמצא דרך. חייבת להימצא."

 

לילי קפצה את שפתיה. "אני אפנה שוב לבנק מחר. אולי הם יאפשרו לי להחזיר הלוואה בתשלומים."

 

חייבת להימצא דרך. ליסבת' חייבת להיכנס לטיפול.

 

אולם הערב היא צריכה להתרכז בהישרדות.

 

ידיה רעדו בחיקה וראשה הלם כמו פטיש אוויר כאשר צעדו במורד הרחוב היוקרתי והמוקף עצים לעבר בית דה קמפו. היא ראתה בפעם הראשונה את האחוזה העתיקה והיפהפייה הבנויה לבנים והתאהבה בה. ריקרדו ראה את המבט על פניה וקנה את הבית בשבילה. "את תאהבי אותו," אמר, ואפילו לא מצמץ נוכח תג המחיר בן שלושים-וחמישה מיליון הדולרים. "אנחנו נקנה אותו."

 

הן עצרו לפני חזית הבית שממנו נמלטה כשרק מזוודה בידה לפני שניים-עשר חודשים, כאשר היה לה סוף סוף האומץ לעזוב אותו. זו היתה הפעם הראשונה שחזרה אל הבית, והיא חשבה שזה ממש טירוף לעשות את זה דווקא הערב. מסיבות גירושים היו אולי עניין שבאופנה, אבל האם באמת רצתה לפוצץ את מערכת היחסים שלה ושל ריקרדו לעיני כל האנשים שהפכו את חייה לזוועה?

 

לא היתה לה ברירה. היא זזה הצידה כאשר טוני ניגש לפתוח בפניה את הדלת. ריקרדו היה נחרץ בדעתו. "אנחנו חייבים לסיים את העניין הזה," אמר. "אנחנו צריכים להכריז על מצב היחסים שלנו בצורה רשמית. תהיי שם, לילי, אחרת זה לא יקרה."

 

היא אילצה את עצמה לאחוז בידו של טוני. אבל נדמה שרגליה לא זיהו את הצורך לתפקד כאשר יצאה מהמכונית כשאיבריה הרועדים כמעט מתמוטטים תחתיה. הקו הארוך ודמוי הנחש של הלימוזינה גרם לה לעצור את נשימתה. היא נזכרה כיצד ריקרדו משך אותה מתוך המכונית השחורה בלילה של יום-הנישואים שלהם ונשא אותה במעלה המדרגות, ונשימתה נעשתה כבדה. הוא התעלס איתה בעוצמה באותו לילה והבטיח שיאהב אותה לנצח.

 

התמונות של ההתחלה ושל הסוף התנגשו זו בזו בתזכורת כמעט מסנוורת שהזכירה לה באיזו מהירות דברים יכולים להתקלקל.

 

כיצד לבבות יכולים להתרסק.

 

"אנחנו עדיין יכולות לחזור הביתה," אמרה אחותה בשקט כשהיא נשענת על צידה. "אם ריקרדו באמת ירצה להתגרש, הוא יבוא אלייך."

 

לא, הוא לא. לילי נענעה בראשה. "אני חייבת לעשות את זה."

 

תעשי את זה, ולעולם לא תצטרכי לחיות בעולם שאליו אינך שייכת.

 

היא צעדה על רגלי אבן לאורך השביל לצידה של אלכס. גבר צעיר בעל שיער כהה במדי מלצר פתח את הדלת והוביל אותן פנימה.

 

"כמה מוזר שמישהו מזמין אותך לתוך הבית שלך," לחשה אלכס.

 

"זה כבר לא הבית שלי."

 

אבל הכול היה שלה. היא לא יכלה שלא להביט לעבר הנברשת המיוחדת במינה שהיתה תלויה במרכז המבואה. היא וריקרדו בחרו אותה יחד בירח הדבש שלהם בעיר קטנה במורנו המפורסמת בתעשיית הזכוכית שלה. הם בחרו אישית את הבדולח שבתוכו ייחרטו ראשי התיבות של שמותיהם בשורה התחתונה של הנברשת. ריקרדו התעקש להוסיף שני לבבות משולבים יחדיו לצד ראשי התיבות שלהם.

 

"זה מסמל אותנו," אמר. "אנחנו כבר לא שני אנשים נפרדים – אנחנו אחד."

