חוב של תשוקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוב של תשוקה
מכר
מאות
עותקים
חוב של תשוקה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חוב של תשוקה

2.6 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ראול זסיגר התברך בכל מה שגבר יכול לרצות, כולל בסירנה אבוט, העוזרת האישית המושלמת, שעושה לו סדר בחיים. או לפחות כך נראה, עד שיחסיהם המקצועיים הופכים ללילה של תשוקה סוערת, ואז הוא מביא למעצרה באשמת מעילה!
היא אולי חמקה מעונש מאסר, אך סירנה יודעת שהיא כבולה לראול, ולא רק בגלל העבר. 
כשראול נחוש בדעתו לגבות ממנה את חובה, סירנה נקרעת בין אשמה לבין משיכה בלתי אפשרית. אבל מה יקרה כשראול יגלה את האמת שמסתתרת מאחורי הגניבה שלה...?

פרק ראשון

1

תסתכלי עלי, ניסה ראול זסיגר להשפיע במחשבתו על סירנה אבוט.
 
הוא נאלץ להישען אחורה בכיסאו כדי לראות אותה מעבר לשלושת הגברים שהפרידו ביניהם. הוא היה אמור להביט בשופט, אך הוא לא הצליח לגרוע את עיניו מסירנה.
 
היא ישבה דוממת, פניה מופנות קדימה, צדודיתה עגומה. ריסי הצוענייה הארוכים עד כדי גיחוך שלה נותרו מושפלים כשעורך-הדין שלו נעמד כדי לדבר. היא אפילו לא העיפה מבט לעברו כשעורך-הדין שלה עצמה נעמד כדי לטעון שמאסר לא יועיל, מפני שעליה לעבוד בכדי להחזיר את הכספים הגנובים.
 
עורכי-הדין של ראול הזהירו אותו שהאישום לא יסתיים במאסר, אך ראול לחץ עליהם לדרוש את כליאתה. הוא ידאג לכך שהאישה, עם תמימותה המעושה, פיה המעוקם במתח ותלתליה הברונטיים הסמיכים האסופים לקשר מכובד מתעתע, תישלח לכלא על בגידתה בו. על הגניבה שלה.
 
אביו החורג היה גנב. ראול לא ציפה להיות מנוצל שוב, במיוחד לא על-ידי העוזרת האישית המהימנה שלו, אישה שהוא למד לסמוך על עזרתה. אך היא דחפה את אצבעותיה לחשבון האישי שלו.
 
אחר-כך היא ניסתה לשכנע אותו במניפולציות לנהוג כלפיה ביד רכה באמצעות ידיה הרכות.
 
הוא לא רצה שהבזק הזיכרון יכה בו. אוזניו חיכו לשמוע את השופט מציין את גזר הדין, אבל גופו עקצץ מחום כשהוא נזכר בתחושה של אותן שפתיים תפוחות שהתרככו תחת שפתיו. שדיה השופעים הדיפו ריח של קיץ. פטמותיה היו גרגרי יער חמימים משמש לעומת לשונו, עסיסיים ומתוקים. הישבן דמוי הלב שהוא ראה תכופות יוצא ממשרדו היה הן מתוח והן חלק כשהוא הרים את חצאיתה והפשיל מעליה בגדי תחרה. ירכיים כמו אבקת סוכר, וביניהן בושם מושק מפתה שהעמיד אותו מיד לדום כשהוא נזכר כמה הדוקה – כמעט בתולית – היא היתה. אבל כל-כך חמה ומזמינה.
 
כי היא ידעה שהמעשה הפלילי שלה עומד להתגלות.
 
בטנו התכווצה בשילוב של זעם ורעב גופני חסר תקדים. במשך שנתיים הוא הצליח לרסן את תשוקתו, אבל עתה, משטעם אותה, הוא רצה רק לטעום אותה שוב. הוא שנא אותה בגלל הכוח הרב שהיה לה עליו. הוא יכול היה להעיד בשבועה שמעולם לא הכאיב לאישה, אבל הוא רצה לרסק את סירנה אבוט. להשמיד אותה. להרוס אותה.
 
דפיקת הפטיש החזירה אותו אל בית-המשפט. האולם היה ריק מלבד חמישתם, מאחורי שני שולחנות שפנו אל השופט. עורך-הדין שלו היטה ראשו אל ראול בהשלמת גורל, וראול הבין בשאט נפש שההחלטה נקבעה לטובת סירנה.
 
