פתח-דבר
"מיק, אל תדאג, הוא יגיע."
"תוריד את הרגליים הארורות שלך מהשולחן," ירק מייקל בתגובה למילות ההרגעה של אחיו, לא מביט אפילו בניירות שהיו על מכתבתו בארצ'איינג'ל'ס-רסט, בית משפחת ד'אנג'לו המבודד בברקשייר. "ואני לא מודאג."
"בטח שלא!" אמר רייף בעצלתיים, ולא עשה שום מאמץ להוריד את רגליו העטויות מגפיים שחורים ממקום מנוחתן על חזית שולחנו של אחיו הבכור.
"באמת שלא, רייף," הבטיח מייקל בקול מתון.
"אתה יודע אם –?"
"אני בטוח ששמת לב שאני מנסה לקרוא!" מייקל נאנח בקוצר רוח בזמן שנעץ מבט מעבר לשולחן. הוא לבש בגדים רשמיים, כרגיל, חולצת תכולה בהירה ועניבת משי כחולה כהה קשורה היטב, חזיה כהה ומכנסיים מחויטים, המקטורן של חליפתו עוטף את גב כסא העור שלו.
בדיחה משפחתית התהלכה ואמרה שאמם בחרה לקרוא לשלושת בניה מייקל, רפאל וגבריאל כדי שיתאימו לשם המשפחה ד'אנג'לו ושלושת הבנים ספגו לא מעט הקנטות בשל כך כאשר למדו בפנימיה. לא עכשיו, כאשר שלושתם היו בשנות השלושים שלהם, ושלושתם הצליחו לנצל את שמותיהם באמצעות הפיכת שלושת בתי המכירות הפומביות ארצ'איינג'ל והגלריות בלונדון, ניו-יורק ופריז לגלריות בבעלות פרטית היוקרתיות ביותר בעולם.
סבם, קרלו ד'אנג'לו, הצליח להביא עמו את הונו כאשר נמלט מאיטליה והתיישב באנגליה כמעט לפני שבעים שנה לפני שהתחתן עם נערה אנגליה והוליד בן, ג'ורג'יו: אביהם של מייקל, רפאל וגבריאל.
כאביו לפניו, גם ג'ורג'יו היה איש עסקים חריף והוא פתח את בית המכירות הפומביות והגלריה הראשונה בלונדון לפני שלושים שנה, והוסיף להון של משפחת ד'אנג'לו. כאשר ג'ורג'יו פרש לפני עשר שנים והוא ואשתו אלן עברו סופית לביתם בפלורידה, הפכו שלושת הבנים את מה שהיה הון בינוני להון עתק באמצעות פתיחת גלריות ארצ'איינג'ל זהות בניו-יורק ובפריז, ועתה התוצאה היתה שכל אחד מהם היה מולטי מיליונר.
"ואל תקרא לי מיק," הורה מייקל בחריפות בעודו ממשיך לקרוא בתיק שהיה לפניו. "אתה יודע עד כמה אני שונא את זה."
מובן שרייף ידע את זה והוא החשיב זאת כחלק מתפקידיו כאח הצעיר לעצבן את אחיו הבוגר!
לא שהיו לו הזדמנויות רבות במיוחד לעשות זאת בימים אלה, כאשר כל אחד מן האחים היה בגלריה אחת בכל זמן נתון. אבל תמיד עשו מאמץ להיפגש בחג-המולד ובימי-ההולדת של כל אחד מהם, והיום היה יום-ההולדת השלושים-וחמישה של מייקל. רייף היה צעיר בשנה, וגבריאל, ה'תינוק' של המשפחה, היה צעיר בשנה נוספת, בן שלושים-ושלוש.
"דיברתי עם גבריאל לאחרונה לפני שבוע בערך." רייף עיקם את פרצופו.
"למה אתה עושה פרצוף?" מייקל הרים גבה כהה.
"בלי סיבה מיוחדת – כולנו יודעים שגייב היה במצב רוח גרוע בחמש השנים האחרונות. אני לא מבין את המשיכה בעצמי." הוא משך בכתפיו. "היא נראית לי עכברית, עם העיניים הגדולות האלה–"
"רייף," הזהיר מייקל בנהמה.
"–העיניים האפורות הגדולות האלה היו הדבר היחיד היפה אצלה," השלים רייף את המשפט בציניות.
פיו של מייקל הצטמצם. "דיברתי עם גבריאל לפני יומיים."
"ו –" האיץ בו רייף בקוצר רוח כאשר היה ברור שאחיו המבוגר יותר מתכוון להישאר שתקן באופן בלתי אופייני לו.
מייקל משך בכתפיו. "והוא אמר שיגיע הנה בזמן לארוחת הערב."
"למה לא יכולת להגיד לי את זה מוקדם יותר, לעזאזל?"
רייף הוריד את רגליו מהשולחן אל השטיח המכסה את הרצפה וקם על רגליו בחוסר מנוחה. הוא העביר יד עצבנית בשערו הכהה כצובל בזמן שהתהלך בחדר, גבוה ושרירי בחולצת טריקו שחורה וג'ינס דהויים. "אני מניח שזה היה פשוט מדי." הוא נעצר והתבונן בכעס באחיו המבוגר יותר.
"ללא ספק." מייקל שחרר בת חיוך, עיניו כהות ובלתי ניתנות לפענוח, כמו תמיד.
שלושת האחים היו זהים בצבעיהם, גובהם ומבנה גופם: שלושתם היו בגובה מטר ושמונים-וחמישה, עם אותו שיער בצבע צובל. שערו של מייקל היה קצוץ, עיניו כה כהות עד שהבהיקו בשחור בלתי קריא.
שערו של רייף היה ארוך מספיק כדי להתעגל על כתפיו, עיניו בגוון חום כה חיוור עד שנצצו כזהב.
"נו?" נהם בקוצר רוח בזמן שמייקל שתק אחרי הצהרתו הקודמת.