 

היא התנדנדה על עקביה הגבוהים, מרגישה שמעט קור הרוח שעוד היה לה עומד להתנדף. הדחף לברוח רחוק מכאן כמה שיותר מהר היה כה עז עד שהיא התקשתה להחזיק את רגליה נטועות ברצפה.

 

"לילי..." מלמלה אלכס בדאגה, ומבטה היה נעוץ בפניה.

 

"אני בסדר." היא אילצה את עצמה לחייך לעבר הגבר הצעיר שהוביל אותן דרך גרם המדרגות אל אולם הנשפים. "אנחנו מכירות את הדרך."

 

היא טיפסה במעלה גרם המדרגות העשוי עץ ממורק לצידה של אלכס, הולם לבה מואץ עם כל צעד שעשתה. כאשר הגיעו למעלה ופנו לעבר אולם הנשפים, לבה כבר היה בפיה.

 

את יכולה לעשות את זה. עשית את זה מאות פעמים בעבר.

 

אלא שאז ריקרדו היה לצידה. סלע בעולם שמעולם לא היה שלה. והערב היא התחילה את החיים לאחר ריקרדו.

 

היא עצרה בכניסה ובחנה את הצבעים המבהיקים ואת העדיים של הנשים הלבושות להפליא, שהודגשו על ידי הצבעים המהוסים של הנברשות העתיקות והיקרות מפז שהיו מתקופת הריג'נסי האנגלית. תזמורת ג'ז ניגנה בפינת החדר, אבל המולת מאות האנשים גברה עליה.

 

גווה נדרך. היא שנאה ג'ז. האם ריקרדו מנסה לומר משהו? להבהיר לה שהוא המשיך הלאה?

 

אלכס אחזה בזרועה והובילה אותה קדימה. "את זקוקה למשקה."

 

או לעשרה משקאות, חשבה לילי בזעף כאשר תריסר עיניים סקרניות הופנו אליהן ונהמה חלפה בקהל. היא עברה לטייס אוטומטי – הדרך היחידה שידעה כיצד לתפקד במצבים מעין אלה – והתחילה לצעוד.

 

היא הרימה את סנטרה כאשר ראתה את ג'יי קייקן והמשיכה ללכת. כאשר נעו לעבר הבר שבירכתי החדר, קרה הדבר המוזר ביותר. ההמון נסוג לצדדים, כמו הים האדום בעת מנוסת העברים מפני הצבא המצרי, והחדר נחצה לשניים. משמאלה היא זיהתה חברים ומכרים שבחרו לשמור על קשר איתה ולא עם ריקרדו אחרי הפרידה שלהם. מימינה היא ראתה את עמיתיו לעסקים של ריקרדו, את אחיו, את דודניו ואת אלה הקשורים לפוליטיקה.

 

"זה כמו בחתונה שלנו," התנשמה, נזכרת כיצד נכנסה לתוך הכנסייה הקתולית העתיקה והיפהפייה בצפון-מזרח העיר וראתה את בני משפחתה ואת חבריה בצד אחד – את אנשי החווה הלבושים היטב אך לא זוהרים מאייווה לצד חברותיה וחבריה מבית הספר – ואת השבט הגדול בהרבה והאלגנטי של ריקרדו בצד השני – המורשת העתיקה והאריסטוקרטית שלו.

 

כאילו שהנישואים שלהם נועדו להישאר חלוקים מלכתחילה.

 

אולי זה היה צריך להיות עבורה הרמז הראשון.

 

היא שמרה על ראש זקוף והמשיכה ללכת. רטט חלף במורד גווה. עורה התקרר. ריקרדו בחדר. צופה בה. היא יכלה להרגיש בזה.

 

היא הפנתה את ראשה ומצאה אותו – כמו יונת דואר המחפשת את היעד שלה. הוא נראה זועם. רותח. היא בלעה את הרוק ולהקה של פרפרים רפרפה בתוך בטנה. ריקרדו דיבר ארבע שפות – אנגלית, ספרדית, גרמנית ואיטלקית שהיתה שפת אמו. אבל הוא לא היתה צריך להוציא הגה מפיו החושני והמסוכן כדי שהיא תבין את הרגש שקרן מתוך עיניו.

 

לעזאזל. היא נגעה בפניה במחווה עצבנית שמשכה את מבטו. רק ריקרדו היה מסוגל מאז ומעולם להפיק כזו עוצמה חושנית ועדיין להיקרא גבר של המאה עשרים ואחת.

