1
"לוסי פיצג'רלד...?"
סנטיאגו, שהקשיב בחצי אוזן לתיאור הנלהב של אחיו על האישה "הנבחרת" הנוכחית, הרים את ראשו, והשקע שמעל עיניו המכווצות העמיק כשניסה למקם את השם שנשמע לו משום מה מוכר.
"אני מכיר אותה?"
לשמע השאלה צחק אחיו-למחצה, שניגש לעמוד מול המראה המוזהבת הגדולה שמעל האח המרשימה. הוא נעץ מבט שאנן אחרון בבבואתו, העביר יד על שערו הכהה שהגיע אל צווארון חולצתו ופנה בחזרה אל אחיו בחיוך לבן-שיניים. "אוהו, אם היית פוגש את לוסי, לא היית שוכח," טען בביטחון. "אתה תאהב אותה, סנטיאגו."
"לא כמו שאתה אוהב את עצמך, אח קטן."
ראמון לא היה מסוגל לעמוד בפני הפיתוי של השתקפותו במראה, והוא הפנה את מבטו כדי לנעוץ מבט ביקורתי בצדודיתו, העביר יד על הזיפים המטופחים שלו ואז הגיב לעקיצה בתשובה מתלוצצת: "תמיד אפשר לשפר שלמות."
למרות כל מאמציו ולמרות צדודיתו המושלמת, ראמון הרהר עמוקות, הוא לעולם לא יזכה במה שיש לאחיו הכריזמטי. גם אם זה לא היה פלילי, מבחינת ראמון זה היה לכל הפחות נימוס קלוקל לא להבחין בנשים שהיו מוכנות ומזומנות להתעלם מהפרופיל הלא מושלם של אחיו – הגבשושית הקלה באפו היוותה תזכורת קבועה לתקופת הרוגבי של סנטיאגו – כשהן ניסו לצוד את תשומת לבו בכל הדרכים האפשריות, שחלקן לא היו בדיוק מרומזות.
ראמון הטה את מבטו המהורהר אל האיש המבוגר ממנו שישב מאחורי מכתבת המהגוני המסיבית. למרות העובדה שהוא בזבז הזדמנויות, אחיו לא היה נזיר, אבל באותה מידה הוא גם לא שכב עם נשים על ימין ועל שמאל.
"אתה חושב שתתחתן עוד פעם?" ראמון התחרט על המילים הפזיזות ברגע שיצאו מפיו. "מצטער, לא התכוונתי ל..." הוא משך בכתפיו במבוכה. עברו שמונה שנים מאז מותה של מגדלנה, ואף שהוא היה ילד באותו הזמן, ראמון עדיין זכר כמה איומה היתה ההבעה המתה בעיניו של אחיו. אפילו עכשיו, אזכור אגבי של השם מגדלנה הצליח להחזיר את המבט ההוא. אף שהיתה לפניו תזכורת מתמדת: גבריאלה הקטנה דמתה לאמה כמו שתי טיפות מים.
סנטיאגו ריחם על ראמון בשל אי-הנוחות הגלויה שלו והדחיק את תחושת הכישלון ואת האשמה המוחצת שכל מחשבה על אשתו המתה עוררה בו תמיד. הוא הכריח את עצמו לחייך.
"אז לוסי הזאת גורמת לך לחשוב על נישואים...?" שאל, משנה את הנושא, צופה את הכחשתו הנחרדת של אחיו. "היא כנראה מיוחדת," הוסיף.
"היא באמת כזאת..."
גבותיו של סנטיאגו התרוממו לשמע השכנוע בתשובתו של אחיו.
"מיוחדת מאוד. נישואים...?" הבעה המומה חלפה על פניו של ראמון לפני שהוא הפנה מבט קורא תיגר אל אחיו ואמר, "למה לא?" הוא נראה מזועזע לשמוע את עצמו אומר את המילים לא פחות מכפי שסנטיאגו הרגיש כששמע אותן.
סנטיאגו כבש גניחה והתנחם מהזעזוע כשהתאמץ לא להגיב לקריאת התיגר.
"למה לא?" אמר, מתאמץ להעלים את העקיצה מקולו כשהוסיף, "בוא נראה... אתה בן עשרים ושלוש ואתה מכיר את הנערה הזאת כמה זמן?"