"נו, מה?" אחיו הרים גבה כהה ויהירה בזמן שהתרווח לאחור בכסא העור שלו.
"מה היה מצבו?"
מייקל משך בכתפיו. "כפי שאמרת, נרגז כמו תמיד."
רייף הזעיף פנים. "שניכם מתאימים זה לזה כמו שקע לתקע!"
"רייף, אני לא זעוף, אני פשוט בוחר לא לסבול טיפשים בחברתי."
רייף הרים את גבותיו. "אני מקווה שלא כללת אותי בהערה הזו..."
"לא ממש." מייקל ריפה מעט את ישיבתו. "ואני מעדיף לחשוב על שלושתנו כעל קצת יותר... אינטנסיביים."
חלק מהמתח שאחז בגופו של רייף השתחרר בזמן שחייך בזעף מתוך הכרה בסיבה לכך שאיש מהם לא היה נשוי. הנשים שפגשו נמשכו רוב הזמן לאווירת הסכנה שאפפה את הגברים למשפחת ד'אנג'לו, לא רק לכספם. לא בדיוק הבסיס האידיאלי למערכת יחסים מתמשכת – למעט מערכת יחסים גופנית טהורה – או לא כל-כך טהורה!
"אולי," הסכין בציניות. "אז במה אתה שקוע בעיון כזה מאז שהגעתי הנה?"
"אה." מייקל הקדיר פנים.
רייף בחן אותו בחשש. "למה יש לי תחושה שזה לא ימצא חן בעיני?"
"כנראה מפני שזה לא ימצא חן בעיניך." אחיו סובב את התיקיה והדף אותה על פני השולחן.
רייף קרא את השם שעל פני התיקיה. "ברין ג'ונס?"
"מהמועמדים לתערוכת האמנים החדשים שתיערך בגלריה בלונדון בחודש הבא," נידב מייקל בחריפות.
"לעזאזל, בגלל זה ידעת שגבריאל יחזור היום!" הוא לטש עיניים באחיו. "שכחתי לגמרי שגבריאל נוטל את שרביט הניהול בלונדון מידיך במהלך ארגון התערוכה."
"ואני נוסע לפריז לזמן-מה, כן," אמר מייקל בסיפוק.
"מתוך כוונה להיפגש עם ליזט היפהפיה בעודך שם?" הוא בחן את אחיו בוודאות.
פיו של מייקל התכווץ. "מי?"
הנימה המבטלת בקולו של אחיו די היה בה כדי להבהיר לרייף שיחסיו של אחיו עם "ליזט היפהפיה" לא רק שהסתיימו אלא שאף נשכחו. "אז מה מיוחד כל-כך בברין ג'ונס שיש לך תיקיית אבטחה ביחס אליו?"
רייף ידע שיש סיבה ליחסו המיוחד של מייקל לאמן זה. היו עשרות מועמדים להוטים לתערוכת האמנים החדשים. מאז שגבריאל ארגן את התערוכה בפעם הראשונה בפריז לפני שלושה חודשים בהצלחה עצומה, הם החליטו לערוך תצוגה דומה בלונדון בחודש הבא.
"ברין ג'ונס היא אשה," תיקן מייקל בציניות.
גבותיו של רייף התרוממו. "אני מבין..."
"איכשהו, אני בספק," אמר אחיו בביטול. "אולי התמונה הזו תעזור..." מייקל הרים את הדף העליון של התיקיה והוציא מתוכה תצלום שחור-לבן. "ביקשתי מהאבטחה להוריד צילום שלה מדיסק אבטחה בארצ'איינג'ל אתמול –" וזה הסביר את האיכות המגורענת קלות של הצילום – "כאשר היא הגיעה לגלריה כדי למסור אישית את תיק העבודות שלה לידי אריק סנדרס." אריק היה המומחה לאמנות בגלריה הלונדונית שלהם.
רייף הרים את הצילום כדי שיוכל להתבונן מקרוב באשה הצעירה שצולמה כשהיא עוברת דרך דלתות הזכוכית ונכנסת לתוך אולם הכניסה מרוצף השיש של הגלריה בלונדון.
היא היתה ודאי בתחילת עד אמצע שנות העשרים שלה.
התמונה בשחור-לבן הקשתה לומר מהם צבעיה. שערה שהגיע עד מתחת לאוזנה, בסגנון קופצני מעט, נראה בהיר, הופעתה היתה מהוקצעת במקטורן כהה וחצאית באורך הברך, עם חולצה בהירה מתחת למקטורן – דבר שלא הצליח במאום לגרוע מהחיטובים של הגוף שמתחת!
היו לה פנים יפהפיים באופן עוצר נשימה, חשב רייף בזמן שהמשיך לבחון את הצילום: פנים דמויי לב, עיניים בצבע בהיר, אף קטנטן וסולד בין עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ומשורבבות בחושניות עם סנטר מוצק מעל לצוואר מעודן.
פנים מרהיבים ומוכרים ולו במעט.
"למה יש לי תחושה שאני מכיר אותה?" שאל רייף והרים את ראשו.
"קרוב לוודאי מפני שאתה מכיר אותה," ענה מייקל בחריפות. "נסה לדמיין אותה קצת יותר... מעוגלת, עם משקפיים כבדים ושחורי מסגרת, ושיער ארוך וחום עכברי."
"לא נשמע כמו אשה מסוג שאחד מאתנו יימשך אליה –" רייף השתתק לפתע ומבטו התכווץ באחת, בחשד, בעוד מבטו ננעץ שוב בתמונה בשחור-לבן שהיתה לפניו.
"בדיוק... שכחתי להזכיר שאולי כדאי שתסתכל ב... עיניים," אמר מייקל בנימה עוקצנית.
רייף הרים את עיניו במהירות. "זה לא יכול להיות! נכון?" הוא בחן את הצילום בצורה מדוקדקת יותר. "אתה רוצה להגיד לי שהיפהפיה הזו היא סברינה הרפר?"