 

"אל תתני לו להפחיד אותך," מלמלה אלכס. "זו מסיבת הגירושים שלכם, זוכרת? תשתחררי."

 

קל לדבר, אבל קשה לבצע. בעיקר כאשר ריקרדו נטל ממלצר שתי כוסות שמפניה ופסע לעברן כשהבעה עזה על פניו, הבעה שזעזעה אותה עד עמקי נשמתה. היא בחנה את ריקרדו החדש הזה. הוא נראה נפלא באופן לא חוקי כמעט בטוקסידו שחור שהדגיש את המראה הכהה שלו. אבל החידוש היה הכעס. נדמה היה שהתווים החדים שלו התחדדו עוד יותר, העמיקו. הוא גילח את הגלים הכהים והעבותים שנפלו על מצחו לטובת תספורת גזוזה שהקשיחה את המראה שלו, והוא נראה עוד יותר מצודד, אם זה אפשרי, באופן מסוכן. וההבעה האכזרית על פניו, הניצוץ בעיניו הכהות, מעולם לא נוצל כאשר התבונן בה.

 

לשונה דבקה לחִכה והדופק שלה האיץ עוד יותר, גורם לציפורניה לחפור אל תוך כפותיה. למה, אחרי כל מה שעברו, הוא עדיין הגבר היחיד שמסוגל פשוט להביט בה ולגרום לה לרעוד בתוך נעליה?

 

אלכס דחקה בה. "סמים מסוכנים, זוכרת?"

 

לילי הרימה את כתפיה והתנשמה עמוקות בזמן שריקרדו עצר לפניהן. הוא נרכן לפנים ונשק ללחייה. "מאחרת ולובשת ורוד. הייתי יכול לחשוב שאת מנסה במכוון להרגיז אותי, לילי."

 

הדופק שלה הלם בקצב מטורף. "אולי אני חוגגת את החירות החדשה שלי."

 

"אבל היא עוד לא שלך," השיב והניע את שפתיו אל לחייה השנייה. "ואת לא גורמת לי למצב רוח מתאים לתת לך את החירות שאת רוצה."

 

לילי היתה מודעת לכך שכל העיניים נעוצות בהם כאשר הוא נסוג ממנה ונעץ בפניה מבט נוזף, שגרם לה להרגיש כמו ילדה בת חמש. "ריקרדו, אל תשחק משחקים," אמרה בשקט. "אני אסתובב ואצא מכאן כל כך מהר שלא תדע מה פגע בך."

 

עיניו הכהות נצצו. פיו התעקל קלות. "את זה כבר עשית, אוצר שלי, ועכשיו חזרת."

 

משהו התפוצץ לה בתוך הראש. היא עמדה להגיד לו בדיוק מה היא חושבת על האולטימטום שלו, אבל הוא התכופף עכשיו ונשק לאלכס.

 

"ערב טוב. אני מקווה שאת בסדר."

 

"מעולם לא הרגשתי טוב יותר," מלמלה אלכס.

 

"את חושבת שאוכל להחליף מילה עם אשתי ביחידות?"

 

אשתי. הוא אמר את המילה בכזה ביטחון עצמי – הצהרה שתלתה באוויר ביניהם כמו קריאת תיגר. רטט אחז בגווה של לילי.

 

"מה שיש לך להגיד יכול להיאמר גם לפני אחותי."

 

"לא זה." מבטו ננעץ בה. "אלא אם את רוצה שכל בעל טור רכילות בניו-יורק ידווח על השיחה שלנו. אני מציע שנעשה את זה בפרטיות."

 

בהתחשב בכך שרק בחודשים האחרונים החל שמה של לילי להיעלם מהטורים האלה, היא הסכימה איתו שזה יהיה רעיון טוב. "בסדר."

 

ריקרדו נפנה אל אלכס. "גייב מביא לך משקה מהבר."

 

אלכס גלגלה עיניים. "נחרץ בדעתך להביא לעימות בין כל בני משפחת דה-קמפו ומשפחת אנדרסון הערב?"

 

"אפשר ליצור עימות רק בין אנשים שמעוררים בך רגשות," הקניט ריקרדו. "נסי לא לקרוע אותו לשניים, בסדר?"