מאחורי השולחן השני, כשהיא מוסתרת חלקית על-ידי עורך-הדין שלה, גבה של סירנה התרכך בהקלה. עיניה הגדולות התרוממו אל השמיים, בורקות מהוקרה. עורך-הדין שלה הודה לשופט והניח יד מתחת למרפקה של סירנה כדי לעזור לה לקום כשהוא רוכן לעברה כדי לומר לה משהו.
 
ראול הרגיש כיווץ של רכושנות כשהתבונן בעורך-הדין בגיל העמידה גוהר מעליה. הוא אמר לעצמו שמדובר בכעס, לא מעבר לכך. הוא שנא להיות שוב קורבן. היא לא היתה אמורה לצאת מזה עם תוכנית פירעון של שש מאות פאונד בחודש. זה לא פיצוי. זו בדיחה.
 
למה היא סירבה להביט בו? זה המעט שהיא יכולה לעשות: להסתכל לו בעיניים ולהודות ששניהם יודעים שהיא מתחמקת מפשע. אך היא מלמלה דבר מה אל עורך-הדין שלה וביצעה עיקוף כדי להגיע למעבר, כשהיא משאירה את האיש לארוז את תיק המסמכים שלו. הז'קט האלגנטי וחצאית העיפרון שלה טשטשו את קימוריה הסקסיים, אך היא עדיין היתה מפתה כהוגן. פסיעותיה הואטו כשהיא הגיעה לשער הגלריה.
 
תסתכלי עלי, הורה שוב ראול באלם. הוא עצר את נשימתו כשהיא היססה, חש שהיא עומדת להפנות את מבטה אליו.
 
שפתיה התרוקנו מצבע וידה רעדה כשהיא שלחה אותה וניסתה למצוא את השער. היא הביטה היישר לפנים, עיניה ממצמצות וממצמצות –
 
"היא מתעלפת!" הוא דחף מעל דרכו את שני עורכי-הדין שלו והפך כיסאות כדי להגיע אליה בדיוק כשעורך-הדין שלה הסתובב והגיב. הם תפסו אותה יחד.
 
ראול שנא את האיש מחדש על שנגע בה כששניהם השכיבו אותה בזהירות על הרצפה. היא היתה רפויה. הוא נאלץ לתפוס את ראשה שצנח לאחור. היא לא היתה כל-כך עדינה בפעם האחרונה שהחזיק אותה. היא לא היתה שברירית.
 
ראול הזעיק בנביחה עזרה ראשונה.
 
למרבה המזל, מישהו הופיע עם חמצן בתוך פרק זמן קצר. ראול הניח לאיש להדוף אותו חצי פסיעה לאחור, אבל לא היה מסוגל לגרוע את עיניו מסירנה, עם לחייה השקועות ועורה האפור. הכול בו עצר, הנשימה, הדם, המחשבות, כשהוא חיכה לפסיקה חדשה: שהיא תהיה בסדר.
 
הוא הרגיש כאילו התרחיש עם אביו חוזר על עצמו. חוסר התגובה, הפאניקה המשתוללת שמילאה אותו כשהוא נאבק בחוסר אונים ובמציאות אלימה. היא נושמת? לא ייתכן שהיא מתה. תפקחי את העיניים שלך, סירנה.
 
הוא שמע במרחק את החובש שואל על מצבה הרפואי, וראול הוגיע את מוחו. היא לא היתה סוכרתית, מעולם לא השתמשה בתרופות, למיטב ידיעתו. הוא שלח יד אל הטלפון שכיבה בזמן ההתכנסות בבית-המשפט, מתוך כוונה להשיג גישה אל התיק האישי שלה, ואז שמע את תשובתו של עורך-הדין שלה במלמול נמוך.
 
"היא בהריון."
 
המילים התפוצצו באוזניו כמו זכוכית שבורה.
 
 
 
סירנה הרגישה שמשהו מוצמד אל פניה. זיעה דביקה כיסתה את עורה, והבחילה התמידית שלה התערבלה בה ללא רחם.
 
היא הרימה יד כבדה כדי להרחיק את מה שחנק אותה, וקול אמר, "התעלפת, סירנה. תנוחי רגע."
 