"אתה היית בן עשרים ואחת כשהתחתנת."
הריסים הכהים של סנטיאגו ירדו בסבך מסתיר כשחשב, ותראה איזה יופי זה הסתדר.
סנטיאגו ידע שהתנגדות רבה מדי רק תגרום לאחיו להתחפר בעמדתו, לכן משך בכתפיו באדישות. התלהבותו של ראמון הצטננה לרוב באותה מהירות שהתעוררה.
"אולי כדאי שאני אפגוש את לוסי הזאת...?"
הזיק הלוחמני הראשוני נמוג מעיניו של אחיו הנינוח. "אתה תאהב אותה, סנטיאגו, אתה תראה, לא תוכל לשלוט בזה. היא מושלמת! ממש מושלמת, כמו..." הוא הניע את ידיו בתנועה סוחפת מלאת הבעה ונאנח. "אלילה."
סנטיאגו זקף גבה משועשעת לשמע ההכרזה המעריצה, העווה מעט את פניו והעביר את אגודלו על ערמת התכתובת האישית שחיכתה לו.
"אם אתה אומר." מחשבותיו המשיכו הלאה, והוא הרים את המעטפה העליונה ונעמד, משחרר את גבו מההתכווצויות כשהקיף את שולחן המהגוני הגדול.
"אף פעם לא פגשתי מישהי כמוה."
"לוסי הזאת נשמעת... יוצאת דופן." סנטיאגו, שמעולם לא פגש אישה שהיתה מושלמת או אלילה, זרם עם ראמון.
"אז אין לך התנגדות?"
"תביא אותה לארוחת ערב ביום שישי."
"ברצינות? לכאן?"
סנטיאגו הנהן בהיסח הדעת כשרפרף בעיניו על הדף שהחזיק, מתאמץ לקרוא את הכתב המסודר אך המיקרוסקופי שבו. ההודעה שבו היתה מוכרת. ראמון פישל, לדברי אמו, והיא רצתה לדעת מה הוא, סנטיאגו, מתכוון לעשות בנידון?
ראשו התרומם. "לא סיפרת לי שאתה צריך לחזור על השנה השנייה שלך." עובדה שאמו החורגת, בלי לומר זאת מפורשת, הצליחה במיומנות לרמוז שהיתה בעצם באשמתו של סנטיאגו.
אולי היה משהו בדבריה? הרהר.
האם הגיע הזמן לנהוג בראמון ביד קשה? אף שהוא רצה שאחיו ייהנה מהחופש שנלקח ממנו אחרי מותו של אביהם בטרם עת, האם הוא היה אשם בפיצוי יתר ובהתנהגות ותרנית ומגוננת מדי?
ראמון משך בכתפיו. "למען האמת, ביולוגיה ימית היא לא ממש מה שציפיתי."
לסתו של סנטיאגו נחשקה כשהוא בחן את פניו של אחיו הצעיר בעיניים מכווצות. "למיטב זיכרוני, כך היה גם עם ארכיאולוגיה ו... מה זה היה... אקולוגיה?"
"מדעי הסביבה," סיפק אחיו את המידע. "תאמין לי, זה היה–"
"אתה כל-כך מבריק, אני פשוט לא מבין איך..." קטע אותו סנטיאגו, מרסן בקושי את התסכול ושואל, "הלכת בכלל לאחת ההרצאות, ראמון?"
"כמה... כן, אני יודע, סנטיאגו, אבל אני הולך לקחת את עצמי בידיים, באמת. לוסי אומרת–"
"לוסי?" הוא ראה את פניו של אחיו והוסיף, "האלילה. סליחה, שכחתי."
"לוסי אומרת שהשכלה טובה היא משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממני."
סנטיאגו מצמץ. לוסי הזאת לא נשמעה כמו אף אחת מהנשים הרבות שאחיו יצא איתן. "אני משתוקק לפגוש את לוסי הזאת." אולי אישה טובה, מישהי שחושבת שהשכלה היא דבר חיובי, היא מה שאחיו צריך?
הוא עדיין לא הגיע להחלטה אבל החליט לשמור על ראש פתוח.