 

"אתה חושב שזה רעיון טוב?" מלמלה לילי, מנסה יותר להסיח את דעתה שלה מהלחץ החם של ידו של ריקרדו על גווה כאשר הוביל אותה מהחדר מאשר מתוך דאגה לאחותה, שיכלה להסתדר לבד.

 

"הם אוהבים לרדת זה על זה. זה יהיה שיא הערב מבחינת שניהם."

 

היא ניסתה לשמור על קצב אחד איתו כאשר הוא הצעיד אותה במעלה המדרגות אל הקומה השלישית, שם היו חדרי השינה, והיא נדה בראשה אל השומרים שהוצבו שם. "למה אנחנו עולים לכאן?" מלמלה, מסמיקה נוכח מבטו של השומר. "למה אנחנו לא יכולים לדבר בחדר העבודה שלך?"

 

הוא המשיך וחלף על פני חדרי השינה של האורחים והגיע אל חדר השינה המרכזי. "אני לא רוצה להסתכן בכך שמישהו ישמע אותנו. נדבר על המרפסת מחוץ לחדר השינה שלנו."

 

"חדר השינה שלך," תיקנה לילי. "ואני חושבת שזה לא..."

 

"די, לילי." הוא לטש בה עיניים. "אני בעלך, לא איזה בחור שמנסה להתחיל איתך."

 

לילי השתתקה והלכה אחריו דרך הדלתות הכפולות של חדר השינה הגדול. היא לא תביט, ולא משנה מה יקרה, במיטת האפיריון הגדולה שאותה חלקו יחד. הסצנה היתה טעונה ואירוטית מדי במפגשי העבר, והיא לא רצתה לזכור.

 

מיטת הכלולות שלהם. המקום שבו היא וריקרדו הצליחו תמיד ליצור קשר.

 

הוא פתח את הדלתות הצרפתיות שהובילו אל המרפסת הגדולה. שיחי הוורדים שהוא שתל למענה לאורך הגדר כבר החלו לפרוח, מדיפים ניחוח נפלא שתמיד אהבה.

 

לעזאזל. היא הדפה מעליה את הרגשנות בניסיון נחרץ והסתובבה אליו.

 

"אז?" אמרה, והעוינות עוטפת את מילותיה. "מה אתה רוצה להגיד לי?"

 

מבטו האפיל. "את מספיק קטנה שאני יכול להניח אותך על הברכיים שלי ולהצליף בישבנך, אוצר שלי. תתחצפי עוד קצת וזה מה שאעשה."

 

לחייה של לילי צרבו נוכח הדימוי המפתה. לאימתה, מוחה לקח אותה לשם – לקח אותה אל החיזיון שבו ריקרדו מחזיק אותה על ירכיו השריריות, עכוזה העירום מתפתל בעודו מכה בה בידו החשופה בתוכחה.

 

אלוהים אדירים.

 

הבעה מדושנת עונג הופיעה על פניו. "מדהים, לא? איך אנחנו צריכים רק לדבר זה עם זה בצורה מסוימת וזה קורה?"

 

"לעזאזל, ריקרדו." היא שתלה את רגליה על הקרקע בתנועה בטוחה והתבוננה בו בלי פחד. "במשך למעלה משנה ניסיתי לבקש ממך להתגרש ממני, ואתה סירבת באופן חד וחלק. ואז התקשרת אלי פתאום עם הרעיון המטורף לעשות את זה בצורה רשמית באמצעות מסיבת גירושים, ועכשיו אתה משחק איתי משחקים של חתול ועכבר. מה בדיוק הסיפור שלך?"

 

הוא שילב את זרועותיו על חזהו ונשען על המעקה. "אולי אם היית מסכימה להיפגש איתי, לא היינו מגיעים לידי כך."

 

"שום דבר טוב לא יוצא אף פעם מהפגישות שלנו. אתה יודע את זה."

 

עיניו נצצו כאשר סקר אותה מכף רגל ועד ראש. "זה שקר אחד גדול ואת יודעת את זה."

 

היא עטפה את עצמה בזרועותיה. "מין אינו בסיס טוב לנישואים."

 

"היה לנו יותר ממין, לילי." קולו העמוק התרכך, והופיעו בו נימי נימים קטיפתיים שיכלו לגרום לה להתמוסס בתוך רבע שנייה. "היה לנו הרבה, הרבה יותר מזה."