"כן," התיז מייקל בחריפות.
"בתו של ויליאם הרפר?"
"היא ולא אחרת." מייקל הנהן בזעף.
פיו של רייף התהדק בזמן שנזכר בלא מאמץ בהמולה שנגרמה לפני חמש שנים, כאשר ויליאם הרפר הציע למכירה ציור לכאורה בלתי ידוע עד אז של טרנר בגלריה הלונדונית שלהם. בדרך כלל ציור נותר עלום עד אחרי שהאותנטיות שלו נבדקת על ידי מומחים לדבר, אבל איכשהו, עובדת קיומו של הציור דלפה לתקשורת ועולמות האמנות והתקשורת נכנסו לסחרור נוכח האפשרויות אודות האותנטיות של הציור.
גבריאל הופקד על הגלריה בלונדון באותו זמן, והוא נסע כמה פעמים לבית משפחת הרפר כדי לדון בסוגיית הציור בעודו נתון להערכה, ונפגש עם אשתו ובתו של ויליאם הרפר באותן הזדמנויות. הדבר היקשה עליו פי כמה וכמה כאשר נאלץ להכריז שהציור, לאחר שעבר בחינה מדוקדקת על ידי מומחים מכל רחבי העולם, הינו זיוף כמעט מושלם. גרוע מכך, חקירה משטרתית הוכיחה שוויליאם הרפר היה אחראי בלעדי לזיוף, וכתוצאה מכך האיש נעצר ונשלח לכלא בעוון פשעו.
אשתו ובתו בת-העשרה נרדפו על ידי התקשורת במהלך המשפט וכל הסיפור הנורא הזה נופח שוב כאשר הרפר נפטר בכלא לאחר ארבעה חודשים בלבד, ומיד לאחר מכן נעלמו אשתו ובתו מעין כל.
עד עכשיו, כך נדמה...
רייף בחן את מייקל בחשש. "אתה לגמרי בטוח שזו היא?"
"התיקיה שאתה בוחן הגיעה מהחוקר הפרטי ששכרתי אחרי שראיתי אותה בגלריה אתמול –"
"דיברת איתה?"
מייקל נענע בראשו. "עברתי דרך אולם הכניסה כאשר אריק חלף לידי יחד איתה. כפי שאמרתי, חשבתי שזיהיתי אותה, והחוקר הפרטי הצליח לאושש את העובדה שמרי הרפר חזרה לשם נעוריה כמה שבועות לאחר מות בעלה, וששם משפחתה של בתה הוחלף אף הוא באופן רשמי."
"וברין ג'ונס היא באמת היא?"
"כן."
"ומה בכוונתך לעשות בנידון?"
"מה זאת אומרת?"
רייף נשף בקוצר רוח נוכח שלוותו המתמשכת של אחיו. "טוב, הרי היא לא תוכל להיות אחת מששת האמנים שיציגו בגלריה בחודש הבא."
מייקל הרים את גבותיו הכהות. "למה לא?"
"ראשית, אבא שלה הוכנס לכלא בגלל ניסיון לערב את הגלריה שלנו במכירה של ציור מזויף!" הוא בחן את אחיו. "לא זו בלבד, אלא שגבריאל נאלץ להעיד בבית-המשפט כדי להבטיח שהוא ייאסר."
"ואבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה, בזה העניין?"
"לא, מובן שלא! אבל – עם אב כזה, איך אתה יכול לדעת שהציורים בתיק העבודות שלה הם ציורים מקוריים שלה?"
"הם שלה." מייקל הנהן. "הכל בתיקיה. היא סיימה תואר באמנות בהצטיינות. היא ניסתה למכור עבודות שלה לגלריות אחרות בשנתיים האחרונות, בהצלחה מועטה בלבד. בחנתי את תיק העבודות שלה, רייף, ולמרות מה שחשבו הגלריות האחרות, היא טובה. יותר מטובה, היא מקורית, ונראה שבגלל זה הגלריות האחרות סירבו להסתכן ולמכור את העבודות שלה. רווח שלנו. עד כדי כך שאני מתכוון לקנות תמונה של ברין ג'ונס לאוסף הפרטי שלי."
"היא תהיה אחת משישה האמנים הסופיים?"
"ללא ספק."
"ומה עם גבריאל?"
"מה אתו?"
"הזהרנו אותו שוב ושוב, אבל הוא סירב להקשיב. היא הסיבה לכך שהוא במצב רוח רע זה חמש שנים – איך אתה חושב שהוא יגיב כאשר יתברר לו מיהי ברין ג'ונס הזאת?" אמר רייף ביאוש.
"אני בטוח שתסכים שהיא השתפרה עם השנים!" אמר מייקל בציניות.
לא היה ספק בכך. "אבל זה פשוט – לעזאזל, מייקל!"
פיו של מייקל התהדק. "ברין ג'ונס היא אמנית כשרונית ביותר, והיא ראויה להזדמנות להיות מוצגת בארצ'איינג'ל."
"האם חשבת לרגע מדוע היא עושה את זה?" שאל רייף. "שיכול להיות שיש לה איזה מניע נסתר, אולי זה רצון לנקום בנו או בגבריאל על מה שקרה לאביה?"
"כן, חשבתי על זה." מייקל הנהן בנחת.
"ו – ?"
הוא משך בכתפיו. "אני מוכן לתת לה ליהנות מהספק בשלב זה."
"וגבריאל?"
"הוא אמר לי בהזדמנויות רבות שהוא ילד גדול, ושהוא לא צריך שאחיו הגדול יתערב בחייו, תודה רבה!" אמר מייקל בציניות.
רייף נענע בראשו בתנועה מוגזמת בזמן שהחל להתהלך בחדר העבודה. "אתה לא מתכוון לספר לגבריאל מיהי?"
"כפי שאמרתי, לא בשלב זה," אמר מייקל. "ואתה?"
רייף לא ידע עדיין מה הוא מתכוון לעשות עם המידע הזה...