היא פקחה את עיניה וראתה את ג'ון, עורך-הדין שעליו קיבלה המלצות רבות ושהיה אדיש כלפיה עד שהיא כמעט הקיאה בסל הניירות שלו. היא אמרה לו שזהותו של האב לא רלוונטית, אבל ראול הזעים אליה פנים מאחורי כתפו של ג'ון עם כל הרלוונטיות של שמש בלתי סלחנית על נפש אבודה במדבר – ועם רחמנות דומה.
 
היא ניסתה בכל כוחה לא להביט בראול, הבוס לשעבר, המאהב החטוף, האב הלא יודע. הוא היה יותר מדי... הכול. גבוה, כהה, אלגנטי ללא בושה ומתוחכם. רציני. שיפוטי.
 
אך עיניה הרעבות בחנו מרצונן את הופעתו. זו היתה ההזדמנות הראשונה שהיתה לה לעשות זאת זה שבועות. היא קטלגה את חליפתו האלגנטית בצבע הפחם, את העניבה השחורה הסולידית. לסתו היתה מגולחת למשעי לקראת פגישות הבוקר שלו, שיערו הכהה מסופר בסגנון הפשוט והמחמיר של איש עסקים מצליח.
 
ועיניו, הקשתיות האפורות סוערות ומלאות בגינוי כשלכדו את עיניה במבט שאין לנתקו.
 
ג'ון שאל, "כואב לך משהו? הזעקנו אמבולנס."
 
סירנה העיפה מבט מבועת בראול. זו היתה טעות. היא הבינה מיד שהוא פירש את המבט כהודאה באשמה. בגידה באמת.
 
היא עצמה את עיניה הבוגדניות והתפללה שהוא לא קלט את מה שנחשף, אבל הוא היה האדם האינטליגנטי והחריף ביותר שפגשה מימיה. דבר לא נעלם מעיניו.
 
אם הוא יידע שהיא בהריון ממנו, יצפה לה מאבק נוסף. אחרי המחיר שגבה ממנה הקרב הנוכחי, היא לא היתה מוכנה לעוד אחד. היא לא מוכנה, לא יכולה, להניח לו לחשוב שיש לו זכות למשמורת על הילד שלה.
 
"סירנה," אמר ראול באותו קול שמזכיר שוקולד מריר.
 
רטט זיהוי מענג עבר בעורה. אחרי ששנתיים שמעה כל אינטונציה של הקול הזה, היא ידעה שבזה הרגע נאמר שמה באזהרה נוקשה.
 
"תסתכלי עלי," הורה.
 
סירנה גיששה בעיוורון אחר ידו של ג'ון, לופתת באצבעותיה הקפואות את אצבעותיו החמות והיבשות. מתחת למסכת החמצן היה קולה חלול ודק כלחישה.
 
"תגיד לו להניח לי, אחרת אני אוציא צו הרחקה."

עוד על הספר

חוב של תשוקה דני קולינס

1

תסתכלי עלי, ניסה ראול זסיגר להשפיע במחשבתו על סירנה אבוט.
 
הוא נאלץ להישען אחורה בכיסאו כדי לראות אותה מעבר לשלושת הגברים שהפרידו ביניהם. הוא היה אמור להביט בשופט, אך הוא לא הצליח לגרוע את עיניו מסירנה.
 
היא ישבה דוממת, פניה מופנות קדימה, צדודיתה עגומה. ריסי הצוענייה הארוכים עד כדי גיחוך שלה נותרו מושפלים כשעורך-הדין שלו נעמד כדי לדבר. היא אפילו לא העיפה מבט לעברו כשעורך-הדין שלה עצמה נעמד כדי לטעון שמאסר לא יועיל, מפני שעליה לעבוד בכדי להחזיר את הכספים הגנובים.
 
עורכי-הדין של ראול הזהירו אותו שהאישום לא יסתיים במאסר, אך ראול לחץ עליהם לדרוש את כליאתה. הוא ידאג לכך שהאישה, עם תמימותה המעושה, פיה המעוקם במתח ותלתליה הברונטיים הסמיכים האסופים לקשר מכובד מתעתע, תישלח לכלא על בגידתה בו. על הגניבה שלה.
 
אביו החורג היה גנב. ראול לא ציפה להיות מנוצל שוב, במיוחד לא על-ידי העוזרת האישית המהימנה שלו, אישה שהוא למד לסמוך על עזרתה. אך היא דחפה את אצבעותיה לחשבון האישי שלו.
 
אחר-כך היא ניסתה לשכנע אותו במניפולציות לנהוג כלפיה ביד רכה באמצעות ידיה הרכות.
 