 

"זה לא הספיק! אתה יודע כמה מאושרת הייתי במהלך השנה האחרונה?"

 

הוא החוויר מתחת לשיזוף העמוק שלו. "אנחנו היינו מאושרים פעם."

 

היא הידקה את החיבוק שלה סביב עצמה ונלחמה בכאב בחזה שאיים להטביע אותה. "עדיף לנו לחיות לחוד, ואתה יודע את זה."

 

"אני לעולם לא אסכים לזה."

 

היא הרימה את סנטרה. "אני רוצה להתגרש. ואם לא תסכים להתגרש, אני אבקש מעורך-הדין שלי להילחם בך עד שתסכים."

 

פיו התהדק. "אני אגרור אותך בבתי המשפט במשך שנים."

 

"למה?" היא הדפה את שערה מפניה והביטה בו בייאוש. "אנחנו גמרנו. פגענו זה בזה באופן שיספיק לחיים שלמים. אנחנו צריכים להמשיך הלאה, כל אחד עם החיים שלו."

 

הוא הכניס את ידיו לתוך כיסי מכנסיו. ההבעה העזה והלוחמנית בעיניו היתה מוכרת לה היטב. אבל הוא שתק. הדממה צווחה ביניהם עד שהיא חשבה שהיא עלולה לצאת מעורה.

 

"בסדר."

 

היא בהתה בו. "בסדר מה?"

 

"אני אסכים לגירושים. בתנאי אחד."

 

היא ידעה שמוטב לה לעזוב עכשיו – להסתלק מכאן כמה שיותר מהר. אבל היא לא יכלה להכריח את רגליה לנוע.

 

"אני צריך שתישארי אשתי למשך שישה חודשים."

 

פיה נפער. "מ-מה?"

 

"אבא שלי חושב שאני זקוק להציג תדמית מיושבת יותר להנהלה לפני שהם יוכלו לקבל את החלטתם בקשר למנכ"ל." הוא הרים את כתפיו ועיקל את שפתיו בחיוך ציני. "נראה שהם לא קנו את התדמית המתוקנת שלי."

 

לילי נפלה אל קרקע המציאות בעוצמה של כוכב נופל רגע לפני ההתרסקות. כל האשליות שהיו לה – ועכשיו התחוור לה שהיו לה כמה, כמו שריקרדו אינו רוצה להתגרש ממנה מפני שהוא עדיין אוהב אותה – התפוגגו ונעלמו עם פגיעת המטאוריט בקרקע. משהו לוהט וצורב בער בעיניה.

 

"זה מגוחך," הצליחה לומר בצרידות. "הפסקת להתחרות במירוצי המכוניות כבר לפני שלוש שנים."

 

הוא משך בכתפיו. "זה המצב. אני לא יכול לשנות את דעתם."

 

לילי כמעט השתנקה בגלל האירוניה שבמצב. כל מה שריקרדו עשה במהלך כל התקופה שבה חיו יחד נועד לשנות את התדמית שנוצרה לו כנהג מרוצים חסר אחריות שלא התחייב מעולם לעסק המשפחתי.

 

היא נענעה בראשה. "הנישואים שלנו התפרקו בגלל האובססיה שלך למשרה שלך. הפיקסציה שלך להפוך למנכ"ל העסק."

 

"אחת מכמה בעיות שהיו לנישואים שלנו," תיקן בזעף. "בכל מקרה, אבי רוצה שנחזור לחיות יחד. הוא חושב שהכיסוי התקשורתי יעשה המון כדי לייצב את התדמית שלי בעיני חבר המנהלים, והוא התנה את התמיכה שלו בי בזה."

 

אביו רצה שהיא תחזור לחייו? היא האמינה תמיד שאנטוניו דה-קמפו חשב שהיא אינה ראויה לבנו בשל עוניה של משפחתה, אבל שהוא מנומס מדי מכדי לומר זאת.

 

"אבי חושב שיש לך השפעה טובה עלי." הוא חייך חצי חיוך ציני שריכך את תווי פניו המוקשחים זה מקרוב. "סביר להניח שהוא צודק בסוגיה הזו."

 

"זה טירוף." לילי נענעה בראשה וצעדה לעבר קצה המרפסת. "אנחנו לא מסוגלים אפילו להעמיד פנים שאנחנו זוג נשוי באושר."