1
מקץ שבוע...
היא נכנסת אל מחנה האויב – שוב! – חשבה ברין בפנים קודרים בזמן שעצרה מחוץ לבניין על המדרכה כדי להבחין בכניסת השיש של הגלריה הפרטית הגדולה והטובה ביותר בלונדון, שהשם ארצ'איינג'ל מוטבע באותיות זהב גדולות וזוהר בשמש מעל דלתות הכניסה הרחבות שלה. הדלתות נפתחו ברחש קל בזמן שצעדה לפנים עוד לפני שגמרה בדעתה להיכנס.
עוד לפני, מפני שזה היה באמת מחנה האויב מבחינת ברין. האחים ד'אנג'לו, גבריאל בעיקר, היו אחראים לשבירת לבה ולשליחת אביה לכלא לפני חמש שנים...
אסור לה לחשוב על זה עכשיו, אסור לה להרשות לעצמה לחשוב על זה עכשיו. היא צריכה להתמקד בעובדה ששנתיים אחרונות של דחיות חוזרות ונשנות מצד גלריה אחר גלריה הן אלה שהביאו אותה לרגע זה של יאוש. אותן שנתיים אחרונות, אחרי שעזבה את האוניברסיטה עם התואר שלה, כאשר האמינה שהעולם היה עתה בידיה, רק כדי ללמוד שההכרה לה ייחלה עבור הציורים שלה היתה חמקנית מתמיד.
רבים מחבריה מתקופת האוניברסיטה נכנעו לתביעות המשפחה והבעיות הכלכליות ונכנסו לעסקי הפרסום או ההוראה במקום ללכת אחר חלומם לצייר כפרנסה. אבל לא ברין. לא, היא נותרה עיקשת בתשוקתה להציג את הציורים שלה בגלריה בלונדון, מאמינה שיום אחד היא תוכל לגרום גאווה לאמה ולמחוק את הכלימה שהכתימה את שם המשפחה.
לאחר שנתיים נאלצה להודות בתבוסה, לא באמצעות נטישת הציור, כי אם בכניעה לאפשרות היחידה שנותרה בפניה, כניסה לתחרות האמנים החדשים של ארצ'איינג'ל.
"מיס ג'ונס?"
היא הסתובבה כדי להביט בשאלה באחת משתי פקידות הקבלה שישבו מאחורי שולחן שיש אלגנטי בצבע שמנת-ורוד, שתאם להפליא את שאר אולם הכניסה המשויש. כמה עמודי ענק מאותו שיש החזיקו את התקרה, וארונות זכוכית יפהפיים הגנו על עבודות האמנות היקרות מפז ועל התכשיטים המרהיבים שהוצגו לראווה.
וזה היה רק אולם הכניסה. ברין ידעה, מביקורה הקודם בגלריה ארצ'איינג'ל, ששישה אולמות נוספים הכילו עוד אוצרות יפהפיים ויחודיים, ושהיו עוד רבים אחרים שהוכנו למכירה פומבית במרתף רחב-הידיים שמתחת לבניין.
היא הזדקפה, נחושה בדעתה לא לפחד – או לפחות לא לחשוף את פחדה – מהסביבה האלגנטית או פקידת הקבלה הבלונדית היפה והצוננת שלא היתה ודאי בת יותר מעשרים-ושלוש. "כן, אני מיס ג'ונס."
"לינדה," אמרה האשה האחרת, קמה מאחורי השולחן וחצתה את אולם הכניסה, עקביה הגבוהים נוקשים על רצפת השיש בזמן שהצטרפה אל ברין המהססת שעדיין עמדה ליד הכניסה.
ברין הרגישה שלבושה צנוע מעט במכנסיים השחורים ההדוקים ובחולצת המשי הפרחונית שבחרה ללבוש לפגישה השניה שלה עם אריק סנדרס, המומחה לאמנות של הגלריה הלונדונית. "יש לי פגישה עם מר סנדרס," אמרה בשקט.
לינדה הנהנה. "אודה לך אם תבואי אחרי למעלית. מר ד'אנג'לו השאיר הוראות שאביא אותך למשרדו ברגע שתגיעי."
ברין נדרכה מיד ורגליה הפכו לעופרת וכמו נצמדו אל רצפת השיש. "הפגישה שלי היא עם מר סנדרס."
לינדה הסתובבה באיוושה של שערה הבלונדי המעוצב לתפארת בזמן שהתחוור לה שברין אינה פוסעת בעקבותיה. "מר ד'אנג'לו ינהל את הריאיון הבוקר."
לשונה של ברין דבקה לחכה בפיה שחרב לפתע. "מר ד'אנג'לו?" הצליחה לומר בקול חורק.
האשה המבוגרת יותר הנהנה. "אחד משלושת האחים שהם בעלי הגלריה." ברין ידעה בדיוק מיהם האחים ד'אנג'לו. היא פשוט לא ידעה למי בדיוק מתכוונת לינדה כאשר אמרה "מר ד'אנג'לו". מייקל הקר והמתנשא? רפאל הפלייבוי והיהיר? או גבריאל האכזר, שלקח את לבה התם ודרך עליו?
זה לא משנה באמת מי מבני ד'אנג'לו יקדם את פניה. כולם יהירים וחסרי רחמים ככל שזה נוגע לה, והיא לא היתה מתקרבת אליהם כמטחווי זרוע אם היא לא היתה נחושה להימנות בין אותם שישה אמנים שייכללו בתערוכת האמנים החדשים של הגלריה בחודש הבא.
היא הנהנה בראשה באיטיות. "אני חושבת שחלה טעות כלשהי." היא הקדירה פנים. "מזכירתו של מר סנדרס התקשרה וקבעה את הפגישה."
"מפני שמר ד'אנג'לו היה בחוץ-לארץ באותו זמן," ענתה לינדה והנהנה.
ברין יכלה רק לעמוד ולבהות באשה האחרת, ולתהות אם מאוחר מדי לחתוך ופשוט לברוח כל עוד זה אפשרי...