הוא לא רצה שהבזק הזיכרון יכה בו. אוזניו חיכו לשמוע את השופט מציין את גזר הדין, אבל גופו עקצץ מחום כשהוא נזכר בתחושה של אותן שפתיים תפוחות שהתרככו תחת שפתיו. שדיה השופעים הדיפו ריח של קיץ. פטמותיה היו גרגרי יער חמימים משמש לעומת לשונו, עסיסיים ומתוקים. הישבן דמוי הלב שהוא ראה תכופות יוצא ממשרדו היה הן מתוח והן חלק כשהוא הרים את חצאיתה והפשיל מעליה בגדי תחרה. ירכיים כמו אבקת סוכר, וביניהן בושם מושק מפתה שהעמיד אותו מיד לדום כשהוא נזכר כמה הדוקה – כמעט בתולית – היא היתה. אבל כל-כך חמה ומזמינה.
 
כי היא ידעה שהמעשה הפלילי שלה עומד להתגלות.
 
בטנו התכווצה בשילוב של זעם ורעב גופני חסר תקדים. במשך שנתיים הוא הצליח לרסן את תשוקתו, אבל עתה, משטעם אותה, הוא רצה רק לטעום אותה שוב. הוא שנא אותה בגלל הכוח הרב שהיה לה עליו. הוא יכול היה להעיד בשבועה שמעולם לא הכאיב לאישה, אבל הוא רצה לרסק את סירנה אבוט. להשמיד אותה. להרוס אותה.
 
דפיקת הפטיש החזירה אותו אל בית-המשפט. האולם היה ריק מלבד חמישתם, מאחורי שני שולחנות שפנו אל השופט. עורך-הדין שלו היטה ראשו אל ראול בהשלמת גורל, וראול הבין בשאט נפש שההחלטה נקבעה לטובת סירנה.
 
מאחורי השולחן השני, כשהיא מוסתרת חלקית על-ידי עורך-הדין שלה, גבה של סירנה התרכך בהקלה. עיניה הגדולות התרוממו אל השמיים, בורקות מהוקרה. עורך-הדין שלה הודה לשופט והניח יד מתחת למרפקה של סירנה כדי לעזור לה לקום כשהוא רוכן לעברה כדי לומר לה משהו.
 
ראול הרגיש כיווץ של רכושנות כשהתבונן בעורך-הדין בגיל העמידה גוהר מעליה. הוא אמר לעצמו שמדובר בכעס, לא מעבר לכך. הוא שנא להיות שוב קורבן. היא לא היתה אמורה לצאת מזה עם תוכנית פירעון של שש מאות פאונד בחודש. זה לא פיצוי. זו בדיחה.
 
למה היא סירבה להביט בו? זה המעט שהיא יכולה לעשות: להסתכל לו בעיניים ולהודות ששניהם יודעים שהיא מתחמקת מפשע. אך היא מלמלה דבר מה אל עורך-הדין שלה וביצעה עיקוף כדי להגיע למעבר, כשהיא משאירה את האיש לארוז את תיק המסמכים שלו. הז'קט האלגנטי וחצאית העיפרון שלה טשטשו את קימוריה הסקסיים, אך היא עדיין היתה מפתה כהוגן. פסיעותיה הואטו כשהיא הגיעה לשער הגלריה.
 
תסתכלי עלי, הורה שוב ראול באלם. הוא עצר את נשימתו כשהיא היססה, חש שהיא עומדת להפנות את מבטה אליו.
 
שפתיה התרוקנו מצבע וידה רעדה כשהיא שלחה אותה וניסתה למצוא את השער. היא הביטה היישר לפנים, עיניה ממצמצות וממצמצות –
 
"היא מתעלפת!" הוא דחף מעל דרכו את שני עורכי-הדין שלו והפך כיסאות כדי להגיע אליה בדיוק כשעורך-הדין שלה הסתובב והגיב. הם תפסו אותה יחד.
 
ראול שנא את האיש מחדש על שנגע בה כששניהם השכיבו אותה בזהירות על הרצפה. היא היתה רפויה. הוא נאלץ לתפוס את ראשה שצנח לאחור. היא לא היתה כל-כך עדינה בפעם האחרונה שהחזיק אותה. היא לא היתה שברירית.
 
ראול הזעיק בנביחה עזרה ראשונה.
 