 

"יש לך זיכרון קצר, לילי."

 

הנזיפה הרכה שלו משכה את מבטה אל פניו.

 

"שישה חודשים. זה כל מה שאני מבקש."

 

"אני רוצה להתגרש," חזרה ואמרה, מרימה את קולה נוכח השיחה המטורפת הזו שלא נפסקה. "מה גורם לך לחשוב שאני אפילו אשקול לעזור לך?"

 

הוא היטה את ראשו לצד אחד. "ממה את פוחדת? שיש בינינו הרבה יותר עניינים לא פתורים ממה שאת מוכנה להודות?"

 

היא הרימה את כתפיה. "ריקרדו, אנחנו גמרנו כבר. וזה לא רעיון טוב."

 

"זה רעיון מצוין. שישה חודשים יקנו לך את חירותך."

 

"איזה תנאים אחרים הציב אבא שלך?" שאלה בחוסר אונים. "האם עליך להפסיק לנהוג במכוניות מהירות ולצאת עם דוגמניות-על בינלאומיות?"

 

הוא הזעיף פנים. "אף אחת מהשמועות ההן אינה נכונה. לא היתה אף אחת מאז שהכרתי אותך."

 

היא נדרכה. "כולנו יודעים שיש אמת במה שכתוב בצהובונים."

 

"אף אחת, לילי."

 

"ריקרדו," אמרה נואשות. "לא."

 

הוא ניגש אליה, חודר לתוך המרחב האישי שלה. "מה קרה, אוצר שלי? יש לך תוכניות עם הארי טיילור?"

 

איך הוא יודע על הארי? הם שמרו על פרופיל נמוך כדי לשמור על אי-נראות חברתית. "כן," התיזה. "אני רוצה להמשיך הלאה, ואולי כדאי שגם אתה תנהג כמוני."

 

הוא הרים את ידו ואחז בסנטרה באצבעותיו. "שכחת שנדרנו, אהובה שלי. 'לטוב ולרע, בבריאות ובחולי'..."

 

"זה היה לפני שהפרת את הנדרים הללו."

 

ניצוץ מסוכן הופיע בעיניו. "מעולם לא שכבתי עם צ'לסי טייט. כבר ניהלנו את השיחה הזו."

 

"אנחנו לעולם לא נגיע להסכמה בעניין הזה," התיזה, מטיחה בו את מילותיו שלו. "ולא נוכל לעשות את עצמנו מאוהבים זה בזה. זה יהיה מגוחך."

 

"אני חושב שנוכל," מלמל והשפיל את ראשו אליה. "די במחשבה על כך שאצליף בישבנך ואת כבר מגורה."

 

היא התרחקה ממגעו. "ריקרדו..."

 

הוא החליק את ידו לתוך שערה ומשך אותה אליו בחזרה. "את הלכת לשם, לילי. וגם אני."

 

"לא, אני..."

 

הוא השתיק את המענה שלה בנשיקה שלילי הרגישה עד קצות בהונותיה, עמוקה וחושנית. הוא לא טרח בהקדמות. הוא פשוט לקח – נשק לה בדיוק כמו שידע שהיא אוהבת, משתמש בכל כלי נשק שעמד לרשותו. לילי סגרה את אצבעותיה על חולצתו, מתכוונת להדוף אותו ממנה, אבל דומה שלא יכלה לעשות זאת.

 

הוא משך אותה אליו, עיגן אותה מול גופו. "ריק..." מלמלה כאשר שינה את הזווית וחזר אליה.

 

"שתקי, לילי," ציווה והחליק את אצבעותיו במעלה זרועותיה החשופות וסגר את פיו על פיה.

 

הפעם הנשיקה היתה רכה יותר, משכנעת יותר מאשר כובשת, מענגת יותר מאשר מענישה. ומשהו התפרק בתוכה. עבר זמן רב מאז נשק לה בצורה כזו, עבר זמן רב מדי מאז שהיא היתה בזרועותיו, ואלוהים יעזור... מכל הדברים שבהם הם לא הצטיינו, זה לא היה אחד מהם.

 

"לעזאזל." היא אחזה בחולצתו בניסיון לייצב את עצמה. "זה לא הוגן."

 

הוא החליק את ידו על עיקול אגנה וקירב את גופה כדי ליצור מגע מלא עם גופו. תחושת גופו הקשה מולה גרמה לה לרעוד ולזכור הכול.