כשביום הראשון שלה בפינקה סירבה המכונית של הארייט להתניע, לוסי אמרה אין בעיה וצעדה ברגל את הקילומטר וחצי לעיר. היתה בעיה – לא המרחק, אלא שמש הצהריים האנדלוסית היוקדת.
כעבור שבוע עדיין נחה המכונית של הארייט מורמת על לבנים בחצר, מחכה לחלק שהמכונאי נאלץ להזמין, וקצה אפה של לוסי עדיין התקלף, אף שהאדמומיות המכאיבה נרגעה וגוון העור שלה חזר לזוהר האפרסקי החיוור הרגיל שלו.
היום היא לא שעתה להצעתה ההגיונית של הארייט לנסוע במונית – היא אהבה ללכת ברגל – אך היא בחרה בשעה מתאימה יותר לצאת לדרך, ואחרי שהגיעה מוקדם, היא הצליחה לקנות הכול ברשימת הקניות של הארייט שעה שעדיין היה קריר מספיק כדי ליהנות מההליכה חזרה דרך נוף מדהים, אבל היא לא לקחה שום צ'אנסים. לוסי התמרחה בקרם הגנה מספר שלושים ושאלה מהארייט כובע קש חסר צורה.
השעה היתה עדיין עשר וחצי בלבד כשהגיעה לגשר הולכי הרגל שהשתרע מעל הנחל שגבל בשטחה של הארייט – קוטג' חד-קומתי בעל גג טרה-קוטה שסיפק את התנאים הבסיסיים ולא הרבה מעבר לכך. מה שמשך את חברתה היה שישה-עשר דונם של אדמה מכוסה שיחים. עם פרישתה החליטה הארייט להגשים את החלום שלה ולהקים, לתדהמת עמיתיה האקדמאיים מעבודתה הקודמת, בית-מחסה לחמורים בספרד.
כשלוסי אמרה שהיא חושבת שהארייט נוהגת באומץ רב, המורה הוותיקה שלה מהאוניברסיטה ענתה שהיא פשוט הולכת בדרכה של הסטודנטית לשעבר החביבה עליה. לוסי לא היתה רגילה לשמש מודל לחיקוי, ולכן לא ציינה שהשינוי בסגנון החיים שלה לא נבע מתוך בחירה, אלא מכורח.
מתוך דחף היא פסעה לאורך הגדה העשבית שלצד הגשר וחלצה את סנדליה. המגע הראשוני של המים הקפואים בעורה החם והמאובק גרם לה להתנשף. היא צחקה מהנאה כשהתקדמה בזהירות על האבנים החלקות ודשדשה פנימה עד שהמים הגיעו אל שוקיה.
היא הסירה את כובע השמש, שחררה בניעור את שערה הבלונדיני החיוור, הטתה את ראשה לאחור אל השמים התכולים ועצמה את עיניה באנחה כדי לחסום את השמש. זה היה תענוג!
כשהוא מהדק את ירכיו לעומת העור והבשר המוצק, סנטיאגו דחק בסוס לצאת מהצל המגן של האורנים שבו הם עצרו. תווי פניו החזקים היו קבועים במסכה חמורה ומהורהרת כשהוא טפח על צווארה של החיה אחרי שהיא הגיבה למגעו הקל ופסעה קדימה, פרסותיה שקטות על האדמה הבוצית כשהם התקדמו לעבר הנחל הזורם במהירות.
עכשיו הוא ידע למה השם נשמע לו מוכר כל-כך.
ההסוואה של מלאכית סקסית היתה טובה אבל לא מספיק טובה, לא בשביל מישהי בלתי נשכחת, ולוסי פיצג'רלד בהחלט היתה כזאת!
היא לא היתה לבושה בחליפה האדומה המחויטת המהודרת ובנעליים מחודדות-העקבים – ארבע שנים התקשורת עשתה שימוש חוזר ונשנה בתדמית האיקונית הזאת – אך לא היה לו ספק שזו אותה אישה שספגה גינוי כלל-עולמי מציבור שנזעק מבחינה מוסרית.
היא לא אמרה מילה כדי להגן על עצמה, אבל זה בדיוק היה הרעיון; מילה שהיתה מפרה את צו איסור הפרסום היתה מכניסה אותה לכלא, מקום שסנטיאגו היה משלם כסף כדי לראות אותה מגיעה אליו!