גבריאל השעין את מרפקיו על השולחן בעודו מתבונן על החומר המוזן ממצלמת האבטחה באולם הכניסה של הגלריה אל המחשב הנישא שלו.
הוא זיהה את ברין ג'ונס ברגע שבו נכנסה אל הגלריה, כמובן. ראה את ההיסוס שלה לפני שהבעתה נעשתה מוכת תימהון בזמן שלינדה דיברה אליה, ומיד לאחר מכן נדרכה בעוד פניה איבדו את הבעתן ואפשרו לגבריאל לנחש באיזה רגע בדיוק הבהירה לה לינדה שהפגישה שלה הבוקר תהיה אתו ולא עם אריק.
ברין ג'ונס...
או, ליתר דיוק, סברינה הרפר.
גבריאל ראה את סברינה בפעם האחרונה לפני חמש שנים, יום אחרי יום מעברו השני של אולם בית-המשפט. היא הביעה את סלידתה כלפיו דרך עיניים קטיפתיות ורכות בצבע אפור-יונה שהסתתרו מאחורי משקפיים כהי מסגרת כל-אימת שהביטה בו. והיא הביטה בו הרבה!
סברינה הרפר היתה אז רק בת שמונה-עשרה, גזרתה היתה מלאה ועגולה, קצת קלוצית ונבוכה, שערה החום משיי וחלק ומגיע עד למטה מכתפיה, משקפיה הכהים מעניקים לעיניה מראה גדול ופגיע. פגיעות שנשאה חן בעיני גבריאל והוא נמשך אליה באופן בלתי מוסבר.
היא רזתה לכדי אלגנטיות דקיקה שניכרה היטב בחולצה הפרחונית הרפויה ובמכנסיים ההדוקים. השיער החום הבהיר נראה כאילו נצבע בגוונים בלונדיים, ונגזר ביד אמן בזמן שהסתלסל בשובבות סביב אוזניה, עורפה ומצחה החלק. והיא נפטרה מהמשקפיים הכהים, ודאי לטובת עדשות מגע. היא אף ניחנה בבטחון עצמי חדש שאפשר לה להיכנס לגלריה ארצ'איינג'ל מתוך מטרה ונחישות.
הירידה במשקל ניכרה עוד יותר בפניה. עתה היו שקעים ממשיים בלחייה, חושפים עצמות לחיים מפוסלות משני צדי האף הקטן והסולד. פיה – תודה לאל שרייף הזהיר אותו מפני הפה הסקסי הזה, וזה מה שהוא היה – גרם לו זקפה שתזדקק לכמה דקות כדי לשקוט, אותן דקות שיעברו עד שלינדה תביא את ברין ג'ונס למשרדו, קיווה.
האם גבריאל היה מזהה את היפהפיה הזו ואת האשה הצעירה והבטוחה בעצמה הזו כסברינה הרפר של לפני חמש שנים אם רייף לא היה מזהיר אותו מראש באשר לזהותה האמיתית, לאחר שמייקל החליט לנהוג ביוהרה הרגילה שלו ולשתוק בנושא?
כן, לגבריאל לא היו ספקות שהיה מזהה את סברינה. מלאה או רזה, עם משקפיים או בלי משקפיים, מגושמת או מהוקצעת, הוא היה מכיר את סברינה בכל תחפושת שבעולם.
השאלה היתה, האם היא תסגיר במילה או במעשה את העובדה שגם היא זוכרת אותו?
חום מתוק, מושחת, חוטא, שוקולדי. זו היתה הדרך היחידה לתאר את צבע עיניו של גבריאל ד'אנג'לו, חשבה ברין בתיעוב עצמי לאחר שהובאה למשרדו על ידי לינדה ועתה עמדה לפני שולחן השיש והתבוננה בגבר שבמשך זמן כה רב החשיבה לאויבה המר. הגבר אשר באיבחה אחת של לשונו החריפה וחסרת הרחמים לא רק שסייע להשליך את אביה לכלא, אלא שאף הצליח להרוג את סברינה הרפר וגרם לכך שברין ג'ונס תיוולד מתוך האפר.
אותו גבר שסברינה הצעירה הוקסמה ממנו, נושקה על ידו והתאהבה בו לפני חמש שנים.
הגבר שאחרי שבועות ספורים בלבד עמד באולם בית-המשפט והאשים את אביה.
אותו גבר שסברינה התבוננה בו מעבר לאולם בית-המשפט וידעה שהיא חושקת בו עדיין, למרות מה שעולל לאביה. די היה במבט אחד בו כדי לעורר אותה, שעה שהיתה צריכה להרגיש אך ורק שנאה כלפיו, מבט אחד והיא הרגישה כיצד הוא גוזל ממנה את נשמת אפה.
תגובה, משיכה קטלנית, שעם השנים שלאחר מכן ברין שכנעה את עצמה שלא הרגישה. שהרגשות שתקפו אותה כל-אימת שהביטה בו היו כנראה רגשות של סלידה, אולי אפילו שנאה, מפני שלא ייתכן שנמשכה אליו שעה שהוא עולל את הדברים הנוראים הללו למשפחתה.
ברין נתנה בו מבט אחד וידעה ששיקרה לעצמה במשך כל אותן שנים. שגבריאל ד'אנג'לו, למרות שהיה הגבר האחד שאסור לה להימשך אליו, שאסור לה להרשות לו להחניף לה או לנשק לה, הצליח אז, כמו היום, להקסים אותה.
עד כדי כך שהיא הרגישה גם עכשיו כיצד הנוכחות החזקה שלו שולטת באלגנטיות הדרמטית והעשירה של המשרד הענקי עם החלונות מן המסד עד הטפחות שצפו אל קו הרקיע של לונדון ועבודות האמנות המקוריות שקישטו את הקירות המכוסים משי ורדרד ענוג.
גבריאל ד'אנג'לו...