 

"שום דבר אף פעם אינו הוגן בינינו. זה היה תמיד כמו נסיעה ברכבת הרים פרועה ששנינו לא יכולנו לרדת ממנה."

 

הוא הזיז אותה והעמיד אותה בין שרירי ירכיו החזקות והצמיד את פיו אל פיה בהבעה של כוונה עמוקה. הזקפה הפועמת והרוטטת שלו נלחצה אליה וגרמה ללילי לכאוב בכל הגוף.

 

לא, הזהיר קול פנימי. אבל כל מה שיצא מפיה היה גניחה.

 

הוא משך אותה קרוב עוד יותר, ונהמה של שביעות רצון נפלטה מגרונו. "ליל, תפתחי את הפה."

 

שטופה בלהט מיני חזק וטהור, היא צייתה לו בלי שאלות. היא לא חשבה על מאה וחמישים האורחים שהיו בקומה מתחת, או אפילו על הטעות הגדולה שהיא עושה ברגע זה. היא פשוט רצתה את הנשיקה הזו, את הקסם הזה, את האינטימיות הלוהטת של הלשון שלו הנוגעת בלשונה.

 

אוי. היא התמוססה לתוכו וברכיה איימו להתפרק. היא הרגישה כאילו מישהו מציע לה משקה אלכוהולי אחרי שנים של התנזרות. הנאה צרופה. והיא התענגה בלי לחשוב.

 

הבזק של אור התפוצץ סביבם. היא מעדה לאחור, לא ממוקדת, ממצמצת נוכח אור הסנוורים שהיכה בה ולא הפסיק להגיע.

 

ריקרדו קילל ומשך אותה מהמעקה. "אלוהים. איך הם הגיעו הנה?"

 

"צלם?" שאלה לילי בחוסר הבנה.

 

הוא הנהן.

 

היא הצמידה את אצבעותיה לפיה, שעדיין צרבו מנשיקתו. ריקרדו החזיק שומרים בכל מקום. זה לא נראה הגיוני שצלם הצליח להגיע עד למעלה. "אתה תכננת את זה," אמרה בקול חסר גוון. "אתה דאגת לזה כדי שאביך יוכל לראות את הצילומים."

 

"אני ערכתי את המסיבה הזו למען אבי," הסכים בקול אפל. "למען מועצת המנהלים. לא את הצילום הזה."

 

היא לחצה את כפות ידיה אל צדעיה. היא לא רצתה לחזור הנה. היא לא יכלה להמשיך ללכת כמו אדם חצי מת, להמשיך להתהלך כאילו אינה יודעת מה קורה סביבה. היא ידעה שהיא צריכה את הגירושים האלה.

 

פניו התקשחו. "מה? פוחדת שהרופא שלך לא יבין שאת זקוקה להפסקה של שישה חודשים ביחסים ביניכם?"

 

היא נענעה בראשה. "התשובה היא לא. לא, לא, ולא."

 

הוא יישר את חולצתו והעביר את ידו בשערו. "אנחנו נכריז על כך בעשר."

 

היא סובבה אליו את גבה והחלה לצעוד לעבר הדלת.

 

"אני אתן לך את הבית."

 

היא עצרה.

 

"מעולם לא רצית ממני דבר, אבל אני יודע שאת אוהבת את הבית הזה. אני אעביר לך אותו בסופם של ששת החודשים."

 

לילי פתחה את פיה כדי להגיד לו לאן הוא יכול לדחוף את ההצעה שלו, אבל המילים גוועו על שפתיה. הבית יוכל לממן את הטיפול בליסבת'. ועוד יישאר עודף.

 

"מפתה, לא? בית החלומות שלך... בלעדי."

 

היא ספרה עד חמש לפני שהסתובבה. כאילו שהיה די בכסף כדי לשכנע אותה לחזור אל חורבת הנישואים שלהם.

 

אבל היא היתה נואשת. ולא היו לה המותרות של זמן.

 

היא הרימה אליו את מבטה. "אני אחשוב על זה."

 

"עשר, לילי." חיוכו לא הגיע עד עיניו. "תראי את עצמך כסינדרלה מודרנית, אלא שמועד ההחלטה שלך אינו חצות כי אם עשר. ואני הפרעה שאת מכירה."