תמונה של פניה המוכתמות מדמעות של הרעיה הפגועה בסיפור עלתה בראשו. פניה האמיצות של האישה שבחרה לא להסתיר את שברון לבה עמדו בניגוד דרמתי לשוויון הנפש הקר שלוסי פיצג'רלד הציגה לעיני עדשות המצלמה.
זה היה סיפור מהסוג שבנסיבות רגילות סנטיאגו לא היה קורא מעבר לשורה הראשונה – אלמלא העיתוי. המצב של תקציבאי הפרסום שפנה אל בית-המשפט כדי להגן על עצמו מפני לוסי פיצג'רלד הזכיר לו בצורה מצמררת את הסיפור שבו מצא את עצמו פעם, גם אם בקנה מידה קטן יותר.
במקרה שלו, האישה – הוא כמעט לא זכר את שמה, שלא לדבר את פניה – שביקשה לזכות ברווח כספי היתה יותר אופורטוניסטית מאשר אכזרית. וכמובן העובדה שהוא לא היה נשוי ושלא היה לו אכפת מה העולם חושב עליו הפכה אותו למטרה פחות פגיעה מכפי שהיה הקורבן של לוסי פיצג'רלד, שבמקום להיכנע לאיומי החשיפה של הפילגש שלו, הוציא צו איסור פרסום כדי למנוע ממנה לחשוף את הפרשה.
סחיטה היתה מעשה פחדני, ואישה כמו לוסי פיצג'רלד ייצגה את כל מה שסנטיאגו תיעב. זו היתה הסיבה לכך שבעוד הפנים של מי שהתיימרה לסחוט אותו, אישה שאיתה אפילו לא שכב, נשכחו ממוחו, פני המדונה השלוות שהסתירו לב אבן אפל נתקעו בראשו – מבטו כבד-העפעפיים טייל מטה – וכך גם גופה.
גם אצלך וגם אצל שאר האוכלוסייה הגברית!
התוספת האילמת הזאת גרמה לשפתיו התקיפות והגמישות לרטוט בהעוויה של בוז עצמי כשמבטו הכהה המשיך לגלוש על החמוקיים השופעים שמתחת לחולצה ולחצאית הפשוטים מכותנה שהיא לבשה. האישה אולי היתה רעל, אבל היה לה גוף שהזמין, למעשה דרש, סקירה תאוותנית.
כמובן היא היתה יותר מדי... בוטה לטעמו, אבל היה קל כעת להבין מדוע אחיו הנוח להשפעה נדלק עליה כל-כך. זה היה מקרה של תאווה, לא אהבה.
לשמש השפעה חיובית!
הוא החניק צחוק מריר. האופטימיות הלא אופיינית והמוטעית שלו לא יכלה לצוץ בעיתוי מופרך יותר. חיובית? אם לוסי פיצג'רלד היתה מרושעת אפילו רק כדי חלקיק ממה שנאמר עליה, היא היתה רעילה!
סנטיאגו הרגיש דקירת נוסטלגיה חולפת כלפי הנערות הבלייניות הריקניות והיפות, אך הבלתי מזיקות ביסודן, שמהן אחיו נזקק להצלה עד כה... לא שהוא הציל אותו. עד לשלב הזה סנטיאגו לא נחלץ לעזרתו כי החליט שאחיו ילמד מהניסיון. המצב הנוכחי היה שונה לגמרי, הרהר ברצינות. הוא לא יכול להניח לאחיו להפוך לקורבן של האישה הזאת.
האם היא התמקדה במתכוון בראמון?
סנטיאגו לא האמין בצירופי מקרים כפי שלא האמין בגורל, ולכן סבר שהעניין מתקבל על הדעת. הוא יכול היה להבין מדוע אחיו נראה כמו טרף קל למישהי כמותה.
האם ראמון ידע מי היא? האם הוא ידע על ההיסטוריה שלה או לפחות על הגרסה המצונזרת שלה, שבה היא ללא ספק הפכה לקורבן תמים? לא היה לו ספק שהיא מסוגלת להיות משכנעת מאוד, וראמון היה מהופנט בעליל, אף שבשביל מה לטרוח להזכיר את העבר המכוער שלך כשהקורבן שלך היה עדיין נער כשהסיפור התפרסם.
נער!