גבר שצריך להיות עכשיו – ברין ייחלה לכך פעמים רבות כל-כך! – מקריח, שמן, עם קמטים של צער סביב הפה התפוח מאוכל ותענוגות.
תחת זאת, הוא היה עדיין למעלה ממטר ושמונים של שרירים מתוחים ורזים, שהוצגו לראווה בחליפה כהה ומחויטת שעלתה ודאי כמו שנת לימודים באוניברסיטה של ברין! ושערו היה עבות וכהה כפי שזכרה אותו, מוברש ברישול לאחור עד שנפל בגלים שחורים ורכים על צווארון חולצתו הצחורה.
ופניו...!
אלה היו פנים של דוגמן. פנים שנשים בנות כל הגילים היו מוכנות לעשות למענם הכל וקונות כל מה שהיה מוכר. מצח המעיד על תבונה מעל העיניים החומות ההן, חוטם ישר, עצמות לחיים גבוהות כנגד עור בצבע זית בהיר – ללא קמט אחד נראה לעין, מצער או מסיבה אחרת! היו לו שפתיים מסותתות להפליא – העליונה מעט מלאה יותר מהתחתונה – והקו החזק של לסתו היה בדיוק כפי שברין זכרה אותו: רבוע ונחרץ ללא רחמים.
"מיס ג'ונס." קולו המתורבת, כפי שברין גילתה לפני חמש שנים, היה נטול מבטא, כפי שניתן היה לצפות משמו, אבל היה אנגלי כמבטאה. אותו רטט עמוק וצרוד שגרם לברכיה של ברין לרעוד ועדיין לגרום לכך למרות שהקשיבה לקול זה מאשים את אביה וחותם את גורלו.
ברין כמעט עשתה צעד לאחור כאשר גבריאל ד'אנג'לו קם ופסע מאחורי שולחנו. היא הצליחה להישאר במקומה כאשר התחוור לה שהוא קם על רגליו רק כדי להושיט לה יד בברכה. יד צרה ואלגנטית שהעידה על הכוח האצור בגוף השרירי, כפי שברין זכרה.
אותו כוח שלא היה לה ספק שיהיה מסוגל למחוץ כל עצם בידה הקטנה בהרבה, אם יבחר לעשות זאת.
ברין התכווצה בתוכה כאשר התחוור לה שהוא בוחן אותה ביסודיות מבין עפעפיים מורדים, ושהעיניים החומות כמו רואות הכל ואינן מחמיצות דבר.
האם יזהה אותה כסברינה הרפר? איכשהו פקפקה בכך, בהתחשב בעובדה שסברינה המגושמת, למרות שגבריאל נישק אותה פעם אחת, לא היתה משאירה את רישומה על גבר כגבריאל ד'אנג'לו, ושהיו ודאי נשים רבות אחרות בחייו – ובמיטתו! – במהלך חמש השנים האחרונות.
מלבד זאת, שמה היה שונה, והיא נראתה אחרת באופן דרמטי: היא רזתה בעשרה קילו, שערה היה עתה קצר יותר והיו בו גוונים בהירים, פניה היו רזים יותר, זוויתיים יותר, והיא הרכיבה עדשות מגע ולא את המשקפיים עם המסגרת הכהה.
אבל זה היה אפשרי – האם ייתכן שגבריאל ד'אנג'לו זיהה אותה, למרות השינויים?
ברין הניעה יד מיוזעת אחת באופן בלתי מורגש לצד מכנסיה לפני שהרימה אותה מתוך כוונה ללחוץ אותה לשניה בכף ידו הגדולה של גבריאל. צעד שגבריאל עקף מיד בזמן שאצבעותיו הארוכות והצרות נסגרו סביב ידה של ברין והחזיקו בה – מחדשות מיד ומעמיקות את זרם החשמל ואת המודעות המינית בזמן שהלמה מידו אל ידה, נעה לאורך זרועה לפני שהתיישבה בשדיה המלאים, גורמת לפטמותיה לעקצץ ולהתקשות מתחת לחולצתה.
זרם שגם גבריאל ד'אנג'לו הרגיש, אם ההתהדקות של אצבעותיו סביב ידה וההתעצמות של ההתכווצות של עיניו העידה על משהו.
"סוף-סוף נפגשים, מיס ג'ונס," מלמל גבריאל בזמן שהמשיך במכוון להחזיק בידה הדקיקה בידו.
ברין מצמצה והבעתה התמלאה לפתע חשש, ועיניה האפורות בגון היונה היו עתה יפות עוד יותר, שכן לא היו חבויות מאחורי המשקפיים. "אני – אני לא יודעת למה אתה מתכוון."
גם גבריאל לא ידע בדיוק למה התכוון!
עצתו של רייף, כאשר שני האחים נפגשו לשיחה לפני שהוא טס לניו-יורק לפני חמישה ימים, היתה שהדרך הטובה ביותר של גבריאל להימנע מעוד אי-נעימויות עם משפחת הרפר, היתה לומר לאריק סנדרס להוריד את ברין ג'ונס מרשימת המועמדים לתערוכת האמנים החדשים הקרבה ובאה.
וברמה המקצועית, גבריאל הבין בדיוק מדוע אחיו יעץ לו כך. בהתחשב בנסיבות עברו איתה ועם אביה המנוח ויליאם הרפר, זו היתה עצה טובה ואפילו הכרחית.
אלא ש...
לגבריאל היה עבר גם עם ברין. נכון, עבר קצרצר, רק נשיקה גנובה כאשר הסיע אותה הביתה מביקור בגלריה באחד הערבים, אבל הוא קיווה שעם הזמן זה יתפתח למשהו נוסף, חשב על ברין לעתים קרובות במהלך חמש השנים האחרונות, תהה, שיער, מה היה קורה לשניהם אלמלא השערוריה שהפרידה ביניהם.