למרבה המזל, מישהו הופיע עם חמצן בתוך פרק זמן קצר. ראול הניח לאיש להדוף אותו חצי פסיעה לאחור, אבל לא היה מסוגל לגרוע את עיניו מסירנה, עם לחייה השקועות ועורה האפור. הכול בו עצר, הנשימה, הדם, המחשבות, כשהוא חיכה לפסיקה חדשה: שהיא תהיה בסדר.
 
הוא הרגיש כאילו התרחיש עם אביו חוזר על עצמו. חוסר התגובה, הפאניקה המשתוללת שמילאה אותו כשהוא נאבק בחוסר אונים ובמציאות אלימה. היא נושמת? לא ייתכן שהיא מתה. תפקחי את העיניים שלך, סירנה.
 
הוא שמע במרחק את החובש שואל על מצבה הרפואי, וראול הוגיע את מוחו. היא לא היתה סוכרתית, מעולם לא השתמשה בתרופות, למיטב ידיעתו. הוא שלח יד אל הטלפון שכיבה בזמן ההתכנסות בבית-המשפט, מתוך כוונה להשיג גישה אל התיק האישי שלה, ואז שמע את תשובתו של עורך-הדין שלה במלמול נמוך.
 
"היא בהריון."
 
המילים התפוצצו באוזניו כמו זכוכית שבורה.
 
 
 
סירנה הרגישה שמשהו מוצמד אל פניה. זיעה דביקה כיסתה את עורה, והבחילה התמידית שלה התערבלה בה ללא רחם.
 
היא הרימה יד כבדה כדי להרחיק את מה שחנק אותה, וקול אמר, "התעלפת, סירנה. תנוחי רגע."
 
היא פקחה את עיניה וראתה את ג'ון, עורך-הדין שעליו קיבלה המלצות רבות ושהיה אדיש כלפיה עד שהיא כמעט הקיאה בסל הניירות שלו. היא אמרה לו שזהותו של האב לא רלוונטית, אבל ראול הזעים אליה פנים מאחורי כתפו של ג'ון עם כל הרלוונטיות של שמש בלתי סלחנית על נפש אבודה במדבר – ועם רחמנות דומה.
 
היא ניסתה בכל כוחה לא להביט בראול, הבוס לשעבר, המאהב החטוף, האב הלא יודע. הוא היה יותר מדי... הכול. גבוה, כהה, אלגנטי ללא בושה ומתוחכם. רציני. שיפוטי.
 
אך עיניה הרעבות בחנו מרצונן את הופעתו. זו היתה ההזדמנות הראשונה שהיתה לה לעשות זאת זה שבועות. היא קטלגה את חליפתו האלגנטית בצבע הפחם, את העניבה השחורה הסולידית. לסתו היתה מגולחת למשעי לקראת פגישות הבוקר שלו, שיערו הכהה מסופר בסגנון הפשוט והמחמיר של איש עסקים מצליח.
 
ועיניו, הקשתיות האפורות סוערות ומלאות בגינוי כשלכדו את עיניה במבט שאין לנתקו.
 
ג'ון שאל, "כואב לך משהו? הזעקנו אמבולנס."
 
סירנה העיפה מבט מבועת בראול. זו היתה טעות. היא הבינה מיד שהוא פירש את המבט כהודאה באשמה. בגידה באמת.
 
היא עצמה את עיניה הבוגדניות והתפללה שהוא לא קלט את מה שנחשף, אבל הוא היה האדם האינטליגנטי והחריף ביותר שפגשה מימיה. דבר לא נעלם מעיניו.
 
אם הוא יידע שהיא בהריון ממנו, יצפה לה מאבק נוסף. אחרי המחיר שגבה ממנה הקרב הנוכחי, היא לא היתה מוכנה לעוד אחד. היא לא מוכנה, לא יכולה, להניח לו לחשוב שיש לו זכות למשמורת על הילד שלה.
 
"סירנה," אמר ראול באותו קול שמזכיר שוקולד מריר.
 
רטט זיהוי מענג עבר בעורה. אחרי ששנתיים שמעה כל אינטונציה של הקול הזה, היא ידעה שבזה הרגע נאמר שמה באזהרה נוקשה.
 
"תסתכלי עלי," הורה.
 
סירנה גיששה בעיוורון אחר ידו של ג'ון, לופתת באצבעותיה הקפואות את אצבעותיו החמות והיבשות. מתחת למסכת החמצן היה קולה חלול ודק כלחישה.
 
"תגיד לו להניח לי, אחרת אני אוציא צו הרחקה."