כעס הבזיק בעיניו, והשריר לאורך לסתו הזוויתית קפץ ונמתח מתחת לעורו הזהוב. לא זו בלבד שהיא היתה רודפת בצע מושחתת, היא גם התחילה עם ילדים. היא בוודאי היתה בת, כמה...? הוא ביצע את החישוב בראשו והזעיף פנים. שלושים, פחות או יותר?
אף שיש להודות שהיא נראתה צעירה יותר, חשב כשעצר את סוסו במרחק מה מגדת הנהר, ולשם שינוי אחיו הצעיר לא הגזים. לוסי פיצג'רלד היתה אישה שהמילה אלילה יכולה להיטיב לתאר אותה. מושחתת עד היסוד אבל עוצרת נשימה ביופייה, אפילו ברגליים יחפות ובחצאית כותנה פשוטה. אילו היה מדובר במישהי אחרת, הוא היה מניח שהבד השקוף שחשף את הצללית של ירכיה הארוכות החטובות מתחת לאור השמש הישיר היה מקרי, אבל אצל האישה הזאת הוא היה מוכן להמר שאפילו החלומות שלה היו מתוכננים.
מפני שהיא לא היתה מודעת לנוכחותו, סנטיאגו ניצל את ההזדמנות כדי לבחון את המעלות האליליות שמתחת לבד הדק.
היה הרבה מה לבחון. היא היתה גבוהה ומרשימה, בעלת רגליים ארוכות וגזרה בעלת פרופורציות של שעון חול איקוני. האישה נטפה סקס, וסנטיאגו הרגיש דקירת רוגז כשגופו, שפעל כיחידה עצמאית, הגיב בתאווה חסרת אפליה.
היא החליקה את ידה מתחת לצווארון חולצתה והתפתלה כדי לתפוס את רצועת החזייה שהחליקה מכתפה. התנועה הסקסית גרמה לה פתאום להיראות פחות כמו כרזה מושכת ויותר כמו אישה נחשקת, חמה וארצית – נחשקת מאוד.
כשהשמש נפלה על שערה שהגיע עד מותניה והפכה אותו לכסף טווי, סנטיאגו קלט שאם הוא רוצה להציל את אחיו מתככיה של המכשפה הזאת, הוא יצטרך לפעול במהירות. היא היתה יפהפייה קטלנית.
ביום מן הימים ראמון יודה לו.
העור המבריק של האוכף שלו חרק כשהוא הניף את רגלו מעליו וקפץ בקלילות אל הקרקע. כפות רגליו הנעולות במגפיים פגשו באבנים בקול נקישה מתכתי.
לוסי קפצה כמו איילה מבוהלת. פחד אינסטינקטיבי נראה בעיניה הכחולות כשהסתובבה וראתה לשבריר שנייה את הדמות הגברית הגבוהה והמאיימת מותווה לעומת השמש. הסוס המסיבי שלצד הדמות שתה מהנחל.
כשהאיש דיבר כעבור רגע, היא חזרה לשלוט לפחות בארשת פניה, גם אם לא בלבה הדופק.
"סליחה, הבהלתי אותך?"
רק גרמת לי התקף לב, חשבה לוסי, עיניה מתרחבות מעט בתגובה לצליל קולו. הפולש דיבר אנגלית מושלמת. אבל הוא לא היה אנגלי, החליטה כשקלטה את המבטא הזר הקל בקול העשיר – קול שהיה כמו קטיפה על חצץ.
בבטנה התחתונה התעוררה תגובה קלה לאיכות המוחשית של אותו קול עמוק. היא הצלה על עיניה, חייכה רפות והניעה את ראשה בתנועת שלילה.
"לא ידעתי שמישהו... לא שמעתי אותך." היא עשתה מאמץ מודע למחוק את המסכה הקפואה שעלתה אוטומטית על פניה, אותה הבעה שזיכתה אותה בשם "הכלבה הקרה". זה היה קשה; התנועה המגוננת היתה כבר מושרשת בה עמוק.
פעם היא הניחה לחוויות שלה להפוך אותה לקשה, צינית, ולדברי אמה, מפוחדת מדי מהחיים. ההאשמה המודאגת טלטלה את לוסי, והיא עשתה לאחרונה מאמצים רבים לא להניח את הגרוע מכל בכל מצב נתון.