גבריאל לא התגאה בחלקו בפרשה מלפני חמש שנים. לא בהרשעתו של ויליאם הרפר ומאסרו בעוון זיוף, מותו בכלא חודשים ספורים לאחר מכן או באופן שבו אשתו ובתו בת-העשרה נרדפו על ידי התקשורת במהלך העסק כולו.
גבריאל ניסה להיפגש עם סברינה בניגוד לעצת אחיו, במהלך המשפט ואחרי שאביה נשלח לכלא, אבל היא שילחה אותו לדרכו בכל אחת מאותן פעמים, וסירבה לפתוח את הדלת בפניו ושינתה את מספר הטלפון שלה כדי שלא יוכל גם להתקשר אליה. גבריאל החליט לעשות צעד לאחור, לתת לה זמן לפני שיפנה אליה שוב. ואז ויליאם הרפר הלך לעולמו בבית-האסורים, ושם קץ לתקוותיו של גבריאל לכך שהוא וסברינה יוכלו אי-פעם לנהל מערכת יחסים.
הוא התבונן בעיניים אובייקטיביות, עיניים מקצועיות לחלוטין, בציורים שברין ג'ונס הגישה לתחרות. הם היו טובים באמת – ציורי הדומם שלה בוצעו בצורה כה מעודנת, עד שהוא הצליח כמעט להריח את עלי הכותרת של הוורדים שנפלו מהאגרטל. הוא רצה להושיט את ידו ולגעת ביופי הערטילאי שבעיניה של האשה בזמן שהתבוננה בתינוק שהחזיקה בזרועותיה.
גבריאל ראה את הכשרון האמיתי בכל משיכת מכחול, בכשרון האמנותי הנדיר שיום אחד יהפוך את הציורים של ברין ג'ונס לבעלי ערך אספני גבוה, כפריטים יפים כמו גם כהשקעה. בשל כך, גבריאל הרגיש שאינו יכול לבטל אותה כמועמדת לתערוכת האמנים החדשים רק כדי להציל את עצמו מהצורך להתייצב מולה ולגרום לה לשנוא כל רגע שהוא חי.
אלא שהוא התכוון לבחון את המניעים של ברין ג'ונס להיכנס לתחרות בטרם ייכנס לדיונים עתידיים כלשהם איתה.
גבריאל שחרר את ידה בבת-אחת לפני שניגש בחזרה אל כסאו, מודע מאוד לכך שהזקפה המוקדמת יותר שלו חזרה ביתר שאת ברגע שנגע במשי עורה של ברין. "התייחסתי לעובדה שאת השביעית והאחרונה מבין המועמדים המרואיינים ביומיים האחרונים." המועמדת היחידה שגבריאל בחר לראיין באופן אישי, אבל היא לא חייבת לדעת את זה.
לחייה החווירו באיטיות. "המועמדת השביעית?"
הוא משך בכתפיו בביטול. "תמיד עדיף להחזיק עתודות, אינך חושבת?"
אז היא עתודה?
ברין היתה כה נואשת עד שבלעה את גאוותה, את סלידתה מבני ד'אנג'לו, את כניסתה לתחרות הארורה שלהם, רק כדי להיות עתודה?
ברין חשבה – האמינה – שההזמנה למשרדי ארצ'איינג'ל לריאיון נוסף פירושה שנבחרה להיות אחד מהאמנים הסופיים שיציגו בתערוכת האמנים החדשים. ועכשיו גבריאל ד'אנג'לו אומר לה שהיא עתודה! כמו שחקנית שמצופה ממנה ללמוד את כל השורות ואז לעמוד בצד של התיאטרון מדי ערב, מתוך ידיעה ברורה שלעולם לא תינתן לה ההזדמנות להופיע על הבמה!
האם זוהתה? ואם כן, האם זו דרכו של גבריאל לשעשע את עצמו, לנקום בה על השערוריה שהמיט אביה על גלריית ד'אנג'לו, ועל שלושת האחים שהיו הבעלים של הגלריה, לפני חמש שנים?
"מיס ג'ונס, הכל בסדר?" זעף הקדיר את מצחו של גבריאל כאשר שוב קם והקיף את מכתבתו. "לפתע החוורת כל-כך..."
לא, ברין לא היתה 'בסדר'. למעשה, היא הרגישה לגמרי לא בסדר!. עד כדי כך שהיא לא ניסתה אפילו לסגת כאשר גבריאל התקרב ועמד קרוב מדי אליה. היא בלעה את גאוותה, היא סיכנה הכל, את כל האישיות ואת החיים שבנתה לעצמה במהלך חמש השנים האחרונות, בכך שהביאה את עצמה לתשומת לבם של האחים ד'אנג'לו, רק כדי לגלות עכשיו שאינה טובה מספיק.
"אני – האם אפשר לקבל כוס מים?" היא הרימה יד רועדת קלות אל מצחה הלח.
"כמובן." מצחו של גבריאל היה מקומט עדיין בזמן שניגש אל הבר.
היא העתודה.
כמה מאכזב.
כמה משפיל.
לעזאזל, היא חיתה במצב של מתח עצבני מאז שנכנסה לתחרות וזו התודה שהיא מקבלת בסופה של החרדה הזו, בעקבות הגאווה שבלעה: להיות האמנית המשמשת עתודה לתערוכה!
"שיניתי את דעתי בנוגע למים," אמרה בחריפות בזמן שהזדקפה. "יש לך ויסקי שם?"
גבריאל הסתובב באיטיות ועיניו הצטמצמו כאשר ראה שהצבע חזר ללחייה של ברין ג'ונס ושעיניה מבריקות בזעם דומה. ברק שזיהה בנקל כאותו זעם שהרגיש שכוון אליו מעבר לאולם בית-המשפט. למה ברין זועמת כל-כך לפתע? הם היו באמצע שיחה אודות –
אה. גבריאל הכריז שהיא המועמדת השביעית שהוא מראיין לתערוכה שישתתפו בה שישה מועמדים.