זהירות היתה סוגיה אחרת, ובנסיבות הקיימות הזהירות נראתה הגיונית!
כשזרועה מקופלת כדי להרחיק את השיער מפניה, היא דשדשה במים לכיוון גדת הנהר, מבטה נעוץ בכפות רגליה כדי לא למעוד על קרקעית הנהר הזרועה אבנים.
כשהגיעה לקרקע יבשה, היא טיפסה בשיפוע הקל עד שהגיעה אל הזר, ובזכות הרוח היתה קרובה מספיק כדי שנחיריה ירטטו בתגובה לריח של עור וסוס. היא שמרה על חיוכה המרוחק והטתה את ראשה מעלה כדי להביט בו.
היא נאלצה לבצע הטיה רצינית. הוא היה גבוה ביותר; רחב כתפיים, צר ירכיים וארוך רגליים. היא קלטה ממנו כוח, חייתי ובסיסי. היא הרימה יד כדי להצל על עיניה וחיוכה נמוג כשללא הסנוור הישיר הפכו פניו של האיש ליותר מטשטוש כהה.
לא היה שום דבר מטושטש בתווי הפנים שנראו כאילו פוסלו בברונזה בידיו של אמן שהיה מעוניין יותר לבטא אידיאל גברי מאשר מציאות. פניו של הרוכב, שנחצו על-ידי אף נשרי ובולט, היו ארוכות בעלות מצח רחב ואינטליגנטי, לסת רבועה חזקה ועצמות לחיים גבוהות ומסותתות בדרמתיות. מבטה נדד אל פיו ועצר. הפה היה רחב ומפוסל, השפה העליונה תקיפה, התחתונה מלאה וחושנית.
הוא היה טיפוס שעורר תגובה של שמיטת לסת והתנשמות מהירה. לוסי שמה לב שהיא לוטשת בו עיניים ולא היה לה מושג כמה זמן עמדה שם בפה פעור. היא מיהרה לסגור את פיה בנקישה והרגישה סומק נבוך שוטף את עורה כשהתאמצה לשמור על קשר עין עם העיניים כבדות העפעפיים שהחזירו לה מבט.
היא היתה מומחית בהסתרת רגשותיה, אך לאיש הזה היה כישרון לחדור קירות. מבטו השחור היה בלתי קריא לחלוטין. עיניו היו מדהימות. הן היו כהות ומנוקדות בכסף, ממוסגרות בריסים שחורים סמיכים שהיו ארוכים ומחודדים. הן גרמו לה לחשוב על שמי לילה זרועי כוכבים.
שמים זרועי כוכבים...? היא התגברה על הפיתוי לגלגל עיניים וחשבה, לוסי, חומד, את זקוקה למנת סוכר. סוכר לא היה מה שחברתה הטובה ביותר, סאלי – שמעולם לא פחדה לקרוא לילד בשמו – טענה שהיא צריכה כשהיא סיפרה לה שהיא נוסעת לספרד.
"לוסי, עקרונות הם דבר נהדר ואהבת אמת זה יופי והכול – אבל באגדות! מה דעתך להתפשר בזמן שאת מחכה לאביר על הסוס הלבן? תעשי קצת סקס מטמטם עם ספרדי סקסי. בואי נודה, לא יחסרו לך הצעות... אלוהים, אם הייתי נראית כמוך..."
לוסי לא ידעה כלום על סקס מטמטם, פרט לכך שזה לא בשבילה, והיא הדחיקה את זכר השיחה, אבל לא לפני שמבטה גלש אל קווי המתאר החושניים של פיו של הזר. היא מצאה את עצמה כמעט מקנאה בגישה המעשית של חברתה לסקס כשחום הציף אותה בגל חם ומתפתל. היא כחכחה בגרונה אבל זה לא מנע מקולה להישמע צרוד וקצר נשימה כשאמרה את הדבר הראשון שצץ בראשה.
"איך ידעת שאני אנגלייה?"
בפעם האחרונה שהיא חוותה את התחושה הזאת הגורמת לרפיון בברכיים ולדפיקות לב, הסיבה היתה רעידת אדמה שטלטלה את המלון וריסקה על הרצפה נברשת קרובה! האם זה מה שאנשים כינו מגנטיות חייתית? טוב, לא משנה מה זה היה, האיש התברך בה! והילת הגבריות לא היתה משהו שהיא היתה בוחרת להיות קרובה אליו כל-כך.
הזר הרגיע את הסוס שלו בלטיפה אגבית של צדו וזקף גבה עוקצנית כשמבטו קלט את שערה הגולש עד מותניה במפל בלונדיני כסוף חיוור לא מציאותי אבל מושך מבטים.
בכל התמונות שסנטיאגו ראה, שערה היה אסוף בתסרוקת אלגנטית פוריטנית שחשפה את העיקול הברבורי של צווארה החיוור ואת הזווית הנחושה של לסתה העדינה. הוא הניח שסגנון השיער שלה השתנה בהתאם לתפקיד שהיא מילאה, והוא יכול היה לשער שהתלתלים הגולשים הפרה-רפאליטיים קסמו לאחיו... למעשה קסמו לכל הגברים.
"הצבע שלך לא ממש מקומי..."
מבטו בחן את תווי המתאר העדינים של פניה. מקרוב, עור השמנת החיוור שלה היה בעל ברק כמעט מנצנץ, והזוהר הוורוד של לחייה החלקות לא היה כתוצאה מאיפור; למרבה הפלא היא לא היתה מאופרת. למרות צבע שערה, ריסיה המעוגלים הארוכים וגבותיה הקמורות היו כהים. מבקר דקדקן אולי היה אומר ששפתיה השופעות והחושניות מלאות מדי בהשוואה לתווי פניה העדינים, אבל אפילו המבקר הקשוח ביותר לא היה יכול למצוא מקום לביקורת בעיניה. הן היו מרוחקות זו מזו ומלוכסנות קמעה ובעלות גוון מדהים של כחול דרמתי, הצבע המחשמל הודגש על-ידי הטבעת השחורה שהקיפה את הקשתית.
"אוהו..." לוסי הרימה יד אל ראשה ותחבה קווצת שיער מאחורי אוזנה כשחייכה חיוך עצוב, זוכה בתגובה למבט כהה כחצות. ארשת פניו היתה עדיין חתומה אבל היא קלטה עוינות בלתי מוסברת בשפת הגוף שלו.
האם זה היה אישי או שמא הוא נהג כך בכולם? לוסי הרגישה עוינות הולכת וגוברת – כישוריו הבין-אישיים של האיש בהחלט היו זקוקים לשיפור – והיא הכריחה את עצמה לחייך כשהודתה בקלילות, "אני משערת שאני באמת מתבלטת קצת."
עיניו הכהות החליקו לאורך גופה.
החוצפה של מבטו הביאה זיק כעוס לעיניה. היא נאבקה בדחף לכסות את עצמה בידיה. תשכחו מכישורים בין-אישיים לוקים בחסר – לסוס היו נימוסים טובים יותר מאשר לו.
"ואת מנסה כל-כך להיטמע ברקע."
קול חנוק חמק מגרונה. "מה בדיוק הבעיה שלך? אני לא מסיגה גבול, אתה יודע... אבל אתה קרוב לוודאי כן." הוא נראה כמו מישהו שלא נותן את דעתו לגבולות.
"אני מסיג גבול?" הוא נראה משועשע מהרמיזה. "אני סנטיאגו סילבה."
"אני צריכה לקוד או להשתחוות?" אז זה היה האיש ששלט פשוטו כמשמעו בכל הסביבה, כולל בנכס שהארייט שכרה. ממה שחברתה סיפרה לה, הוא היה בחור נהדר. משונה – הארייט לרוב היתה שופטת אופי טובה.
לוסי הניחה יד על ירכה בלי להיות מודעת לסגנון עמידתה הפרובוקטיבי והסקסי וראתה את פיו החושני התקיף מתרומם בקצותיו לחיוך שלא נגע בעיניו הקשות – הן היו חמות כמו רסיס יהלום כשהוא החזיר לה מבט.
"לא ידעתי שיש לנו באזור כזאת מבקרת ידועה – או שאני צריך לומר ידועה לשמצה? – מיס פיצג'רלד." הוא ראה אותה מתכווצת והרגיש דקירה של סיפוק פראי כשחשב, אחת-אפס!