גבריאל חזר עם כוס ויסקי שביקשה. "דומני שחלה אי-הבנה –"
"בהחלט." היא הנהנה, נטלה את כוס הבדולח שהחזיק לפניה ולגמה ממנה בגמיעה אחת, רק כדי לשאוף אוויר בטרם השתעלה כאשר האלכוהול החזק הלם בגרונה.
"אני חושב שתגלי שוויסקי סינגל-מאלט בן שלושים נועד להילגם בנועם ולא בגמיעה אחת כאילו היה לימונדה במסיבת יום-הולדת של ילד קטן," אמר גבריאל בציניות בזמן שנטל מאצבעותיה הרוטטות את הכוס והניח אותה על השולחן שלו בשעה שהיא התקפלה ממותניה, מתקשה לנשום. "רוצה – ?"
"שלא תעז אפילו להכות אותי על הגב!" הזהירה בשיניים חשוקות בזמן שהזדקפה וראתה את ידו המורמת, לחייה בוערות עתה, עיניה מצועפות דמעות שנגרמו בגלל התקף השיעול שלה.
לפחות, חשב גבריאל, הן נגרמו מהתקף השיעול ולא מאכזבה. נראה שלא הבינה את ההערה הקודמת שלו. הוא גרם לאשה הזו די סבל וכאב לב בחייה הצעירים. "רוצה עכשיו את אותה כוס מים...?"
היא לטשה בו מבט זועם עוד יותר. "אני אהיה בסדר," אמרה בכעס. "באשר להצעה שלך, מר ד'אנג'לו –"
"גבריאל."
היא מצמצה בריסי המשי הארוכים שלה. "סליחה?"
"ביקשתי ממך לקרוא לי גבריאל," הזמין בחום.
זעף הופיע על פניה. "איזו סיבה יכולה להיות לי לרצות לעשות זאת?"
גבריאל בחן אותה בבדיחות הדעת. כששערה מסוגנן באופן שובב, היא נראתה באותו רגע כמו קיפוד דוקרני וכעוס! "חשבתי, אולי, לטובת... יחסי עבודה ידידותיים יותר?"
היא נחרה באופן לא אלגנטי בעליל. "אין בינינו מערכת יחסים, ידידותית, של עבודה או אחרת." היא הרימה את תיקה מהמקום שאליו נפל אל הרצפה במהלך התקף השיעול שלה. "ואף שאני בטוחה שאמנים רבים מרגישים מוחמאים מהבחירה להיות האמן השביעי בתחרות של שישה אמנים, אני חוששת שאני לא אחת מהם." היא הסתובבה בחדות וצעדה לכיוון הדלת.
"ברין."
היא נעצרה בבת-אחת לשמע שמה בקול הגרוני שעלה מבין השפתיים המפוסלות בשלמות אלוהית זו. אותן שפתיים מפוסלות שפעם אחת נישקו אותה, שמילאו את הפנטזיות שלה מדי לילה במשך חודשים בעבר, במהלך ואחרי המשפט של אביה ומאסרו.
שמה נשמע... חושני, כאשר נאמר בקול הצרוד הזה. רך, מפתה וחושני למעלה מכל ספק. חושניות שגופה של ברין הגיב אליה באופן מיידי. שדיה התמלאו שוב ופטמותיה הזדקרו וכאבו.
ברין הסתובבה לאט והבעתה העידה על חשש בזמן שהכירה, לפחות עמוק בפנים, בכך שגופה הבוגדני עדיין רואה בגבריאל ד'אנג'לו את הגבר המושך והמושחת ביותר שראתה מעודה.
וזה לא היה צריך להיות כך.
היא לא היתה צריכה להרגיש כך.
איך היא יכולה להרגיש כך אחרי המעשים שעשה האיש הזה, מעשים שהובילו להרס המשפחה שלה?
אלה היו חמש שנים קשות לברין ולאמה. שתיהן המשיכו לחיות בלונדון כל עוד אביה היה בכלא, והחליפו את שם המשפחה ועזבו את לונדון רק אחרי מותו.
מעבר לצער על מותו היתה גם הבעיה שבצורך למצוא מקום מגורים חדש, ולבסוף שתיהן עברו לקוטג' שמצאו בשכירות בכפר וולשי קטן.
ואז הגיעו הקשיים שבמציאת אוניברסיטה שהלימודים בה אפשרו לה לחיות בבית. היא לא רצתה לעזוב את אמה שהיתה עדיין שבורה. אמה היתה אחות במקצועה, והיא מצאה משרה בבית-חולים מקומי, אבל ברין נאלצה לעבוד בבית-קפה מקומי ולהתאים את שעות הלימודים שלה למשמרות העבודה.
בין כל השינויים והמאבקים לא היה זמן לגברים בחייה של ברין – פה ושם פגישה בודדה, אבל מעולם לא משהו שהאריך ימים או אינטימי. מלבד זאת, כל מעורבות רצינית היתה מצריכה, בסופו של דבר, גילוי לב ביחס לשמה האמיתי שלא היה ברין ג'ונס, ושאביה היה ויליאם הרפר, דבר שלא רצתה לעשות.
לפחות כך ברין חשבה, עד עכשיו, שזו הסיבה האמיתית שלה להימנעות מקשרים רציניים עם גברים...
אלא שכאשר הביטה עכשיו בגבריאל ד'אנג'לו, כאשר שמעה שוב את קולו, והתחוור לה שהוא-הוא הסיבה להימנעותה מגילויי עניין בגברים אחרים, היא הרגישה שההשפלה שלה הגיעה למיצוי מלא.
הידיעה שגבריאל ד'אנג'לו השנוא, גבר שנשק לה פעם אחת בלבד, נשיקה שללא ספק התחרט עליה ברגע שקרתה, הוא קנה-המידה שלפיו היא שופטת גברים אחרים זה חמש שנים, היתה לא רק מזוכיסטית ומטורפת מצדה, אלא גם בוגדנית כלפי אמה וכלפי זכר אביה...
